להלן כל פרקי הספר. כתבתי אותו באהבה וברצון עז לעזור לעוד ועוד אנשים למצוא דרך לעזרה נפשית. במיוחד לכל אשר התאכזבו מן הפסיכותראפיה המודרנית.

הקדמה        

פרק א'-הייעוץ הפילוסופי

פרק ב'-בין פילוסופיה לפסיכולוגיה

פרק ג'-פניות

פרק ד' -על אגוסטינוס, אפיקטטוס ופילוסופים נוספים

פרק ה'- האם יש הבדל בין נשים לגברים?

פרק ו'- היפוך תפקידים

פיסקת סיום

ביבליוגרפיה

הקדמה

"ייעוץ פילוסופי"?! מה זה אומר?

כששמעתי לראשונה את צירוף המילים "הייעוץ הפילוסופי", עליי להתוודות שלא ירדתי לעומק כוונת הדברים; לא הבנתי במה מדובר.

רק מאוחר יותר הבנתי שמדובר בעזרה נפשית ממשית המהווה אלטרנטיבה לפסיכולוגיה. 

מסתבר שהפילוסופיה אינה 'ערטילאית'. היא איננה רק דיונים אקדמיים בקתדרלות של אוניברסיטאות גדולות, כפי שדמיינתי פעם לעצמי, אלא חלק מחיינו. הפילוסופיה יכולה לסייע לנו בקשיים שונים; מהיומיומיים והשגרתיים ביותר ועד לגדולים ביותר.

חשיבה, היכולת לחשוב, לא קיבלה עד כה את המקום הראוי לה. הפילוסופיה יודעת עד כמה היא חשובה.

היכולת שלנו - של כל אדם - לחשוב, תאפשר לנו לענות לעצמנו על שאלות ולנתח רעיונות בצורה אחרת. המחשבה היא כלי להבנה ולפתרון בעיות.

ההבנה והידידות שותפות לה.

רציתי לכתוב ספר שיתאר לכמה שיותר אנשים מהו הייעוץ הפילוסופי וכיצד הוא יכול לעזור. עזרה לכל בני האדם, לכל אדם באשר הוא אדם, בלי תנאים מוקדמים, ללא דעות קדומות, ללא דרישות מיוחדות.

שוחחתי עם ד”ר שלומית שוסטר, יועצת פילוסופית מזה שנים. כתבתי את מה ששמעתי, כפי שהבנתי, במילים שלי. לאחר מכן חיברתי את הדברים ששמעתי לספר אחד.

כאן גם המקום להוסיף שאין בכוונתי לכתוב ספר אקדמאי.

בוודאי חזרתי כמה פעמים על אותם משפטים ורעיונות, ואולי לא הקפדתי על כל חוקי הכתיבה ה"אקדמיים". הרשיתי לעצמי לחרוג קצת מכללים אלו.

בכל זאת, ביקשתי להישאר במילים שלי.

ד”ר שלומית שוסטר עוסקת בייעוץ פילוסופי מעל עשר שנים. היא למדה באוניברסיטה העברית בירושלים והתמחתה בכתביו ויצירתו של ז'אן פול סארטר - הפילוסוף הצרפתי בן זמננו, וכן בכתביהם של הפילוסופים ז'אן ז'ק רוסו ואגוסטינוס. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בביוגרפיה של פילוסופים אלו.

בשנת 1989 פתחה את המרכז לייעוץ פילוסופי (הראשון בארץ) ולאחריו את "הקו הפילוסופי" המגיש עזרה טלפונית.

השיחה המתוארת בספר מורכבת ממספר שיחות שנערכו במקומות שונים וכן במהלך כתיבת טור שבועי בעיתון מקומי. ראיתי את עצמי  כמראיינת, כמו תפקיד של עיתונאית (למרות שספר איננו מאמר עיתונות), וגם כחלק שווה בשיחה הדדית שבה ניתנה לי האפשרות להביע את דעתי.

פרק א

הייעוץ הפילוסופי

(אני): אז ניגש ישר לעניין - מה הוא בעצם הייעוץ הפילוסופי?

(שוסטר): זהו למעשה דיאלוג פילוסופי פתוח. מדובר בדיאלוג בין פילוסוף לבן אדם המחפש איזושהי הבנה או פתרון לשאלות, או הרוצה לברר מצב מסוים. מדובר בשיחה ישירה והדדית בגובה העיניים, שיחה שבה מתייחסים לבעיות עצמן.

(אני): מה זה אומר 'שיחה ישירה והדדית'?

(שוסטר): הדיאלוג הוא דיאלוג פתוח, כמו שיחה רגילה, למעשה. הפונה והיועץ הם שני אנשים שווים לחלוטין. שאלות ותשובות מועלות הן על ידי הפונה והן על ידי היועץ, בלי חיפוש אחר 'משמעויות נסתרות' או פרושים 'חבויים' מאחורי הדברים. הפונה הוא בפירוש שפוי ולא נמצא על תקן של חולה או מעורער.

(אני): ובמה עוסקים (בשאלה זאת רציתי לברר האם הפילוסופיה נותנת תשובה לכל פניה, האם היאעוסקת גם בדברים הקטנים והמעצבנים, השוליים לכאורה, שלא נראים כל כך פילוסופיים... )?

(שוסטר): אפשר לעסוק בכל נושא שמעניין או מטריד את הפונה. העזרה אינה מוגבלת לתחום מסוים אלא עוסקת במכלול של בעיות ושאלות; גם היומיומיות ביותר וגם מורכבות יותר הדנות, למשל, במשמעות החיים, באמונה ועוד. הפילוסופיה מספקת מקום לבחינת העצמי (ה-self), החיים והעולם.

(אני): מה את מציעה בעצם? מה הפילוסופיה יכולה להציע לאדם שנמצא במצוקה?

(שוסטר): הרעיון המקורי של הפילוסופיה הוא חיפוש החוכמה. היום אנשים לא לוקחים כל כך ברצינות את המילה חוכמה. מי נחשב ל'חכם' היום?! אבל עובדה היא שבמשך כל הדורות פילוסופים חשבו בכל מיני צורות ומצאו כל מיני פתרונות. תפיסת עולם מסוימת יכולה לעזור לאדם להתמודד עם כל מיני בעיות -  בעיות של זהות, למשל, או בעיות הנוגעות למשמעות החיים ולכוונתם. איך צריך האדם לחיות? מהי אתיקה? בהחלט ייתכן שאדם ימצא תשובות לשאלות הללו.

אין הן אמורות להיות תשובות אבסולוטיות, מוחלטות, אלא רעיונות שהועלו כמענה לאותן שאלות ואז הוא יודע כיצד לחשוב עליהם. יכולות להיות תשובות שונות, אבל מה שחשוב הוא שהאדם יודע לחשוב עליהן. זוהי השיטה שבה היועץ הפילוסופי עוזר לאדם להתמודד עם מצבים כאלה. בהמשך, האדם רוכש מעין "הון פילוסופי" להתמודדות עם מצבים דומים.

(אני): ומה קורה בשיחה?

(שוסטר): הפילוסוף, היועץ, מאפשר לפונה לעבור תהליך פילוסופי מחשבתי ובכך הפונה יכול להפוך להוגה בעצמו ולהגיע לתשובות פילוסופיות בכוחות עצמו.

החשיבה מתבצעת בשתי דרכים:

* חשיבה על הנושא עצמו, לגופו, ניתוח שלו מבחינה פילוסופית.

וגם -

* חשיבה על ניתוח רעיון דומה, באותו הקשר, שנידון ונותח על ידי פילוסוף. אחר כך בדיקה כיצד אפשר לראות את הקשר בין הרעיון הזה לבין הבעיה העולה על הפרק.

(אני): והשיחה הפילוסופית?

(שוסטר): הרעיון הוא לדבר על הנושא עצמו, לגופו. לברר את הפרטים הנוגעים אליו ספציפית ולראות אותו באור פילוסופי, באור מחשבתי. 

(אני): אילו פרטים, למשל?

(שוסטר): פרטים שנוגעים בבעיה עצמה: מהי הבעיה; מה מאפיין אותה עכשיו, בהווה;

מהי השפעתה כעת והיכן ניתן לתת פתרונות.  אין כאן 'חיפוש' בעבר או אבחנות על רקע ילדות או התבגרות. היועץ, הפילוסוף, אינו מחטט בחייו של הפונה ואין לו שום מטרה כזו.

***

במהלך ההיסטוריה ניתן לראות דוגמאות לא מעטות של ייעוץ פילוסופי.

פילוסופים לא מעטים הגישו עזרה למשפחות מלוכה, מדינאים ואנשי כמורה. אפלטון, למשל, ייעץ לדיוניסוס השני בעזרת כתבי סוקרטס, דקארט ייעץ לקריסטינה מלכת שבדיה, הראסמוס היה היועץ של הקיסר צ'ארלס החמישי ולוק היה היועץ בממלכתו של המלך קארל הראשון. בסוף המאה העשרים, לאחר שנים רבות בהן הפילוסופיה הייתה בעיקר תחום אקדמי הנלמד באוניברסיטאות, שוב יצאה אל מחוץ לכתלים והייעוץ הפילוסופי התפתח במהירות.  

(אני): מתי בעצם החל הייעוץ הפילוסופי המתחדש?

(שוסטר): הייעוץ הפילוסופי בן זמננו החל בשנת 1981 על ידי גרד אכנבך (G. Achenbach), הראשון שראה בפילוסופיה דרך לייעץ ולעזור לפונים. בהשראתו הקימו מספר פילוסופים הולנדיים, בהם א. הוכנדייק (A.Hoogendijk), קבוצת עבודה אשר פיתחה את רעיונותיו של אכנבך והפיצה את תחום הייעוץ הפילוסופי ברחבי העולם. 

(אני): איך את מגדירה את האדם הפונה אלייך?

(שוסטר): אכנבך, שהחל את הייעוץ הפילוסופי, מעדיף להשתמש במילה "מבקר" - כמו ידיד שבא לבקר, אבל הרבה אנשים משתמשים במילה "מתייעץ".

(אני): אמרת שאכנבך היה הראשון שפיתח את הייעוץ הפילוסופי (בן זמננו).

מה בעצם הוא אמר?

(שוסטר): אכנבך אמר המון המון דברים.  אבל, בקצרה -  אכנבך לא רוצה לתת הגדרה לשיטה שלו, כי הגדרה כזו היא יותר מדי פשוטה. העיקרון של שיטתו הוא לקיים דיאלוג פילוסופי עם אנשים שבאים לעזרה, על נושאים שהם חשובים למבקר. אכנבך אינו מיישם שום שיטת טיפול שגובשה מראש ובכלל אינו מקבל את המילה "טיפול", אלא מעדיף את המילה "עזרה" - זוהי בעצם שיטה של עזרה.

אכנבך מסביר: מה שמביע הפונה אינו מתפרש כסימפטום, אלא נתפס כבעיה גופא. הוא שוקל בעניין ביחד עם האיש הפונה ובעזרת חשיבה הם מגיעים לראייה אחרת, להסבר כולל יותר של השאלה או הבעיה. תוך כדי הייעוץ הפילוסופי הפונה מגיע ל'ביאור עצמי', להבנה פילוסופית של קשייו. העיון המשותף בבעיות מביא לפתרון בעזרת ההבנה הפילוסופית.

(אני): המבקר צריך לדעת פילוסופיה כדי להגיע לייעוץ פילוסופי?

(שוסטר): כלל לא. לכל אדם יש את יכולת החשיבה ועליה העזרה הנפשית מתבססת. אין צורך בידע קודם בנושאים פילוסופים. ההנחה היא שבמידה מסוימת כל אדם הוא גם פילוסוף. מה שבעצם דרוש הוא לקיים דיאלוג, דו שיח, להבין את הדברים ב "common sense".

(אני): תסבירי!

(שוסטר): התכונה החשובה ביותר של כל אדם היא יכולתו לחשוב - לשאול שאלות, לחפש תובנות ולנתח אותן. תכונה זו מצויה בכל אחד מאתנו. דרך החשיבה אפשר להגיע להבנה פילוסופית ולראות בעיות באור אחר, שונה, ובכך למצוא להן פתרון.

