עלות השחר

ב"ה

שיטת אדמו"ר הזקן בעלות השחר

הרב יעקב סנגאוי

ר"מ בישיבת תומכי תמימים קרית גת

-א-

הקדמה

"עלות השחר" הוא זמן מסויים, עוד לפני שהשמש זורחת, כשהחושך מתחיל להיעלם לאט לאט, והאור תופס את מקומו. הרגע בו מתחיל הניצוץ הראשון של האור לבקוע מתוך חשכת הלילה נקרא "עלות השחר".

זמן עלות השחר מבואר במסכת פסחים (צג: צד.), ומחושב על פי משך מהלך אדם, 4 או 5 מיל, ביום בינוני - ימי ניסן ותשרי, בהם היום והלילה שוים.

לדעת ר' יהודה: מהלך אדם מעלות השחר עד הנץ החמה הוא 4 מיל, ושיעור מיל הוא 18 דקות. היינו, שזמן עלות השחר 72 דקות לפני הנץ החמה. וכך נפסק בשו"ע (או"ח סי' תנט ס"ב), מדברי תרומת הדשן (סי' קכג, קסז).

לדעת עולא ור' יוחנן: מהלך אדם מעלות השחר עד הנץ החמה הוא 5 מיל, ושיעור מיל הוא 24 דקות, היינו, שזמן עלות השחר 120 דקות לפני הנץ החמה. וכך סובר הרמב"ם (הלכות קרבן פסח פ"ה ה"ט. ובפירוש המשניות פסחים פ"ג).

שתי דעות אלו הובאו בשו"ע אדה"ז (או"ח סי' תנט ס"י), ופסק אדה"ז כדעה השניה שמהלך מיל הוא 24 דקות[1].

יש דעה שלישית, דעת ה"חק יעקב" סי' תנט, שמהלך מיל הוא 22.5 דקות, ולפי זה זמן עלות השחר הוא 90 דקות לפני הזריחה. אך, דעה זו לא נמצאת בראשונים, וכן לא הובאה ע"י אדה"ז בשו"ע.

להלכה: פוסק אדה"ז בסידור "סדר הכנסת שבת", ששיעור מיל הוא 24 דקות. ועל פי זה, עלות השחר הוא 120 דקות לפני הנץ החמה. וכידוע, שהולכים לפי פסקי הסידור. על יסוד זה פסק הגרא"ח נאה בספרו שערי ציון (אות לז) ששיטת אדה"ז בעלות השחר היא 120 דקות.

-ב-

פוסק לפי מעלות

כאן המקום לציין, שאדה"ז פסק, שהזמנים ההלכתיים נקבעים על פי שיטת חישוב של "מעלות". אדה"ז הסתמך על ספר "האלים" להיש"ר מקאנדיא (הר"ר יוסף שלמה רופא דלמדיגו, מהאי כרתים), כמו שכתב ב'סדר הכנסת שבת'.

אדה"ז בפסקיו בסידור, בענין זמני ההלכה, עשה "מהפך", בתפיסה ההלכתית, שהיתה נהוגה. גם בשינוי ההלכה משיטת ר"ת לשיטת הגאונים, וגם בחישוב הזמנים על פי שיטת ה"מעלות". בענין זה, גם הגר"א פסק באופן כללי כאדה"ז, אם כי יש הבדלים ביניהם, שאכמ"ל.

ננסה לבאר בקצרה את המושגים הנוגעים להבנת הנושא:

"מעלות" – פירוש מדרגות.

לדוגמא: בציור שלפנינו העיגול מחולק ל-16 קווים בלבד, כל קו נחשב למדרגה=מעלה.

כאשר השמש הלכה מנקודה א' לנקודה ב' היא עברה 2 מדרגות.

כדי שתהיה אפשרות לציין את מיקומם של השמש הירח והכוכבים בשמים העגולים, חילקו את העיגול ל-360 מעלות, כלומר 360 מדרגות. כאשר רוצים לומר את המיקום של השמש, אומרים שהיא נמצאת ב"מעלה"=במדרגה מסויימת. כמו כן, בין "מעלה" ל"מעלה" חילקו שוב לחלקים קטנים יותר, כל זאת כדי לדייק בחישוב מיקום השמש או שאר הכוכבים.

בנוגע לעניננו, עלות השחר, שיעור הזמן של 120 דקות, שמובא בגמרא, מדובר על ארץ ישראל (ירושלים), בימי ניסן ותשרי, שנקראים הימים השווים, 12 שעות יום, ו-12 שעות לילה.

120 דקות לפני הזריחה, השמש נמצאת 26 מעלות מתחת לאופק (ליתר דיוק 25.95 מעלות). כלומר, הזמן שנדרש לשמש לנוע מהמדרגה ה-26 ועד שמגיעה לקו האופק לרגע הזריחה, נמשך שעתיים, 120 דקות, בימי ניסן ותשרי בארץ ישראל.

[חישוב זה, נעשה על פי נוסחאות הנדסיות, שמובאים בספר "האלים" להיש"ר מקאנדיא, שעליהם סמך אדה"ז ועשה את חישוביו, כמ"ש ב'סדר הכנסת שבת'].

אופק – פירושו מעין קו דמיוני, שנראה כאילו השמים והארץ מתחברים. מה שנמצא מעל קו האופק ניתן לראות. מה שנמצא מתית לקו האופק לא ניתן לראות. באופק המזרחי רואים את השמש כשמתחילה לזרוח ולעלות מעל קו האופק. (וכן, באופק המערבי רואים את השמש שוקעת ונעלמת לאט לאט מתחת לקו האופק).

שני דברים משפיעים על שינוי זמני הזריחה והשקיעה, ובהתאם לזה על זמן עלות השחר:

א. שינוי מיקום זריחת השמש ושקיעתה, שמשתנה מיום ליום.

דבר ידוע הוא לכל, שהשמש משנה את מקומה מידי יום ביומו. על כן, גם זמני הזריחה, השקיעה ועלות השחר משתנים.

ב. שינוי המיקום על פני כדור הארץ.

מיקום האדם על פני כדור הארץ, משנה את זוית הראיה שלו, והאופק שלו משתנה. באזור קו המשוה, רואים את השמש זורחת ושוקעת בקו ישר.

ככל שמצפינים יותר צפונה (וכן להיפך) רואים את הילוך השמש מהזריחה לשקיעה בקו אלכסוני יותר. ולכן, משך הזמן שנדרש לשמש להגיע מהמקום שנמצאת בו, 26 מעלות, עד שתזרח מעל לקו האופק, נמשך יותר זמן.

מהנ"ל יוצא איפוא, ששיעור הזמן של 120 דקות, אינו קבוע במשך כל השנה. כי מידת האור, 120 דקות לפני הזריחה, אינה שווה במשך ימי השנה. לכן, אין זה נכון לקבוע, שהאור הראשון של עלות השחר מתנוצץ תמיד 120 דקות לפני הזריחה. מכיון שמידת האור תלויה במיקומה של השמש, צריכים לקבוע את זמן עלות השחר, במשך ימי השנה, בהתאם למידת האור שיש בימים השווים 120 דקות לפני הנץ החמה, ובתרגום למעלות, 26 מעלות.

בתרשים רואים את ההבדל בעלות השחר, בימים השווים, כשהשמש נמצאת 26 מעלות מתחת לאופק.

משך הזמן שנדרש לשמש בהליכתה עד לזריחה, משתנה ממקום למקום.

ככל שנמצאים במקום יותר צפוני הילוך השמש נעשה יותר אלכסוני, ולכן משך הזמן מתארך.

בקו המשוה שעה וארבעים דקות. בירושלים שעתיים. בליאדי-רוסיה שלוש שעות ורבע.

בחורף ובפרט בקיץ השינויים גדולים עוד יותר.

-ג-

הויכוח

בשנת תרצ"ט הגרא"ח נאה התווכח עם הרב טוקצינסקי מעל דפי המכ"ע 'קול ישראל', והאריך בדבריו להוכיח את צדקת שיטתו של אדה"ז בעלות השחר, שהיא לפי הדעה של 120 דקות. הדברים נעתקו שוב בקובץ 'יגדיל תורה' ירושלים (תמוז תשמ"ב, שנה שישית גליון ג (כג)).

