מחנה סומייל  מאת דני רכט

במהלך ולאחר מאורעות 1921 ביפו הציף את תל אביב הקטנה גל של פליטים יהודים שברחו מהשכונות המעורבות, בעיקר מנווה שלום מנשייה) ומעיר יפו אל תל אביב שהייתה אז  קטנה משמעותית מיפו, ופורמלית היתה עדיין חלק ממנה. פליטים אלו היוו את הגרעין המייסד לשכונות חדשות בתל אביב  כמו שכונת נורדיה (סביב רחוב בוגרשוב) ושכונת נווה שאנן. אלה מהפליטים שמצבם הכלכלי לא איפשר רכישת מגרש ובניית בית שוכנו במחנות גדולים שהוקמו ביוזמת העיריה:  מחנה ברנר בקרבת שכונת ברנר, ומחנה בלפור בשטחו הוקם בהמשך אותו עשור בית החולים הדסה. 

27 שנים אחר כך מצאו את עצמם פרנסי העיר מתמודדים עם בעיה דומה אך בהיקף גדול הרבה יותר. הבריחה של יהודי יפו ושכונות קו התפר בסוף 1947 ותחילת 1948 אל תוך תל אביב הייתה אירוע משמעותי שהטיל משא כבד על העיר העברית. הגעת אלפי פליטים, רבים מהם במצב סוציו-אקונומי נמוך, דרשה מענה דחוף בתחומי המזון, הבריאות והשירותים הסוציאליים. עיריית תל אביב התקשתה להתמודד עם המעמסה הכלכלית וזאת בתקופה של מלחמה ואי יציבות פוליטית. אחד הפתרונות היה הקמת מחנה פליטים בשולי הכפר סומייל (אל מסעודיה) כבר בסוף שנת 1947. בשונה ממחנה ברנר ומחנה בלפור שהוקמו בעקבות ארועי הדמיים של 1921 ותועדו, מחנה סומייל נשכח מההיסטוריה העירונית.

חיים עוזיאלי, עיתונאי 'קול העם' הקומוניסטי, היה הראשון לתאר (19.12.1947) בעתונות הכתובה את מחנה הפליטים שהקימה העיריה על אדמות כפר סומייל (אל מסעודיה): "נכנסנו לתוך המחנה של הפליטים. מחנה של אוהלים שהוקם על ידי העירייה. למחנה צורת מלבן. האוהלים עגולים הם, מגודל בינוני ארבעה מטר קוטרם. בכל אוהל גרות שתי משפחות. שתי מיטות לכל משפחה. אחת למבוגרים והשניה לילדים. עומדות המיטות לאורך הקיר, שתיים מימין ושתיים משמאל. בתווך ארונות ומזנונים. זוהי 'המחיצה' שבין שתי 'הדירות'. והרי לך שתי דירות בעלות כניסה אחת ופרוזדורים צרים בין המחיצה ובין המיטות. על המיטות יושבים, אוכלים, משוחחים, ובלילה ישנים. ארבעה אוהלים ברוחב השורה ובאורכה ובאורכה עוד מוסיפים. בשעה זו הקיף המחנה כשמונים אוהל. על יד כל שישה אוהלים מוקם צריף פחים. הצריף מחולק לעשרה תאים. כל אחד מטר וחצי על מטר וחצי. אלה יהיו מטבחי המשתכנים. מטבח לכל משפחה. בינתיים עומדות אנשים בחוץ ושומרות על הפרימוסים הרועשים. בפינות המחנה בתי שימוש. באמצע המחנה שולחן רחצה בעל מידות. בעצם שני שולחנות עץ מצופים פח משופעים כלפי פנים ודפוקים זה לזה. מעל השולחן צינור מים עם 24 ברזים. עשרות נשים וילדות עומדות כאן, מדיחות את הכלים ומכבסות את בגדי משפחתם… חברי מכיר כאן כל משפחה. מספר עליהם כאילו על עצמו היה מדבר. כל כך בקיא הוא בענייניהם וצרותיהם. בכלל בקיא הוא כאן בכל פרט. אנו מפנים את עינינו אחורנית. בית ירוק לפני המחנה. כאן יהיה בית ספר גן ילדים ובית תינוקות. ושם למטה בפינת הכביש בבית האדום תשכון ההגנה". באותו החודש צולם המחנה על ידי בוריס כרמי.

