המשפט הפלילי

להלן קטע מתוך פסק-דין של כבוד השופטים טל, פינקלשטיין ושטמר מבית המשפט המחוזי מרכז ביום 21.2.08

המערער עותר לביטול הרשעתו מנימוקים המופיעים בהודעת הערעור, אך היום, במהלך הדיון בפנינו, העלה ב"כ המערער טענה נוספת שלא יכולה היתה להיטען בהודעת הערעור והיא שנאשמים אחרים באותו כתב-אישום, דהיינו, נאשמים 2 ו- 4 סיימו את ההליך ללא הרשעה

מבלי צורך להביע דעה באשר לנימוקי גזר-הדין של בית-המשפט קמא, ורק בשל עיקרון אחידות הענישה ככל שהוא מתייחס לנאשמים 2, 3 ו- 4 בתיק זה, ומבלי להתייחס לנאשמים אחרים שהועמדו לדין בכתבי אישום אחרים בפרשה זו, אנו מקבלים את הערעור ומבטלים את הרשעתו של המערער

להלן קטעים מתוך הכרעת הדין של כבוד השופט מודריק

 ביום 30.10.96 בסמוך לשעה 09:30 היו הנאשמים מהלכים יחדיו מחדר מגוריו של הנאשם השני (להלן: "איפרגן") באיזור התעשיה של חולון לכיוון איזור התעשיה של בת ים. שני הנאשמים הם צרכני סמים מסוכנים ובעת ההיא לא היתה פרוטה בכיסם. הם נזקקו לכסף מזומן, אם לשם קנית סם ואם לשם הוצאות שגרתיות אחרות. לדבריהם, ההליכה ההיא היתה במגמה להגיע למקום עבודתו של איפרגן, שם היה עליו לקבל שיק מסויים כשכר עבודה ובכך לחלץ את השניים, לרגע, ממצוקתם הכספית

   בדרך הבחין הנאשם מס' 1 (להלן: "ביטון"), בגברת צילה גלאובק (להלן: "צילה"), אשה כבת 73, שהיתה מהלכת, לפי תומה, אוחזת עגלת קניות בידה האחת וסל קניות בידה השניה. באחת משתי ידיה החזיקה צילה, בשתי האצבעות, בארנקה (לדבריה, החזיקה בארנק באותה יד שמשכה מאחור את עגלת הקניות. ביטון העיד כי הארנק הוחזק ביד שאחזה בסל הקניות). בראותו את הדבר הבריקה במוחו מחשבה לחטוף את ארנקה של צילה (או, כלשון איפרגן, הוא "נדלק" על הארנק). ביטון פנה אל איפרגן והציע לבצע את החטיפה ביחד. איפרגן סרב ליטול חלק בדבר ואמר לביטון "אני לא בענין תעשה מה שאתה רוצה

אכן, ביטון המשיך את היוזמה בעצמו, הוא הלך בעקבות צילה שעשתה את דרכה בשביל החוצה גן שעשועים קטן, התקרב אליה מאחור במהירות גדולה וחטף את הארנק מידה. הוא החל להימלט. איפרגן הלך בעקבות ביטון, בשביל מקביל, במרחק מספר מטרים (6-10 מ') מן השביל שבו התרחש המעשה. הוא היה, כמובן, עד למתרחש. כאשר החל ביטון להמלט, רץ איפרגן בעקבותיו. הם נפגשו ביציאה מן הגן.  בצאתם, אמר ביטון לאיפרגן: "תרוץ תשיג מונית". עוד הם רצים ולפתע התייצב בדרכם השוטר שמעון מונדני אשר עצר אותם

אשר לעניינו של איפרגן. הוא הואשם בסיוע לשוד בחבורה. הואיל וקבעתי כי התנהגותו של ביטון אינה עולה כדי שוד מאליו נופל האישום כנגד איפרגן על פי המתכונת הקבועה בכתב האישום. נותרת השאלה האם התנהגותו של איפרגן עולה כדי סיוע לגניבה

חוק העונשין מגדיר את המסייע כ"מי אשר לפני עשיית העבירה או בשעת עשייתה עשה מעשה כדי לאפשר את הביצוע, להקל עליו או לאבטח אותו, או למנוע את תפיסת המבצע... או כדי לתרום בדרך אחרת ליצירת תנאים לשם עשית העבירה.." (סעיף 31 לחוק)

לדעתי נוכחותו של איפרגן בזירת ההתרחשות הנדונה אמנם לא היתה מקרית אך בד בבד לא נועדה, לא "לשיתוף פעולה" ולא "לשיתוף מטרה" עם ביטון. הנוכחות לא נדרשה כדי להרתיע את התנגדותו של ביטון לביצוע ואף לא לאימוץ ידיו. ביטון היה נחוש בדעתו לבצע את הגניבה. איפרגן היה נחוש בדעתו שלא להצטרף לדבר. הוא היה "חסר עמדה" (אינדיפרנטי) לגבי השאלה האם על ביטון לבצע את זממו או לא. אכן משבוצע דבר היה איפרגן מעונין בפרי הגניבה, אך אינני רואה במה תרמה נוכחותו ולו במעט מזעיר לקידום מעשה הגניבה ביד ביטון

על כן אני מזכה את איפרגן מן העבירה המיוחסת לו בכתב האישום

להלן קטעים מתוך הכרעת-דין של כבוד השופטת בוסתן מבית משפט השלום ברמלה(כיום שופטת בית המשפט המחוזי מרכז)

"בפתח הכרעת הדין אני מבקשת להודיע כי החלטתי לזכות את הנאשמת

על פי האמור בכתב האישום הועסקה הנאשמת כמטפלת לקטין נ.פ. יליד 4.10.06, בביתה 

במהלך חודש אפריל 2007 במועד שאינו ידוע למאשימה בעת שהקטין היה תחת השגחתה של הנאשמת נגרמו לו חבלות בפניו שבאו לידי ביטוי באדמומית סביב עיניו ובחבורה תחת עינו השמאלית