עם הזמן התפתחו מספר גישות לייעוץ הפילוסופי:

החקירה הפתוחה (Open-ended Inquiry) של גרד אכנבך, ריבוי דיאלוגים(Pluralism of Dialogues)  של א. הוכנדייק וה'מיטאלוג' (Metalogue) של א. וינינג (Eite.Veening).

הוכנדייק מבחין בין ידיעה של הפילוסופיה - לבין הפילוסופיה עצמה.

הייעוץ הפילוסופי אינו עוסק בידיעה של הפילוסופיה דווקא, אלא במחשבה ובהתייחסויות פילוסופיות (ובעיקר- התרכזות בנושא ללא דעות קדומות, בפתיחות ובצורה שלווה).

(אני): אז מה הוכנדייק אומר?

(שוסטר): הוכנדייק מייחס חשיבות רבה לפתיחות בין שני בני אדם המשוחחים ביניהם; פתיחות הדדית, המבוססת על כנות ואהבה.

(אני): ומה הוא אומר על השיחה הפילוסופית?

(שוסטר): הוא מציע שיחה שבה כל צד תומך בצד המנוגד לשלו, ולבסוף כל אחד מן הצדדים בשיחה יכול לרכוש תפיסות חדשות. שיחה כזו מבוססת על הרעיון "אני אתה" (I-Thaw ) של מרטין בובר, הפילוסוף היהודי הנודע. בובר האמין כי היועץ צריך לחרוג מעולם החשיבה שלו ולנסות לכלול בתוך עצמו גם את ה'אחר', הפונה אליו. אז,  האחר מקבל את ה'אני האמיתי' שלו.

לפי בובר, כל חיים בפועל הם מפגש, וכל פגישת "אני-אתה" כרוכה בריפוי.

(אני): הזכרת עוד גישה בייעוץ פילוסופי - ה'מיטאלוג' (Metalouge  ) של א. וינינג.

(שוסטר): גישת המיטאלוג מציעה תחילה לדבר על חשיבה, ואחר כך לחשוב על אודות הדיון על החשיבה. כך אפשר לבחון לא רק את נושא השיחה אלא גם את המבנה שלה.

כלומר, מתבוננים בדפוסי החשיבה ובודקים אם הם מובילים ל'מבוי סתום'. אם כן - אפשר לבדוק איך לצאת ממנו.

*אכן, שיטות חדשות וגישות פילוסופיות נוספות פותחו בתחום הייעוץ הפילוסופי והתחום הולך ומתפתח במהירות, אך עד כה לא ראיתי משהו שיכול להתחרות עם גישתו של אכנבך.

***

במהלך השנים ייעצה שוסטר לאנשים עם בעיות שונות ומגוונות. ביניהם - נהג אוטובוס שסבל ממתח, סטודנט עם בעיות ריכוז בלימודים, צעיר חרדי אשר "חזר בשאלה", אחות המותשת מעבודתה ועוד. העזרה אינה מוגבלת לתחום מסוים אלא עוסקת במכלול של בעיות: בעיות בעבודה ובלימודים, לחץ, אהבה ונישואין ושאלות מורכבות על משמעות החיים, סיבת החיים ועצם קיומנו כאן.

שאלות של צדק וכנות אל מול חיי היומיום יכולות להיות מובנות מבחינה פילוסופית.

כך גם שאלות של מוסר ובחירת דרך התנהגות.

מושג האהבה, למשל, העסיק פילוסופים רבים במהלך הדורות.

שוסטר פתחה מכון משלה לייעוץ פילוסופי בשנת 1989. שם המכון הוא "סופון", מהמילה היוונית "סופיה" שפירושה חוכמה. המילה "סופון" היא גם סופיה וגם צורה של פילוסופיה פרקטית, חוכמה שימושית.

ביקשתי משוסטר שתספר לי מקרה, סיפור מעשה, על אדם שנעזר בייעוץ נפשי. רק פרטים כלליים ביותר, כמובן, מבלי לחשוף פרטים מזהים או פירוט ספציפי יותר.

(אני): רציתי לבקש ממך שתספרי לי על מקרה של ייעוץ שנתת. אני יודעת שקשה לתאר מקרה של ייעוץ נפשי. ראשית, כל אדם הוא עולם בפני עצמו - לכל אחד יש בעיה או שאלה מיוחדת בפני עצמה, וההתמודדות שלו מול הקשיים היא אחרת. הקשיים בהם כל אדם נתקל הם קשייו שלו, שאינם בהכרח דומים לקשיים שאני, למשל, אתקל בהם (גם בנסיבות דומות). שנית, יש צורך לשנות חלק מן הסיפור בכדי לשמור על פרטיות הפונים. לא נחשוף פרטים או מקרים ספציפיים של אנשים, אלא נספר באופן כללי.

בכל זאת הייתי רוצה לדעת על דוגמא של ייעוץ. שיחה על הייעוץ הפילוסופי ברמה תיאורטית בלבד אינה נותנת הסבר ברור מספיק.   

(שוסטר): אספר מקרה לדוגמא, אך לפני כן שוב אציין כי הייעוץ הפילוסופי מחויב לשמירה על פרטיות הפונים. כל הפרטים האישיים המובאים להלן אינם כפרטי המציאות, הפרטים המזהים חסויים לחלוטין, והמקרה מובא, כמובן, בקווים כלליים בלבד.

ובכן, בעבר הגיע אליי בחור חרדי אשר מילדות התקשה למצוא את עצמו בעולם הדתי ורצה לחזור בשאלה, אך מאידך התקשה להסתגל לחיים החילוניים ולקחת חלק בחברה החילונית. לא ראיתי זאת כבעיה פסיכולוגית אלא כבעיה בה הוא היה צריך ללמוד שהרגלים חילוניים אינם "מוזרים" אלא דברים  שהוא צריך להתרגל אליהם בחיי היום-יום.הוא פשוט היה צריך להסתגל לחיים חילוניים רגילים (מה שקרוי: (Ordinary life למשל, בעיית לבוש: היה לו קושי לבחור לעצמו בגדים כי לא היה רגיל לכך. כנ"ל לגבי בחירות אחרות. אני הבנתי זאת כבעיה אקזיסטנציאלית - בדומה לשאלות הרווחות בפילוסופיה האקזיסטנציאלית של סארטר. הוא אמר שלאנשים יש חשש מסוים מקבלת אחריות על כל דבר שהם עושים בחיים, אפילו אם מדובר בבחירה של בגד. דרך השיחות האלו הבחור החליט לקבל על עצמו אחריות לבחור באשה, בדרך חיים ובמקצוע.

(אני): מה זו בעצם פילוסופיה אקזיסטנציאלית? למדתי קצת על הנושא וברור לי שקשה לתת תשובה קצרה אבל בכל זאת, במה מדובר?

(שוסטר): מילות המפתח הן EXISTENCE (קיום) ו ESSENCE (תמצית, עיקר). הפילוסופיה האקזיסטנציאלית אומרת שהקיום (ה EXISTENCE ) מגיע לפני התמצית, העיקר (ה  ESSENCE).

הרבה פילוסופים תרגמו את החיים לכל מיני מושגים אבסטרקטיים, ותיארו אותם כמייצגים של תמצית (עיקר) החיים. אריסטו, למשל, אמר שהדרך הנכונה לנהוג בה היא דרך האמצע. כלומר, החיים הטובים והנכונים הם הימנעות מקיצוניות והליכה בשביל האמצע וזוהי הדרך שלפיה יש ללכת בחיים.

כתוצאה, היו אנשים שהתאימו את התנהגותם למטרה הזאת ובחרו בהתנהגות מתונה.

הפילוסופיה האקזיסטנציאלית שונה מהשקפתו של אריסטו: האקסיסטנציאליסטים אמרו שכל אדם צריך קודם כל להתחיל לחיות לעצמו. כלומר: לא לחיות מלכתחילה לפי מושג אבסטרקטי (מושג חד משמעי שמהווה מטרה נכספת), אלא שדרך החיים כל אדם צריך לייצר את האתיקה האינדיבידואלית שלו. זה בעיקר מה שסארטר אמר, "על קצה המזלג".

(אני): ואם אדם המונחה על ידי האתיקה האקזיסטנציאליסטית פוגע באנשים אחרים דרך הבחירות שלו?

(שוסטר): כמובן שהבסיס הוא שצריך לתת מקום גם לאנשים אחרים. כל אחד צריך מקום כדי לייצר ולחיות את האתיקה שלו; כך החופש מתאפשר לכל אחד וכך הוא נשמר.

(אני): סארטר סיפר פעם על סטודנט שלו שהגיע אליו בימי מלחמת העולם השניה עם התלבטות לגבי הגיוס למלחמה (מתוך הספר "בעיות בפילוסופיה של המוסר" של האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 5, עמ' 42 ). מצד אחד הוא רצה להילחם בגרמנים, בעיקר לאחר מות אחיו, ומצד שני רצה לעזור לאמו ולדאוג שלא תאבד עוד בן בקרב. הקטע מתואר כ- 'התנגשות בין חובות': על הצעיר היה לבחור בין החובה כלפי האם לבין החובה כלפי המולדת. סארטר אמר לו כי אין מי שיוכל לענות לו על כך. הוא טען שכל דרך שהצעיר יבחר תהיה נכונה באותה מידה.

 מה דעתך על הסיפור הזה?

(שוסטר): זו דוגמא לפילוסוף שנותן ייעוץ, והאחריות היא אצל אותו סטודנט שצריך לבחור בין שתי הסמכויות. זו דוגמא לכך שאין סמכות אבסולוטית, מוחלטת, שתאמר לאדם מה עליו לעשות. כל אחד צריך לבחור לפי ההחלטה שלו. אגב, פילוסוף אחר, קאנט, חשב שיש רעיון אוניברסלי של הטוב והמוסרי המהווה את דרך ההתנהגות הראויה.

(אני): אני לא מבינה. אם אני באה לקבל ממך עצה, אז מי מהם צודק, באיזו דרך לבחור?

לפי סארטר או לפי קאנט?

(שוסטר): כל אדם צריך לבחור. אם ברצונו ברעיון של טוב מוחלט ומוסר אוניברסלי – אפשר להציע לו אידיאל מוסרי אבסולוטי. אבל, האדם צריך לבחור בתוכו אם הוא רוצה אידיאל מוסרי אבסולוטי - או שהוא מעדיף ללכת בדרכו של סארטר שחשב שהאדם בעצמו יגדיר מהו הטוב.

***

(אני): במסגרת מכון "סופון", שוסטר עוסקת בייעוץ פילוסופי אישי וכן מעבירה הרצאות וסדנאות בנושאים פילוסופיים. הייעוץ האישי מתבצע בדרך כלל פנים אל מול פנים ולפעמים ניתן טלפונית.

בשנת 1990 הוקם קו טלפון למצב חירום, 'הקו הפילוסופי', המגיש עזרה ראשונה פילוסופית טלפונית (כדוגמת קווי ער"ן וכד'). הקו מגיש עזרה פילוסופית לפונים בכל גיל ובכל בעיה. שירותיו ניתנים חינם וללא צורך להזדהות. 

(שוסטר): שאבתי את ההשראה לפתוח את הקו הפילוסופי מרעיונותיו ועקרונותיו של ארגון המתנדבים האנגלי "היד העוזרת" (The Helping Hand on The Samaritans) שנוסד בידי צ'אד וארה (Chad Varah), המתבסס על 'הרצון לידידות'.

(אני): ומהי הידידות בעיניהם?

(שוסטר): במסורת הפילוסופיה הידידות הייתה אידיאל מוסרי שהשפיע על אורח החיים של היחיד ועל רווחתו. יותר מכך: אריסטו סבר שהידידות היא הבסיס לחברה טובה. ידידות לא כאידיאולוגיה, אלא כאמנות שחיים על פיה מתוך כנות ורצון אמיתי.

מייסד הקו למניעת התאבדות, צ'אד וארה, מצא שלא העצה שניתנה לפונים היא שסייעה להם אלא היד שהושטה להם, הידידות שהופגנה כלפיהם. מאז, בעקבות ממצא זה, הייתה ההתיידדות למרכיב העיקרי בקשריהם של המתנדבים עם מיואשים. 

