פרדס פורטליס  מאת דני רכט

באמצע שנות השישים במקביל לבנייתו לגובה של בית העירייה החדש בגבול כיכר מלכי ישראל, צמחה גם האגדה האורבנית כאילו בית העירייה החדש נבנה בשטח בו  ניצבה בעבר ביארת משפחת פלמן, בית הבאר והמתחם הבנוי של נחלת דוד הפרדס העברי הראשון. למעשה, המיקום המדוייק של הביארה הוא כמעט ארבע מאות מטר צפונה ובית העיריה נבנה בכלל בלב השטח שנודע כפרדס פורטליס. 

הסכם הבינלאומי שנחתם ב-1861 בעקבות מלחמת האזרחים בהר הלבנון (1860) בין הדרוזים למרונים (נוצרים קתולים) קידם  את מעמדה של צרפת בלבנט והביא לחיזוק מעמד נתיניה בארץ שעוד קודם נהנו מזכויות יתר במסגרת משטר הקפיטולציות העות'מני. תיקון חוק הקרקעות (1864) איפשר לראשונה לנתינים זרים לרכוש אדמות בארץ הקודש.  משפחת פורטליס הצרפתית עשתה הון רב בעסקיה בלבנון. אדוארד, אחד מבני המשפחה, התיישב ביפו והיה לאחד מהאנשים העשירים בעיר. ד"ר שמואל גילר מציין במאמרו 'אחוזת סגן הקונסול הצרפתי פיליברט' כי "רוברט, בנו של אדוארד פורטליס, נשא לאישה את בתו של סגן הקונסול פיליברט, ולאחר מות אביו בשנת 1911 הוא ירש את רכושו שהוערך ב-250 אלף פרנקים. מלחמת העולם הראשונה פגעה קשות בעסקי המסחר ושיווק ההדרים ורבים ירדו מנכסיהם ונאלצו למכור קרקעות". 

בין נכסי פורטליס, אשר שימש גם כקונסול הולנד ביפו, היה פרדס בגודל של 45 דונאם. בתיווך סרסור הקרקעות דב שפק-לבזובסקי (מייסד שכונת שפק וגואל אדמות נוספות בעיר) רכשה העיריה את הפרדס במטרה לבנות עליו בעתיד בית חולים, מרפאות, בית הבראה לחולי ריאה ומעונות לרופאים יהודים המתעדים לעלות לארץ. סיפור בית החולים העירוני בפרדס פורטליס משקף את החזון והראייה לעתיד של מאיר דיזנגוף וראשי העיריה. באפריל 1925, עוד בטרם החלה הבנייה של בית החולים העירוני ברחוב בלפור נרכשה אדמת פרדס פורטליס למטרת הקמת בית חולים עתידי שישמש את כל אלפי התושבים החדשים שיבואו להתגורר בעיר העברית הראשונה. 

הרכישה עוררה תרעומת והתמרמרות בקרב חוגים מסוימים. העירייה נחשדה בכך שלמרות עמדתה העקרונית נגד ספסרות הרי שברכישה זו היא הפכה להיות שחקן פעיל העוסק בעצמו בספסרות. בדיון בבית המשפט העברי בחודש מרץ 1926 לאחר שנודע על הרכישה, משפט שהתנהל בין העירייה לבין הסתדרות בעלי הבתים והמגרשים, נטען ש"אחרי שנוכח באמיתות העובדה הזו הייתה לו לא רק רשות מוסרית כי אם גם חובה ציבורית ולאומית לפרסם אותה ברבים בכדי לשים קץ לספסרות זו המעשירה את שכנינו הערבים על חשבוננו. פעולות כאלה סוגרות את הדלת לקניות על ידי היהודים ומפקיעות באופן מבהיל את שער הקרקעות… דונם של פרדס פורטליס הנמצא מעבר להרי חושך נמכר במאתיים לירות מצריות וגורם לעירייה בכל שנה הפסד של אלף לירות מצריות על חשבון ציבור האזרחים". 