במשך השנים, נאמרו עוד דעות שונות[2], בקשר לשיטת אדה"ז בענין "עלות השחר", זה אומר בכה, וזה אומר בכה. יש שכתבו שאדה"ז פוסק לפי השיטה של 72 דקות, ויש שכתבו לפי השיטה של 90 דקות (כמובן, בחישוב של מעלות בהתאם לכל שיטה).

אך נלע"ד, כי לאחר שהרבי, ביאר את דברי אדה"ז בפרק ג' באגרת התשובה, לא ניתן להסתפק יותר, מה היא שיטת אדה"ז בעלות השחר.

להלן נבאר את דברי הרבי, והעולה מדבריו. ובהמשך, נביא עוד הוכחה מדברים שאמר הרבי באחת ההתוועדויות, בענין זה.

-ד-

הוכחה ראשונה – מביאור הרבי באגרת התשובה

כג' שעות – קריאת הגבר

במענה לשאלה, מבאר הרבי מה"מ את דברי אדה"ז, ב"אגרת התשובה" פ"ג:

"וגם יכול לאכול מעט כג' שעות לפני נץ החמה ואעפ"כ נחשב לתענית אם התנה כן".

וזלה"ק (עם פתיחת הר"ת)[3]:

"במה שהעיר כבוד תורתו באגרת התשובה לאדה"ז פ"ג "כג' שעות לפני נץ החמה" כבר עמדו ע"ז קמאי מחסידים הראשונים ולא שמעתי ביאור בזה.

ובשו"ת מהרש"ג[4] ח"ב (לר"ש גרינפעלד. ברדיאב תרצ"ט) (סי' לד, עה) פי' בזה דבמדינת ליטא זהו זמן עלות השחר או חצי שעה לפני זה. ובמחילת כבוד תורתו אין דבריו מחוורין כ"כ.

ואולי אפשר לומר: הא דהתנה מהני כמש"כ באגה"ת הוא מהירושלמי. ולפי גירסת הירושלמי באותה ברייתא (תענית פ"א ה"ד) רשב"ג (במקום ר' אליעזר ברבי שמעון בבבלי) והכלל לכמה פוסקים (הובאו ביד מלאכי) דהלכה כרשב"ג לגבי רבי מותר רק עד קריאת הגבר (ודלא כפסק השו"ע סתקס"ד).

ולמפרש בתמיד (כו, א) שזמנו שליש הלילה לאחר חצות ולמסקנת אדה"ז בסידורו שהיום הוא מנץ החמה – הרי זה לערך (וכהלשון באגרת התשובה כג') ג' שעות לפני נץ החמה.

- ומש"כ בזח"ב (קצה, ב) והובא להלכה בשו"ע או"ח סמ"ז שקריאת הגבר הוא בחצות לילה ע"פ המשנה דיומא (כ, א) על כרחך צריך לחלק בין קרא פעם אחת לשנה ושילש (ראה שם כא, א).

- וצע"ק מרש"י ד"ה ולינה (זבחים כ, א) האי פורתא כו'. וראה ג"כ תוד"ה קרא הגבר (סוכה נא, ב). ואין הזמן גרמא להאריך בכ"ז". עכלה"ק.

-ה-

מחלוקת הבבלי והירושלמי

הביאור בדברי הרבי:

יש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי בענין אכילה בלילה שלפני התענית.

בתלמוד בבלי (תענית יב.): תנו רבנן עד מתי אוכל ושותה, רבי סובר עד שיעלה עמוד השחר. ר' אלעזר ברבי שמעון אומר עד קרות הגבר. אמר רבא לא שנו אלא כשלא ישן, אבל ישן אינו אוכל.

ובתלמוד ירושלמי (תענית פ"א ה"ד): רבי אומר מותר לאכול עד שיאיר המזרח. רבן שמעון בן גמליאל עד קריאת הגבר. אם לא התנה וישן אסור לו לאכול כשיקום, אבל אם התנה לפני שישן מותר לו לאכול כשיקום, עד תחילת זמן האיסור, לרבי עד שיאיר המזרח, ולרשב"ג עד קריאת הגבר.

רק בתלמוד ירושלמי מוזכר הענין של "התנה", אם עשה תנאי לפני שהלך לישון, כשיקום לפני קרות הגבר יכול לאכול, אבל בתלמוד בבלי לא מוזכר הענין של "התנה", ולכן אם הלך לישון אינו יכול לאכול כשיקום לפני עלות השחר. אם כן, אדמו"ר הזקן, שמביא את הענין של "התנה" הולך לפי הירושלמי ולא הבבלי.

בירושלמי המחלוקת היא בין רבי לרשב"ג, (לא כפי שמובא בבבלי מחלוקת בין רבי לר' אלעזר ברבי שמעון), ולפי כללי ההלכה שבספר "יד מלאכי" יש הפוסקים כרשב"ג כשחולק עם רבי. לכן, כאן אדמו"ר הזקן פוסק כדעת רשב"ג. לעומת זאת, לפי הבבלי רבי חולק עם ר' אלעזר בר' שמעון, והלכה כרבי, ואכן, בשו"ע (או"ח סי' תקסד) נפסק להלכה כרבי, שמעלות השחר אסור לאכול. אך, אדה"ז פוסק כרשב"ג שמותר לאכול עד קרות הגבר, ולא כמו שנפסק בשו"ע.

-ו-

שליש הלילה לאחר חצות הלילה

מהו השיעור של קרות הגבר?

המפרש למסכת תמיד (כו, א) כותב שקרות הגבר: שליש הלילה לאחר חצות הלילה.

כוונת דבריו: מחלקים את הלילה לשלושה חלקים, ואת השליש מוסיפים על חצות הלילה, והזמן שיוצא הוא "קרות הגבר".

לדוגמא: אם נניח שאורך הלילה הוא 9 שעות, השקיעה בשעה 7:30, והזריחה בשעה 4:30.

מחלקים את הלילה לשלוש = השליש שווה 3 שעות.

חצות הלילה הוא בין השעות 7:30 בערב ל-4:30 בבוקר = 12:00.

מוסיפים 3 שעות על חצות הלילה 12:00 יוצא 3:00 זהו הזמן של קרות הגבר.

דוגמא נוספת, מתאימה לזמן החורף, בהם הימים קצרים והלילות ארוכים, בליאדי שברוסיה, אזור מגוריו של אדמו"ר הזקן:

אורך הלילה בשיא ימי החורף הוא 17 שעות[5]. הזריחה בשעה 8:30, והשקיעה בשעה 3:30.

מחלקים את הלילה לשלוש = 5 שעות ו-40 דקות.

חצות הלילה בין השקיעה לזריחה = 12:00.

מוסיפים 5 שעות ו-40 דקות לחצות הלילה = 5:40 זמן קרות הגבר.

היות ואדה"ז מדבר על תעניות שאדם מקבל על עצמו, ומייעץ לו להתענות בימים הקצרים של החורף, החישוב בדוגמא השניה מתאים לזמן החורף במדינות בהן היום קצר והלילה ארוך.

יוצא: ש"קרות הגבר" הוא שעתיים ו-50 דקות לפני הנץ, (מהשעה 5:40 ועד לשעה 8:30), ומתאים לדברי אדה"ז באגרת התשובה "כג' שעות" בערך כשלוש שעות.

-ז-

עצות המקילות את התענית

כשלומדים את פרק ג' באגרת התשובה, רואים שאדה"ז נותן אפשרות לאדם שחטא להתענות חצאי ימים, או תעניות בימי החורף הקצרים, וכן שמותר לו לאכול מעט כג' שעות לפני הנץ. כלומר, אדה"ז לא מדבר על תעניות של חובה כתענית ציבור, אלא על תענית של תשובה שמקבל על עצמו. אדה"ז מנסה להקל על האדם שרוצה להתענות תעניות של תשובה, ולכן, הוא פוסק שאפשר להתענות חצאי ימים, וגם להתענות בימים הקצרים, וגם שמותר לו לאכול לפני התענית אם עשה תנאי, היינו שהלך לישון וקם מוקדם לאכול לפני התענית.