בראשית חודש ינואר 1948 תיאר ד"ר אליהו רוזנבאום-מרוז (התגורר אז בבית שיינביץ ברחוב מזא"ה) מנהל מחלקת החינוך בעירייה את ההפרעות ברשת החינוך עקב המצב ועמד על הצעדים שהעירייה עשתה כדי להתגבר על אותן הפרעות. נכון לאותו שלב, שני בתי ספר עירוניים הפסיקו לתפקד והיו תפוסים על ידי פליטים ועוד ארבעה בתי ספר עירוניים וגם כמה בתי ספר אחרים שנמצאו באזור הגבול המוניציפלי פונו בגלל הסכנה. עקב כך היה צורך להעביר כ-4000 ילדים באופן זמני לבתי ספר אחרים במרכז העיר. עקב המצב הבלתי אפשרי נוצר בתל אביב מצב בו למדו כמעט עשרת אלפים ילדים (מתוך 22 אלף) במשמרת שניה בשעות אחר הצהריים. 

בנוסף, הוחלט במחלקת החינוך בעיריה כי לכל גן ילדים עירוני ופרטי ברחבי תל אביב יוכנסו שניים או שלושה ילדים ממשפחות פליטים בלי שכר ובלי תשלום בעד אוכל, ובדרך זאת יסודרו עוד 400 עד 500 ילדים במסגרות. ד"ר רוזנבאום-מרוז התלונן על כך שרכוש וציוד רב הלך לאיבוד  בבתי הספר לתוכם פלשו הפליטים. מסתבר שחלק מהפליטים עשו שימוש בציוד, אחרים אף מכרו את הציוד אותו מצאו בבתי הספר. באותו החודש נעשה גם ניסיון להקים בית ספר זמני במחנה הפליטים שליד הכפר סומייל (אל מסעודיה). דובר אז על בית ספר בן ארבע כיתות.

כתב עתון הארץ שמעון סאמט התגורר בשנת 1948 בבית ברבן וקסטלניץ ברחוב פרוג. ב-18 באפריל אותה שנה דיווח סאמט לקוראיו על המראות בדרך חזרה מביקור בכפר שייח מואנס שמעבר לירקון אשר אוכלס בעולים: "אנו יוצאים מן הכפר וחוזרים העירה, בהכרה שמפעל רב ערך בוצע כאן. עוברים על פני כפר ערבי אחר, סומייל (אף הוא עזוב מתושביו הערבים) שבתי האבן שלו נכבשו 'בעוד מועד' על ידי זריזים, שכמה מהם הסתדרו באופן נוח ביותר עד שנוצר הכרח לערוך מפקד לפולשים ולברר למי יש יותר מחדר אחד למשפחה. קצת הלאה מזה מחנה אוהלים גדול של העירייה. ב-138 אוהלים שוכנים 800 פליטים ולידם מגרשי משחק וספורט". שבוע אחר כך דיווח העיתון כי יש בסביבת תל אביב 1640 משפחות פליטים, מתוכם 180 משפחות במחנה האהלים ליד סומייל (אל מסעודיה). 

האמן איציק עדי שנולד בצפת ב-1940, העיד (1980) על התקופה בילדותו בה התגוררה המשפחה במחנה סומייל ואחר כך בכפר סומייל (אל מסעודיה): "אחרי מלחמת העולם השניה עברנו לתל אביב. אף בעל בית לא רצה להשכיר דירה למשפחה עשירת צאצאים, אז הלכנו למנשייה. מצאנו מקום בחסדי ידידים ערביים. במלחמת השחרור ברחנו לסומייל כפליטים. אמא שהייתה פעלתנית ויוזמת קנתה אוהל ענק. במאורעות 1947 התנפלו הערבים על ביתנו במנשייה. אמא מצאה בין הפורעים ידיד ערבי ותיק והוא התחייב בדמו לשמור עלינו. בביתנו אירחה אימי קצינים בריטים כדי להגן עלינו בימים קשים. הם חילקו לנו ממתקים. תמיד פחדתי שהם מורעלים. בסומייל, שנראה כמחנה צבאי, הפגיזו אותנו מלמעלה בספיטפיירים, סופות בלילה, הפגזות ביום. כשעזבנו את סומייל עם כיבוש המקום על ידי הפלמ"ח הלכה אמא לרוקח ראש העיר עם פצצה בידה ואמרה: 'מצא פתרון'! כשלא נמצא, פלשנו עם הראשונים לבתים הערביים".