(אני): והידידות, מה טיבה?

(שוסטר): זהו קשר שמביע אהבה והערכה. אפשר לומר שהידידות היא הטעם לחיים להרבה אנשים. בלי ידידות, הבדידות הקיומית הופכת להיות בלתי נסבלת. חברות נותנת לרוב האנשים להרגיש שהם חלק מהחברה, שהם מוערכים על מה שהם (For what they are). הרגש הזה נותן ערך לחשיבות החיים של האדם ואז הנטייה להתאבדות יכולה להעלם לגמרי, או שאפשר להתמודד אתה ביתר קלות.

(אני): אל הייעוץ  הפילוסופי הגיעו פניות בנושאים שונים ורחבים מאוד. בספר זה נציג מספר דוגמאות (וברצוני לציין כי הפרטים, כמובן, טושטשו לגמרי. המצבים המתוארים אמיתיים אך עברו "שינוי" בכדי שאיש מהפונים לא יוכל להכיר את עצמו וכמובן שלא יזוהה).

ספרי לי על פנייה שהגיעה אל הקו הפילוסופי. בואי נתחיל משאלה בנושא יומיומי  - יחסי עבודה, למשל.

(שוסטר): (אני רוצה להדגיש שוב, פרטים מזהים טושטשו ושונו כך שאיש לא יוכל לזהות את הפונה או את הנסיבות עליהן מדובר. חלק מן השיחות ארכו זמן רב, אך אוכל להביא רק את תמצית עיקרם של תיאורי הפניות (הדיונים) הללו. צריך לזכור כי השיחות עצמן היו הרבה יותר ארוכות ומסובכות).

ובכן, בחורה צעירה סיפרה לי על מקום עבודתה. היא עובדת בפרוייקט זמני ומרוצה מהעיסוק בו. כן היא מאמינה שהניסיון שתצבור יעזור לה בהמשך. מדובר בפרוייקט מיוחד, למספר חודשים, בתחום שנראה לה מעניין. הקושי הוא באנשים העובדים במקום ושאתם היא צריכה להיות בקשר. האווירה מנוכרת במקום והיא מרגישה שהסביבה אינה מתייחסת או מעריכה אותה.

(אני): זו פניה אל הקו הפילוסופי. אני מבינה שלא היה צורך בפירוט של הפרוייקט ושל מקום העבודה (אני שואלת  זאת כיוון שעל פי הפסיכולוגיה כן צריך לפרט ולפרט..).

(שוסטר): לא, אין צורך בכך. הבחורה סיפרה לי את הפרטים שרצתה. מה שחשוב הוא הבעיה הספציפית ולכך התייחסנו.

(אני): ומה ענית?

(שוסטר): תשובתי הייתה כי אני מניחה שבכל מקום יש כמה אנשים נחמדים שאפשר לשוחח עמם ולהיות אתם בקשר, גם אם רבים מהסובבים אינם נחמדים בעיניה ואין עמם שפה משותפת. ברוב המקומות שאפשר להגיע אליהם במהלך החיים ייתכן שישנם שניים שלושה אנשים נחמדים, בכל זאת.

מאחר שמדובר בפרוייקט זמני ומעניין, המלצתי לה להישאר בו. המלצתי להתעלם משאר האנשים שפחות מעריכים אותה ולהתרכז בפרוייקט עצמו; חבל לוותר על ההזדמנות בגלל סיבות אלו.

(אני): ונניח שלא היה מדובר בפרוייקט זמני?

(שוסטר): צריך לברר אם המחיר שהייתה צריכה לשלם באופן רגשי ומנטלי בשביל העבודה הזאת הוא סביר. בואי נגיד שיש סבל שהוא סביר, כיוון שכל עבודה (או עיסוק כגון לימודים או מחויבות) היא במידה מסוימת קושי. אפילו העבודה הכי פשוטה הופכת להיות משעממת אחרי זמן מה. קשה לעשות כל הזמן את אותו הדבר, אפילו אם הוא הדבר הפשוט ביותר. כלומר, כל עבודה כרוכה באיזשהו קושי וצריך להתמודד אתו. השאלה היא: מה צריך לשלם בשביל הקושי הזה? כמה הוא גורם לה לסבול? מהן התוצאות של הסבל? איך הוא משפיע עליה?

לפעמים אנשים יכולים לסבול הרבה מאוד דברים בלי שהסבל עושה להם משהו נפשי רציני. אבל לפעמים ישנו סבל שגורם לבן אדם לחלות או להיות מדוכא.

כך שנניח שהייתה מגיעה פניה לגבי תקופה ארוכה יותר, באותם התנאים, אז היה צריך לראות: האם האדם הפונה יכול להתמודד עם הקושי? מהן התוצאות של הקושי בחיי היומיום של האדם? אולי כאשר מבינים את המצב קצת אחרת, כאשר מקבלים השקפה אחרת על החיים, האדם יכול להתמודד ביתר קלות עם הבעיה.

(אני): זה כמו לעשות סדר עדיפויות (להחליט מה יותר חשוב: עבודה או ידידות?)?

(שוסטר): לא, לא חושבת. אני חושבת שמדובר בהבחנה אם האדם הפונה יכול להתמודד עם הסבל, אם הוא יכול לקבל את הסבל המיוחד הזה. מה הוא יכול לעשות בשביל לקבל את הקושי באופן קל יותר. במידה ולא, אולי עדיף למצוא מקום אחר בשבילו. יכול להיות שזה לא נכון שאדם עובד במקום שגורם לו להיות חולה.

(אני): ספרי לי על עוד פנייה שהגיעה אלייך, בין אם ייעוץ אישי-פרטי או ייעוץ טלפוני. (מה שאת יכולה לספר, כמובן)

(שוסטר): הגיעה אליי פניה שעסקה בבדידות. ניצול שואה התקשר אליי וסיפר לי על בעייתו, הבדידות עמה הוא מתמודד. מלבד האובדן הקשה של כל משפחתו, חבריו ואנשי היישוב בו גר בעבר, הוא הרגיש כי אנשים אינם יכולים להבין את העבר שלו ועקב כך הרגיש בדידות מתמדת. כאשר עבד היה עסוק בחיים היומיומיים והיה יכול לשכוח את בדידותו, אבל עכשיו יצא לפנסיה והחל להרגיש את הבדידות יותר ויותר.

(אני): אני מנסה לתאר לעצמי את השיחה עמו... מה אמרת לו?

(שוסטר): הכרתי במצב המאוד מיוחד שלו. הוא עבר אירוע יוצא דופן ונורא. בדידותו היא בדידות חריגה מאוד שבאה מהחלק הטרגי והקשה שעבר. רוב האנשים שחוו את השואה או אירוע טרגי אחר מגיעים למקום דומה מאותו סוג של בדידות. אולי לא בדיוק אותו הדבר, אבל זו כמו נסיעה לארץ הבדידות. השאלה היא - האם אפשר למצוא שפה משותפת עם אנשים במצב כזה? האם היה רוצה לעשות זאת?

שאלתי אותו קודם כל האם הוא יכול לחשוב על כך שיש עוד אנשים שחוו מצב קשה הדומה לשלו?

אז הבדידות הופכת להיות משהו משותף. כלומר, בתחילה השאלה היא אם הוא יכול להכיר בכך שיש עוד אנשים אשר עברו מצב טרגי מאוד. אחר כך, לבדוק - האם עקב כך הבדידות שלו היא לא אבסולוטית. 

לאחר מכן דיברנו על הצד הפרקטי. הוא היה במצב של בדידות פנימית וחברתית. אולי אפשר להתמודד עם מצב הבדידות החברתית? עד הפנסיה הוא לא סבל כל כך מבדידות. כעת הוא מרגיש אותה בגלל המצב החברתי. שאלתי אותו אם הוא יכול למצוא איזה עיסוק או תחביב שיגרום לו להיות במסגרת עם אנשים אחרים, כך יש סיכוי שירגיש את הבדידות פחות. הוא חשב שזהו רעיון טוב וחשב למצוא עבודה שמתאימה לפנסיונרים, עבודה התנדבותית כלשהי, למשל במסגרת בתי חולים, אגודות עזרה לזולת ועוד. המחשבה הזו (והעצה שקיבל) כבר גרמה לו להרגשה טובה יותר.

(אני): אני חושבת שכדאי להסתכל על הבדידות כמצב זמני.

בכלל, אני רוצה לשאול: הבדידות היא חלק מן העולם המודרני או שהיא הייתה כבר קיימת בעבר?

(שוסטר): הבדידות היא בהחלט רגש הידוע לאדם בכל המקורות ההיסטוריים. זהו רגש שלעיתים רצו לברוח ממנו ולעיתים אפילו להפך, לחבק אותו ולדעת איך לחיות אתו. זה כביכול רגש שבן אדם באופן רגיל, כך נראה, לא יודע מה לעשות אתו. זה לא כמו לנשום או לאכול. בדידות יכולה להיות בעיה אבל היא לא צריכה להיות בעיה.

(אני): למה?

(שוסטר): בגלל שבבדידות יש גם יתרונות: האדם יכול אז באמת לחשוב ולראות את העולם לבד, בלי השפעות מאנשים אחרים. בדרך כלל יש השפעות על האדם - אם מהבית, מהילדות או מהקבוצה שהוא חלק ממנה. במצב של בדידות אדם לא מרגיש תלות בקבוצות או במשפחה ואז הוא יכול לחשוב על עצמו ולראות את העולם באמת מתוך תוכו בצורה אוטונומית, כאינדיבידואל.

כך שיש גם את החלק החיובי. כך בן אדם יכול להשיג ביתר קלות כל מיני דברים והוא יכול ביתר קלות להיות יצירתי. יש לו יותר זמן ויותר חופש להגיע לכל מיני הישגים, אם בתחום האומנות ואם במקצועות אחרים.

אולי כדאי להבחין בין כמה סוגים של בדידות: אחת מהן היא בדידות אקזיסטנציאלית. אדם יכול להרגיש אותה במצבים גבוליים או קרוב למוות וכאשר הוא צריך לעשות החלטה מאוד חשובה. במצב בדידות - הוא יכול להרגיש שזו החלטה שלו ורק שלו. עקב כך, אני חושבת שאם בן אדם יכול להיות לבד ויכול להיות בודד, הוא עשוי להתמודד עם ההחלטה ביתר קלות, להתמודד עם מצבים של החלטות חשובות ועם מצבים כמו מוות או אובדן.

אבל, באותה מידה, צריך להגיד שבדידות לא צריכה להיות בניגוד לחברות.

הבדידות האקזיסטנציאליסטית דווקא יכולה להיות מקור לחברות יותר עמוקה. כך היא מדגישה את חשיבות החברות. 

כלומר: יש שני צדדים בבדידות אקזיסטנציאליסטית -  גם האפשרות לחיות לבד באופן חיובי וגם אפשרות היותה מקור לחברות יותר אמיתית ויותר עמוקה.

פרק ב

 בין פילוסופיה לפסיכולוגיה

במחקר שפורסם באחד מהירחונים המדעיים בארה"ב נמצא כי כשליש מהאנשים אשר מחפשים עזרה בפסיכולוגיה או בפסיכיאטרייה מאוכזבים מהעזרה שקיבלו. כלומר, יש אנשים שמרגישים שפסיכולוג או פסיכיאטר עוזרים להם, ועם זאת כמות נכבדה של אנשים אינם נעזרים. בכל זאת, אם מדובר בשליש מהאוכלוסייה מדובר במספר אנשים רב, למעשה – במיליוני אנשים.

אני מניחה שמרבית הביקורת שהבעתי כאן מתייחסת לפסיכותרפיה (לחלק מן הפסיכולוגיה). עם זאת אינני מבדילה ממש בין זרמי הפסיכולוגיה השונים, כפי שיוסבר בהמשך (בכל זאת, שאלתי לגבי מספר הבדלים בין הפסיכותרפיה לבין זרמים אחרים בפסיכולוגיה).