לכן, מה שאדה"ז פוסק לו שמותר לאכול "כג' שעות לפני נץ החמה" (ולא כפי שנפסק בשו"ע שמותר לאכול עד עלות השחר), משום שאדה"ז רוצה להקל עליו ולא להחמיר, כפשטות כוונתו בפרק זה. דברים אלו מפורשים בביאורי הרבי באגרת התשובה פ"ג:

"ויכול לדחותן לימים הקצרים": ...כיוון שאדה"ז מדבר במי שריבוי הצומות מזיק לו, הוא מחפש עצות המקילות את התענית, "לדחותן לימים הקצרים כו'", "לאכול מעט כג' שעות לפני נץ החמה", "להתענות רק עד אחר חצות היום"... עיי"ש.

כלומר, לפי הסברו של הרבי ש"כג' שעות לפני נ"ה" הוא שיעור הזמן של קרות הגבר, ולא של עלות השחר, מוכרח להיות שזמן קרות הגבר הוא לאחר תחילת הזמן של עלות השחר, שהרי כאן נותן אדה"ז לאדם המתענה אפשרות מקילה לאכול לפי שיטתו של רשב"ג המובאת בתלמוד ירושלמי. (דאם נרצה לומר שזמן קרות הגבר הוא לפני תחילת עלות השחר, אם כן יוצא שאדה"ז מחמיר, וזו ודאי לא היתה כוונת אדה"ז להחמיר על המתענה תענית של תשובה, אלא להקל עליו כמה שאפשר, כפשוט).

-ח-

קריאת הגבר לאחר עלות השחר

והנה, אם נעשה חישוב, מהו הזמן של קרות הגבר, ונחשב את זמן עלות השחר לפי כל אחד משלושת השיטות ("72" דקות, "90" דקות, "120" דקות), יוצא ברור: רק לפי השיטה של "120" דקות הזמן של קרות הגבר הוא לאחר תחילת עלות השחר, מתאים למובא באגרת התשובה "כג' שעות לפני נ"ה" לאור ביאורו של הרבי בשיטת אדה"ז.

לדוגמא:

נחשב את הזמן של קרות הגבר "שליש הלילה לאחר חצות הלילה" בשיא החורף, בימים הקצרים (שבזה מדובר באגרת התשובה), במקום מושבו של אדה"ז בליאזנא קו רוחב 55 מעלות צפון, יוצא: 168 דקות לפני הנץ החמה, שהם 2 שעות ו-48 דקות, דהיינו "כג' שעות לפני נץ החמה".

נחשב כמה זמן לפני הנץ החמה מתחיל עלות השחר, לפי כל אחד משלושת השיטות. החישוב הוא ב"מעלות", היינו מקום עמידת השמש מתחת לאופק המזרחי[6]:

לפי השיטה של "120" דקות, השמש נמצאת 25.95 מעלות מתחת לאופק. עלות השחר הוא 194 דקות לפני הנץ החמה.

לפי השיטה של "90" דקות, השמש נמצאת 19.8 מעלות מתחת לאופק. עלות השחר הוא 152 דקות לפני הנץ החמה.

לפי השיטה של "72" דקות, השמש נמצאת 16.05 מעלות מתחת לאופק. עלות השחר הוא 123 דקות לפני הנץ החמה.

יוצא: שקריאת הגבר הוא לאחר עלות השחר רק לפי השיטה של "120" דקות. (ואילו לפי השיטות האחרות קריאת הגבר הוא לפני עלות השחר).

להלן סדר הזמנים מעלות השחר המוקדם ביותר ועד להנץ החמה:

1. עלות השחר "120" - בשעה 5:16

2. קריאת הגבר – בשעה 5:42

3. עלות השחר "90" – בשעה 5:58

4. עלות השחר "72" – בשעה 6:27

5. הנץ החמה – בשעה 8:30

-ט-

עלות השחר לאדה"ז - "120" דקות

ע"פ ביאורו של הרבי שאדה"ז מנסה להקל על המתענה תענית של תשובה, יוצא איפוא, שרק לפי השיטה של "120" דקות, קריאת הגבר הוא לאחר עלות השחר, כלומר, מותר לו לאכול עד קרות הגבר ולא רק עד עלות השחר, ובנדו"ד יש לו עוד כחצי שעה לערך (26 דקות) לאחר עלות השחר שיכול לאכול לפני התענית של תשובה. (ברור, שאי אפשר כלל לבאר את דברי אדה"ז באגרת התשובה לאור הסברו של הרבי, לפי שתי השיטות האחרות בעלות השחר: "90" דקות, "72" דקות, אלא רק "120" דקות בלבד)[7].

עפ"ז מובן, מדוע הרבי לא רצה לפרש כמו המהרש"ג, מכיון שהמהרש"ג פירש שאדה"ז התכוון לעלות השחר, ואין זה מחוור, שהרי אדה"ז בא להקל עליו, יותר מתענית ציבור. לכן, ביאר הרבי שאדה"ז התכוון לקרות הגבר, שהוא מאוחר יותר מעלות השחר, כדי להקל על המתענה תענית של תשובה[8].

לסיכום:

הרבי לומד ומפרש את שיטת אדה"ז רק לפי השיטה של "120" דקות.

ומכאן הוכחה ברורה[9] ששיטת אדה"ז היא שעלות השחר כפי שפסק הגרא"ח נאה[10].

לפנינו חישוב זמן קרות הגבר

שליש הלילה לאחר חצות

-י-

ביאור אחר בדברי הרבי

והנה, יש הרוצים[11] לבאר באופן אחר את דברי הרבי:

א. לדייק מזה שבדברי הרבי כתוב: "מותר רק עד קריאת הגבר (ודלא כפסק השו"ע סתקס"ד)", כלומר שמותר "רק" עד קריאת הגבר ולא עד עלות השחר, היינו שקריאת הגבר קודם עלות השחר, "ודלא כפסק השו"ע" ששם פוסק עד עלות השחר.

ב. לבאר שאדה"ז פוסק כרשב"ג בכל התעניות, הן בתענית ציבור והן בתענית של תשובה, שאם התנה והלך לישון מותר לו לאכול כשיקום רק עד קריאת הגבר.

ומה שפסק אדה"ז בסידור שבי"ז תמוז מותר לאכול עד עלות השחר, מדובר כשלא הלך לישון, שהרי לא הזכיר אדה"ז "התנה", ולכן מותר עד עלות השחר, והמחלוקת בין רבי ורשב"ג היא דוקא ב"התנה" וישן.

-יא-

הקשיים בביאור הנ"ל

אבל לענ"ד הביאור הזה מוקשה.

א. מההסבר הנ"ל עולה, שאדה"ז פוסק שתמיד בכל תענית, הן בתענית ציבור והן בתענית של תשובה (המובאת באגה"ת) מותר לאכול רק עד קריאת הגבר, אם "התנה" וישן.

והנה לפי זה יוצא, שגם בקיץ בערב תענית י"ז בתמוז, מותר לאכול עד קריאת הגבר. והרי לפי חישוב הזמנים בקווי רוחב קצת יותר צפוניים מארץ ישראל, כגון: בניו יורק, קריאת הגבר הוא לאחר עלות השחר (לפי כל שלושת השיטות - "120", "90", "72" דקות) !

והוא דבר פלא, שיהיה מותר לאכול בערב י"ז תמוז, תענית ציבור, עד קריאת הגבר שזמנו לאחר עלות השחר (לשלושת השיטות), אתמהה!

ב. מאידך גיסא, לפי הביאור הנ"ל, שדברי אדה"ז בסידור, שמותר לאכול עד עלות השחר בי"ז תמוז, מדובר כשלא הלך לישון.

אם כן, הגע עצמך, בתענית י"ז תמוז - אם לא הלך לישון, מותר לאכול רק עד עלות השחר, ואם "התנה" והלך לישון, יהיה מותר לאכול כשיקום, עד קריאת הגבר, שהוא לאחר הזמן של עלות השחר?!

