מגרש הכח בסומייל  מאת דני רכט

מדשאת בית הוועד הפועל של ההסתדרות, מעוז הסוציאליזם, אירחה לא מעט הפגנות ועצרות לאורך השנים. אבל איך היא קשורה לאגודת ספורט ותיקה מהמחנה האזרחי דווקא? למעשה, הסיפור על מגרש הכח הנשכח בסומייל עוסק הרבה יותר בשינויים חברתיים ופחות בכדורגל.

כדי להבין את הסיפור, נלך ממדשאת בית ההסתדרות לאורך רחוב ארלוזורוב כ-800 מטר מערבה. בראשית שנות ה-30 התאגדו חברי קואופרטיב התחבורה המעביר כדי להקים שכונת מגורים חדשה, לצד  מוסך חדש לקואופרטיב המעביר  שהוקם ברחוב ארלוזורוב. שכונת פועלים י"א של קואופרטיב המעביר נחשבה להצלחה גדולה. החיסרון היחיד שלה היה גודלה הצנוע שלא סיפק פתרון דיור לכל עובדי הקואופרטיב שהיו זקוקים לשיכון.

בהמשך נרכשה קרקע לשכונה נוספת של המעביר, גם היא בין רחוב ארלוזורוב לרחוב זבוטינסקי (שבשנות ה-30 עדיין נקרא רחוב קיבוץ גלויות), אך מזרחית מגרעין הכפר סומייל (אל מסעודיה). חטיבת קרקע זו נרכשה בשיתוף עם גימנסיה הרצליה, שתכננה לבנות בעתיד את מעונה החדש בחלק הצפון-מזרחי (והגימנסיה אכן עברה בשנות החמישים לבניינה החדש באדמה זו). בינתיים, השטח שבבעלות הגימנסיה שימש את תלמידי המגמה החקלאית שעיבדו אותו לטובת גידולים שונים, וכך נחסך מהגימנסיה תשלום מס עירוני שהוטל באותם ימים על קרקע לא בנוייה ולא מעובדת.

תכנון שכונת המעביר החדשה כבר יצא לדרך, אלא שאז הגיעה הזדמנות לרכוש במחיר זול שטח אדמה גדול הרבה יותר מעבר לירקון. המוכרת היתה משפחת אבו כישכ הבדואית. האדמה הזו אכן נרכשה, ונבנה עליה שיכון יד המעביר (לימים שיכון דן וכיום שכונת נווה דן).

כדי לממן את רכישת האדמה שמעבר לירקון, מכרה אגודת השיכון של המעביר את הקרקע בסומייל (אל מסעודיה): החלק המערבי (לימים רחובות בן שיפרוט ובן סרוק) חולק בפרצלציה למגרשים לבנייה ונמכר לקבלנים וליזמים, ואת החלק הדרומי רכשה הסתדרות העובדים הכללית.

בשנות ה-40 תפקדה הסתדרות העובדים הכללית ממש כמעין מדינה שבדרך, והחזיקה בעוצמה כלכלית, חברתית ופוליטית חסרת תקדים. מעבר לתפקידה כאיגוד מקצועי, היא שלטה בגופים ובמפעלים המרכזיים ביישוב: מקופת החולים הכללית ובנק הפועלים, ועד חברות קואופרטיביות גדולות כמו סולל בונה ותנובה. הנהגתה הובילה בפועל את המערכת הלאומית והפוליטית.

הצמיחה המהירה של הסתדרות העובדים הכללית והתרחבות המנגנון הבירוקרטי בשנים אלה הובילו למצוקת מקום חריפה במשרדי ההסתדרות ברחוב אלנבי (שנבנו במקור עבור מלון הרצליה). בעקבות המחסור בשטח, נוצר הכרח להוסיף מבנים במתחם ואף להעביר חלק מהמחלקות למבנים אחרים ברחבי העיר, מה שפגע ביעילות העבודה. מעבר לצורך הפרקטי בריכוז כל המשרדים תחת קורת גג אחת, ביקשה הנהגת ההסתדרות להקים מתחם מודרני ומונומנטלי בצפון העיר, שישקף חזותית ופיזית את מעמדה כמרכז כוח מוביל של החברה והמדינה שבדרך.

ממועד השלמת העסקה באמצע שנות ה-40 ועד תחילת הבנייה בראשית שנות ה-50 עברו מספר שנים. בינתיים, הושכר חלקו הדרומי של השטח (היכן שנמצאת כיום המדשאה) לאגודת הספורט הכח, שהקימה במקום מגרש כדורגל למשחקים ולאימונים.

