בית ברוק (דירת היילפרין)  מאת דני רכט

רוב בתי שכונת פרדס ביבי נבנו בשנות ה-40. מיעוטם נבנו במחצית השנייה של שנות ה-30. אחד הבתים הראשונים בשכונה נבנה בשנת 1937 וניצב ברחוב ויזל 26. העובדה שבית זה  נבנה ללא קומת עמודים (שלא כמו רוב בתי השכונה). יכולה להעיד על ראשוניותו. 

בתאריך 17 לחודש נובמבר 1935 נחתם הסכם בין יצחק טרובוביץ',  פייבל (שרגא) גרינגרד ומנדל לולב רוכשי אדמת פרדס ביבי, לבין הקונה מר אברהם ברוק אשר רכש מהם את מגרש מספר 180  ששטחו הוא 1013 אמות מרובעות. תמורת המגרש שילם ברוק לשותפים בעלי הקרקע סכום נכבד בסך 1266 לירות ארץ ישראליות ו-750 מיל. סכום זה כלל גם 53.39 לירות ארץ ישראליות שהועבר לשלושת השותפים כהחזר עבור חלקו היחסי של הקונה בכבישים שנסללו בשכונה. את הבית תכנן עבור ברוק האדריכל א. בן-נתן שהתגורר באותה התקופה בבית קרסנינסקי ברחוב בן יהודה. רישיון הבנייה לבניין בן שלוש קומות וקומת מרתף התקבל בחודש ינואר 1937 והבנייה הסתיימה בחודש אוקטובר אותה השנה. 

ברוק ומשפחתו התגוררו באחת הדירות. שאר הדירות הושכרו. במהלך בניית ביתם התגוררו בני הזוג ברחוב גרץ בשכונת ירים משה. שנים קודם, ב-1928, הם התגוררו בצריף שניצב בשולי כרם בדרני וברוק עבד אז בנמל יפו. אולם במהלך שנות השלושים היה אברהם ברוק לתעשיין מצליח ולשותף בפירמה 'נועם' לייצור מצעים ושמיכות. בסוף אותו העשור היה ברוק הראשון ברחוב ויזל שהחזיק במכשיר טלפון. מספרו היה בן ארבע ספרות 2895. 

ברוק הסתכסך תכופות עם דייריו. בבניין שבבעלותו התגורר מר חיים דרבקין, פקיד במחלקת הכלכלה בעיריה. בשנת 1941 דרש ממנו ברוק תוספת של לירה אחת לשכר הדירה. דרבקין שילם קודם שכר דירה של שלוש וחצי לירות ארץ-ישראליות לחודש והסכים לשלם תוספת של 25 גרוש בלבד. ראשית נראה היה שברוק מסתפק בתוספת זו אולם לאחר שלושה חודשים הוא תבע את דרבקין וביקש צו פינוי מבית המשפט. השופט קנטרוביץ החליט לבטל את התביעה ואף חייב את ברוק לשלם 2 לא"י לעורך הדין של הנתבע. 

בראשית שנת 1942 קנס בית הדין העירוני בתל אביב את ברוק. זאת מאחר שהפסיק לדייר אחר את החיבור למים החמים. בעל הבית ביקש בדרך זו לאלץ דייר אחר לשלם לו תוספת לשכר הדירה. בית הדין חייב אותו לחדש את חיבור המים החמים תוך 24 שעות. התביעה נגדו לא הוגשה על ידי הדייר שנותר ללא מים חמים, אלא על ידי המחלקה הסניטרית בעירייה. וזאת בגלל השינוי שעשה ברוק במערכת האינסטלציה מבלי שקיבל רשות לכך. 

בראשית שנת 1957 התגלתה מעילה במחלקת מילוות החוץ במשרד האוצר. אברהם ברוק נעצר כחשוד בקבלת רכוש גנוב ובזיוף ושוחרר בערבות כספית נכבדה. דובר אז על מעילה גדולה בכספי האוצר שהיקפה הכולל הגיע אז לסכום עתק של כ־200 אלף לירות. ברוק הואשם בכך ששיתף פעולה עם פקידים במחלקה המילוות וגרף חלק מהכסף לכיסו. בכתב האישום שהוגש לבית המשפט שלום בת"א נגדו צויין שברוק קיבל ממר יונה זינגר (שברח לברזיל עם תחילת החקירה בפרשה) 14 אלף ל"י מכספי האוצר שנגנבו ע"י פקידי המחלקה. בין ברוק לזינגר סוכם שהוא יקבל ממשרד האוצר צ'קים של חברה בדוייה בשם 'נוע'. ברוק הוסיף ידנית אות לצ'קים ואחרי ש'נוע' הפכה ל'נועם' הוא פדה אותם. שנה אחר כך, בפברואר 1958 הודה ברוק ברוב האשמות. בתמורה להודאה, להחזרת הכסף הגנוב ולהסכמה לשמש עד תביעה במשפט נגד שאר המעורבים, זכה ברוק לעונש קל יחסית של  אלף לירות קנס (או שלושה חודשי מאסר) וכן מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים. 