ביום 16.4.07 עת היה הקטין בביתה של הנאשמת ותחת השגחתה נגרמו לו חבלות שבאו לידי ביטוי בפריקת כתף ימין ושבר בשורש כף יד זו

על פי האמור בכתב האישום החבלות נגרמו לקטין עקב מחדלה של הנאשמת לשמור על הקטין

אני סבורה כי על מנת להוכיח כי הפגיעה נגרמה בביתה של הנאשמת היה על המאשימה להציג חוות דעת רפואית שתאשר כי תגובות הקטין (אכל, ישן כל הלילה, ישן מיד לאחר שנפגע) הן תגובות שתיתכנה במקרה של פגיעה כפי שנפגע הפעוט

אוסיף כי גם אם היתה המאשימה מוכיחה כי התנהגות הפעוט היא התנהגות "רגילה" לפגיעה שנמצאה בו עדיין היה צורך להוכיח כי פגיעה זו נגרמה כתוצאה מרשלנותה של הנאשמת

לאור האמור אני קובעת כי המאשימה לא הוכיחה כי פריקת הכתף והשבר בשורש כף היד נגרמו לקטין שעה שהיה תחת השגחתה של הנאשמת או כתוצאה מרשלנותה

על אף שהנאשמת הודתה כי בשתי הזדמנויות נגרמו לקטין חבלות שבאו לידי ביטוי באדמומית סביב עינו איני סבורה כי המאשימה הוכיחה שחבלות אלה נגרמו כתוצאה מהתנהגות רשלנית של הנאשמת

מן המפורסמות הוא כי תינוקות שאינם מודעים לסכנות נחבלים מידי פעם גם כאשר הם נמצאים תחת השגחה. לפיכך פגיעה כשלעצמה אינה מצביעה באופן מובהק על רשלנות בהשגחה ויש להוכיח את הרשלנות כאשר הפגיעה היא אחד מהנתונים שמצביעים על רשלנות אך אינו הבלעדי. במקרה שלפנינו העידה הנאשמת כי השאירה את הקטין על שטיח כשמסביבו צעצועים ואת המכה כפי הנראה קיבל מצעצוע שהיה מונח בסביבתו שעה שהיא נמצאה במרחק קצר ממנו במטבח. תאור זה לא נסתר, עוצמת הפגיעה תואמת את התיאור ולא ניתן לדעתי לייחס בנסיבות אלה רשלנות

לאור האמור מצאתי לזכות את הנאשמת זיכוי מוחלט מכל המיוחס לה בכתב האישום

להלן קטעים מתוך הכרעת-דין של כבוד השופט ברק מבית משפט השלום ברחובות:

"1. א.א) הנאשם הואשם בכך על כי ביום 29.10.03 בשעה 18.00 לערך, עת היה הנאשם בגילופין, משך הוא את התינוק המשותף לו ולבת זוגו הגב' זמנאי מרשה (להלן: "המתלוננת") מידיה של המתלוננת וכן איים עליה בכוונה להפחידה או להקניטה באומרו לה שיהרוג אותה.

ב) יומיים לפני הארוע הנ"ל הזיק הנאשם במזיד לרכוש שהיה בביתם בכך ששבר כוסות.

ג) במועדים שונים, שאינם ידועים במדויק למאשימה, במהלך כחודשיים עובר ליום 29.10.03 איים הנאשם על המתלוננת בכוונה להקניטה או להפחידה באומרו לה שיהרוג אותה וכן נהג לקלל אותה בכך שקרא לה זונה, שרמוטה.

הרקע למתואר לעיל הוא, חשדו של הנאשם שהמתלוננת בוגדת בו.

ב. בשל כל האמור לעיל, הואשם הנאשם בעבירת איומים – לפי סעיף 192 לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן:"החוק") וכן בהיזק במזיד – עבירה לפי סעיף 452 לחוק.

2. בתשובתו לכתב האישום אמר הנאשם כי היה בבית, שתה אלכוהול אך לא היה בגילופין.

עוד מוסיף הנאשם כי לא משך את התינוק ולא איים על המתלוננת.

הנאשם מאשר כי נפלה לו כוס מהיד, מודה שקילל את המתלוננת אך לא איים.

3. למעשה, מצויה בפני עדות מול עדות – עדות המתלוננת מזה ועדות הנאשם מזה – כאשר בסופו של דבר נסמכת התביעה על עדות יחידה כשם שגם ההגנה נסמכת על עדות הנאשם בלבד.

אומר כבר בתחילה, כי עדותה של המתלוננת לא היתה עקבית וחדה עד כדי כך שלא עוררה ספק בדבר קרות הארועים המתוארים בכתב האישום.

כאשר עסקינן במשפט פלילי וכאשר עדות התביעה היא עדות יחידה, יש לנהוג בזהירות בבחינת אותה עדות יש לבחון אם אפשר על פי עדות זו לבסס האשומים מעבר לכל ספק סביר.

לאחר שמיעת עדותה של המתלוננת ועדותו של הנאשם ולאחר שבחנתי את הנסיבות, הגעתי למסקנה כי יש לזכות את הנאשם מחמת אותו ספק שהתעורר בלבי וכפי שיפורט להלן:

א. ב"כ התביעה היה הוגן כדי להבחין בבעיתיות שנוצרה בעדותה של המתלוננת, אך ניסה להסביר זאת בכך, שקיימת תלות בין המתלוננת ובין הנאשם ושחשובה לה נוכחותו בבית ובשל כך מנסה המתלוננת להרחיק,להמעיט ולהקל עם הנאשם.