***

(אני): מה ההבדל בין הייעוץ הפילוסופי לייעוץ הפסיכולוגי?

(שוסטר): הייעוץ הפילוסופי אינו משתמש באבחנת סימפטומים ותסביכים. בעיות לא מתורגמות להגדרות פסיכולוגיות למיניהן. אין כאן "שיטות" או דרכי טיפול שגובשו מראש ואין את "ספת הפסיכולוג" או מסקנות רפואיות על רקע ילדות והתבגרות. הפילוסוף מתייחס למה שהאדם אומר מבלי לחפש מאחורי המילים סימפטומים של מחלה, "תיאוריות" או "הפרעות". הוא מתייחס לדברים לגופם.

(אני): יש אנשים שעלולים לראות את הייעוץ הפילוסופי כחלק מהפסיכולוגיה המודרנית. אז מה החידוש פה ?

(שוסטר): החידוש הגדול של הייעוץ הפילוסופי הוא שהוא אינו רואה בעיות כמחלות שזקוקות לתרפיה. הוא שולל את הראייה של כל בעיה כמחלה. בכלל: המילה 'תרפיה', כמו המילה 'קליניקה', באה מהמילה 'מיטה' ביוונית. ומכאן - תרפיסטים ופסיכולוגים קליניים מיועדים לאלו שנמצאים ב "מיטה" ובעצם לאלו שרואים את עצמם כחולים. 

גישתו של אכנבך היא גישה לא-קלינית. הביקורת של אכנבך היא שהיום כמעט כל דבר מובן כסימפטום של מחלה, מה שגורם בעצם לסיבוכים נוספים. אם אנחנו יכולים לראות את הדברים מחוץ למסגרת תרפיה, קליניקה ומחלות - אז אולי אפשר לעשות הרבה יותר, או לעשות משהו אחר.

אם רוצים להבין בעיה כמחלה יש אלף תרפיות..... והן מנסות לרפא משהו שכבר בריא, שהוא טבעי, חלק מן החיים. הרבה בעיות הן טבעיות, הן חלק מחיינו היומיומיים. אנשים בריאים מקבלים תרפיה ללא צורך

.

(אני): לאחרונה נתקלתי בספר שנקרא:  "הפנים התרפיות של הפילוסופיה"

(The Therapeutic face of Philosophy), ספר שהוא אוסף מאמרים. איך הכותרת הזו מתקשרת לייעוץ פילוסופי?

(שוסטר): לא קראתי את הספר הזה ולכן לא אוכל לדבר עליו. בכל אופן, יש תרפיות שנעזרות בפילוסופיה (וכן נעזרו בפילוסופיה עוד בעבר), דבר שמשמח אותי כשלעצמו, אך עדיין אין מדובר בייעוץ הפילוסופי: הוא שונה מכל התרפיות למיניהן. גישת הייעוץ הפילוסופי היא גישה לא-קלינית.

(אני): ובכל זאת, יש שטוענים שקיימות שיטות פסיכולוגיות שונות שדומות לייעוץ פילוסופי. למשל, שמעתי על הפסיכולוגיה הקוגניטיבית. האם היא לא קרובה למה שאנחנו מדברים עליו?

(שוסטר): גם הפסיכולוגיה הקוגניטיבית אינה דומה לייעוץ הפילוסופי. הפסיכולוגיה הקוגניטיבית טוענת שהיא יודעת מהי 'חשיבה נכונה' ואיך 'לחשוב נכון'. הפסיכולוגים אומרים שהם יודעים מה זה להבין באופן נכון, שהם יודעים מה קורה במוח ושהם יודעים מהי החשיבה הנכונה. למרות שייתכן שהם לא קוראים לבעיה חולי בצורה ברורה, הם עדיין משתמשים במושגים המתייחסים לפתולוגיה. צורת הניתוח הפתולוגי (Pathologizing) נשארה כשהייתה: גם אם המונח איננו 'מחשבה פתולוגית', עדיין המינוח נשאר כ 'דרך מחשבה נכונה או שגויה'. הכוונה שלהם היא לתקן את תפיסות העולם של האדם והמחשבות שלו. בייעוץ הפילוסופי המחשבות של האדם הן נושא פתוח; הן פתוחות לדיון. לא מתחילים עם תיאוריה שמחשבה כזאת או תפיסת עולם כזאת הן פסולות ושצריך לתקן אותן. אנחנו בודקים, שואלים, לגבי תפיסת העולם ומציגים השוואות עם תיאוריות או דעות של פילוסופים שונים - אך לא עם כוונה להגיד לאדם שהתפיסה שלו מוטעית ועליו להתנהג לפי דרך אחרת או להגיד לו שעליו לעשות תרפיה וכו' וכו'. אנו מעונינים לבדוק את הנושא עצמו בדרך מחשבתית-פילוסופית פתוחה, שתגרום לאדם לראות בעצמו איזו דרך פילוסופית נכונה או לא נכונה עבורו.

כלומר, התפיסות של הפסיכולוגיה הקוגניטיבית אינן מועילות, בניגוד לייעוץ הפילוסופי המציע דיאלוג פתוח ועיון פתוח במחשבות האדם.

(אני): אני באמת לא רוצה להקשות, אבל בכל זאת,  אומרים שהפסיכולוגיה התפתחה במהלך מאה השנים האחרונות ובעיקר במהלך עשרים השנים האחרונות.

(שוסטר): במהלך עשרים השנים האחרונות לא השתנה הרבה בפסיכולוגיה. רק הפסיכולוגים הם שטוענים שכמעט הכל חדש. האמת היא שמעט מאוד השתנה משנות השישים. אז אנשים התחילו לדבר על מהפכה ועשו כמה שינויים קטנים בכמה פסיכולוגיות פרוגרסיביות וגם כמה שינויים מינוריים בD.S.M.  שהוא ספר לדיאגנוסטיקה(Diagnostic Systematic Manual) .

(אני): מהו אותו מדריך (Manual) ל 'דיאגנוסטיקה'? 

(שוסטר): ה D.S.M. הוא ספר המכיל קריטריונים בהם פסיכולוגים עושים אבחנה ('דיאגנוסטיקה') למטופלים המגיעים אליהם לראשונה. הדרך שבה הדיאגנוסטיקה נעשית לא השתנתה הרבה. העיקרון המנחה אותה הוא שאם לאדם יש בעיות בחיים האמוציונליים או באיזשהו תחום בחייו, משמע: קרוב לוודאי שהוא חולה.

אפילו אם יהיו כמה פסיכולוגים שבאמת ינסו לעזור לאנשים ויעבדו קצת אחרת, בכיוון של ההבנה האנושית, הם עדיין יהיו מחויבים לעבוד על פי הD.S.M.  . הוא השורה התחתונה של ה"עזרה הנפשית", ועל פיו כל העובדים הקליניים מחויבים לפעול בהתאם.

(אני): איך בעצם נראה הD.S.M.  הזה?

(שוסטר): מאוד יקר ועבה, מעל ארבע-מאות עמודים. הגרסה האחרונה נקראת D.S.M-4. הוא מפרט שורה של סימפטומים, מחלות והפרעות למיניהן.

(אני): והספר הזה נפוץ ?

(שוסטר): D.S.M נחשב לספר הבסיס (הנוכחי ב-ורסיה 4). לא רק פסיכולוגים כותבים על פיו את כל התיקים של האנשים; גם רבים אחרים משתמשים בו. הם כותבים תיק על האדם לפי המדריך, ספר ההוראות (ה  'Manual') הזה.    

יש עוד גרסה של ה D.S.M, שהיא מעין D.S.M. עממי שעלותו נמוכה. במחיר של עיתון, כל אחד יכול לעשות דיאגנוסטיקה לעצמו ולראות אם הוא חולה. הפיכת הספר לעממי נעשית מתוך כוונה שאחר כך ייגש לפסיכולוג או לפסיכיאטר על פיו. למשל, אם בן אדם נמצא בדיכאון שבוע או שבועיים - זו כבר סיבה ללכת לפסיכולוג, לפסיכותרפיה וכו', אפילו שייתכן שזהו מצב זמני, חולף.

(אני): יכול להיות מצב שעל פי הספר הזה אדם לא ייצא חולה?

(שוסטר): זה כמעט בלתי אפשרי. אם קוראים את הספר כולו וברצינות - יש סבירות גבוהה שכל אדם יתחיל לראות את עצמו כחולה או כחולה חלקית. זה ממש נורא. הפסיכולוגים היום מדברים על 'הפרעה' (‘Disorder’), אז האדם מניח שיש לו איזושהי הפרעה.

(אני): אם כך - השיטה של הפסיכולוגים היא להשתמש קודם כל בתיאוריות שמסבירות באופן כללי מה ולמה משהו הוא לא בסדר אצל האדם, ואחר כך להתאים את מה שהאדם אומר לתיאוריות?  

(שוסטר): כן, פסיכולוג שומע סיפור של בן אדם כדי לגלות סימפטום של מחלה. כך הזרם המרכזי (ה(Main Stream  אצל רוב הפסיכולוגים כדי לנסות להבין מה האדם מולם רוצה לומר.

(אני): אני מנסה לחשוב על מצב שבו אדם הולך לפסיכולוג (או לפסיכיאטר) עם בעיה כלשהי. במקום להתייחס לבעיה עצמה - לראות מה השפעתה, לחפש פתרונות - המטפל יעשה קודם כל מעין ניתוח של האישיות. למעשה, בקרב רוב הגישות הפסיכולוגיות האדם הפונה נתפס כמטופל. הגדרתו כ"מטופל" מעידה על כך שהמטופל/ת נתפסים כ"חולי נפש" ("Mental ill") - ללא קשר לבעיה שהועלתה. הגישה לכשעצמה אינה נכונה - קודם כל בודקים מה "סוג האישיות" של הפונה. בכלל, אני מאמינה שהחיפוש המיידי ברקע הילדות, המשפחתיות והמיניות של הפונה כמענה לבעיות מסוגים שונים הוא שגוי. לא כל בעיה קשורה לילדות שלנו ולא כל התנהגות קשורה לתחושות המיניות שלנו.

לדעתי מדובר במין "הינעלות". כביכול, סוגרים את האדם בתוך תבנית. ברגע שהאדם יגיע לטיפול ויעשו לו את הדיאגנוסטיקה הזאת  - הוא "נעול" בתוכה. שום דבר כבר לא יוכל לשנות את מה שחושבים עליו. גם אם הוא ינסה להוכיח שהוא "לא-כזה" והוא יציג התנהגות שונה ממה שמצפים, דבר לא יעזור לו.

(אני): את עוזרת לאדם המאובחן על פי הפסיכולוגיה כ 'מדוכא קליני'?

(שוסטר): זו לא המטרה שלי – להתייחס לדיכאון של אדם. המטרה היא לא לנסות לרפא אדם ממצב שמוגדר כקליני, אם זו בכלל בעייתו. השיחה שלי אתו יכולה לעזור לו וכך הוא ייצא ממצוקתו. אם אדם רוצה לשוחח, לא חשוב על מה, הוא יכול לדבר ולחשוב על הדברים באופן פילוסופי מבלי להתייחס לכך שמישהו אחר היה מגדיר אותו כ"חולה". הכוונה היא להתייחס לדברים שאדם מעוניין לשוחח עליהם ולהתייחס אליהם באופן קונקרטי, ולא להתחיל לחפש בהם משמעויות נסתרות או לפנות לנושאים אחרים שכביכול קשורים ולראות איפה ה"מחלות" ואיפה ה"פתולוגיות".

(אני): נזכרתי בכמה מקרים שקראתי על אנשים שניסו להוכיח שהם לא חולים או "מופרעים" ("Disturbed"). כן נזכרתי בכמה סרטים ותוכניות טלוויזיה שראיתי על אנשים שקיבלו חוות דעת על התנהגותם במסגרת חקירות או משפטים בבתי משפט שונים. זו עובדה מאוד קריטית לבתי משפט ומוסדות דומים, לא?

(שוסטר): כן. האופציה היחידה במקרה כזה היא לגשת לפסיכולוג או לפסיכיאטר אחר, להראות שהדיאגנוזה הקודמת לא נכונה ולבקש דיאגנוזה חדשה. יש סיכוי שדיאגנוזה אחרת (סותרת) תתקבל בבית משפט.