ג. כיצד לפי הביאור הנ"ל, אפשר להסביר את הדיוק בדברי הרבי "מותר רק עד קריאת הגבר" שקריאת הגבר הוא לפני הזמן של עלות השחר, בתקופת הקיץ מקו רוחב 35 וצפונה, והרי קריאת הגבר היא לאחר עלות השחר?

ד. המעיין בירושלמי תענית (פ"א ה"ד) רואה, שהדין של "התנה", אינו גורע או מוסיף בזמן ההיתר, אלא בהיתר האכילה בלבד, אבל תחילת זמן האיסור שווה בין ב"התנה" וישן, בין כשלא ישן, דבשניהם לרשב"ג הוא עד קריאת הגבר.

והמחלוקת בין רבי לרשב"ג היא, לא כפי שרצו לפרש ש"דוקא בישן והתנה", אלא מחלוקתם היא הן בהתנה וישן, והן בשלא ישן. עיי"ש.

ה. לעיל, הובאו דברי הרבי בביאוריו באגה"ת פ"ג, שאדה"ז מחפש עצות כדי להקל על המתענה תענית של תשובה, ואחד הדברים שהרבי מונה שם הוא: "וגם יכול לאכול מעט כג' שעות לפני נץ החמה", ואילו לפי הביאור הנ"ל, אדה"ז פוסק כרשב"ג "ולכן אינו יכול להקל נגד הדין".

אם כן, קשה, שהרי לפי דבריו של הרבי פרט זה של "יכול לאכול כג' שעות לפני נץ החמה" הוא אחד מהדברים שבהם מיקל אדה"ז על המתענה, ואילו לפי הביאור הנ"ל, אדה"ז בא לומר את הדין של תחילת זמן איסור אכילה, ומדוע מונה הרבי פרט זה בין הקולות שמחפש אדה"ז להקל?

ו. ועוד והוא העיקר, ב"דבר מלכות" ליל ויום עשרה בטבת ה'תשנ"ב, (עמ' 176 בלה"ק) הערה 45, וזלה"ק: "ויש לומר, שבעשרה בטבת עצמו מודגש עוד יותר ענין זה בליל עשרה בטבת – שכבר התחיל יום העשירי בטבת שמתחיל בערב ("ויהי ערב ויהי בוקר"), ואעפ"כ לא התחיל הצום דעשירי בטבת עד עלות השחר..."[12].

פשוט וברור שתענית ציבור מתחילה בעלות השחר, ולא בקרות הגבר, וכדלקמן.

-יב-

ההבדל בין תענית ציבור לבין תענית של תשובה

לכן, נראה לענ"ד לבאר, שהרבי נוקט כשיטת "120" דקות, שבתקופת החורף במדינות הצפוניות, קריאת הגבר היא לאחר עלות השחר, ודוקא לשיטה זו אין שום קושי, וכדלהלן.

ובהקדים:

מפשטות הענין המבואר באגה"ת, יש חילוק בין 'תענית של תשובה' ל'תענית ציבור'. וכבר הרבי בביאוריו על אגה"ת, כתב שיש הבדל בין 'תענית של תשובה' לשאר תעניות.

וכך מובא בביאורים על התניא (בלה"ק): "דייק רבנו בלשונו תענית של תשובה, כי דוקא תענית של תקוני תשובה יכול לפדות בממון לצדקה אם מצטער הרבה".

כלומר, ההתייסות בהלכה לגבי תענית של תשובה היא באופן מיקל יותר, מאשר לשאר התעניות. (עיין בשו"ע או"ח סי' תקסח ס"ב וס"ד).

ולכן, בתענית של תשובה - שמדובר עליה באגה"ת - ישנן הקלות, שאדה"ז מיקל על המתענה, לדחות את התענית לימים הקצרים של החורף, וכן, לאכול מעט כג' שעות לפני נץ החמה, וכביאור הרבי, לאכול עד קריאת הגבר, שהוא למעשנ לאחר עלות השחר להשיטה של "120 דקות"[13].

אבל, בתענית ציבור, אי אפשר לפדות את התענית בצדקה. ולכן, בתענית ציבור הדין הוא, כפי שנפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' תקס"ד), שעד עלות השחר מותר לאכול, בין כשהתנה וישן ובין כשלא ישן, ומתאים לפסק אדה"ז בסידור בסדר ספירת העומר, שמותר לאכול ערב התענית די"ז תמוז עד עלות השחר.

וכפי שכתב הרבי בביאורים על אגה"ת ד"ה "ויכול לדחותן לימים הקצרים":

"רבנו הזקן מחפש כל מיני אופנים כדי להקל על השלמת התעניות ("ויכול לדחותן לימים הקצרים כו'", "וגם יכול לאכול מעט כג' שעות לפני נץ החמה"...).

ובהמשך שם:

"וכיון שהוא מדבר כאן במי שריבוי הצומות מזיק לו, הוא מחפש עצות המקילות את התענית ("לדחותן לימים הקצרים", "לאכול מעט כג' שעות לפני נץ החמה", "להתענות עד אחר חצי היום") שלא תזיק לבריאות גופו, ולא תפריע לעסק התורה כראוי".

עיי"ש וראה, איך הרבי הולך בקו אחד של חיפוש קולות בכל דרך אפשרית, העיקר שהתענית לא תזיק לו[14].

-יג-

התשובות לשאלות שהקשו על ביאורנו

לפי דברינו אלה, נוכל לתרץ על מה שהקשו[15] על ביאורנו.

יש שרצו לדייק מדברי הרבי "מותר רק עד קריאת הגבר (ודלא כפסק השו"ע סתקס"ד)", שלכאורה מהמילה "רק" משמע, שקריאת הגבר הוא לפני עלות השחר.

דהנה נוסף על הקושי בזה (שהובא לעיל), הרי עצם הדיוק בדברי הרבי, אינו מדוייק.

דבתחילה בשורות הראשונות שבדברי הרבי:

"הא דהתנה מהני - כמש"כ באגה"ת - הוא מהירושלמי. ולפי גירסת הירושלמי באותה ברייתא (תענית פ"א ה"ד) רשב"ג (במקום ראב"ש בבבלי) והכלל לכמה פוסקים (הובאו ביד מלאכי) דהלכה כרשב"ג לגבי רבי מותר רק עד קריאת הגבר (ודלא כפסק השו"ע סתקס"ד)".

מבאר הרבי, שהמחלוקת בין רבי ורשב"ג בירושלמי, שלפי רבי מותר לאכול עד שהאיר המזרח (עלות השחר), ולרשב"ג עד קריאת הגבר - מדובר בפשטות שקריאת הגבר לפני עלות השחר[16].

לכן, כשפוסקים כרשב"ג בירושלמי, מתכוונים לקריאת הגבר שבפשטות היא לפני עלות השחר. דפשט הגמ' (ללא חידושו של הרבי בהמשך דבריו להלן) תמיד קריאת הגבר קודמת לעלות השחר[17].

וזהו הפירוש בדברי הרבי ש"מותר רק עד קריאת הגבר", שהמילה "רק" באה למעט שרק עד קריאת הגבר מותר לאכול כרשב"ג שהלכה כמותו בירושלמי. ו"דלא כפסק השו"ע" - שפסק כדעת רבי, שמותר לאכול עד עלות השחר. עפ"ז המילה "רק" מובנת היטב.

עד כאן, מדובר לפי הפשט הפשוט בגמרא, ולזה התכוון הרבי בקטע המצוטט לעיל.

-יד-

חידושו של הרבי

ומה שממשיך הרבי להוסיף "ולמפרש בתמיד..." - זהו ביאור חדש במושג של קריאת הגבר, שאינו מובן בפשטות, כשלומדים את סוגיית הגמ'.

ואכן, במפרשי הבבלי והירושלמי על מסכת תענית, לא מפרשים את המושג "קריאת הגבר" כפי שהרבי מבארו.