פרשת רכישת פרדס פורטליס ואדמות נוספות שהעירייה רכשה באותה תקופה (פרדס לוין, אדמת אבו פארס ועוד) סירבה לרדת מסדר היום הציבורי והפכה כלי לניגוח פוליטי. סיעות הפועלים במועצת העירייה ('אחדות העבודה פועלי ציון' בראשות בלוך ואהרונוביץ, 'הפועל הצעיר' בראשות טברסקי ואחרים)  טענו לאי סדרים מטעם דיזנגוף וחבריו לגוש האזרחי 'הימני' ששלט בעיריה. במאמר שפרסם דוד סמילנסקי (1875-1953) חבר מועצה מהגוש האזרחי, שנתיים אחר כך (דואר היום, 17.3.1927) נטען בדיוק ההיפך: "חוזה על קניית פרדס פורטליס מאפריל 1925 חתום על ידי מי שהיה בינואר 1924 ועד דצמבר 1926 מנהל הכספים וראש ועדת הקרקעות מר נחום טברסקי ועוזרו מר אברהם קמיני. לפי החוזה קיבל המוכר רק 9000 לירות מצריות וגם בשטר הקנייה (קושן) רשום אותו הסכום. ובמציאות שילמה קופת העירייה על פי פקודת מר נחום טברסקי הוספה של 2000 לירות מצריות בערך… בהתחייבות מיום 20 אפריל 1925 החתומה רק על ידי שפק-לבזובסקי נאמר שהוא קיבל מעיריית תל אביב 3000 לירות מצריות בתור דמי קדימה על חשבון קניית פרדס פורטליס בשביל עיריית תל אביב, על שמותיהם הפרטיים של ה"ה  נ. טברסקי וא. קמיני". טברסקי, שהיה באותה תקופה מראשוני המתיישבים בשכונת תל נורדאו, עמד אז בראש סיעת הפועל הצעיר שהיוותה חלק מהאופוזיציה לדיזנגוף ולסיעות הגוש האזרחי. 

שטח הקרקע שרכשה העיריה חולק לשלושה חלקים. הקרקע מצפון לרחוב הדסה ועד לגבול פרדס פלמן נמכרה לשמונה יזמים (עשרה לפי מקור אחר) אשר קידמו תכנית פרצלציה. על הקרקע נבנו  החל משנות הארבעים בתים משותפים למגורים. במודעה שפרסם המתווך אבי"ה רטנר בעיתון דבר (10 נובמבר 1939) הוא הציע מטעם היזמים "מגרשים באדמת פורטליס ברחוב שלמה המלך על יד גן הדסה וגן החיות. שטח כל מגרש 900 אמות ובנייה 40%". על המגרש אשר הוקצה למטרות ציבור הוקם בשנות החמישים בית הספר הקליר (שנהרס בהמשך). שטח קטן בדרום אדמת פורטליס נכלל בשטח בו נסללה כיכר מלכי ישראל (לימים כיכר רבין). אך רוב אדמת פורטליס נשמר לטובת הקמת בית חולים עתידי. 

בעיריה הוחלט כי המוסד הרפואי שיוקם במקום יקרא בית חולים הרמב"ם ויופעל על ידי התאחדות נשים ציוניות הדסה. בינתיים, המשיך עיבוד הפרדס מוקף החומה תחת שמו והרחוב שחצה את שטח פרדס פורטליס נקרא רחוב הדסה לכבוד התאחדות הנשים הציוניות. העיריה נכשלה בניהול הפרדס, מה שגרם להפסדים כספיים ניכרים.  בצידו המזרחי, בנקודה הגבוהה ביותר בפרדס פורטליס, הייתה באר הפרדס ובריכת לאגירת מים. בריכה הזו השקתה את הפרדס באמצעות כוח הגרביטציה. בשנות השלושים  הפכה הבריכה לבריכת שחיה לימודית של העירייה. בריכה זו שימשה גם את סקציות השחייה של אגודות הספורט השונות עד שנת 1965 אז נהרסה. 

עם הגידול באוכלוסיה גבר הצורך בתוספת מיטות אשפוז. בית החולים העירוני (הדסה ברחוב בלפור) היה קטן מדי ולא עמד בקצב הגידול המהיר של האוכלוסייה בתל אביב. על כן נוספה בשנת 1931 קומה שלישית לבית החולים הדסה. אולם פתרון זה היה חלקי והעיריה החלה להערך לקראת בניית בית החולים החדש בשטח גן הדסה. 

בשנת 1934 יצאה משלחת בראשות ד"ר אריה אברמוביץ, שהיה אז מנהל בית החולים העירוני, למצרים, במטרה ללמוד על שיטות בנייה של בתי חולים גדולים. לאחר שובה של המשלחת ובחינת השיטות, גובשה תוכנית לבניית בית חולים חדש בתל אביב, שתוכנן במקור להכיל 600 מיטות. האדריכל יוסף נויפלד (1898-1980) והמהנדס הברשיין נבחרו לתכנן את המוסד הרפואי החדש. נויפלד תכנן באותו עשור שני פרוייקטים אחרים הקשורים לרפואה בעיר: בית החולים אסותא ברחוב ז'בוטינסקי ואת בית מרכז קופת חולים ברחוב בילינסון.