(אני): אמרת שנעשו כמה שינויים קטנים בכמה פסיכולוגיות פרוגרסיביות. מה הן גישות אלו? 

(שוסטר): אלו פסיכולוגיות שנקראות, למשל, פסיכולוגיה רדיקלית (Radical Psychology) או הפסיכולוגיה הנרטיבית (Narrative Psychology) ופסיכולוגיה ביקורתית (Critical Psychology). אפשר לומר שאלו שיטות פוסט מודרניסטיות והן שיטות קצת יותר פתוחות. הבעיה היא שגם אם יש פסיכולוגים, עובדים סוציאליים ואחרים אשר רוצים לעבוד לפי השיטות הפרוגרסיביות האלו, קרוב לוודאי שידיהם כבולות על ידי הממסד. הם חייבים לעבוד לפי התכתיבים ולפי שיטות הדיאגנוסטיקה בD.S.M. הם חייבים לעבוד עם השיטות הכלליות  וחייבים לכתוב דו"חות; כך שיש הגבלות אפילו על האנשים שרוצים לשנות.

שאלות רבות ששאלתי את שוסטר עסקו בשאלות הנוגעות ביחסה ובטיפולה של הפסיכולוגיה  והפסיכיאטרייה. התעניינתי במדיניות הרשמית, המוסדית בארץ, "בריאות הנפש" הרשמית. 

ביקשתי משוסטר לספר לי על דוגמא שהיה מעורב בה משהו הנוגע לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי.

(שוסטר): ערב אחד צלצל פעמון "הקו הפילוסופי" הטלפוני. בחורה צעירה, בסביבות גיל 25, התקשרה אליי וסיפרה לי על דילמה קשה שגרמה לה לדיכאון. החבר שלה, אותו היא מאוד אוהבת, קיבל מלגת לימודים בחו"ל ורצה שהיא תצטרף אליו. היא סיפרה כי מצד אחד היא אהבה את הבחור ולא רצתה לאבד אותו. מצד שני, היא הייתה קשורה מאוד לבית, למשפחה ולישראליות ולא רצתה לרדת מן הארץ. ההתלבטות הזו הביאה אותה למצב של דיכאון קשה: היא איבדה את התיאבון, בכתה הרבה והרגישה שאין טעם לחייה. עם הבעיה הזו ניגשה לפסיכולוג והוא הפנה אותה לפסיכיאטר. ההתייחסות של שניהם הייתה לדיכאון שלה והפסיכיאטר אף נתן לה תרופות (להפחתת דיכאון). הכדורים אכן הגבירו את תאבונה והיא חשבה שהיא בוכה פחות, אבל הבעיה נשארה כשהייתה.

היא עדיין הייתה בדילמה הקשה כיצד לנהוג לגבי נסיעתו של חברה.

שוחחתי עם הבחורה וביררנו כיצד אפשר להבין את המצב. שאלתי אותה: 'האם אפשר לבצע בחירה כלשהי שבעקבותיה תוכלי להיפטר מן הדיכאון'?  היא התחילה לומר ש"זה לא רק זה": לא מדובר רק בדיכאון עצמו. היא חשבה שאולי גם לפני כן היו לה בעיות ושאולי בכל הילדות שלה היא לא הרגישה שמחה. נדמה היה לה שאולי לא מדובר רק בדילמה הזאת אלא בכל החיים שלה.

שאלתי אותה אם גם לפני ההתלבטות הקשה שלה, כיום, הרגישה מדוכאת ובמצב של צורך בנטילת תרופות. לאחר שחשבה מעט, היא הבינה שקודם לכן הדברים לא היו כה גרועים והיא ענתה כי רק המצב המיוחד הזה גרם לה להידרדרות גדולה. כעת הבינה כי עליה להתמודד עם הדילמה הנוכחית ועל כך יש לחשוב. התחלנו לחפש יחד פתרון אפשרי לדילמה. היא הרגישה שאת תחילת הפתרון כבר מצאנו; היא הבינה שהבעיה אינה היא עצמה אלא ההתלבטות, המצב הנוכחי. זאת בניגוד לפסיכולוג והפסיכיאטר שגרמו לה להבין שכל החיים שלה הם בעיה ולא המצב המיוחד בו היא נמצאת. הם ייחסו את המשבר לחיים הקודמים שלה ולא כל-כך למשבר עצמו. כעת, היא הכירה בכך שהדילמה היא הגורם לדיכאון. העובדה שהיא הכירה בבעייתיות של הדילמה כגורם עיקרי לדיכאון כבר גרמה להקלה במצב שלה.

עניין אחר שהטריד את אותה בחורה היה: האם עליה להמשיך לקחת את הכדורים נגד דיכאון במשך כל חייה? השבתי לה כי לדעתי זו הייתה טעות להתחיל לקחת את התרופות מלכתחילה. המצב שלה לא היה דיכאון כה חריף. אומנם היא איבדה את התיאבון אבל בכל זאת אכלה מעט. כמו כן היא אכן בכתה לפעמים (ולא הרגישה כל כך שמחה) אך היא לא בכתה כל היום ללא תפקוד אחר כלל. מה בעצם כה נורא בכך שתקופה מסוימת בחייו של אדם קשה יותר מן הרגיל והוא אינו נמצא בדיוק "על שיא העננים"?  לדעתי היא אינה זקוקה לתרופות וכאשר תמצא תשובה להתלבטות הקשה שלה היא בהחלט יכולה להפסיק לקחת אותן.

שיחתנו הטלפונית ארכה למעלה משעה ולאחר שהגענו למסקנה כי המצב הנוכחי הוא הבעיה ביררנו מספר נקודות לגבי ההתלבטות הקשה. למשל, מה הייתה תגובתו של החבר שלה? כיצד הוא יכול לסייע? לכמה זמן הוא מתכנן לעזוב? אם תצטרף אליו - האם תוכל לבקר בארץ לעיתים קרובות? ועוד. איני יודעת מה החליטה הבחורה בסופו של דבר. השיחה מטבע הדברים הייתה מעייפת מעט והסתיימה. הבחורה הייתה זקוקה לזמן נוסף למחשבה. ביקשתי ממנה שתתקשר אליי שוב, אם תרצה, כדי לספר לי מה החליטה. הרגשתי כי השיחה שלנו סייעה לה. הוקל עליה בכך שהבינה שהבעיה לא נמצאת אצלה אישית, אלא בדילמה מולה היא ניצבת. כמו כן הבינה כי דילמה כזו היא חלק מן החיים, מצב מסוים שעליה לפתור, או לחיות אתו.

(אני): האם היו אנשים שפנו אלייך בנושאי אשפוז כפוי או מחלות נפש?

(שוסטר): (שוב ברצוני להדגיש, הפרטים המופיעים כאן טושטשו והסיפור מובא  בקווים כלליים בלבד על מנת שלא ניתן יהיה לזהות את הפונים)

ובכן, פנתה אלי בחורה צעירה אשר פעלה בעבר בצורה אגרסיבית. היא תקפה פיזית את אמה ואז משפחתה החליטה כי יש לאשפז אותה.

שאלתה הייתה: האם היא באמת חולת נפש? האם היה צורך לאשפז אותה או שיש דרך אחרת לשינוי?

אמרתי לה שיש ספק רב אם מדובר במחלת נפש שגרמה לה להיות אלימה. נדמה שיש סטנדרטים שונים ואפליות רבות בהגדרה "מיהו חולה נפש". מחקר שנעשה בארה"ב, למשל, העלה הבדלים משמעותיים של הגדרות "חולי נפש" בין אנשים מרקעים וממעמדות שונים. אנשים "שחורים" ממעמד ומרקע נמוך, השייכים לאוכלוסייה הענייה, אינם מוגדים בדרך כלל כחולי נפש. כאשר הם נוהגים באגרסיביות, הם מקבלים יחס ו'תווית' של פושעים. לעומת זאת, כאשר מדובר ב"לבנים" ממעמד כלכלי יותר גבוה, מתייחסים אליהם כאל חולי נפש במצבים דומים - בעיקר כדי שיוכלו לצאת ללא עונש במסגרת בתי משפט וכד'. כך שיש להתייחס בספקנות רבה לכל הגדרות מחלת הנפש למיניהן. הן תלויות בעמדות חברתיות ופוליטיות ולאו דווקא באדם עצמו. העובדה שהבחורה תקפה מישהו לא אומרת שיש לה מחלה נפשית. יכול להיות שהיו גורמים רבים ואחרים לתקיפה זו ואין להגיע למסקנה חד משמעית כפי שהסיקו בעניינה של אותה בחורה. הגורמים יכולים להיות רבים וכדאי לברר אותם ולחשוב עליהם, לפני ש"קופצים" למסקנה כה חד משמעית וגורמים לאשפוז כפוי.

(אני): כשהבחורה הזאת פנתה אלייך, היא עצמה האמינה שאפשר להסתכל על הדברים בדרך אחרת, הלא-כן (בוודאי היו לה ספקות רבים לגבי היחס שקיבלה)?

(שוסטר): עצם העובדה שהבחורה פנתה אליי, אל הקו הפילוסופי, מעידה כי ברצונה לחשוב ולבדוק את הדברים ובכך לפתור אותם בצורה טובה והגיונית.

(אני): הנושא של אשפוז בני אדם בגלל מצב נפשי, לפעמים גם אשפוז כפוי, טעון בכל כך הרבה בעייתיות. העיתונות וכמה תוכניות טלוויזיה הציגו לפני זמן מה עד כמה קל לפגוע בבן אדם ועד כמה קל לקחת אותו ולאשפז אותו בכפייה. אפילו שכנים מסביב יכולים להשפיע על אשפוז כזה. בני אדם יכולים להיפגע לכל חייהם אבל איש לא יודה בטעותו.

לאחרונה, עקב הביקורת הרבה מצד הציבור על הקלות בה אנשים מאושפזים באופן כפוי, הוכנסו מספר תיקונים לחוק. כעת, כל אדם זכאי להיפגש עם הפסיכיאטר המחוזי בתחילה וזכאי להגנת עורך דין באופן מיידי. 

(אני): נתקלת פעם בתלות שהפסיכולוגיה או הפסיכיאטרייה יצרה?

(שוסטר): מדובר בבעיה רצינית - גם הנושא של התרופות שיוצרות תלות.

היה לי מקרה של אישה שפנתה אליי לאחר שביקרה אצל פסיכיאטר מספר פעמים. הבעיה שלה לא נראתה לי חמורה. אבל, בעקבות התרופות שקיבלה מהפסיכיאטר, היא הפכה להיות פסיכוטית. לתרופות הייתה השפעה איומה עליה אבל היא המשיכה להיות תלויה בהן.

(אני): את חושבת שיש פסיכולוגים שמודעים לטיפול בעייתי, שיודעים שלפעמים הם פוגעים במטופל שלהם?

(שוסטר): חלקם, סביר להניח, מודעים לכך שהם לא עוזרים ויודעים שלפעמים הטיפול שהם נותנים הוא לא כל כך בטוח ואין תוצאות, אבל בכל זאת הם ממשיכים. הרבה יותר נוח לא לראות את הפגיעה בבני האדם ולהסתמך על כל מיני תיאוריות של אבחנות פסיכולוגיות, אז הם ממשיכים לשחק את המשחק.

(אני): אבל בכל זאת, הפסיכולוגיה מציגה דימוי, או תדמית כל כך "מבינה" ו"אכפתית". לא יכולים להיות גם כמה פסיכולוגים שבאמת טובת האדם והאכפתיות אליו מעניינות אותם?

(שוסטר): כן. יש שבאמת רוצים לעזור, אך הם בודדים ומעט פסיכולוגים פתוחים מספיק כדי לראות שלפעמים מה שהפסיכולוגיה עושה אינו תקין.

(אני): ומה בהקשר לביקורת כלפי הפסיכולוגיה?

(שוסטר): ביקורת ממי שאינו איש מקצוע לעיתים קרובות נדחית על הסף בעיני הפסיכולוגים. הם קוראים לה "בורות" או "עוינות".  