וממשיך הרבי לבאר ולחדש:

"ולמפרש בתמיד (כו, א) שזמנו שליש הלילה לאחר חצות ולמסקנת אדה"ז בסידורו שהיום הוא מנץ החמה - ה"ז לערך (וכהל' באגה"ת כג') ג"ש לפני נה"ח".

כלומר, הרבי מחדש, שאדה"ז מצרף את הפירוש במושג "קריאת הגבר", שמובא במפרש למסכת תמיד, שזמנו שליש הלילה לאחר חצות הלילה, ומפרשו בדברי רשב"ג שבירושלמי.

לפי חישוב זה, שיעור הזמן בין קריאת הגבר לעלות השחר, בהכרח משתנה מהקיץ לחורף, ובפרט במדינות הצפוניות.

ולכן, לפי פירוש זה, אי אפשר לומר, שתמיד קריאת הגבר לפני עלות השחר, אלא הדבר תלוי, באיזה זמן בשנה מדובר, ובאיזה מקום בעולם.

יוצא איפוא, שבימי החורף הקצרים, במקום מושבו של אדה"ז, קריאת הגבר היא לאחר עלות השחר לפי השיטה של "120 דקות". ומשך הזמן שבין עלות השחר לקריאת הגבר, הוא הזמן הנוסף שמאפשר אדה"ז למתענה תענית של תשובה לאכול.

-טו-

קרא פעם אחת, שנה ושילש

המשך דברי הרבי, לפי המוסבר לעיל, מבוארים היטב:

"- ומש"כ בזח"ב (קצה, ב) והובא להלכה בשו"ע או"ח סמ"ז שקרה"ג הוא בחצות לילה - ע"פ המשנה דיומא (כ, א) עכ"צ לחלק בין קרא פ"א לשנה ושילש (ראה שם כא, א). - וצע"ק מרש"י ד"ה ולינה (זבחים כ, א) האי פורתא כו'. וראה ג"כ תוד"ה קרא הגבר (סוכה נא, ב). ואין הזמ"ג להאריך בכ"ז".

כלומר, שאם תשאל, הרי קריאת הגבר הוא בחצות הלילה, ואם כן, הכיצד ביאר הרבי שקריאת הגבר הוא "שליש הלילה לאחר חצות הלילה"?

מתרץ הרבי: שעל פי המשנה והגמ' ביומא, התרנגול קורא שלוש פעמים. הפעם הראשונה היא בחצות הלילה. החישוב של "שליש הלילה לאחר חצות הלילה" מתייחס לפעם השניה או השלישית שהתרנגול קורא.

(לכאורה נראה, שהרבי מתכוון לפעם השניה דוקא, מכיון שהפעם השלישית היא בהנץ החמה, כדמשמע מהגמ' ביומא כא. וכן מפסחים ב. בענין לעולם יצא אדם בכי טוב, עיי"ש ברש"י, ואכמ"ל)[18].

-טז-

וגם יכול לאכול מעט

ע"פ כהנ"ל אפשר לבאר, בדרך אפשר עכ"פ, מה שאדה"ז כותב "וגם יכול לאכול מעט כג' שעות לפני נץ החמה".

דלכאורה, הרי ממה נפשך, אם מותר לאכול, אפשר לאכול כרגיל כפי שנפסק בשו"ע (או"ח סי' תקס"ד), ומה הפירוש "לאכול מעט"[19]?

אבל, לפי ביאורנו י"ל:

מדובר כאן על פרק זמן נוסף, שלאחר עלות השחר ועד קריאת הגבר, שהוא לערך כחצי שעה, במקום מושבו של אדה"ז בימי החורף הקצרים.

והיות שבשו"ע אדה"ז (או"ח סי' פ"ט סע' ה) נפסק ש"אסרו חכמים לאכול או לשתות משעלה עמוד השחר עד שיתפלל י"ח, וסמכו איסור זה על מ"ש לא תאכלו על הדם וכו'", לכן, מחדש כאן אדה"ז שמותר לאכול "מעט", מכיון שמדובר על פרק הזמן שלאחר עלות השחר. הטעם להיתר כדי להקל על המתענה.

ושוב, נדגיש, מדובר רק בתענית של תשובה בלבד (דאילו בתענית ציבור מותר לאכול רק עד עלות השחר כפסק השו"ע).

הקולא הזו מתאימה לכללות הענין המבואר בפ"ג באגרת התשבובה, שאדה"ז מחפש עצות להקל עליו בתענית, ומצמצם כמה שיכול את זמן איסור האכילה, בכדי שהתענית לא תזיק לו ח"ו.

לפי"ז, יומתק יותר, מה שאדה"ז לא כתב "ויכול לאכול מעט עד כג' שעות..." – שיכול להשתמע מכך, שמתחיל לאכול עוד לפני עלות השחר (וממשיך עד לקריאת הגבר), כי אז אי אפשר לומר בצורה סתמית "לאכול מעט", שהרי מותר לאכול כרגיל עד עלות השחר. לכן, כתב "ויכול לאכול מעט כג' שעות..." שמשמעו על פרק הזמן שמעלות השחר ועד לקריאת הגבר.

-יז-

הוכחה שניה – מהגהת אדה"ז והצ"צ בסידור

ספירת העומר במדינות הצפוניות לפני חצות (=עלות השחר)

בסידור אדה"ז, לפני ספירת העומר, נדפס כך:

"בליל שני של פסח מתחילין לספור ספירת העומר תיכף אחר תפלת ערבית. אך יש מי שאומר שהבא בסוד ה' יש לספור אחר שגמר כל הסדר בח"ל והמקדים לברך ולספור מיד אחר התפלה מוקדם לברכה. ואם שכח ולא ספר בלילה סופר ביום בלא ברכה כנודע. וזמן התחלת עמוד השחר מח"י אייר ואילך במדינות אלו הצפוניות הוא בחצות הלילה לכך אין לספור אחר חצות אלא בלא ברכה וזמן זה של ע"ה נמשך כך עד י"ז בתמוז ועד בכלל ולכן משהגיע חצות ליל י"ז בתמוז אסור לאכול".

ומבואר ב'שער הכולל' (פרק מ"ט, ב) על מש"כ בסידור "אך יש מי שאומר...מוקדם לברכה":

"אינו מובן שאין זה דרכו בכל הסדור לכתוב דיעות שונות..."[ומאריך בביאור הענין ע"פ קבלה וכו', ובסוף דבריו כתב]:

"שוב נתברר בברור גמור ששמעו מאדמו"ר בעל צ"צ ז"ל שמ"ש בסדור אך יש מי שאומר שהבא בסוד ה' יספור אחר הסדר כו' נדפס שלא עפ"י אדמו"ר הזקן רק עפ"י אחיו בעל שארית יהודה ז"ל, וכשראה זה אחר ההדפסה הקפיד עליו עד מאוד".

ו'בבית רבי' (א' עמ' נה-110) הוסיף:

"כשהדפיס רבינו את סדר התפלה שלו, הוסיף הוא [=המהרי"ל אחיו של אדה"ז] שם איזה דברים, ויש דברים שהקפיד רבינו עליו על שהוסיפם.

אחד מהרבנים מנכדי רבינו סיפר, שמ"ש בסידור בענין ספירת העומר, שהבאים בסוד ה' יספרו ספירת העומר אחר הסדר, זהו ממה שהוסיף הוא [=המהרי"ל אחיו של אדה"ז], ורבינו הקפיד על זה.

רק להשמיט זה מהסידור לא רצה, מחמת כבוד אחיו הרה"ג זלל"ה. על כן בהדפסה השניה הוסיף רבינו מ"ש שם והמקדים לברך ולספור מיד אחר התפילה מוקדם לברכה כו'.

ועונשו על זה היה, שאם היה רבינו אומר ד"ח בליל שני של פסח, לא היה מניח אותו לשמוע ". ע"כ.

והנה בהגהות ה'צמח צדק' (אות לו): "קודם ספירת העומר. מוקדם לברכה. נ"ב":

"דלפי הדין אסור לאכול עד שיספור. ומה גם דבכל אורך הסדר קרוב הדבר שישכח או שיספור אחר חצות".

