מידע ומושגים מהמשפט הפלילי

   דיון המהווה את תחילתו של המשפט, בו כתב האישום מוקרא לנאשם וזה, בעצמו או על-ידי סנגורו, מוסר את תשובתו לאשם המיוחס לו 

אם הנאשם מודה - המשפט יכול להמשיך ב-2 אפשרויות: א. בית המשפט מרשיע את הנאשם, הצדדים טוענים לעונש וניתן גזר דין ב. בית המשפט נמנע מהרשעת הנאשם ומטיל על הנאשם שרות לתועלת הציבור ו/או פיקוח קצין מבחן. אם הנאשם כופר בכתב האישום - המשפט נקבע להמשך לשמיעת הוכחות, דהיינו לדיון בו נשמעים העדים ומובאות ראיות נוספות אם קיימות

התשובה לכתב האישום בדיון ההקראה היא חשובה ומשמעותית באשר היא קובעת את אופן המשך המשפט ועלולה לחרוץ את גורלו של הנאשם במשפט. לפיכך, אין לתת מענה לכתב האישום בחיפזון ולאחר יד ויש טעם ואף הכרח לבקש את דחיית מתן התשובה בשל אחד מהטעמים הבאים

-הצורך ללמוד התיק לגבש את ההגנה לאחר קבלת מלוא חומר הראיות מהתביעה או איסוף חומר ראיות מטעם ההגנה- 

בחינת הסדר טיעון עם התביעה- 

קבלת יעוץ מקצועי מעורך-דין- 

על מנת לבחון העלאת טענה מקדמית כנגד כתב האישום או טענה בעניין העדר אחריות או אי מסוגלות לעמוד לדין מחמת מחלת נפש- 

בדרך כלל בתי משפט נעתרים לבקשת דחיה מהנימוקים הללו. רצוי לנאשם, שאינו מיוצג על ידי עורך-דין, שלא להתפתות לעצתו של תובע או של מאן דהוא להודות במסגרת הסדר לעונש קל, גם אם הנאשם מודה בעובדות המיוחסות לו. זאת מן הטעם שלעיתים אפילו העובדות נכונות עדיין אין הן מהוות עבירה או קיימת הגנה או טענה משפטית שתשלול קיומה של אחריות פלילית. בנוסף, במקרים מסוימים, אם כי חריגים, ניתן לסיים ההליך המשפטי ללא הרשעה, חרף ההודאה

טענת הגנה כנגד כתב האישום הנטענת לפני מתן התשובה לאישום, אם כי אין מניעה להעלותה בשלב מאוחר יותר במשפט

הטענות המקדמיות העיקריות הן: התיישנות, חסינות, פגם או פסול בכתב האישום, העדר סמכות של בית המשפט, העובדות הנטענות בכתב האישום אינן מגלות עבירה, ההליך המשפטי עומד בסתירה מהותית לעקרונות של צדק והגינות משפט

בית המשפט עשוי, בעקבות טענה מקדמית, לבטל את כתב האישום או להורות על תיקונו

שלב המשפט בו מובאות ראיות התביעה ולאחר מכן ראיות ההגנה. הראיות יכולות להיות מסוגים שונים - עדים, מסמכים, ראיות חפציות (הכלי בו בוצעה העבירה, סמים, נשק וכיו"ב). הראיות מובאות לבית המשפט - בהתאם לדיני הראיות המסדירים את כשרותן של הראיות, קבילותן ודרכי הגשתן או שמיעתן בבית המשפט. ראיה שהושגה בדרך פסולה, כמו הודאה במשטרה שהושגה באלימות או באמצעים פסולים אחרים או ראיה שהושגה בחיפוש לא חוקי (ללא צו בית משפט כשהחוק דורש זאת או ללא עדים וכיו"ב), עשויה להוביל לפסילת הראיה בבית המשפט ואף לזיכוי הנאשם אם אין ראיות אחרות נגדו.

ההגנה העיקרית של נאשם היא להראות שהתביעה לא הוכיחה מעל ספק סביר את ביצוע העבירה המיוחס לנאשם, בין אם מדובר באי הוכחת היסוד הפיסי של העבירה, דהיינו המעשה עצמו, ובין אם מדובר באי הוכחת היסוד הנפשי של העבירה, דהיינו המחשבה הפלילית או הכוונה שצריכות להתלוות למעשה.

בנוסף לכך, חוק העונשין קובע מספר סייגים לפליליות המעשה שהם מקרים או מצבים בהם יש הגנה לנאשם מפני אחריות פלילית, למשל:

א. קטינות - אין אחריות על עשיית מעשה מתחת לגיל 12.

ב. העדר שליטה - כאשר אין בידי האדם היכולת לבחור בין עשייתו של מעשה לבין ההימנעות ממנו מחמת העדר שליטה על תנועותיו הגופניות, כמו מעשה שנעשה עקב כפייה גופנית שהעושה לא יכול להתגבר עליה, תוך תגובה רפלקטורית או עוויתית, בשעת שינה, או במצב של אוטומטיזם או של היפנוזה.

ג. אי שפיות - אם, בשעת המעשה, בשל מחלת נפש או בשל ליקוי בכושר השכלי, האדם היה חסר יכולת של ממש להבין את אשר הוא עושה או את הפסול שבמעשהו או להימנע מעשיית המעשה.

ד. הגנה עצמית - מעשה של אדם שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים. בנוסף ההגנה לא תחול במקרה שהמעשה לא היה סביר כדי למנוע את הפגיעה.