ב. באשר לאותו איום ,שהיה כביכול ביום 29.10.03 (סעיף 2 לכתב האישום) ולאותו איום שהושמע במועדים שונים בלתי ידועים במדויק לתביעה, (סעיף 4 לכתב האישום), הרי שיש ספק – גם לאחר בחינת עדותה של המתלוננת – אם אכן היה זה איום ממשי והאם בכלל נאמרו אותן מלים או שמא כך חשבה המתלוננת לעצמה כי הקללות ששמעה הן בגדר איום.....

ג. לגבי ההיזק במזיד לרכוש בכך שהנאשם שבר כוסות – הרי גם לענין זה לא הוכחו

יסודות העבירה ולא הוכח כי הנאשם שבר במזיד כוסות – הכל כפי שיפורט להלן:

א) לגבי "כוסות" כפי שנאמר בכתב האישום, עלי להדגיש כי לאורך כל העדויות לא שמעתי שמדובר בכוסות אלא בכוס אחת בלבד. (עמ' 9 לפ', ש' 4-5 ועמ' 10 לפ', ש' 1). לגבי הכוס אומרת המתלוננת כי לא היה כלום. היה שותה בירה, היו מדברים, אז הכוס נפלה לו. הכוס ברחה לו בגלל שהיו מדברים.

למה ברחה לו הכוס? לשאלה זו משיבה המתלוננת ואומרת כי הנאשם תפס כמו שצריך וברחה לו הכוס. הוא היה שותה, היא שמעה רעש....

4. סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו לעיל, אני מחליט לזכות את הנאשם מעבירת האיומים – לפי סעיף 192 לחוק – זאת מחמת הספק וכמו כן אני מחליט לזכות הנאשם מעבירת היזק בזדון – לפי סעיף 452 לחוק, יען כי התביעה לא הוכיחה אשמה זו.

ניתנה היום ו' ב אדר ב, תשס"ה (17 במרץ 2005) במעמד ב"כ המאשימה – עו"ד ארד טל, ב"כ הנאשם – עו"ד אלפסי אבי ובנוכחות הנאשם בעצמו.

ברק גדעון - שופט"

להלן קטעים מתוך הכרעת-דין כבוד השופט דר' קובו מבית משפט השלום ברמלה מיום 24.5.09:

בחינת מהימנות העדויות שנשמעו בתיק זה מעלה כי קיים קושי רב להסתמך על עדויות המתלוננים, ללא שום תוספת ראייתית ממשית.

מעדותו של המתלונן עולה שבינו לבין הנאשם קיים סכסוך ארוך הנוגע לעניינים אחרים לחלוטין, וכי למתלונן קיימות טענות רבות כלפי הנאשם בנושאים אחרים..... ניכר מעדותו של המתלונן כי הוא מעוניין מאוד לראות את הנאשם נותר מאחורי סורג ובריח למשך תקופה ארוכה, וזאת בשל עניינים שונים, שאינם נוגעים לתיק זה. בשל כך, יש לנקוט משנה זהירות בטרם הסתמכות על עדות המתלונן. לכך יש להוסיף את עברו הפלילי של המתלונן, כפי שאף המתלונן העיד עליו... .

 המתלונן העיד כי קיימות הקלטות של שיחות או הודעות מוקלטות שהשאיר הנאשם במענה הקולי (עמ' 11, ש' 15 וכן בש' 25), בהמשך עדותו העיד המתלונן, בתשובה לשאלת הסניגור: "קח תשמע את השיחות, מה אתה רוצה יותר מזה?" (עמ' 8, ש' 17). בהמשך לכך, הצהיר ב"כ המאשימה, כי ההגנה מסתכנת בכך שהתביעה תביא את הקלטות הללו במסגרת עדויות הזמה. כלומר, לטענת המתלונן, ואף לטענת המאשימה, יש בידי המתלונן קלטות אשר משקפות את תוכנן של השיחות הנוגעות לכתב האישום או שיש בהן כדי לתמוך בגרסת המתלונן. אם אכן קיימות קלטות כאמור, אין זה מובן מדוע התביעה לא הציגה אותן לבית-המשפט, ולו במסגרת ראיות הזמה. אם אין בידי המאשימה קלטות כאמור, הרי שלא ניתן ליתן אמון בגרסת המתלונן, אשר טען שיש בידו הקלטות כאמור. לפיכך, יש לזקוף את אי-הצגת הקלטות לחובת התביעה.

עוד אציין, כי התביעה לא הציגה שום פלטי שיחות בנוגע לשיחות הטלפון שביצע הנאשם. הנאשם אמנם הודה שקיים שיחות טלפון עם המתלוננים, ואולם קיימות סתירות ממשיות בין גרסת הנאשם לגרסת המתלוננים בנוגע למועדי השיחות......

סוף דבר

36.   לנוכח הקשיים אשר עולים מעדויות המתלוננים, כמפורט לעיל, סבורני שלא ניתן לבסס במקרה דנן על עדויות אלה לבדן הרשעה מעבר לספק סביר. במקרה זה נדרש סיוע כלשהו לעדויות אלה. סיוע כאמור יכול היה להתקבל באמצעות הצגת הקלטות של שיחות או של הודעות קוליות או אף הצגת פלטי שיחות, שיהיה בהם כדי לתמוך בראיות התביעה ולהפריך את גרסת ההגנה. ואולם, ראיות כאמור לא הוצגו. בנסיבות אלה סבורני שהתביעה לא עמדה בנטל ההוכחה אשר מוטל עליו.

37.   אשר על-כן, אני מזכה את הנאשם.