חשוב לציין כאן, שההגהות של הצ"צ על הסידור, הן העתקה שהעתיקם הצ"צ מתוך התיקונים שתיקן אדמו"ר הזקן בעצמו בסידורו, לאחר שמצא כמה טעויות בסידור שהודפס (כמו שמובא בהקדמה ל'שער הכולל' אות ח'):

"הסדור הזה נדפס פעם הראשון בחייו בשנת תקס"ג בשקלאוו, ויצא מן הדפוס בכמה שבושים וחסרונות, כי הדפסוהו מן רשימות שלא הי' עדיין סדור מודפס כזה להעתיק ממנו, ונדפס בחייו בקאפוסט שני פעמים על שמינית בויגין...והנה מחמת שא"א לדפוס בלא טעות, מצא אדמו"ר הזקן לתקן על הגליון בסדור קאפוסט (שמינית בויגין), ואח"כ העתיקם אדמו"ר מהורמ"מ זי"ע בעל צ"צ על סדור דפוס סלאוויטא, והעתקתי ההנחות הללו להסדור הזה". ע"כ.

נמצא שהגהות הצ"צ הן ההגהות של אדמו"ר הזקן בעצמו.

והנה, בספר 'ויגד משה' (עמ' רפא-רפג) הקשה על הגהת הצ"צ:

"ולכאורה זה צע"ג מהא דמפורש בשלחן ערוך סימן תפ"ט סעיף א' שאם שכח לספור בתחלת הלילה הולך וסופר כל הלילה, ומקורו מגמרא דמגילה סוף פרק ב' ולא נזכר שום חילוק בין לפני חצות לאחריו".

וכן, בשו"ע אדה"ז (או"ח תפט, ג) פסק: "כל הלילה כשר לספירת העומר, שאם שכח ולא ספר בתחילת הלילה, ונזכר קודם שעלה עמוד השחר, חייב לספור".

ומתפלפל למצוא איזה מקור שצריך לספור לפני חצות, ודוחה את כל האפשרויות, עיין בדבריו שהאריך בזה, ולבסוף נשאר בצ"ע.

ונראה לענ"ד לבאר זאת, ולהוכיח מכאן את שיטת אדה"ז והצ"צ לגבי זמן עלות השחר:

זה שאדה"ז והצ"צ כתבו דמהלילה הראשון של ספירת העומר יש לספור לפני חצות הלילה, כי במדינות הצפוניות, כמקום מגוריהם בליאדי וליובאוויטש, עמוד השחר מתחיל בחצות הלילה כבר מליל ט"ז בניסן, ליל שני של פסח.

וזו הסיבה שאדה"ז והצ"צ כתבו על "והמקדים לברך ולספור מיד אחר התפלה מוקדם לברכה", שלושה טעמים:

א. לפי הדין אסור לאכול עד שיספור.

ב. בכל אורך הסדר קרוב הדבר שישכח מלספור.

ג. או שיספור אחר חצות.

והטעם השלישי שיספור אחר חצות, מבואר רק לפי השיטה שזמן עלות השחר הוא 120 דקות ביום בינוני בארץ ישראל, כשמתורגם למעלות, שאז במדינות הצפוניות, עלות השחר מתחיל בחצות כבר מליל ט"ז בניסן, עכ"פ כחצי מהשנים במחזור של 19 שנים.

יוצא מזה, שמה שכתוב בסדור אדה"ז בהמשך "וזמן התחלת עמוד השחר מח"י אייר ואילך במדינות אלו הצפוניות הוא בחצות הלילה", הוגה ע"י אדה"ז בעצמו, שצריך להיזהר ולספור לפני חצות הלילה כבר מליל ב' דפסח[20].

עפ"ז, לא יוקשה יותר מה שהתקשו בהבנת דברי אדה"ז, מדוע נקט כאן תאריך עברי, לפי חודש הלבנה, שמשתנה בכל שנה, ולא תאריך לועזי, או עכ"פ כמו שכתב ב'סדר הכנסת שבת' בנוקטו חודשי החמה ("שבמרחשון של חדשי החמה פוחת מעט מתשרי"), שהם חודשים של חדשי החמה, שקבועים בכל שנה לפי מהלך החמה.

אבל, ע"פ ביאורנו לעיל, אין קושי בדברי אדה"ז, כי כתיבת התאריך ח"י אייר אינו מאדה"ז, לאור ההגהה.

הבסיס לזה הוא מדברי אדה"ז והצ"צ, שלא הסתפקו בשני הטעמים הראשונים שכתבו (איסור אכילה לפני ספירת העומר ושמא ישכח לספור) והוסיפו טעם שלישי שבגלל אורך הסדר "יספור אחר חצות", שהוא לאחר עלות השחר, ואי אפשר לספור אחר עלות השחר בברכה.

ומכיון שאין זה מטעם הרחקה לספור לפני חצות, (כמו שהאריך בזה בספר 'ויגד משה'), ומכיון שהגהת אדה"ז והצ"צ באה בהקשר לענין ספירת העומר לאחר חצות שהוא עלות השחר במדינות הצפוניות, לכן צריך לומר, שכאן פסקו אדה"ז והצ"צ שזמן עלות השחר הוא כהשיטה המקדימה ביותר, "120" דקות שמתורגמות למעלות.

ויש להוסיף, דאדה"ז והצ"צ מביאים טעם זה כטעם שלישי, כי רק בחלק מהשנים עלות השחר מתחיל מחצות הלילה, בט"ז בניסן, כיון שזה תלוי במהלך החמה ומיקומה. אבל כדי לא לחלק, ו"נתת דבריך לשיעורין", לכן, כתבו אדה"ז והצ"צ שכבר מהלילה הראשון של ספירת העומר צריך להיזהר ולספור לפני חצות, שהוא עלות השחר במדינות הצפוניות.

יוצא איפוא, שאדה"ז פוסק שעלות השחר הוא כהשיטה המקדימה "120" דקות, ולכן כתבו אדה"ז והצ"צ בהגהה על הסידור, שכבר מהלילה הראשון של ספירת העומר, צריך לספור לפני חצות הלילה, כי מחצות הלילה הוא עלות השחר במדינות הצפוניות. (ברור שלשיטות "90" דקות או "72" דקות, אף פעם אין עלות השחר מתחיל בחצות בט"ז בניסן, ורק לשיטת "120" דקות כבר מט"ז בניסן עלות השחר מתחיל מחצות, עכ"פ בחלק מהשנים)[21].

-חי-

הוכחה שלישית - מדיוק דברי הרבי בענין עלות השחר

ב"ציונים מקורות והערות" לסידור רבינו הזקן, בנוגע לענין עלות השחר במדינות הצפוניות בימי הקיץ שהוא בחצות הלילה, נכתב (בעמ' תרכה הערה 7):

"ושמעתי מפי הר"ש שי' לו, שבהתוועדות שבת פרשת בלק תשכ"ד (י"ז תמוז נדחה) הסיר הרבי את ההגבלה (שקרוב לזמן ההוא אסר על האברכים לשתות יותר על ד' כוסיות יי"ש בהתוועדות חסידים) ואמר אז שה'היתר' הוא עד חצות הלילה, "וכדברי אדה"ז בסידורו, ש"במדינות אלו הצפוניות" מתחיל צום י"ז בתמוז בחצות". (ב'הנחה' חסר ענין זה)".

ובהערה שם: "ומסתבר שהדברים נאמרו בדרך אסמכתא, כי עמוד השחר באופק נ.י. מאוחר הרבה לגבי האופק של מקום רבינו ברוסיה. (ואפילו להמחשב עלות השחר ב-120 מינוט זמן עלות השחר בנ.י. אז הוא יותר משעה לאחר חצות הלילה)". ע"כ דבריו[22].

לענ"ד נראה, שלא זו בלבד שאין צורך לדחוק ולומר ש"הדברים נאמרו בדרך אסמכתא", אלא אדרבה, דברי הרבי מדוייקים להפליא, ויש מכאן עוד הוכחה לשיטת אדה"ז בעלות השחר!