אגודת הכח נוסדה בווינה בשנת 1909 על ידי פעילים ציונים, בהשראת חזונו של מקס נורדאו על יהדות השרירים, חזון שמטרתו הייתה לפרק את הסטריאוטיפ על היהודי החיוור והחלש באמצעות טיפוח גאווה לאומית וכושר גופני. הספורטאים התחרו כשסמל מגן דוד מוטבע על חולצות האגודה. על אף שהכח התפרסמה בעיקר בזכות סקציית הכדורגל שלה, שזכה באליפות אוסטריה בשנת 1925, היא פעלה כמועדון ספורט רב ענפי שכלל מחלקות מצליחות לשחייה, כדורמים, אתלטיקה, סייף והיאבקות, ומנה בשיאו אלפי חברים.

ההצלחה הגדולה בווינה הובילה להקמת סניפים ואגודות אחיות בקהילות יהודיות רבות במרכז ומזרח אירופה, כולל סניפים בולטים בברלין, בפראג, בברטיסלבה, בבוקרשט ובערים נוספות בפולין, הונגריה ורומניה. בסניפים אלו שימשה האגודה כמרכז קהילתי ציוני עבור הנוער, ולא רק כמסגרת ספורטיבית.

עם עליית האנטישמיות בשנות ה-30 נסגרו המועדונים באירופה, אך הביקורים המוקדמים של הכח וינה בארץ ישראל באמצע שנות ה-20 עוררו אז התלהבות רבה ביישוב ושתלו את הזרעים להמשכיות. בשנת 1934, עם גל העלייה של ספורטאים ועסקנים ממרכז אירופה, הוקם מועדון הכח תל אביב. המועדון התבסס על ספורטאים שהיו מזוהים עם קבוצות הכח באירופה, לצד שחקנים מקומיים שהגיעו מקבוצות אחרות ששיחקו בליגה הארצישראלית. הקבוצה הפכה למועדון בולט בליגה המקומית בתקופת המנדט הבריטי, תוך שהיא מציגה סגנון משחק אירופי מודרני. בשנות ה-40 סבלה האגודה מפרישה של לא מעט שחקנים ותיקים שהגיעו לארץ עשור קודם לכן מאירופה, כמו גם מהעובדה שלא היה לה אצטדיון או מגרש קבוע.

מגרש הכח בסומייל פעל משנת 1946 ועד פינויו בשנת 1950, סמוך לתחילת העבודות על הקמת מתחם בית הוועד הפועל של ההסתדרות. מלבד פעילותה של קבוצת הכח, המגרש שימש גם קבוצות אחרות. כך למשל, בשנת 1949 הוחלט שכל משחקי הליגה המחוזית לנוער ייערכו ברצף במהלך שבת אחת ובמגרש אחד. אגודת הפועל תל אביב קיבלה באותה תקופה מהאפוטרופוס על נכסי הנפקדים את מגרש באסה ביפו, אך סירבה לאפשר את קיום משחקי ליגת הנוער במגרשה. במצב הזה הוחלט להעביר את המשחקים למגרש הכח בסומייל, אלא שלמגרש הייתה בעיה חריפה: כל גשם, ואפילו הקל ביותר, הפך אותו לעיסת בוץ וגרם לדחיית משחקים. אגב, ממש בסמוך למגרש, פעל מסוף 1947 ועד 1949 מחנה סומייל, שסיפק פתרון דיור זמני לפליטים יהודים שנמלטו משכונות קו התפר עם יפו.

בסוף שנות ה-40 מוזג מועדון השחר כפיר משכונת שפירא עם קבוצת הכח תל אביב. בעקבות האיחוד, קיבלה הקבוצה שהייתה מזוהה עם הייקים ממרכז אירופה אופי מקומי וצבעוני. תושבי שכונת שפירא שמחו לאמץ בחום את הקבוצה, שזכתה בעונת 1955-1956 באליפות הליגה השנייה והעפילה אל הליגה הלאומית. אולם שוב, היעדר אצטדיון ביתי או מגרש מסודר היה בעוכריה, והכח נאלצה לארח את יריבותיה במגרש הפחים של מכבי יפו, במגרש בני יהודה ובמקומות נוספים.

הפתרון הגיע בשנת 1959, כשהקבוצה התאחדה עם מכבי רמת גן. החיבור הזה היה מושלם: להכח תל אביב היו המון אוהדים (בעיקר תושבי שכונת שפירא כמו גם ייקים ותיקים) אך לא היה מגרש, בעוד שלמכבי רמת גן היה את מגרש גלי גיל (באזור בורסת היהלומים של היום) אך כמעט ולא היו לה אוהדים. השיא של המועדון המאוחד הגיע עם זכייה בשתי אליפויות המדינה (בעונות 1964-1965 ו-1972-1973) ובשני גביעי מדינה (בעונות 1968-1969 ו-1970-1971). כיום, מועדון הכח מכבי עמידר רמת גן התדרדר לליגות נמוכות אך ממשיך להחזיק במסורת שהחלה ב-1909 בוינה ובצבע הסגול של האגודה המקורית.