לאחר שהתוכניות הושלמו סופית, הוזמן דוקטור גולוב, מומחה אמריקאי ידוע לבניין בתי חולים, כדי לבדוק ולאשר אותן. העירייה עמדה להתחיל בבנייה, אך מאורעות 1936 שיבשו את התוכנית. מכיוון שלא היה ניתן לדעת כמה זמן יימשך המצב הביטחוני הרעוע, ועל מנת לספק פתרון (אף חלקי) למצוקת האשפוז, הוחלט להקים את בית מרפאות הדסה ברחוב מזא"ה בצמוד לבית החולים העירוני. שתי הקומות העליונות בבניין החדש יועדו למחלקות ילדים, מה שאיפשר לפנות שטחים בבית חולים הדסה הקיים לטובת הגדלת המחלקות הפנימיות. העיר תל אביב זכתה לחנוך מבנה בית חולים עירוני חדש רק בשנת 1961.

בשנת 1936, עם פרוץ ארועי הדמים (המרד הערבי הגדול) הפך פרדס גן הדסה למקום ממנו ירו פורעים ערביים על בתי מגורים חדשים שנבנו בקצה המזרחי של אדמת אלישר סלונים (פרדס וינמן לשעבר) באזור מפגש רחוב שלמה המלך עם שדרות קק"ל (שדרות בן גוריון כיום).  בארכיון העירוני שמורים מכתבים מאת דיירי אותם בתים ובהם תלונות על מצב הביטחון האישי שנפגע קשות מהקרבה לפרדס שהפך מוקד לפורענות. במכתב של בעלי הבתים ברחובות שלמה המלך ושדרות קק"ל אל הנהלת העירייה מתאריך 24 באוגוסט 1936 נכתב: "פרדס העירייה פורטליס שנמצא שם ממולנו הגדור בחומה, שימש תמיד ועכשיו בייחוד למוקש ולמקום פורענויות בשביל גרי הסביבה. תמיד שימש הפרדס הזה למקום מחבוא בשביל גנבים, ועכשיו הוא מסתור למרצחים. בשבוע שעבר ירו מתוך הפרדס הזה על בית מספר 78 של שדרות קהק"ל ועכשיו כל גרי הסביבה הזאת, שכנים ובעלי בתים עומדים לעזוב את הבתים הפקר ולעבור למרכז העיר מפני פחד המרצחים. והפרדס המגודר הזה הוא גם אחד הגורמים למניעת המשכת בניין בתים שתכניותיהם אושרו כבר על ידי המחלקה הטכנית של העירייה... הננו מציעים בזה לכבוד העירייה כי תועיל לתת הוראות לעקור את עצי הפרדס הזה שאין לכם ממנו שום הכנסה, ולפרוץ את החומה אשר לצד תל אביב. וזה יועיל להחייאת הסביבה במקום שתהפך לשממה. כי אז רוב בעלי המגרשים יגשו תכף לבנות וזה יקל גם על חוסר העבודה בעיר". המציאות הביטחונית הביאה אז גם לסגירת בריכת גן הדסה, בריכת השחייה העירונית היחידה בעיר, למגינת ליבם של שחייני תל אביב. 

בהמשך נכנעה העירייה ללחץ ציבורי והקצתה שטח קטן בקצה המערבי של פרדס גן הדסה לטובת גן חיות אשר החל לפעול במקום זה ב-1939. שאר שטח הפרדס הפך לגן ציבורי והעיריה נדרשה לשמו. בחודש יוני 1939 פנה אהרון זאב בן ישי מזכיר ועדת השמות העירונית אל ראש העירייה ישראל רוקח במכתב: "בעוד ימים מועטים עומד להיפתח פרדס העירייה (פרדס פורטליס) כגן ציבורי. ראש המחלקה לגננות מר סעדיה שושני מציע לקבוע שם לגן הזה כדי שלא יוסיפו לקראו בשמו הנוכרי הקודם. אך מכיוון שעתידו של השטח הזה אינו ברור עדיין (לפי התוכנית עומד להיבנות שם בית החולים המרכזי העירוני על שם הרמב"ם) אי אפשר לקבוע למקום שם קבוע שיחייב את העירייה. הוצאו הצעות לשמות ניטרליים שלא יחייבו את העירייה במקרה שישתנה שימושו של שטח הפרדס: 

א) גן הדסה. לפי התוכנית נקבע בשעתו הרחוב שיעבור ליד בית החולים המרכזי בשם הדסה (על שם הסתדרות נשים הדסה באמריקה, חלוצת הרפואה בארץ ישראל). עם בניין בית החולים במקום הזה יבוטל אומנם הגן אבל השם רחוב הדסה ישאר. לא תהיה בזה איפה כל פגיעה בשם שיבוטל. במקרה שלא יבנה בית החולים בשטח הזה, יועבר בוודאי גם שם הרחוב למקום אחר מכיוון שהשם הזה קשור במידה ידועה בתוכנית בית החולים שבמקום. 

ב) גן רמב"ם. על שם בית החולים שיבנה במקום ואשר יהיה מוקף גן. הספק בהצעה זו הוא שמה יבלבל השם את הקהל מכיוון שיש רחוב רמב" ם במקום אחר. (לעומת זה יש גם תקדים לזכותה של הצעה זו. יש רחוב הנביאים וגן הנביאים בשני מקומות שונים). 