הביאור בזה:

בשנת תשכ"ד, צום י"ז בתמוז חל בשבת (נדחה), בתאריך לועזי 27 יוני 1964, בשבוע של שיא ימי הקיץ. ואז, עלות השחר, לשיטת "120 דקות", היה בחצות הלילה!

מדברי הרבי הנ"ל, שהיתיר לשתות רק עד חצות הלילה, כי ב"מדינות הצפוניות" עלות השחר הוא בחצות הלילה, כדברי אדמו"ר הזקן בסידורו, יוצא איפוא, שגם העיר ניו יורק נכללת בהגדרה של "מדינות הצפוניות", ודברי הרבי לא נאמרו בדרך אסמכתא, אלא בדיוק רב.

יש לציין: רק לפי השיטה המחשבת את עלות השחר "120 דקות", זמן עלות השחר בניו יורק הוא בחצות הלילה בשיא ימי הקיץ.

אבל, לשיטות האחרות "90 דקות", "72 דקות", לא יוצא אף פעם שעלות השחר הוא בחצות הלילה בניו יורק.

זמן עלות השחר בשיא הקיץ בניו יורק, לשיטת "90 דקות" הוא כשעתיים לאחר חצות הלילה, ולשיטת "72 דקות" יותר משעתיים וחצי לאחר חצות הלילה.

רק לשיטת "120 דקות" הוא בחצות הלילה.

ומכאן, יש עוד הוכחה, שהרבי סובר כפי שפסק הגרא"ח נאה, ששיטת אדמו"ר הזקן בעלות השחר, היא כשהשמש נמצאת 26 מעלות מתחת לאופק, דהיינו, כפי מצב עמידת השמש בימים השווים באופק ירושלים 120 דקות לפני הזריחה.

להעיר: לא בכל שנה, צום י"ז בתמוז מתחיל מחצות הלילה, אלא מדובר בשנים בהן חל י"ז בתמוז בשיא ימי הקיץ, ולכן, דוקא אז, בשנת תשכ"ד, הרבי אמר שהצום מתחיל בחצות הלילה.

אופן החישוב בדרך פשוטה (חישוב עגול):

קו הרוחב של העיר ניו יורק 40.7 מעלות. מוסיפים את מספר המעלות של מצב עמידת השמש בשיא ימי הקיץ 23.5 מעלות, יוצא 64.2 מעלות. מפחיתים את התוצאה הזו מ- 90 מעלות, ומקבלים 25.8 מעלות. כלומר, בחצות הלילה השמש יורדת מקסימום עד לשפל של 25.8 מעלות מתחת לאופק.

מכיון שהשמש בירידתה מתחת לאופק אינה מגיעה עד 26 מעלות מתחת לאופק, לכן, פוסק אדה"ז בסידור, שחצות הלילה, שבו השמש יורדת לנקודה הנמוכה ביותר מתחת לאופק, הוא הזמן של עלות השחר, כי מנקודת שפל זו, השמש שוב חוזרת ועולה לכיוון הזריחה.

ליתר דיוק: על החישוב העגול, יש להוסיף את גובה המקום והבנינים הגבוהים, וכן יש להוסיף עוד 4 דקות, בגלל הקדמת הזריחה האמיתית, כך שהיום ההלכתי קצת מתארך, לפי אדה"ז. לפי זה, משך הזמן שעלות השחר הוא בחצות הלילה בעיר ניו יורק נמשך כשלושה שבועות בשיא תקופת הקיץ.

לסיכום

הובאו שלוש הוכחות, ששיטת אדה"ז בעלות השחר היא 120 דקות בתרגום למעלות.

א. מביאור הרבי בפרק ג' באגרת התשובה.

ב. מהגהת אדה"ז והצ"צ בסידור.

ג. מדברי הרבי בהתוועדות שבת פ' בלק תשכ"ד.

אשר על כן, יש להיזהר בליל תענית ציבור (צום גדליה, י' טבת, תענית אסתר, י"ז תמוז) לאכול רק עד עלות השחר המקדים שע"פ שיטת אדה"ז, שהוא "120 דקות" בתרגום למעלות, 26 מעלות מתחת לאופק.

להדגיש שוב, שכך פסק הגרא"ח נאה, לגבי עלות השחר, ובדבריו שביגדיל תורה (ירושלים, גליון ג (כג), עמ' 54, 28) מעיד שגם הגאון מורו ורבו הרב יעקב אורנשטיין מאנ"ש דירושלים, סובר כן[23].

לפנינו שיעור זמני עלות השחר לשיטת אדה"ז ("120 דקות"),

בשיא החורף, בימי ניסן ותשרי, ובשיא הקיץ. בקוי רוחב שונים.

שיעור הזמן נקוב בשעות ודקות, לפני הזריחה.

ההבדל בשעות ודקות, בשיא החורף,

מעלות השחר עד לזריחה

ומקרות הגבר עד לזריחה

רק במדינות הצפוניות זמן קרות הגבר אחרי עלה"ש בשיא החורף

[1] להעיר שבשו"ע אדה"ז לפעמים כותב שמיל שיעורו 18 דקות, ולפעמים 24 דקות, ואכמ"ל.

[2] עיין ב"אוצרות ירושלים" חלק עה סי' תשצא עמ' תתשצה-ז. בקובץ יגדיל תורה שנה עשירית חוברת ג (ע) סי' מ"ה. בקובץ רז"ש עמ' 172 ואילך. בקובץ "הערות התמימים ואנ"ש בית משיח - 770" גליון ו (רכב) תש"ס. בקובץ יגדיל תורה שנה עשירית, חוברת ד (עא) סי' נט. ועוד.

[3] מובא בביאורים על אגרת התשובה פ"ג. לקו"ש חכ"ב עמ' 313. אגרות קודש חי"ח עמ' תקנז אגרת ז'כז.

[4] עיין באגרות קודש חלק ט"ז עמ' קס, אגרת ה'תתקלח, בה הרבי מציין את ההתייחסות המיוחדת של המהרש"ג (הר"ש גרינפעלד) לאדה"ז "ממה שטורח ליישב דברי רבנו הזקן". ואולי אפשר לומר בדרך אפשר, שזו גם הסיבה שהרבי מתבטא עליו "ובמחילת כבוד תורתו אין דבריו מחוורין כ"כ".

[5] אורך הלילה בחורף באיזור מגוריו של אדה"ז הוא 17 שעות לערך. זאת, ניתן ללמוד, מתוך דברי אדה"ז, בפסקי הסידור, לגבי סוף זמן קריאת שמע בימי הקיץ באיזור מגוריו. שם הוא כותב שאורך היום בשיא ימי הקיץ הוא 17 שעות, יוצא איפוא, שבשיא ימי החורף אורך הלילה הוא 17 שעות. (כאן החישוב הוא במספרים עגולים, בהמשך יובא החישוב המדוייק. ובכל אופן, ההבדל ביניהם מזערי).

[6] בקובץ יגדיל תורה שנה עשירית ד(עא) הרב הכותב חישב: לשיטה "120" עלות השחר 197 דקות, לשיטה "90" עלות השחר 155 דקות, ולשיטה "72" עלות השחר 130 דקות - לפני הנץ.

אך, חישובו אינו מדוייק, כי הוא עשה את החישוב מהזמן שחצי עיגול השמש זרח, היינו 90 מעלות מחצות היום, אבל אין זו הזריחה ההלכתית. דהזריחה ההלכתית היא במקביל לשקיעה ההלכתית, והשקיעה ההלכתית היא כשהשמש שקעה כולה מתחת לאופק. וגם זו רק השקיעה הנראית בגובה פני הים, והשקיעה ההלכתית לפי אדה"ז מתאחרת בעוד לפחות 5 דקות, דקה לגובה העצים ועוד 4 דקות לשקיעה האמיתית, ויש מקומות בהם מתאחרת השקיעה הנראית משקיעת גבוה פני הים בכמה דקות, דבר התלוי בגובה המקום ובמיקומו הגיאוגרפי. לכן, צריך להפחית את הזמן של חצי עיגול השמש וכן את הרפרקציה, שבירת קרני השמש כדי לקבל זריחה בגובה פני הים. אשר על כן, התוצאות צריכות להיות כמו שכתבתי בפנים.