להלן קטעים מתוך הכרעת-דין כבוד השופט דר' קובו מבית משפט השלום ברמלה מיום 22.5.11:

" המתלוננת העידה בבית-המשפט וחזרה בה מהודעתה במשטרה. המתלוננת בעדותה הכחישה את הדברים שמסרה במשטרה מכל וכל. המתלוננת מסרה שהתלוננה נגד הנאשם משום "שהתעצבנה" (עמ' 7, ש' 25). המתלוננת חזרה על כך שכל תלונתה נגד הנאשם הינה שקרית (עמ' 8, ש' 9). בחינת הודעותיה של המתלוננת במשטרה, אשר הוגשו לפי סעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש] תשל"א-1971 מעלה כי קיים קושי ליתן אמון מלא באמור בהודעות האמורות. בהודעתה הראשונה (ת/3) מוסרת המתלוננת כדלקמן:

  "היום בסביבות שעה 20:00 אני והוא היינו בבית, באה עם חברה שלו הרוסייה, ואני אמרתי לו למה אתה מביא אותה, התחיל למשוך לי בשערות, ואמר לקח סכין יפנית צבע שחור, אמר לי "אני אשים לך את זה בבטן", ואני פתחתי את הדלת וברחתי מהבית".

קיים קושי לקבל את תיאור הדברים של המתלוננת בגרסתה הראשונית במשטרה. המתלוננת מתארת אירוע שבו כביכול היא והנאשם היו ביחד בבית, ולמקום הגיעה אותה חברה לשעבר של הנאשם. ברם, כפי שיובהר להלן, דברים אלה אינם משקפים את שאירע...

נדמה שלא יכולה להיות מחלוקת על כך שהנאשם כלל לא הגיע למקום, אלא היה שם מלכתחילה והמתלוננת היא שהגיעה למקום. כמו-כן, נדמה שאין מחלוקת על כך שהמתלוננת כלל לא ראתה את חברתו לשעבר של הנאשם, אלא רק שמעה על כך מפיו. בכך יש משום כרסום משמעותי בגרסת המתלוננת כפי שנמסרה במשטרה...

"קיים קושי ליתן לחתכים בידיה משקל רב, וזאת הואיל והמשטרה לא טרחה לצלם את החתכים, ומכאן שלא ניתן להתרשם מהם באופן בלתי אמצעי (עמ' 24, ש' 25-26). החוקר שהעיד אף לא זכר את החתכים מעבר לדברים שרשם, ולא ידע למסור אודותם שום פרט מהותי (עמ' 25-26). הנאשם הסביר כי החתכים בידיה של המתלוננת הם מילדותה (עמ' 40, ש' 17-22), ובהעדר צילום של החתכים לא ניתן לשלול את גרסתו...

כמו-כן, המתלוננת טענה בחקירתה שהנאשם איים עליה באמצעות סכין יפנית בצבע שחור. יצוין כי התלונה בנושא זה הוגשה זמן קצר לאחר האירוע. אף על-פי כן המשטרה לא חיפשה וממילא לא תפסה את הסכין, וכלל אין אינדיקציה לכך שהיתה ברשות הנאשם סכין יפנית בצבע שחור (עמ' 27, ש' 23-25)...

"בסיכומו של דבר, לא מצאתי עילה של ממש להעדיף את גרסת המתלוננת במשטרה על-פני עדותה בבית-המשפט. בעדותה בבית-המשפט הכחישה המתלוננת מכל וכל את הדברים, ולא מצאתי עילה להעדיף את גרסתה במשטרה. אמנם, בתיקים רבים מתלוננות אשר הגישו תלונה כנגד בני זוגן חוזרות בהן מגרסתן ובמקרים רבים יש מקום להעדיף את גרסתן במשטרה על-פני עדותן בבית-המשפט, וזאת לאור העובדה שקיימים תמריצים מוכרים לחזרה מתלונות בתיקי אלימות במשפחה. יחד עם זאת, במקרה דנן, לא נמצאה עילה של ממש להעדיף את גרסתה במשטרה, ולא ניתן לבסס את הרשעת הנאשם אך ורק על התופעה המוכרת של חזרת מתלוננות מגרסתן. דווקא ניתוח גרסתה בחקירה, כמפורט לעיל, אינו מאפשר להעניק לגרסה זו משקל רב".

להלן קטעים מתוך הכרעת הדין של כבוד השופטת פרנקל מבית משפט השלום ברמלה מיום 24.2.14 (ת"פ 40389-01-12):

אני סבורה כי  היסוד העובדתי המפורט בכתב האישום, לכאורה, שענינו שלושת השלבים, אותם הגדיר בא כח הנאשם, לא הוכחו במלואם.

משנותר ספק בליבי אם האמירות הנוספות נאמרו במהלך הארוע בגינו זומנה משטרה, מצאתי כי על הנאשם ליהנות מהספק וכי יש לקבוע כי האמירות הנוספות לא הוכח כי נאמרו במהלך הארוע.

משמע, מהאמור לעיל מצאתי כי הוכח היסוד העובדתי ככל שמתייחס לאמירה אני אמרר לך את החיים....

נשאלת השאלה אם האמירה שהשמיע הנאשם, אני אמרר לך את החיים, מהווה איום.

אני סבורה שבבחינת האמירה "אמרר לך את החיים" למול ההלכה הפסוקה והערכים המוגנים, האמירה מהווה איום. אמירה מסוג זה, באופן אובייקטיבי, יש בה כדי להטיל מורא בלב השומע מפני רעה צפויה בלתי ברורה, יש בה לפגוע בשלוות נפש, בערכים המוגנים, ובוודאי יש בה כדי להקניט.

לאור כל האמור אני קובעת כי הנאשם עבר עבירת איומים באופן שאמר למתלוננת שהוא ימרר לה את החיים...

בא כח הנאשם טען לחלופין כי אם תדחה גרסת הנאשם יש להורות על זיכויו מהטעם שעניינו חוסה תחת צילה של ההגנה שעניינה זוטי דברים...