ג) פרדס העירייה. הצעה זו היא לכאורה פשוטה ביותר אבל אין בשם זה משיכה יתרה. לפי המקובל יש לפרדס פירוש מיוחד ולא ברור אם המקום מיועד לטיולים. 

ד) גן הפרדס. בשם הזה יש כבר צירוף של שני המושגים יחד. גם גן שמשמעו מקום טיול, וגם פרדס לפי צורת המקום במציאות. אין השם הזה מחייב כלום ובהמשך הזמן, אם יתברר ייעודו של השטח, תהיה אפשרות לשנות את השם". 

מועצת העירייה שהתכנסה בתאריך 11 ביוני 1939 בחרה בשם 'גן הדסה' כשמו של הגן הציבורי החדש. במהלך שנות הארבעים זוהה המקום המבודד עם פעילות מינית מחוץ לנישואין ועם מעשי רצח שנקשרו בו. בבוקר 24 בדצמבר 1946, התקבלה בתחנת המשטרה ברחוב דיזנגוף הודעה טלפונית מאלמוני על גופת גבר המוטלת ליד גן החיות, בשביל הכניסה לגן הדסה. שוטרים שהגיעו למקום מצאו גופת גבר מנוקבת כדורים, שעיניה קשורות במטפחת. המסמך המזהה חשף כי מדובר בצעיר חרדי בשם ישראל לוין, בן 26, תושב בני ברק וחסיד קרלין. יומיים לאחר מכן, נרמז בעיתון 'המשקיף' הרוויזיוניסטי כי האחראים לרצח הם אנשי מחתרת לח"י. על פי הרמז, לוין הועמד למשפט בפני בית הדין של המחתרת והורשע בבגידה חמורה: הלשנה לבולשת הבריטית בענייני העפלה, הסגרת אנשי לח"י לידי הבולשת, ובסחיטת כספים כביכול בשם המחתרת. כמה ימים לאחר מכן, נחטף משה סעדיה, שנחשד על ידי אנשי לח"י כי היה שותפו של לוין בסחיטה. סעדיה נחטף מבית אחיו ברחוב הגדוד העברי והובל כשהוא כפות ועיניו מכוסות אל סביבת בית העלמין המוסלמי עבד אל-נבי. אולם הוא הצליח לברוח מחוטפיו, ורץ כשהוא זועק לעזרה עד לשדרות קק"ל פינת בן יהודה, סמוך למלון ירדן. עוברים ושבים חשו לעזרתו והזעיקו אמבולנס שהעביר אותו לבית החולים העירוני, שם הוא נחקר על ידי המשטרה.

קצת יותר משנה לאחר מכן, בתאריך 13 בינואר 1948, התגלתה בין השיחים בגן הדסה גופת גבר נוספת. הגופה, שהייתה נקובת כדורים ומוטלת בתוך שלולית דם גדולה, זוהתה כגופתו של יאן מרקוביץ' (או מרקושיץ'). מרקוביץ' הפולני נוצרי הגיע לארץ כחייל בצבא אנדרס ונשאר להתגורר בתל אביב לאחר מלחמת העולם השנייה. הוא עבד כשוטף כלים ועובד כללי בחינגא בר ובבתי קפה נוספים. הסברה הרווחת הייתה כי ארגוני הפורשים (הלח"י או האצ"ל) רצחו אותו מאחר שנחשד בריגול עבור כנופיות ערביות.

במהלך שנות ה-50 פעל בקצה הדרומי של פרדס פורטליס שבט דיזינגוף של קהילת הצופים במקום צריף השבט שנהרס נבנה לימים בית העירייה החדש והשבט נדד למגרש אחר שהקצתה לו העיריה בגבול מחנה קריית מאיר לשעבר.

במחצית השניה של שנות הארבעים סופחו שטחי אדמות שרונה לתל אביב והוחלט להקים קריה רפואית חדשה על שטח של 120 דונאם מאדמות הקולוניה הגרמנית לשעבר (לימים בית חולים איכילוב, מרכז רפואי על שם סוראסקי). והתוכנית להקים בית חולים חדש בשטח גן הדסה נזנחה. במקביל, התפתח והתרחב גן החיות מזרחה במהלך השנים עד שתפס למעשה כמעט את כל שטח גן הדסה, חוץ משטח בריכת גן הדסה ושטח מגרש החניה לפקידי העירייה שנסלל באמצע שנות השישים במקום הבריכה ומדרום לה. בשנות השמונים לאחר פינוי גן החיות והעברתו אל הספארי ברמת גן, נבנה במקום פרוייקט 'גן העיר' ובו מרכז קניות, גן ציבורי, ומגדל דירות יוקרתי.