[7] הובאה כאן דוגמא אחת, אבל, ניתן לחשב זאת בשאר קוי הרוחב הצפוניים, בהם הימים הם קצרים באמצע החורף, ולקבל אותה תוצאה, שרק לפי השיטה של "120" דקות, קרות הגבר הוא לאחר עלות השחר.

[8] בספר "הזמנים בהלכה" (פרק כא עמ' קצו) הביא את דברי אדה"ז באגרת התשובה כהוכחה לשיטת הרא"ח נאה ששלוש שעות לפני הנץ בשיא החורף במקום מושבו של אדה"ז הוא זמן עלות השחר, כפי שמבואר בשו"ת מהרש"ג. הוא מצטט את הסברו של הרבי, ומסיים: "ולא ירדתי לאופן החשבון". וע"פ הביאור בפנים מבואר היטב חשבונו של הרבי, וברור שאין כוונת אדה"ז "כ-ג' שעות לפני נ"ה" לזמן של עלות השחר אלא לזמן של קרות הגבר.

[9] ולא כפי שכתבו ששיטת אדה"ז היא לפי "72" דקות או "90" דקות, שע"פ המבואר בפנים אין זה מתאים לביאורו של הרבי בשיטת אדה"ז.

[10] שיעורי ציון להגרא"ח נאה עמ' עד (אות לז ובהערה 15).

והנה בקובץ יגדיל תורה שנה עשירית, חוברת ד (עא) סי' נט, האריך הרב הכותב בביאור דברי אדמו"ר הזקן, ומנסה להוכיח שעלות השחר לשיטת אדמוה"ז הוא "90" דקות.

אבל הביאור שלו אינו מתאים לשיטת אדמוה"ז:

הוא מבסס את ביאורו על דברי אדה"ז בתניא באגרת התשובה, שיכול לאכול מעט כ-ג' שעות לפני נץ החמה. את החישוב הוא בונה על יסוד דברי הרבי בביאורים על אגרת התשובה, שהשיעור של כ-ג' שעות לפני הנץ הוא זמן של קרות הגבר. ומסיק שאדה"ז סובר שעלות השחר כפי השיטה של "90" דקות.

אולם, ההנחה הבסיסית שלו אינה נכונה, מכיון שהוא מפרש שקרות הגבר צריך להיות לפני עלות השחר, שעפ"ז הוא מגיע למסקנה של "90" דקות. ולדבריו יוצא, שאדה"ז מחמיר על המתענה תענית של תשובה יותר מתענית ציבור!

אבל, לפי מה שהסברנו בפנים, לאור דברי הרבי, הרי אדה"ז מנסה להקל על המתענה תענית של תשובה ולא להחמיר עליו. לכן, ברור שרק לפי השיטה של "120" דקות, יוצא שאדה"ז מיקל על המתענה, וקרות הגבר הוא לאחר עלות השחר.

גם בספר "פניני התניא" על אגרת התשובה, לאחר שהביא בעמ' 77 שאדה"ז נותן עצות להקל את התעניות, שאחת מהן "לאכול מעט כג' שעות לפני נץ החמה", כותב אח"כ בעמ' 78, להיפך, שאדה"ז מחמיר על המתענה, ומזה מגיע למסקנה שאדה"ז חולק על פסק השו"ע בסי' תקסד, שהרי "אין סברא להחמיר ב"תענית של תשובה" יותר מתעניות שחייבים בהם מן הדין", ומסיים "ולכאורה צריך להחמיר כן".

אך, לפי ביאורנו בדברי הרבי, אדרבה, אדה"ז מיקל על המתענה "תענית של תשובה", שיכול לאכול לאחר עלות השחר שלשיטתת אדה"ז "120" דקות. ובוודאי אינו חולק על פסק השו"ע, שבסתם תענית אפשר לאכול עד עלות השחר לשיטת "120" דקות. ולהוסיף שאדה"ז בסידור לפני ספירת העומר, כותב בנוגע לתענית י"ז בתמוז שניתן לאכול עד עלות השחר, עיי"ש.

[11] כך ביארו בגליון "הערות וביאורים - אהלי תורה" (ש"פ יתרו תש"ס).

[12] ובתחתית ההערה מציין הרבי לרמב"ם הלכות תעניות פ"א ה"ח. ולטושו"ע או"ח ר"ס תקסד. וממשיך שם: "ולהעיר מהשקו"ט בהישן שינת קבע אם מותר לו לאכול ולשתות לפני עלות השחר (ראה נו"כ הטושו"ע שם)".

[13] ב"התקשרות" (גליון קא במדור תגובות והערות): "בשעתו, כשנדפס המכתב, דנו בזה בבית חיינו, והרה"ח רי"ל שי' גרונר מסר, ששמע אז בבירור מכ"ק אדמו"ר נשיא דורנו, שהאמור באגרת התשובה "ג' שעות" הוא אך ורק לתענית של תשובה, אולם בתענית ציבור אוכלים עד עלות השחר".

[14] ואילו לפי הביאור הנ"ל (בהערות התמימים) איזו קולא יש כאן, הרי זה על פי דין, שמותר לאכול אם התנה וישן, והאם זה נקרא שאדה"ז "מחפש עצות להקל עליו"?

[15] בהערות התמימים שם.

[16] ועיין בפירש"י בבבלי תענית יב. ד"ה עד קרות הגבר - "אפילו פעם ראשונה קאמר...".

[17] אמנם בגמרא, הן בבבלי והן בירושלמי, לא מבואר מהו הזמן המדוייק של קריאת הגבר. אך בפשטות קרות הגבר הוא לפני עלות השחר, וכך היא שיטת הרמב"ם ועוד ראשונים, בסוגיית הגמ'.

[18] הצ"ע קצת מרש"י בזבחים "האי פורתא", שיש זמן קצר מקרות הגבר ועד עלות השחר. לכאורה, רש"י בזבחים שמציין למשנה ביומא לגבי תרומת הדשן, מתכוון לקרות הגבר הראשונה, וזה לא בחצות. אבל, לפי הזוהר קרות הגבר הוא בחצות, ויש הרבה זמן.

[19] אך, לפי הביאור בהערות התמימים, שקריאת הגבר היא לפני עלות השחר, ומותר לאכול רק עד קריאת הגבר (ולא מחלק בין תענית של תשובה לתענית ציבור) היינו, שמותר לאכול רק "מעט", ולא כהרגלו - ישנו עוד קושי:

דהרי בשו"ע מובא שמותר לאכול לפני תענית, ולא מוזכר שמותר רק "מעט", ואם כן, יש כאן עוד חומרא שמחמיר אדה"ז לאכול רק "מעט", ההיפך הגמור מביאור הרבי בדברי אדה"ז שמנסה להקל?!

[20] אולי, כשהמהרי"ל הוסיף ושינה את דברי אדה"ז, מאן דהו שינה גם את התאריך, לח"י אייר, כדי שלא יסתור לדברים "שהבא בסוד ה' יש לספור אחר שגמר כל הסדר בחו"ל". שכנראה רצה להרחיק את תחילת זמן עלות השחר שחל בחצות, לעוד חודש, ונתן תאריך עברי ידוע, ח"י אייר, הוא ל"ג בעומר.

[21] ע"פ המבואר בפנים, תתורצנה הקושיות שהקשה ב'בירור הלכה' (תניינא, או"ח סי' פט, עמ' ריז-רכד).

[22] לאחר שהערתי להרב לוי"צ רסקין שעלות השחר בנ.י. בשיא הקיץ הוא בחצות הלילה לשיטת "120 דקות", ציין זאת ב"לוח השמטות ותיקונים" על סידור רבינו הזקן עמ' פ.

[23] "היה בקי נפלא בחכמת התכונה.. כל חכמי ירושלים ידעו שהוא מושלם בחכמת החשבון הנדסה ותכונה וכו', והיו פונים אליו בכל דבר הקשה, והיה גאון בש"ס ופוסקים, מתלמידי הגרי"ל זצ"ל ומחסידי חב"ד".