 אני סבורה כי גם במקרה שלפני אם אבחן את מעשה הנאשם באשר לטיבו, מדובר באלימות מילולית ברף הנמוך. הנאשם אמר למתלוננת כי הוא ימרר לה את החיים.

באשר לנסיבות המקרה והרקע למקרה, עולה כי עסקינן בבני זוג אשר מסוכסכים ביניהם, והארוע ארע על רקע העובדה שהמתלוננת בקשה מהנאשם לערוך קניות והנאשם, אשר מצבו הכלכלי היה בכי רע, לא נעתר לבקשתה כפי שעשה כל העת בהזדמנויות קודמות, וכתוצאה מכך המתלוננת אמרה לו שהיא תערוך קניות ולא תבשל עבורו, והארוע ארע על רקע נסיבות אלה.

הנאשם לא פעל באלימות פיזית כלפי המתלוננת.

באשר לתוצאות המעשה ומידת הפגיעה בקרבן, המתלוננת נפגעה מאד מהעובדה שהנאשם השליך חפצים מהארון, ומהתנהלותו, עם זאת לא נגרמה לה פגיעה כלשהי, נהפוך הוא, מדבריה עלה כי היא לא נפגעה פיזית ויתר על כן היא לא סברה כי בארוע הנדון הנאשם איים עליה.

ובאשר לאינטרס הציבורי, מעשה העבירה ניתן לומר שהצמיח מידה מינימלית של סכנה לציבור.

מעשה מזערי, שאינו מחייב את מבצעו בהרשעה פלילית ...

לאור החוק וההלכה הפסוקה אני קובעת כי הנאשם חוסה תחת צילו של הסייג שעניינו "זוטי דברים" אשר נוטל ממעשיו את פליליותו ומשכך, אני מזכה אותו מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

להלן הכרעת-הדין של כבוד השופטת עינת רון מבית משפט השלום בפתח תקוה מיום 9.10.13:

ייאמר כבר עתה כי הנאשם זוכה מחמת הספק מן העבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום.

נגד הנאשם הוגש כתב אישום בו יוחסו לו עבירות של ניסיון תקיפה סתם ואיומים.

המעשים, כך על פי הנטען, כוונו כלפי המתלוננת אשר התגוררה אותה עת בסמוך למקום בו שהה הנאשם.

ליאור מדמוני היא המתלוננת סיפרה בבית המשפט כי אות התקופה התגוררה יחד עם החבר שלה בדירה ברחוב הירקון בראש העין . הדירה זו התגורר גם שותף נוסף . בדירה ממולם, התגורר אותה עת הנאשם אשר קיבל רשות לעשות כן אצל הבעלים של אותה דירה שהוא גם הבעלים של הדירה בה הם התגוררו.

לדבריה לא היה לה קשר עם הנאשם והיא לא הכירה אותו ואולם לאחר ש"העיפו" אותו מאותה דירה, הוא פנה לחברה והסביר כי אין לו היכן לגור וביקש להתגורר עימם מספר ימים עד שימצא מקום  וכדבריה: "הוא החליט להתנחל מחוץ לדירה שלנו עם המיטה והסלון".

המתלוננת סיפרה כי ביום שישי בבוקר התעוררה לאחר שביום חמישי בלילה שמעה רעשים רבים מן המרפסת מן הכיוון של הנאשם ולהשערתה עסק שם הנאשם בשימוש בסמים, או שמא היה שרוי ב"קריז". תוך שהיתה עסוקה בסידור הבית, הגיע אל הדירה חבר של חברה והיא ביקשה ממנו כי יפנה אל הנאשם ויבדוק מה מצבו, כיוון שחששה שהוא עוסק בסמים.

היא הבחינה כי השניים הולכים מרחק קצר יחדיו וסברה שמא החבר לוקח את הנאשם מן המקום ואף שאלה אותו אם הוא לוקח אותו עימו, אלא שהחבר נכנס לרכבו ועזב את המקום ואילו הנאשם הוציא מזרק מכיסו עם מחט חשופה, אחז בו כמו בסכין, במטרה לדקור אותה. המתלוננת שנבהלה רצה אל תוך הבית, תוך שסגרה את הדלת. הנאשם, כך תארה, ניסה לפתוח את הדלת, אך ללא הצלחה. ותוך כדי ניסיונותיו אמר לה  הנאשם כי כאשר תצא מן הבית הוא "יפרק לה את התחת".  המתלוננת סיפרה כי נכנסה לחץ ולפחד וביקשה כי יניח לה ואפילו ביקשה ממנו סליחה כיוון שלטעמה הוא היה בסוג של "קריז". המחשב הנייד שלה היה בחוץ והנאשם התגרה בה וקרא לה לצאת החוצה ולקחת אותו,  שאם לא כן הוא ייקח אותו.

המתלוננת התקשרה לחברה, שהיה אותה עת במאפיה והלה הגיע למקום יחד עם מוקד של עירית  ראש העין  ועד אז לא פתחה את הדלת לאיש.

המתלוננת סיפרה על תחושות הפחד הקשות שאפפו אותה במהלכו של אירוע זה.

בחקירה הנגדית סיפרה המתלוננת כי חברה אינו עוד חברה ולמעשה, ביום האירוע הם נפרדו ומשנשאלה האם היה זה בגלל האירוע, השיבה: "אני לא יכולה להגיד שרק בגלל האירוע הזה".

משהוטחה בה טענת הנאשם כי אותו בוקר היא התווכחה עם חברה אודות דיסק שנשרט והחבר הבהיר לה כי  זהו יומה האחרון בדירה, השיבה המתלוננת כי אין לכך קשר עם המקרה וכי אין זה נכון.

משהבהיר לה ב"כ הנאשם כי הנאשם שמע דברים רבים מן המתרחש בדירה מבעד למרפסת בה שהה, וכך שמע אודות הדיסק, השיבה כי לא זכור לה דבר באשר לדיסק.

