בית יעקב  מאת דני רכט

איך קשורה כיכר השלושה במפגש רחובות וייצמן ובני דן  ('כיכר העפרונות') לשכונת בית יעקב הנשכחת בדרום-מזרח העיר? קטע מהדרך הראשית מהעיר יפו אל הכפר סלמה חצה את שכונת התקווה אשר הפכה בשנות החמישים לרחוב האצ"ל. על קיר בית מספר 99, הבית האחרון ברחוב האצ"ל, קבוע לוח זכרון לשלושת מגיני שכונת התקווה ושכונת בית יעקב אשר נפלו בקרבות על הגנת שתי השכונות: ניסים עזיז בן 18, מיכאל פישר בן 21, ונחמיה שיף בן 19. הם השלושה שמונצחים בכיכר שעל גדת נחל הירקון.

מיכאל (מיכה) פישר היה חבר במקהלת הפועלים. ביום השלושים לנפילתו התקיימה אזכרה באולם בית ברנר בה שרו חברי וחברות המקהלה לזכרו את השיר 'מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה' על פי מוסיקה מאת יוהן סבסטיאן באך.  

ליד שלט הזכרון בקצה רחוב אצ"ל  מתעקלת הדרך ונקראית מנקודה זו רחוב לח"י. לצד הדרך שהובילה לכפר הערבי סלמה (כפר שלם כיום) הוקמה בשנות הארבעים שכונת עוני קטנה, שכונת בית יעקב. מדובר בשורת בתים וצריפים שנתחמו מדרום בדרך המובילה אל סלמה ונתחמו מצפון בפרדס שהיה בבעלות משפחת שייח עלי (על חלק מפרדסי המשפחה הוקמו עוד קודם שכונות מרכז מסחרי, נווה שאנן, נווה שאנן ב', אדמת פומברובסקי ועוד). מפרדס זה ירו אנשי סלמה על בתי שכונת בית יעקב ועל בתים בשכונת התקווה.   

במרץ 1947 הטילו הבריטים על תל אביב משטר צבאי. שכונת עזרא ושכונת בית יעקב היו מחוץ לאזור הצבאי. לכן נמנעה מתושבי שכונות אלה הגישה למקורות העבודה כמו גם האפשרות לרכוש מזון בעיר. מי שהתגייס לטובתם היו תושבים מחולון ומבת ים אשר העבירו לשכונות מאות כיכרות לחם וכמאה ליטר חלב, דרך שדות מקווה ישראל.   

מכל השכונות הבנות שהקיפו את שכונת התקווה, היתה בית יעקב הקרובה ביותר לכפר הערבי העוין. ב-7 בדצמבר הגיע כוח בפיקוד חסן סלמה ובו כארבע מאות חמושים אל הכפר סלמה. כמעט במקביל עזבו השוטרים הבריטים את הכפר.  למחרת ניסו הערבים  לפרוץ אל תל אביב דרך חבל שכונת התקווה. על החבל הגנו כמאה חיילים ו-17 מפקדים ולרשותם עמד נשק מועט. מתוכם נשלחו 8 חיילים ומפקד להגן על קטע ג' - שכונת בית יעקב. לעזרתם הגיעה תגבורת של החי"ש. 

מפקד התגבורת העיד כי "קיבלתי פקודה לחוש לעזרה בגזרה אחרת של בית יעקב, להדוף ערבים בוזזים. כאשר התקרבנו למקום הבחנו בקבוצה של כ-30 איש. צעקתי מי שם? ולא ענו. לאור הלהבות הבחנתי שאמנם ערבים הם. פקדתי אש שוטפת. נפלו אחדים מהם ויללותיהם נשמעו בכל הסביבה. ופתאום דמות מתקרבת אלינו. שוב שאלתי: מי שם? והתשובה לא איחרה לבוא 'אש פי?' אחד מאנשי שידע את סיסמת הערבים באותו לילה קרא: 'עראב אל עראב', והדמות המסתורית השיבה 'עראב אל עראב'. אז קרא אליו הבחור: 'מוחמד תעל הון!'. הערבי אומנם ניגש אלינו בקומה זקופה. במרחק של כמה מטרים הבחין בטעותו וניסה לברוח אך צרור כדורים פילח את בטנו והוא נפל הרוג". 

גם אחרי המתקפה המשיכו חילופי האש והנסיונות לחדור לשכונת בית יעקב. תושבים בשכונה נרצחו ובתים עלו בלהבות. במשך שבועיים ולעיתים תחת אש, הקימו כשמונים בני נוער חניכי הגדנ"ע גדר תיל לאורך 750 מטר בגבול שכונת בית יעקב ולאורך 'קו הכלבים' בגבול שכונת התקווה. במסגרת 'מבצע חמץ', פרץ כוח של חטיבת אלכסנדרוני בסיוע חיילי חטיבת קרייתי אל מרכז הכפר סלמה, כבש אותו וסיים את הסיוט המתמשך של תושבי בית יעקב.  

לאחר תום המלחמה החלה השכונה להתפשט צפונה ומזרחה. סמטאות אשר נקראו בהמשך בשמות כמו 'איתיאל ו'אחימעץ'. אם תהיתם מדוע איתיאל, המוזכר פעמיים בתנ"ך, ואחימעץ (הממונה על ארץ נפתלי מטעם שלמה המלך) זכו ברחוב שנקרא על שמם, הרי שמדובר בנוהל שהתחיל בראשית שנות החמישים בשכונת התקווה הסמוכה. ועדת השמות העירונית התייחסה לאזורים המתוכננים להריסה ולבינוי מחדש, וכך נקבעו שם שמות רחובות שניתן יהיה בעתיד להחליפם בקלות ללא לחצים מצד משפחות ואמצעי התקשורת.   

בחודש מאי 1957 כתב ח. אליפז בעיתון דבר על שכונת התקווה ובנותיה והקדיש פסקה גם לשכונה הקטנה: "הרחוב מלא מים, מי ביוב כמובן. אך בברזים של שכונת בית יעקב אין מים. ככל שתפליג פנימה אל תוך השכונה תתקל ברחובות צרים שבנייניהם דחוסים וצפופים אחד ליד השני ללא ריווח. שלוליות שופכין וגושי אשפה שלא סולקו מזה שנים, משלימים את הנוף".