מגרש כדורגל השחר כפיר  מאת דני רכט

בצילום אוויר מ-1949 נראית אדמת פומברובסקי שמצפון לדרך סלמה. בשולי הצילום בצד שמאל אפשר לראות את אחוזת בית הבאר ברחוב חזנוביץ'  ואת בית קולנוע זהר שנחנך שנה קודם. חדי העין יבחינו במגרש הכדורגל המאולתר הנראה בשוליים הימנים של אדמת פומברובסקי. מדובר במגרש הכדורגל של מועדון 'השחר הכפיר', מגרש שאפילו אוהדי כדורגל מושבעים לא שמעו אודותיו. 

מי שיזם ודחף את מועדוני השחר היה משה 'מישה' אידלברג (1899-1984), עסקן הסתדרות ופעיל מפ"ם. לימים יהיה אידלברג פעיל רק"ח וסגן נשיא תנועת הידידות ישראל ברית המועצות. מועדוני השחר החלו להיפתח ב-1947 במטרה במטרה לתת מענה חברתי, תרבותי וחינוכי לילדי עולים ולבני שכונות העוני בצפון ובדרום העיר. ההסבר הלא רשמי להקמת המועדונים היה נסיון לעצור את זליגת בני הנוער בשכונות העוני לעבר מחתרות הפורשים אצ"ל ולח"י, ושילובם בהגנה בהמשך. 

מועדון השחר הראשון החל לפעול בשכונת שפירא, אך תוך תקופה קצרה הוקמו שבעה מועדוני השחר נוספים בשכונות אחרות במסגרתם התאגדו יותר מאלף ושש מאות בני נוער, נכון לחודש יולי 1948. בכל מועדון פעלה קבוצת כדורגל והליגות לנוער התמלאו בשמו של קבוצות חדשות כמו 'השחר הכפיר' (של שכונת שפירא),  'השחר ניסים' (של שכונת התקווה), 'השחר תחכמוני' (של צעירי שכונות שבזי). קבוצות 'השחר עודד', 'השחר יעקב', 'השחר בר כוכבא' פעלו בין השאר ביפו, בכפר ג'מאסין (גבעת עמל) ובכפר שייח מואנס.

בחודש יוני 1947 התקבל אישור ממשלת המנדט ל'אגודה לתרבות חינוך וספורט בפרברי תל אביב, יפו, רמת גן ובני ברק. כמשרד האגודה נרשם בית החרושת לקרח בדרך סלמה של אדון קלמנס, יו"ר ועד  שכונת שפירא.

המועדונים זכו לתמיכה של מוסדות שונים, כבר בינואר 1947 הפכו כמה מאנשי החי"ש בתל אביב למדריכים במועדון. ועד שכונת שפירא תמך בפעילות זו ובית הספר ביאליק העמיד לרשות המועדון בשעות אחר הצהריים את החצר ואת אולם ההתעמלות. גם עיריית תל אביב, סייעה בגיוס מדריכים, מימון ומשאבים. המועדון פעל במשולב עם הגדנ"ע ומדריכי השחר, שחלקם יצאו לשירות קרבי, שילבו בפעילות חינוך גופני, עזרה הדדית, ואימונים שונים. ניסים עזיז, אחד ממדריכי השחר נפל עם שניים מחבריו כשהגנו על שכונת התקווה. שמם נחקק באבן זכרון בגבול שכונת בית יעקב והם הונצחו גם בכיכר השלושה ('כיכר העפרונות') במפגש רחובות וייצמן ובני דן. על שמו נקראה קבוצת 'השחר ניסים' (של מועדון השחר בשכונת התקווה).

דן יהב שגדל ברחוב חזנוביץ' מעיד כי "המגרש האזורי הגדול שבו התאמנו היה בשטח חשוף, כיום שדרות הר ציון. למגרש קראו מגרש השחר. התאמנו בו עד שהגדולים מקבוצת גדנ'ע יהודה גירשו אותנו ממנו". מיקומו המדוייק של מגרש השחר היה במרכז מבנן (בלוק  עירוני) התחום כיום בין רחובות הקונגרס, מנשה בן ישראל, שיבת ציון ומרד גטו ורשה. לאחר שהועבר המגרש לידי קבוצת גדנ'ע יהודה הוא נסלל מחדש, אולם בראשית שנות החמישים, עם תחילת עבודות הבנייה במגרשי אדמת פומברובסקי הוכשר מגרש כדורגל אחר (חלקו בשטח פרטי) מדרום לדרך קיבוץ גלויות אשר שימש את קבוצות גדנ'ע יהודה (כיום מועדון גדנ'ע תל אביב) במשך עשרות שנים. 

בסוף שנות הארבעים מוזגה קבוצת 'השחר הכפיר' לתוך קבוצת הכח תל אביב ('הסגולים'). הכח הוקמה בשנת 1934 על ידי יוצאי מרכז אירופה מהמועדונים הכח וינה (אלופת אוסטריה בעונת 1924/1925) והכח ברלין (אשר ביקרה בארץ כמה חודשים קודם). הקבוצה המאוחדת שיחקה בליגת המשנה (ליגה א') כאשר רוב שחקניה היו בני שכונת שפירא והייקים ממרכז אירופה החזיקו בתפקידי הניהול. שמואל 'שוני' מוסקוביץ משחקני השחר ששיחקו בקבוצה הבוגרת של הכח תל אביב, שימש במשך עשרות שנים כמנהלה של קבוצת גדנ'ע יהודה. 

ב-1959 אוחדה הכח עם מכבי רמת גן שהייתה אז בליגה השלישית (ליגה ב'), איחוד שיצא לפועל רק ב-1962. להכח היה גרעין אוהדים נאמן ורועש אך לא היה לה מגרש ביתי. למכבי רמת גן היה מגרש ביתי (מגרש גלי גיל ליד בורסת היהלומים), אך כמעט ולא היו לה אוהדים. החיבור בין המועדונים הצליח מעבר למשוער וכעבור שלוש שנים, בעונת 1964/1965, זכתה הקבוצה המאוחדת באליפות המדינה עם המאמן יצחק שניאור (1925-2011), תוך שהיא מביאה גאווה רבה לתושבי השכונה. בעיתון הארץ מתאריך 11 ביוני 1965 נכתב:  "הכח אלוף ישראל בכדורגל. וגם אם קיים ניגוד כלשהו בעובדה שצעירי שכונת שפירא מייצגים בישראל את הכדורגל הגרמני-יאקי של וינה, הרי היה זה טבעי שמברק הברכה הראשון של הזכיה בתואר הגיע מ… וינה. ותיקי הכח שם שיגרו את ברכתם לממשיכי דרכם בישראל".