(אני): או נימוקים פסיכולוגיים אפלים יותר, כמובן.

הפסיכולוגים יגידו: "יש צדדים באישיותו (של אותו מבקר) שמסבירים את התנהגותו".

(שוסטר): אכן. פירושים כאלו (על רקע "מבנה אישיות", "חוסר יכולת התמודדות", וכו') הם הנאמרים בדרך כלל. פשוט נימוקים שהם "כאילו" מקצועיים כדי לא לקבל ביקורת, למרות שהיא יכולה להיות מוצדקת מאוד. גם ביקורת של איש מקצוע מתחום הפסיכולוגיה לא מתקבלת. אחת הדוגמאות הידועות היא הביקורת של ג'פרי מייסון Mason)) שהיה פסיכואנליסט בעצמו ובגלל הביקורת הנוקבת שלו הוצא מקהיליית הפסיכולוגים. הוא כתב אחר כך כמה ספרים על ניסיונו עם הפסיכואנליזה וכיצד היא יכולה לפגוע.

בעקבות השיחה הזאת ניגשתי לספריה וחיפשתי את ספריו של ג'פרי מייסון. שניים מהם תורגמו לעברית: "לסגור חשבון עם הפסיכואנליזה" ו-"כנגד הפסיכותרפיה" (בהוצאת "מחברות לספרות").

אפשר לראות בספרים האלו את הצד האחר של הפסיכואנליזה: הקיבעון המחשבתי, ההתייחסות לבני אדם כאל תבניות (או כאל "חפצים"). בעיקר אפשר לראות את חוסר היכולת של הפסיכואנליזה לקבל דעות שונות משלה או דעות שמבקרות אותה. אני חושבת שיש הרבה מאוד אטימות בפסיכולוגיה ושהיא אינה תחום כה רחב כפי שמנסים להציג אותה.

לסיום הפרק הזה להלן ציטוט מתוך ספר שקראתי  על חייו של ל. ויטגנשטיין, מגדולי הפילוסופים בני זמננו. הוא כתב ב 1945: "גם אני התרשמתי מאוד כשקראתי לראשונה את פרויד. הוא יוצא מן הכלל - כמובן, הוא מלא חשיבה חלקלקה, וקסמו, וקסם נושאו, כה גדולים עד שבנקל יוליכונו שולל...כל עוד אינך חושב בצורה בהירה ביותר, הפסיכואנליזה היא ניסיון מסוכן ומאוס, והביאה נזק אין קץ, ויחסית מעט מאוד טובה....". דברים אלו נכתבו ב 1945 ולמרבה הצער נראה לי כי הם אקטואליים גם כיום.

(הציטוט מתוך הספר: "לודוויג ויטגנשטיין - ממואר"  מאת נורמאן מאלקולם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, הדפסה שניה, 1995).

פרק ג       

פניות אל הייעוץ הפילוסופי

במסגרת מרכז סופון, שוסטר מייעצת בדרך כלל בצורה אישית, בשיחה הדדית.

תיארתי גם את קו החירום: "הקו הפילוסופי" המגיש עזרה ראשונה ושרותיו ניתנים חינם. לפעמים, בעקבות בקשת העזרה הראשונית, אנשים מתקשרים שוב או מגיעים לייעוץ אישי. חלק מן המתקשרים מעוניין בקשר עמוק ומורחב יותר. לפעמים, כאשר אנשים אינם יכולים להגיע למרכז סופון מפאת המרחק (המרכז נמצא בירושלים) או חוסר זמן, שוסטר מסייעת טלפונית (לפונה עמו כבר שוחחה בעבר, בדרך כלל פנים אל מול פנים, לפחות פעם אחת) בתשלום.

להלן תיאורי פניות שונות שהגיעו לייעוץ הפילוסופי. רשמתי אותם כפי שהתרשמתי. ניסיתי לעשות חלוקה כלשהי בתיאורי הפניות הבאות, למרות שפניה יכולה להיות שייכת לכמה נושאים. העדפתי בכל זאת לעשות כמה פרקי משנה לפרק זה.

השיחות מובאות באופן פשטני אולי, לצורך ההבנה המהירה (וגם, כאמור, אין בכוונתי לכתוב ספר אקדמאי), אבל הן לקחו זמן רב יותר מן המתואר וכללו מידע רב.

ג.1   משמעות החיים

(אני): האם היו פניות עם שאלות בנושא "משמעות החיים"?

(שוסטר): בהחלט, היו לא מעט פניות. הנושא "משמעות החיים" מופיע בהקשרים רבים. לפעמים הפנייה באה מתוך עניין בנושא עצמו, לפעמים היא קשורה לשאלות פילוסופיות נוספות או שהפונה שואל על משמעות החיים מתוך ההוויה הקיומית, כלומר: מתוך מצוקה מסוימת כמו פיטורין מעבודה או חולי קשה. יש ששואלים על התמודדות עם מוות של אדם קרוב. יש ששואלים על זקנה, על מחלה סופנית.

הנושא "משמעות החיים" הוא נושא רחב אותו ניתן לראות במובנים שונים ולבחון מהסתכלויות שונות.

(אני): משמעות החיים היא נושא כל כך רחב, שבוודאי נוכל להציג אך מעט ממנו.

את יכולה לתת לי כמה דוגמאות של פניות?

(שוסטר): כן, למשל פניה בשאלה על משמעות החיים על רקע פיטורים מעבודה. (שוב, עליי להדגיש, מדובר רק בתמצית של השיחה שלנו וכל הפרטים המזהים שונו לגמרי. שיחה טלפונית, כזו המתוארת להלן, היא בדרך כלל שיחה ארוכה או כזו המורכבת ממספר שיחות. כאן מובאים רק עיקרי הדברים עם השינויים המתבקשים).

ובכן, גבר בשנות ה 40 לחייו פנה אליי. השאלה המרכזית שלו הייתה: "האם יש משמעות לחיים בכל מצב, גם במצב בו לא רואים איך לחיות?". שאלתי אותו האם הוא חושב כך כעת והאם זו מחשבה שמעסיקה אותו במשך תקופה ארוכה. התברר כי רק בחודשים האחרונים, מאז שפוטר מעבודתו, הוא חושב על משמעות החיים ואף על התאבדות.

הוא סיפר כי הוא מתקשה למצוא עבודה אחרת חרף ניסיונות החיפוש במהלך החודשים האחרונים.

שאלתי אותו מה הייתה המשמעות שלו לחיים לפני שפוטר מעבודתו. התברר שעבודתו תפסה מקום חשוב מאוד בחייו, אבל היו עוד דברים בעלי משמעות: המשפחה, האמונה הדתית שלו ועוד. שאלתי אותו האם למרות שאיבד חלק ניכר של המשמעות בחייו, הדברים הנותרים אינם נותנים לו עוד כוח לחיים; אולי נותרה אופציה להעביר חלק מהמשמעות שאבדה לתחומים אחרים (למשל הדת, בה הוא כה מאמין, או המשפחה) ולשים עליהם דגש. האיש חשב על כך פרק זמן מסוים ואז ענה כי האופציה אינה נראית לו. זאת, כיוון שבעבודתו הרגיש כי מצא את עצמו וחשב שמה שהוא עושה זה מה שהוא עצמו. אמרתי לו כי זו נראית לי מחשבה יפה מאוד ושאחד מחשובי הפילוסופים המודרניים, ז'אן פול סארטר, גם חשב כי אדם הוא מה שהוא עושה (לא כל כך מה שהוא חושב או מה שהוא חולם לעשות אלא מה שהוא עושה בפועל). כשהיה לי ברור עד כמה העבודה חשובה בשבילו עודדתי אותו להמשיך ולנסות למצוא עבודה. אל לו להתייאש בגלל שקיבל תשובות שליליות. שאלתי אותו אם התחיל להאמין שבכל פנייה אחרת גם יקבל תשובה שלילית. הוא הסכים כי זו הייתה המחשבה שלו. ציינתי כי התשובות השליליות שקיבל עד כה הן לא הוכחה שכך צריך להיות גם בעתיד. התשובות השליליות נבעו מחוסר מקום בעיקר (כמו שהפיטורים נבעו כתוצאה מכך שהמקום בו עבד נסגר) ורק בינתיים אין מקומות אחרים בשבילו.

כדאי לשים לב לגבי השאלה בנושא משמעות החיים: מן השיחה ראינו כי עבודה היא בהחלט משמעות לחיים, אך המשמעות הזאת לא הולכת לאיבוד גם אם יש תקופה ללא עבודה. המשמעות נשארת.

(אני): זה משפט מאוד מעניין. הנצחיות של המשמעות, היא לא תלויה בשום דבר.

(שוסטר): במקרה הזה כדאי להסתכל בעוד עניין: לפעמים הדרך הפשוטה היא הדרך הנכונה והיא זו שעובדת. הרבה פעמים לא כדאי להסתכל על דבר בצורה יותר מדי מסובכת. אם בתקופה מסוימת אין עבודה צריך לקוות שתהיה עבודה בעתיד. אולי האיש לא ימצא עבודה מייד, אך הוא ממשיך לחפש ומאמין כי יש משמעות לחייו. בכל זאת, אם יפסיק לחפש, לא יקרה דבר - הוא לא יוכל למצוא עבודה כך. אם הוא יאבד תקווה וירים ידיים הרי שלא יקרה דבר, אך אם ימשיך לחפש אולי משהו ייפתח בשבילו.

(אני): בכלל, נראה לי שהייעוץ הפילוסופי נוקט בגישה יותר פשוטה, יותר קלה לחיים (בלי לסבך כל דבר בהגדרות וב'תת מודע' וכד'). נראה לי שהדברים נראים פשוטים יותר (בוודאי לעומת ייעוץ פסיכולוגי). ההתייחסות לשאלות יותר קלה. פתאום הבעיות נראות כחלק מן החיים, כחלק טבעי מתוך החיים - מתוך הקשיים, ההתלבטויות והבחירות שהחיים מציבים לפנינו. הבעיות נראות פשוטות יותר.

בכלל, כל הגישה היא יותר קלה - ואני רואה זאת בעין מאוד חיובית. יועץ פילוסופי לא יאמר על בן אדם: "הנה אדם ממש מתוסבך", כי לא קיימות אצלו ההגדרות והאבחנות הללו. הוא לא יאמר לעולם: "מצפה לי עבודה קשה ומפרכת ...", ופסיכולוג בהחלט עלול לומר כך.

הערה אישית: בקשר לערך העבודה עצמו נזכרתי במה שויטגנשטיין אמר בסוף ימיו: "אמרי להם שהיו לי חיים נפלאים". המשפט הזה עורר תמיהה בספר "ממואר" אותו הזכרנו לעיל (עמ' 71) אבל לדעתי הוא גם קשור לערך העבודה. ויטגנשטיין אהב את עבודתו ובוודאי ייחס לה ערך חשוב. מעשיו מילאו את חייו. יש להניח כי משום כך סיכם את חייו כנפלאים.

(אני): את יכולה לספר לי על מקרה נוסף בנושא "משמעות החיים"?

(שוסטר): אישה בגיל העמידה התקשרה ושאלה אם יש לחיים משמעות. שאלתי אותה: "באיזה הקשר את שואלת את השאלה הזו? האם תמיד התעניינת לגבי משמעות החיים? האם את 'טיפוס פילוסופי' שתמיד רצה לדעת למה חיים ומה צריך לעשות עם החיים?"

היא ענתה שזוהי שאלה חדשה בשבילה, שבאה ממצב מאוד מסוים בחיים שלה. היא הייתה במצב של ייאוש גדול ועקב כך חשבה - 'למה אני בעצם חיה?'   

כלומר, השאלה לגבי משמעות החיים הייתה קשורה לקושי ספציפי בחייה (סוג של שינוי בחיים).

(אני): ברור לי שלא תוכלי לפרט את הקושי שגרם לשאלה הזו, אבל בבקשה תמשיכי.