המתלוננת הבהירה כי אין לה כל קשר עם סמים, ברם לאור שקראה , הרי מי שמצוי בקריז הוא מי שנראה "בשגעון" וזו היתה השערתה ולכשהנאשם יצא לעברה עם מזרק, אף הבינה כי אכן כך הוא.

המתלוננת אישרה, כי עופר, החבר שהגיע למקום לא הכיר את הנאשם ולמרות זאת היא שאלה אותו האם ייקח את הנאשם עימו. היא חזרה על כך כי הוא עזב את המקום ולמעשה, נמלט מן המקום כיוון שפחד. היא אישרה כי לא סיפרה במשטרה כי פחד ונמלט וכי אך הזכירה את נוכחותו במקום.  עם זאת, כך הסבירה, אף היא היתה נוהגת כמוהו לולא התגוררה במקום, דהיינו דואגת לעצמה ועוזבת את המקום.

משהוטח במתלוננת כי הנה כאשר הגיעה המשטרה למקום חברה לא היה שם, השיבה כי אכן כך היה. החבר הוזעק על ידיה אל הבית והגיע יחד עם מוקד העיריה ולאחר מכן חזר לעבודתו, למיטב זכורנה, הגם שאינה יכולה לומר זאת בוודאות לאור הזמן הרב שחלף מאז האירוע.  היא אף אינה יודעת לומר האם החבר - אלי, שוחח עם הנאשם כאשר הגיע למקום, שכן היא הופנתה מיד אל רכב המוקד ושם ישבה.  המתלוננת דחתה את טענת ב"כ הנאשם כי אלי לא התייחס ברצינות לדבריה וסיפרה הי  הוא זה שאמר לה כי עליה להגיש תלונה במשטרה. היא ציינה כי הוא עצמו לא מסר  הודעה במשטרה, כיוון שלא נכח באירוע.

אליהו קראווני, שהיה אותה עת חברה של המתלוננת סיפר בבית המשפט, כי עת עבד במאפיה, התקשרה אליו המתלוננת וצעקה כי מנסים לרצוח אותה. הוא עזב את מקום עבודתו ורץ הבית ושם שמע ממנה את הדברים.

במקום היתה ניידת של הפיקוח העירוני, והוא ביקש מהם להזעיק את המשטרה. המתלוננת נראתה מבוהלת מאוד וסיפרה לו כי הנאשם איים עליה עם מזרק. למיטב זכרונו, שכן הדברים התרחשו זה מכבר, האיום היה כי הנאשם ירצח אותה.

באשר לקשר שלו עם הנאשם ציין העד, כי לא היתה ביניהם הכרות ממשית וכי הוא הכיר אותו מן השכונה. הנאשם הגיע לשכן שלהם ועל כן הוא ישב עימו והתיידד עימו.

בחקירה הנגדית עמד העד על כך כי זה היה טיב הקשר ביניהם. הוא אישר כי אכן לנאשם לא היה היכן לגור ובחלק מן המקרים הוא לן ברחוב. הוא אישר כי הנאשם בא אל שכנם  וישן אצלו, אך מעבר לכך הוא עצמו לא היה חבר של הנאשם.

באשר למתלוננת עצמה ציין העד כי אכן היה בן זוגה אך היה זה בתקופה קודמת, אותה עת הוא לא התגורר עימה במקום אלא עם שותף ואילו המתלוננת נהגה להגיע לעיתים לדירה ולשהות בה כידידתו.

גם אותו יום  - יום האירוע - כך אישר לשאלת ב"כ הנאשם לא היתה המתלוננת בת זוגו , אלא שהתה בדירה כידידתו בלבד.

משנשאל על ידי ב"כ הנאשם האם אותו בוקר היתה ביניהם מריבה אודות דיסק שנשרט, השיב העד כי עד לרמה כזו אינו זוכר לומר, ברם היו ביניהם מריבות לא מעטות וכי בלא מעט מן הפעמים המתלוננת גרמה לפרובוקציות.

הוא אישר כי היא שברה תריסים בבית והיו לה לא פעם התפרצויות זעם.

ב"כ הנאשם הציג בפני העד אפשרות כי הוא והמתלוננת רבו אותו בוקר והיא התקשרה אליו וסיפרה לו סיפור שלא התרחש והעד השיב כי הדבר אפשרי.

העד אישר כי הוא הגיע למקום והרגיע את המתלוננת. הוא סבור כי הוא נשאר במקום גם כאשר הגיעה המשטרה ולא סביר בעיניו כי חזר לעבודתו טרם הגעת המשטרה.

אבשלום מידאני, שוטר סיור בתקופה הרלבנטית  ערך דו"ח פעולה (ת/1) ממנו עלה כי משהגיע למקום פגש במוקד העירוני וכן את המתלוננת כמו גם את הנאשם, לגביו טענה המתלוננת כי הוא איים עליה. העד ציין בדו"ח שערך כי המזרק הנטען לא נמצא באזור.

העד עיכב את הנאשם ובדו"ח העיכוב נרשמה תגובתו: "לא רדפתי ולא שום דבר" (ת/2)

הוגשה הודעתו של הנאשם במשטרה (ת/3) בה סיפר הנאשם כי אינו גר במקום זה, אלא הדייר במקום מתיר לו לעשות שם כביסה, כיוון שהוא חסר בית. לדבריו מדובר במתלוננת שאינה נורמלית בעקבות שהותה בהודו וכי אותו בוקר היא התווכחה עם החבר שלה בשל דיסק שהיא שרטה והחבר אמר לה כי עליה ללכת מן הבית וכי זהו יומה האחרון בבית ועל כן ברצותה לקרב את החבר, גרמה לפרובוקציה והזעיקה אותו ממקום עבודתו בטענה שהנאשם רדף אחריה. לדברי הנאשם הכל מדמיונה של המתלוננת. אין ברשותו מזרק כלשהו ולא ידוע לו על מה היא מספרת. הוא אישר כי בידו היה מקל קטן ויתכן כי המתלוננת סברה כי זהו מזרק. עם זאת, הכחיש כי רדף אחריה או כי איים עליה.