אברהם בן חיים יחיאל ברוק הלך לעולמו בשנת 1973 והובא למנוחת עולם בבית הקברות קרית שאול. אשתו יוכבד שהייתה צעירה ממנו בשבע שנים האריכה ימים. היא נפטרה בשנת 1991 וקבורה לצידו. באחת הדירות בבית ברוק התגורר בשנות הארבעים והחמישים אינג'ניר מרדכי מילבואר עם רעייתו חנה. בשנת 1949 פתחה הגננת הוותיקה מרים גולדנברג שהגיעה לתל אביב מנהריה גנון פרטי בבית ברוק. 

בדירה אחרת בבניין התגוררו  יחיאל היילפרין (1880-1942) וזוגתו הגננת פנינה לבית הוכברג (1886-1980). היילפרין, מאבות החינוך העברי החדש, נולד בעיירה פרילוקי (Priluki) בפלך פולטאווה (כיום באוקראינה). משפחתו התיחסה לרב יחיאל היילפרין (מחבר 'ספר הדורות'). היילפרין היה במשך שנים אחדות מנהל בית מדרש לגננות עבריות בוורשה ואחר כך באודסה. והקים את גן הילדים העברי הראשון בגולה. בני הזוג (הם מעולם לא נישאו רשמית) נפרדו לתקופה של שנה. היא עלתה לארץ עם הילדים בשנת 1919 באוניה רוסלאן, והוא הגיע לארץ שנה אחר כך. היילפרין היה מפקח גני הילדים בארץ ישראל מטעם ההנהלה הציונית. כמו כן עבד כמורה לפדגוגיה בבית המדרש למורות ולגננות ע"ש לוינסקי (במתחם בתי הספר, כיום מרכז סוזן דלל) וניהל את גן הילדים לדוגמא. שפעל בראשיתו בסמוך לבית הסמינר ועבר ב-1926 לביתו הקבוע ברחוב השחר. בשנותיו האחרונות (1933-1941) היה מנהל בית מדרש פרטי לגננות שפעל בבית אברהם לב בשדרות רוטשילד לצד 'המעון הדוגמאי' בו למדו תלמידיו בתנאי פנימיה. 

היילפרין העמיד מאות גננות בארץ ובחוץ לארץ. המפורסמת בתלמידותיו היא השחקנית חנה רובינא, לימים כוכבת תיאטרון הבימה. יחיאל היילפרין עסק גם בספרות פדגוגית, הוציא לאור סיפורים מצויירים לתינוקות ושירי משחק לילדים. הוא נפטר בחודש אוקטובר 1942 לאחר מחלה ממושכת ונקבר בבית הקברות ברחוב טרומפלדור. לזוג יחיאל ופנינה הַיילפרין נולדו ארבעה ילדים: אוריאל (לימים המשורר יונתן רטוש), מרים (לימים הסופרת מירי דור), גמליאל (לימים הבלשן צבי רין) ועוזיאל (לימים הבלשן עוזי אורנן).  

אפשר לומר ​שהיילפרין היה האבא הרעיוני של גן הילדים הציוני בארץ ישראל. הוא לא ראה בגן הילדים סוג של 'שמרטפייה' אלא מוסד חינוכי מהותי שמעצב את אופי הילד העברי מגיל צעיר מאוד. הוא לקח רעיונות פדגוגיים מתקדמים מהעולם (כמו אלו של פרבל ומונטסורי) ושילב אותם באופן ייחודי עם החזון הציוני והתחייה העברית. היילפרין התעקש על דיבור עברי בלבד בגן הילדים כחלק מהמהפכה הלשונית של התקופה. הוא דגל בחינוך חוויתי וטבעי, שהדגיש את הקשר לארץ ישראל, עבודת הכפיים וערכי שיתוף וקהילה. במקום לימוד פורמלי, הוא הפך את המשחק, השירה והמלאכה לאמצעי העיקרי לחינוך, מתוך אמונה שזו הדרך הטבעית והיעילה ביותר להתפתחות הילד.