(שוסטר): כאשר החלה לספר על בעיותיה שאלתי אותה האם במקרה שמציאות חייה הייתה אחרת - האם אז הייתה לה משמעות לחיים? לאחר מחשבה האישה ענתה כי אם הדברים היו אחרים המצב היה שונה. בעבר, לפני כמה שנים, היא הייתה במציאות אחרת, ואז אכן הייתה משמעות לחייה. כלומר: היא הבינה כי מדובר ברגע, בהבנה הנוכחית. משמעות החיים בשבילה הייתה קשורה במקום ובמצב הנוכחי - ולא בסיטואציה אבסולוטית.

(אני): כלומר, הנקודה העיקרית הייתה הבנת הזמניות של הסיטואציה?

(שוסטר): נכון. בנוסף שוחחנו על השאלה: האם, אולי, יש גם משמעות מוחלטת (אבסולוטית) לחיים. האם אפשר למצוא משמעות כזו לחיים, למרות  שהמצב הנוכחי איננו המצב האובייקטיבי אלא פרספקטיבה סובייקטיבית לרגע זה (בלבד).

כאשר האישה חשבה על כך היא קיבלה תקווה שהיה יכול להיות אחרת. במצב אחר, במציאות אחרת, היא יכולה למצוא משמעות לחייה. העובדה כי היא יכולה למצוא משמעות כזו נתנה לה חיזוק וכוח להמשיך ולהתגבר על המצב הנוכחי.

ג.2   אהבה וידידות

(אני): הזכרת כי ישנן פניות לגבי האהבה.

(שוסטר): כן, יש פניות רבות עם שאלות על תחום זה בחיים. יש שאלות כלליות על מהות הקשר בין אנשים ועל אהבה. יש גם שאלות יומיומיות על בעיות, וחיפוש דרך פילוסופית להבין זאת.

מושגי האהבה והידידות העסיקו פילוסופים רבים במהלך הדורות.

סארטר, לדוגמא, הרבה לעסוק בשאלות של אהבה; אפלטון ורעיונותיו בדבר האהבה האפלטונית ועוד. הרעיונות הללו יכולים לעזור לאנשים גם כיום.

(אני): מה אנשים שאלו אותך?

(שוסטר): הרבה אנשים רוצים לשאול על מה שנראה כאילו מחוץ לגבולות האתיקה הנורמטיבית.

למשל, יחסים מחוץ לנישואין. כמו כן שואלים על עניינים הנוגעים לנישואין ולסקס. גם שאלות בתוך הנישואין: מה אסור, מה מותר ולמה? למה משהו אסור? ואם חושבים שהוא לא אסור, למה בכל זאת קשה? יש שאלות לגבי יחסים אסורים ולגבי ניצול ABUSE)) ביחסי מין; האם צריך לקבל ניצול בתור צורה של אהבה.

(אני): והתשובה קרוב לוודאי היא שלא, לא לקבל ניצול כזה. זאת התשובה שנתת?

(שוסטר): תלוי במה מדובר. אם מדובר בילד או בקטין התשובה היא שלילית באופן מוחלט וחד משמעי. אבל, אם מדובר בקשר בין שני אנשים מבוגרים ושניהם לא רואים את היחסים ביניהם כניצול, צריך באמת לשאול אם מדובר בכלל בניצול ואם אפשר לקבל את היחסים או לא (כלומר, אם מותר להם לראות את היחסים ככאלו ללא-ניצול). 

(אני): ועל מה עוד שואלים?

(שוסטר): הייתה פניה של בחורה צעירה, אחרי שרות צבאי, בסביבות גיל 24. היא סיפרה כי עדיין לא היה לה חבר או קשר משמעותי עם בן זוג מעולם. חוג משפחתה והמקורבים אליה מטרידים אותה ושואלים מדוע לא היה לה קשר אינטימי עד כה, ושואלים האם יש משהו לא בסדר אצלה.  

במהלך השיחה שאלתי אותה יותר לגבי רצונותיה ולגבי שאלות המציקות לה בנושא. אמרתי לה כי העובדה שאין לה חבר או שעדיין לא התחתנה, לא מעידה כלל כי "משהו לא בסדר אצלה".

למעשה - להפך, התרשמתי שהיא פעלה לפי האמת הפנימית שלה והייתה אמיתית עם עצמה בכך שלא יצרה קשר עם מישהו שלא מצא חן בעיניה. אמרתי לה שבוודאי תמצא את בן הזוג אשר ימצא חן בעיניה ואז תפעל על פי הרגש האמיתי והכן מבלי שתצטרך לשקר לעצמה או לסביבה.

מצאתי שהיא פעלה בהגינות בכך שלא רצתה להתפשר ונראה לי שהיא יותר 'בסדר' מהרבה אנשים (שאולי מטרידים אותה בשאלות שונות). לדעתי היא פועלת באומץ לב ובכנות בכך שאינה מעמידה פנים ביחסים עם אדם שאינה אוהבת.

ציינתי משהו ששמעתי במהלך לימודי פילוסופיה יהודית: יש זמן לכל דבר תחת השמש, כל דבר נעשה בעתו ובזמנו. אני אוהבת את המשפט הזה וממליצה עליו, ביחד עם סבלנות, כתשובה לשאלות רבות בחיים.

(אציין שוב כי הדברים המובאים לעיל משקפים את עיקר השיחה אך בוודאי מבלי לפרט את כל הפרטים.)

(אני): יש לי הרגשה שיש לחץ חברתי מאוד חזק בחברה שלנו לגבי זוגיות ונישואין. למה הלחץ הזה?

(שוסטר): המסורת, לא רק בארץ, היא בעלת השפעה חזקה. יש הרבה מאוד אנשים שקשה להם להיפתח ולקבל מודלים אחרים, שונים, של זוגיות מאשר מודל החתונה המסורתית. בדרך כלל החברה רוצה את מה שהמסורת מכתיבה.

(אני): סיפרת באחד הספרים שכתבת (SOPHY  PRACTICE - An Alternative to Counseling and Psychotherapy, הוצאת PRAEGER, עמ' 13) על אישה גרושה, דניאלה [שם בדוי], שהגיעה אלייך לייעוץ לאחר שאהובה עזב אותה. הוא אמר לה שהיה לו הרושם שהיא אישה צעירה יותר מכפי גילה והוא רוצה לשאת אישה צעירה ממנו בלבד.

זו גם דוגמא למחשבה מסורתית, לא?

(שוסטר): אני לא יודעת אם המקרה שלה היה דווקא לפי המסורת. בכל מקרה, מאחר שהם כבר לא בגיל ה 20, הפרש הגילים הוא שטות. פשוט שטות.

(אני): כפי שסיפרת, דניאלה הגיעה אלייך לייעוץ פרטני לאחר תקופת אשפוז ממושכת. לאחר גירושיה לא חשבה להתחתן כלל, אך מספר שנים לאחר הגירושים נאלצה להתאשפז לניתוח מסובך ובמשך שבועות האשפוז הממושכים הרגישה בודדה וחשבה כי בכל זאת תינשא בשנית.

כשבוע לאחר תום האשפוז פגשה בגבר שהוזכר לעיל. היא הרגישה כי הוא הגבר האידיאלי אותו חיפשה ועמו תרצה להזדקן. הם אכן היו זוג למופת, עד שאמר לה כי חשב שהיא צעירה יותר.

במסגרת הייעוץ אמרת לה שנראה לך, קודם כל, כי "גבר אידיאלי" לא היה מתייחס כל כך לגילה של דניאלה. חוץ מזה, ייתכן שהיא מאוד פגועה ומאוכזבת עתה, אבל היא עדיין יכולה למצוא את הגבר האידיאלי האמיתי אותו תרצה - והוא בהחלט יכול להיות יותר צעיר ממנה. אגב, דניאלה לא מצאה נחמה בדברים הללו ואז השיחה עברה לשאלות על העתיד אותו ראתה וכיצד הניתוח שינה את רצונותיה לגבי העתיד והזקנה.

גם אני נתקלתי בבחורים שמחפשים רק אישה צעירה יותר. פעם נתקלתי בבחור בן 36 שרצה להכיר אישה רק בגילאים 26-32, כלומר: ארבע שנים הפרש, לפחות, בינו לבין אשתו הצעירה. הוא לא רצה לפגוש מישהי בת גילו. לפעמים הפרש הגיל הוא מדהים: נתקלתי בגבר בן 47 שפנה לבת 30 (באינטרנט) בהגדרת "לצורך נישואין". לפחות זו הייתה פנייה למטרה רצינית, שלא לדבר על כל מיני צ'טים של מבוגרים מאוד שפונים לקטינות - התפרסמו כמה מקרים כאלו לאחרונה והם כבר מיוחסים לתחום הפלילי.

(אני): את יודעת, בשביל כמה בחורים השאלה הראשונה כשהם פוגשים בחורה, למשל בטיול או במסיבה, היא: "בת כמה את?"

(שוסטר): לא נראה לי שזו התייחסות "ג'נטלמנית" - בכך שמתייחסים קודם כל לגיל במקום לאישיות של האדם. אבל לא כולם ככה.

(אני): ומה נראה לך לגבי הפרשי גילאים בין בני זוג? (ובעיקר העובדה שיש גברים המחפשים נשים הצעירות מהם בהרבה שנים)

(שוסטר): בסך הכל לא צריך להסתכל כל כך על הגיל. מה זה משנה אם הבחורה יותר מבוגרת מהבחור (או יותר צעירה). יש אנשים בגיל שלך שהם כמו "סבא" וחושבים כמו אנשים זקנים ממש, ויש כאלו בגילאי  60-50 שהם מאוד אטרקטיביים. פשוט כדאי לפגוש אנשים ולהתרשם. לא הייתי פוסלת מפגש בגלל הפרשי גילאים. אם אנשים מסתדרים ביחד - זו לא צריכה להיות בעיה.

.

(אני): נראה לי שהעמדות שלנו קצת מנוגדות. אני מבינה שהיית ממליצה לבת ה 30 להיפגש עם הגבר בן ה 47.

(שוסטר): כן, בתנאי ובתקווה שאלו יהיו יחסים טובים. אבל אם היא יכולה למצוא מישהו בגילה, אדרבא. 

***

(אני): היו לי התלבטויות לגבי השאלה הבאה. בכל זאת, אני עומדת לשאול שאלה בנושא שנראה לי כל כך  קשה ומשמעותי. אולי אי אפשר לשאול על אהבה בלתי אפשרית ולצפות לתשובה אחת או לתשובה קצרה.

שאלתי: "נתקלת פעם בשאלה או במצבים של אהבה במה ש"אי אפשר"? כשבן / בת הזוג אינם מושגים?", ומייד התנצלתי על השאלה. שאלתי אם בכלל אפשר להציג שאלה כזאת לצורך כתיבת הספר הזה.

שוסטר דווקא צחקה. היא אמרה שאפשר לענות וזו אינה שאלה לא-רלוונטית או אבסורדית, והייתה לה תשובה שאותה אוכל לצטט. 

(שוסטר): ישנה גישה, ובמחזמר אנגלו-סאקסי אף עשו ממנה פתגם: "אם אי אפשר לרקוד עם הבחורה שאוהבים, רוקדים עם הבחורה שנמצאת!".

זוהי גישה, בואי נגיד- פרקטית. יש גישה רומנטית, זו שאומרת שתמיד ממשיכים לחשוב על האדם ולאהוב אותו / אותה ולמרות שאין תשובה לאהבה הזאת משתדלים לממש את האהבה בצורה אחרת. אפשר לראות את הגישה הזאת, לפעמים, אצל כמה משוררים וכותבים. אפשר להגיד שבסוף חייו של אוסקר ויילד, למשל, היה איזשהו שינוי צורה של התשוקות שלו לאהבה רוחנית. גם אצל היוצר דאנטה אפשר לראות את הגישה הזאת. אהבתו לביאטריס (Beatrice) היא אהבה בלתי אפשרית ובכל זאת הוא נתן לה ביטוי בספרו "חיים חדשים"Vita Nuova) ), ספר מאוד יפה וידוע.

(אני): דאנטה?

(שוסטר): כן, דאנטה אליגיירי. הוא היה משורר איטלקי, אחד הראשונים שכתב שירה באיטלקית כיוון שעד אז כתבו רק בלטינית. גם בספרו המפורסם ביותר: "הקומדיה האלוהית", ביאטריס מופיעה.