בבית המשפט סיפר הנאשם כי היחסים בינו לבין המתלוננת היו תקינים, היא נהגה לשוחח עימו והוא סייע לה, היא אף קנתה לו סיגריות ולפתע החליטה להתלונן נגדו. הוא נימק זאת בכך שהיא "שרוטה" בשל שהותה בהודו. לדעת הנאשם מדובר בבחורה אשר גורמת פרובוקציות ועשתה כך לא אחת ביחסיה עם חברה.  הוא הכחיש כי רדף אחריה ואיים עליה וציין כי בידו היה אטב ויתכן שהמתלוננת דמיינה כי הוא מחזיק מזרק בידו.

בחקירה הנגדית אישר הנאשם כי במועד האירוע הוא ישן במקום אם כי לא בבית פנימה.  הוא ציין כי לא סיפר על המתלוננת שהיתה מאושפזת בבית החולים כיוון שאינו אמור לספר את כל קורות חייה למשטרה.

לאחר שבחנתי את כל חומר הראיות שהובא בפני אציין כי אמנם חשד כבד רובץ לפתחו של הנאשם כי אכן ביצע את המיוחס לו בכתב האישום. גם עדותו של הנאשם בבית המשפט הקשתה מאוד ליתן בו אמון, שכן היו אלו תשובות מבולבלות ומפותלות ולעיתים אף כאלה שאינן עולות בקנה אחד עם מבחני היגיון ושכל ישר.

ועם זאת, ממכלול חומר הראיות אשר פורט לעיל בהרחבה עולות לא מספר תמיהות.

עדותה של המתלוננת עצמה העלתה תמיהות באשר לטיב נוכחותו של הנאשם במקום. גרסתה באשר למגוריו אצלה ואצל חברה סותרים לא רק את גרסת הנאשם, אלא גם את גרסתו של החבר או שמא הידיד, אליהו קראווני.

המתלוננת סיפרה כי בעת האירוע הגיע למקום חבר שלהם - עופר, אשר נבעת מהתנהגותו של הנאשם ונמלט מן המקום. למרבה הצער, עופר לא הובא לעדות וכך לא שפך אור על האירוע. התיאור מעלה תמיהה, הכיצד עופר  נקלע לאירוע כפי שמתארת אותו המתלוננת ונוטש את המתלוננת אל מול הנאשם ונמלט כל עוד נפשו בו.

תמיהה נוספת עלתה באשר לצירוף המקרים של עזיבתה של המתלוננת את הבית אותו יום ופרידתה מאליהו קראווני, לשיטתה ניתוק יחסי החברות ביניהם ולשיטתו - עזיבה ככל עזיבותיה.

עזיבה זו עולה בקנה אחד עם גרסת הנאשם הטוען כי שמע את החבר מודיע למתלוננת כי זהו יומה האחרון בדירה וכי עליה לעזוב.

קראווני מתאר מערכת יחסים שונה לחלוטין בינו לבין המתלוננת. ברי כי האמת מצויה אצל אחד מהם והשני טעמיו עימו לטעון אחרת.

כך, או כך, קראווני אישר כי הרבה לריב עם המתלוננת והיא נהגה ליצור בשל כך פרובוקציות שונות ולא שלל את האפשרות כי כך היה גם במקרה זה.

בשל כל התמיהות לעיל, והגם שכפי שציינתי לעיל, רובץ חשד כבד לפתחו של הנאשם ולא נתתי אמון בגרסתו, לא ניתן היה להשתחרר מן הספק  ולקבוע כי אשמתו הוכחה מעבר לכל ספק סביר.

בשל ספק זה יזוכה הנאשם מן העבירות של ניסיון לתקיפה סתם ואיומים שיוחסו לו בכתב האישום.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום,  ה' חשון תשע"ד , 09 אוקטובר 2013, במעמד הצדדים

להלן קטעים מתוך הכרעת-דין של כבוד השופט ברק מבית משפט השלום ברחובות:

ב) הנאשמת מאשרת כי בתאריך 22.12.02 או בסמוך לכך, חזר ח.ס. – אחד מילדיה יליד 1998- (להלן: "הקטין") הביתה מהגן בו הוא לומד וכאשר חזר מהגן, חיטט הקטין בחפציו של אחיו ע.ס. וגרם לאי סדר בחדרו.

הנאשמת מודה כי עקב מעשיו של הקטין, תפסה אותו בחוזקה בפרק ידו, הושיבה אותו בכוח על כסא במטבח וסטרה לו על לחיו.

עוד מודה הנאשמת, שלאחר שסטרה לו ברח הקטין לחדרו, נעל את דלת החדר ובכה.

ג) כפי שעולה מהאמור לעיל, מודה הנאשמת במעשים הנ"ל המיוחסים לה בכתב האישום, ברם כופרת היא בעובדות המובאות בסעיף 6 לעובדות האישום השני בו מיוחס לנאשמת המעשה הבא:

באחד המקרים, במועד שאינו ידוע במדויק לתביעה, "קשרה הנאשמת את ידיו של הקטין בחגורה, שכן הקטין סירב לסדר את חדרו ושיחררה את ידיו רק כאשר הסכים לסדר את החדר" (להלן: "עובדות סעיף 6 לכתב האישום").