ה. זוטי דברים - אם לאור טיבו של המעשה, נסיבותיו, תוצאותיו והאינטרס הציבורי, המעשה הוא קל ערך.

הכרעת-דין -

החלטה של בית המשפט להרשיע את הנאשם או לזכותו.

גזר-דין -

החלטה של בית המשפט, לאחר שהרשיע את הנאשם,בדבר העונש המוטל על הנאשם

העונש יכול להיות אחד או יותר מאלו: מאסר בפועל, מאסר בעבודות שרות (עד 6 חודשים), מאסר על-תנאי, קנס, שרות לתועלת הציבור, פיקוח קצין מבחן, התחייבות להימנע מעבירה (אינה יכולה להיות העונש הבלעדי אלא להתווסף לרכיב אחר)

הימנעות מהרשעה -

אפשרות חריגה לפיה למרות שבית המשפט מצא את הנאשם אחראי למיוחס לו, אינו מרשיע ומסתפק בעונש של פיקוח קצין מבחן או שרות לתועלת הציבור

הדבר נעשה בדרך-כלל לגבי קטינים ולגבי מי שנעדר עבר פלילי וההרשעה עלולה לפגוע בו במידה קיצונית (למשל באיבוד מקום עבודה)

שוטר מוסמך לעצור אדם אם יש לו יסוד סביר לחשד שאותו אדם עבר עבירה (מסוג פשע או עוון) וקיימת עילת מעצר.

עילות המעצר העיקריות הן:

1. עבירה מסוכנת - האדם חשוד שעבר אחד מאלה: עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם, עבירת בטחון, עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים למעט עבירה הנוגעת לשימוש עצמי, עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק חם או קר, עבירת אלימות בבן משפחה.

2. האדם עובר בפני השוטר או עבר זה מקרוב עבירה העלולה לסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה.

3. יש יסוד סביר לחשש להתחמקות מהליכי חקירה מצד החשוד.

3. יש יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לידי שיבוש הליכי משפט ובכלל זה העלמת רכוש, השפעה על עדים או פגיעה בראיות בדרך אחרת.

4. יש יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה. 

על שוטר העוצר אדם להביאו תחנת משטרה ובסמכות קצין ממונה להחליט אם להותירו במעצר.

לחשוד יש זכות להיפגש עם עורך דין וכן זכות להיוועץ עם עורך דין לפני החקירה.

משך המעצר בידי המשטרה הינו עד 24 שעות. אם המשטרה מבקשת להאריך המעצר, עליה להביאו בפני שופט בתוך פרק זמן זה.

שופט רשאי לצוות על מעצרו של אדם אם שוכנע כי קיים חשד סביר שהאדם עבר עבירה (פשע או עוון), ומתקיימת אחת מעילות אלה:

1.  קיים יסוד סביר לחשש ששחרור החשוד או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי חקירה או משפט, להתחמקות מחקירה מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;

2.  קיים יסוד סביר לחשש שהחשוד יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור או את בטחון המדינה;

3 .יש צורך לנקוט הליכי חקירה שלא ניתן לקיימם אלא כשהחשוד נתון במעצר; בית המשפט לא יצווה על מעצר לפי עילה זו לתקופה העולה על 5 ימים; שוכנע בית המשפט שלא ניתן לקיים את הליך החקירה בתוך התקופה האמורה, רשאי הוא לצוות על מעצר לתקופה ארוכה יותר או להאריכו ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 15 ימים.

שופט לא יצווה על מעצר אם ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של קביעת ערובה ותנאי ערובה, שפגיעתם בחירותו של החשוד פחותה.

על החלטה למעצר אועל החלטה לשחרור בתנאי ערובה, ניתן להגיש ערר לבית המשפט המחוזי.

לאחר הגשת כתב אישום כנגד נאשם, שופט רשאי לצוות על מעצרו עד תום ההליכים המשפטיים, אם מתקימים כל התנאים הבאים:

1. ישנן ראיות לכאורה להוכחת האשמה.

2. ישנה עילת מעצר מתוך העילות הבאות:

א. קיים יסוד סביר לחשש ששחרור הנאשם או אי-מעצרו יביא לשיבוש הליכי משפט, להתחמקות מהליכי שפיטה או מריצוי עונש מאסר, או יביא להעלמת רכוש, להשפעה על עדים או לפגיעה בראיות בדרך אחרת;

ב. קיים יסוד סביר לחשש שהנאשם יסכן את בטחונו של אדם, את בטחון הציבור, או את בטחון המדינה;

ג. הואשם הנאשם באחד מאלה: עבירה שדינה מיתה או מאסר עולם, עבירת בטחון, עבירה לפי פקודת הסמים המסוכנים למעט הנוגעת לשימוש עצמי , עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם, עבירת אלימות בבן משפחה.

3. העדר חלופת מעצר- לא ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך של שחרור בערובה ותנאי שחרור, שפגיעתם בחירותו של הנאשם, פחותה. לכן אם ניתן להציג בבית משפט חלופה מתאימה של מעצר בית או פיקוח על ידי ערב או חלופה אחרת, ניתן להורות על שחרור הנאשם לחלופת מעצר. לעיתים חלופת המעצר נבחנת על ידי שרות המבחן שמגיש תסקיר לבית המשפט לפני החלטה בעניין.

על החלטה למעצר או על החלטה לשחרור ניתן להגיש ערר לבית המשפט המחוזי.