ד) בעשותה את כל המעשים המיוחסים לה כנ"ל, הואשמה הנאשמת בתקיפה בנסיבות מחמירות – עבירה לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

3. להוכחת עובדות סעיף 6 לכתב האישום, העידו מטעם התביעה הגב' שיבז מיכל, שהינה חוקרת ילדים (להלן: "גב' שיבז") ובאמצעותה הציגה התביעה טופס עדות הקטינה ס.מ., (ת/3) שהינה בתם של הנאשמים, ילידת שנת 1990 (להלן: "הקטינה") קלטת (ת/4) ותמליל (ת/6). כמו כן, הוגשה הודעתה של הנאשמת במשטרה (ת/2).

מאחר ועד הגיע מועד שמיעת ההוכחות הגיעה הקטינה לגיל 15 וחצי, הוזמנה היא להעיד בפני בית המשפט, בנוסף לראיות שהובאו במוצגים הנ"ל.

ב"כ הנאשמת, אשר עשה מלאכה נאמנה בייצוג הנאשמת, עשה ככל יכולתו כדי לקעקע את עדותה של הגב' שיבז, ביקש שלא לקבל עדותה וגם התייחס ספציפית לעדותה של הקטינה ומהנימוקים שהעלה בסיכומיו טען שיש לזכות הנאשמת מעובדות סעיף 6 לכתב האישום ואף הוסיף כי במקרה זה יש לזכות אף מחמת הצדק. מטעם ההגנה העידה הנאשמת בלבד.

4. א. טענותיו של ב"כ הנאשמת בסיכומיו, היו טענות מעניינות, ענייניות והועלו בטעם רב ובין היתר הועלו שלש טענות שיש מקום להתייחס אליהן וכמובן מבלי להתעלם מהטענות החשובות הנוספות שהעלה ב"כ הנאשם בסיכומיו ולבדוק האם יש בשלש הטענות שלהלן פגם היורד לשורשו של כתב האישום, והאם יש בטענות אלו יחד עם הטענות הנוספות כדי לזכות את הנאשמת :

בטענה הראשונה ,מתייחס ב"כ הנאשמת להודעה שנגבתה מהנאשמת (ת/2) וטוען כי הנאשמת לא הוזהרה על ידי החוקר על פרטי העובדות הספציפיות כפי שבאות לידי ביטוי בעובדות סעיף 6 לכתב האישום. (עמ' 41 לפ', ש'2-3).

בטענה השניה, מתייחס ב"כ הנאשמת לעובדה כי הקטין עצמו, הנוגע לעניין, כלל לא נחקר על ידי חוקרת נוער.

טענה שלישית היא, הגם שהראיות שהוצגו בפני בית המשפט יכולות לשמש ראיות לכאורה, עדיין שאלה היא האם עדות הקטינה ועדות גב' שיבז יכולות לבסס את עובדות האירוע הנ"ל מעל לכל ספק סביר.....

עוד הלין ב"כ הנאשמת על צורת החקירה שנעשתה על ידי גב' שיבז וטען כנגד התרשמותה...

לאור עדותה של הקטינה ולאור עדותה של גב' שיבז והיות ולא הוגשו לי ראיות נוספות – אוכל לומר כי לא התרשמתי מעל לכל ספק שהאירוע נשוא סעיף 6 לעובדות האישום השני אכן אירע וגם לא מצאתי מה סיוע הביאה ב"כ התביעה כדי לחזק את עדות הקטינה...

מחקירתה של גב' שיבז עולה, שחקרה לא רק את הקטינה אלא באותו יום חקרה גם שלושה אחים שלה ואין בפני עדות נוספת מעבר לעדותה של הקטינה....

גב' שיבז מוסיפה כי בעדויות האחים נזכרה חגורה, ברם החגורה שנזכרה התייחסה לאלימות עם חגורה מצד האב...

כמעט בסוף השיחה (החל מעמ' 14 ש' 413) ממקדת גב' שיבז שאלות על הקטין ולשאלה אם יש משהו שקרה לו בבית, מספרת הקטינה מקרים שלא מתייחסים לחגורה והנאשמת מוזכרת רק בקשר לעובדה שהיא צועקת על הקטין.

גם לאחר שגב' שיבז שואלת פעמיים אם יש מישהו, חוץ מהקטינה והאחים שלה, שמרביץ לקטין, גם אז מזכירה את הנאשמת שצועקת עליו או מכניסה אותו לחדר לכמה דקות, או שורטת אותו בטעות – אך טרם הגענו אל מכות או אל מעשה החגורה. (ראה בעמ' 15-17 לתמליל, מש' 415-482).

בהמשך ולקראת סופה של אותה שיחה, מאחר והקטינה לא הזכירה חגורה "נמשכה בלשון" ונשאלה אם הנאשמת פעם השתמשה בחפץ כשהיא נתנה לקטין מכות.

עם כל הכבוד, הובלה זו לא נראית לי במקומה, משום שבהצגת שאלה כזאת שמים בפיה או,למצער, נרמז לקטינה כי לא בתקיפה בידיים עסקינן אלא שמעורב גם חפץ.

רק אחרי שנאמר לה חפץ – הזכירה את החגורה, אך גם עדות זו הנוגעת לחגורה, איננה נקיה מהיסוסים וכפי שציינתי לעיל, לא ניתן להסיק מדברי הקטינה באופן וודאי כי האופן שבו הוזכרה החגורה יש בה כדי לבסס את עובדות סעיף 6 לכתב האישום.

6. לאור הנימוקים שהובאו בהרחבה בהכרעת דין זו ולאור הספק שהתעורר בלבי אם האירוע נשוא עובדות סעיף 6 לאישום אכן ניתן לייחס לנאשמת, הרי שמספק זה החלטתי לזכות את הנאשמת.

ניתנה היום כ"ט באדר, תשס"ו (29 במרץ 2006) בנוכחות: ב"כ המאשימה עו"ד אלברט, ב"כ הנאשמת 1 עו"ד אבי אלפסי.

ברק גדעון - שופט