(אני): והיו לך פניות בנושא? מישהו הגיע לייעוץ על כך?

(שוסטר): היה לי מקרה של בחורה שסיפרה לי על אהבתה הראשונה. היא הגיעה אליי לייעוץ מסיבות שונות ובסופו של דבר סיפרה לי על הבחור אותו אהבה. היא פגשה אותו במהלך שירותה הצבאי. על אף שלא פירטה כמה זמן התראתה אתו ומה היה טיב הקשר, הבנתי שלא התארך ולא הגיע למצב של קשר משמעותי. למרות זאת היא המשיכה לאהוב אותו, לייחל לפגישה עמו ולקוות שיום אחד אהבתם אכן תתממש. מדובר היה בתקופת זמן ארוכה מאוד של אהבה לבחור המסוים הזה, למרות שהיא לא ראתה אותו כלל.

גם אחרי השירות הצבאי וגם אחרי תקופת הלימודים והעבודה היא עדיין קיוותה, בכל ליבה, שיפגשו.

(אני): והיא ניסתה ליצור עמו קשר?

(שוסטר): היא ניסתה ליצור עמו קשר בתחילה אבל היא לא רצתה לפרט על כך. דיברנו על הבעיה באופן מופשט.

(אני): ניתן להגדיר את הנושא כ"אהבה חד צדדית"?

(שוסטר): הבעיה בעצם הייתה אחרת. היא הסתכלה על אהבתה כ"שיגעון", וה"שיגעון" הזה הוא שהפריע לה. היא הרגישה שהיא מאוהבת אבל בגלל הזמן הרב שחלף וחד צדדיותה של אהבה זו היא החלה להאמין שמדובר ב"שיגעון", במשהו שהוא יוצא דופן.

אבל היא לא רצתה לראות את עצמה כבעלת שיגעון, וההגדרה עצמה היא שמאוד הפריעה לה.

(אני): ומה הייתה תגובתך?

(שוסטר): אמרתי לה שאפלטון ראה שיגעון מאהבה או מתשוקה כמשהו מאוד מעניין ואפילו מאוד טוב, חיובי: הוא מכיל גם פעילות, יש "אקשן", יש עניין, נוצרים דברים מתוכו ומשתנים דברים בעקבותיו. אפשר לראות גם תועלת ורווח ממנו. בסך הכל שיגעון יכול להיות גם טוב.

(אני): מה שבטוח - מעניין!

(שוסטר): וכך, בכל פעם שהיא נזכרה בבחור האהוב, היא חשבה על כך שבעצם מותר לה לאהוב אותו, למרות הכל ועם הכל. השיגעון היה גם חיובי. אפשר גם כך. הניתוח הזה מאוד מצא חן בעיניה והיא התחילה לחשוב על העניין שהאהבה הזו נתנה לה. אז גם סיפרה על הדרך שבה ניסתה ליצור עמו קשר וחשבה שבהחלט גם היה מי שהרוויח אפילו מהעניין, למשל: הדואר הרוויח את עלות הבולים של המכתבים ששלחה לו, חברת "בזק" הרוויחה. גם לה עצמה היה מעניין. מה רע בעצם?

היא גילתה שזה מותר. מותר גם להיות בעלת אהבה בלתי אפשרית.

(אני): ומה לגבי אהבתה עצמה?

(שוסטר): היא סיפרה שהבחור לא התעניין בה ולא רצה באהבתה. זאת הייתה הסיבה העיקרית לניתוק הקשר. היא, כמובן, הרגישה פגועה ודחויה, אבל עדיין המשיכה לאהוב אותו.

(אני): אז איך זה יכול להיות טוב, האם יש סיכוי ל'סוף טוב'? שמתי לב שאת מאוד אופטימית.

(שוסטר): על אף הכל, היא אמרה שהיא לא מאמינה שתהיה אתו בעתיד. היא הבינה שהסיכויים לפגוש אותו שוב קטנים מאוד. שאלתי אותה אם הבחור הזה עדיין נראה לה כאידיאלי? האם הוא האידיאל בעיניה? כשענתה בבירור שכן, שהוא מהווה את האידיאל הגברי עבורה, שאלתי אותה למה שלא תחפש את האידיאל מס' 2? הבחור הזה הוא אידיאל מספר 1 בשבילה, אבל למה לא למצוא את אידיאל מס' 2 או אפילו מס' 3? גם הרעיון הזה מצא חן בעיניה. היא קיבלה את שני הרעיונות, ה"שיגעון" הטוב על פי אפלטון וחיפוש אידיאל אחר, בשמחה. שניהם עזרו לה להתגבר על בעייתה והיא ראתה בייעוץ פתרון לבעיה.

(אני): אני חייבת לציין שזה סיפור ממש מעניין. היא אמרה לך שזה היה הפתרון עבורה?

(שוסטר): כן, והיא אמרה שהייעוץ הפילוסופי עזר לה במציאתו. בסך הכל היא המשיכה לחיות טוב מאוד גם עם האהבה הבלתי מושגת הזאת והרגישה הקלה מהשיגעון שייחסה לעצמה.

ג.3   אלימות

(שוסטר): אציג כעת דוגמא שהגיעה אל ה'קו הפילוסופי' בנוגע לאלימות.

אישה התקשרה וסיפרה כי סבלה מבעיות אלימות בילדותה. היא הייתה נשואה כבר פעמיים ובכל פעם הגיעה לשלב שלאחריו לא רצתה להמשיך בחיי המשפחה. היא חשבה כי ייתכן שבעייתה נובעת מאלימות שסבלה בילדותה, בבית הוריה. בעבר, קיבלה מכות נוראיות בבית מאימה. כתוצאה מפחד, היא לא סיפרה מעולם לאיש על הסבל שעברה אז.

שאלתי אותה אם היא יכולה לפרט, מאחר שלפעמים מאוד חשוב שאדם שלא סיפר מעולם על חוויה כה קשה וטראומטית ולא רצה לזכור אותה, יספר אותה לראשונה. אירועים אלו היו טראומטיים עבורה.

היא סיפרה לי כיצד סבלה ממכות ועינויים כילדה. טוב שהיא הייתה מסוגלת לבטא את הקושי שלה, מאחר שהיא האמינה שהזיכרונות הם שהפריעו לה בתקופות הקשות של חיי המשפחה שלה כיום.

זאת הייתה הפעם הראשונה שהיא סיפרה למישהו על אירועים טראומטיים מילדותה.

זהו חלק ממה שאני רואה בייעוץ הטלפוני: יש מישהו מן העבר השני אשר באמת רוצה לשמוע את הצד השני, ומעונין במה שהצד השני רוצה לדבר עליו.

(אני): אבל האין זה מה שפסיכולוגים עושים? הפסיכולוגים נורא אוהבים להשתמש במילה "לשתף"?

(שוסטר): זה איננו עניין פסיכולוגי טיפוסי דווקא אלא משהו אנושי. ביהדות, למשל, קיימות מצוות ביקור חולים וניחום אבלים. כאשר אדם הולך לבקר חולה או אדם במצב קשה, הוא כאילו לוקח חלק מן הקושי של המצב. בכך שהוא שומע את הבעיה - הוא כאילו לקח חצי ממנה. יש הבדל בין שמיעת הבעיה באמת לבין מצב בו מכריחים אדם לספר משהו. אם אדם מאולץ לספר לפסיכולוג משהו שהיא / הוא לא מעונינים לדבר עליו, זה לא בהכרח עוזר.

(אני): אז מה עוזר?

(שוסטר): מה שיכול לעזור הוא שאדם שאכפת לו ורוצה לעזור באמת ישמע.

יש, אכן, הבדלים במושג "לשמוע" בן אדם, וכל אחד יכול להרגיש זאת. רוב האנשים יכולים להרגיש האם באמת האדם מולם רוצה לשמוע או שהוא רק מעמיד פנים. אפילו כשאנשים שואלים "מה נשמע" ניתן להרגיש האם השאלה היא כנה ואמיתית.

באותו אופן, אפשר להרגיש האם ההתעניינות בבעיה באה ממקום של אמפתיה אמיתית.

(אני): איך הסתיימה השיחה עם האישה?

(שוסטר): שיחתי עם האישה עזרה לה לספר על האלימות שחוותה. השאלה - האם האלימות שסבלה כילדה קשורה לבעייתה כעת בחיי המשפחה - נשארה כשהייתה. בינתיים אין לנו תשובה על כך.

היא רצתה לחשוב עוד על מצבה הנוכחי והצעתי לה לפנות אליי שוב ולהמשיך לשוחח בעניין.

ג.4   פרפקציוניזם

(שוסטר): בחור צעיר הגיע אליי לייעוץ פילוסופי וסיפר לי על ויכוחים ומריבות בביתו.

אמו לא הסכימה עם המקצוע בו בחר ועם אורח חייו. היא חשבה שהוא מבזבז אנרגיה מיותרת על מקצוע שאין בו הכנסה גבוהה. הבחור אכן השקיע זמן רב במקצועו ואף על פי כן לא הצליח בו במיוחד.

משום כך, הוא השתדל יותר והלחץ המופעל עליו היה גדול יותר. עם זאת, הוא אהב את מה שהוא עושה והאמין כי עם הזמן השקעתו תניב פרי. הויכוח עם אמו ציער אותו מאוד. גם כך היה לו קשה מאוד עם עיסוקו והמריבות לגביו רק החלישו אותו - וכל מה שעשה לא הצליח לעזור לו.  

(אני): הוא סיפר לך מה מקצועו ומה אופי הויכוחים?

(שוסטר): כן, אלו היו נושאי הדיון. הוא עשה את בחירתו והיה שלם עם הבחירה.

ראיתי כי עיסוקו חשוב לו מאוד והצעתי לו להמשיך ולהתמיד בו. הבנתי כי הוא האמין שיצליח בו בסופו של דבר ולכן לא חשבתי שכדאי שיוותר עליו. אומנם, קשה להתמודד מול לחצים מצד אדם כה קרוב כמו אמו, אך יהיה עליו להסביר לה שזו הבחירה שלו והוא ימשיך בה. הבחור הסכים לדבריי. הוא אף סיפר כי חשב לעזוב את בית הוריו, אבל אמו היא חולה כרונית ואינה נמצאת בקו בריאות תקין. בדרך כלל היא מתפקדת בצורה סבירה אך לעיתים זקוקה לעזרת אנשים. שאלתי אותו אם בכל זאת אולי יוכל לעזוב את הבית אך להגיע מדי פעם כדי לעזור במצבים מיוחדים, וכך לא יהיו מריבות יומיומיות. יש צידוק לעזוב את הבית כשיש ויכוח כה גדול. לאחר שיחה ארוכה עם הבחור ובירור נסיבותיו המיוחדות אמרתי לו כי נראה לי שאמו שולטת בחייו דרך מחלתה. עם כל הרצון הטוב והעזרה שהוא רוצה להעניק לה, יהיה אך טוב לשני הצדדים - לא רק בשבילו אלא גם בשביל אמו - אם יעבור לגור בנפרד.

(אני): ראיתי הרבה מקרים של אנשים שלא מצליחים כל כך בעבודה או בתפקיד חדש ומשקיעים בו יותר, אולי הרבה יותר מהנדרש או מהצפוי. כתוצאה, הסביבה מייעצת להם לוותר על העבודה או על התפקיד; לא מתוך כוונה רעה, אלא דווקא מתוך רצון לעזור. שואלים: "בשביל מה לעבוד כל כך קשה?", "אולי אפשר לוותר קצת?".   נראה לי שהדבר נכון במיוחד לגבי אנשים פרפקציוניסטים.

הסיפור הזה מזכיר לי את עצמי, פרפקציוניסטית גמורה. בזמן בתיכון, למשל, נהגתי להשקיע זמן רב בהכנת חיבורים באנגלית. נהגתי לבדוק כל מילה ומילה באנגלית וחזרתי על כל משפט שוב ושוב. השאלה שהחברות (הטובות, שום כוונה רעה) נהגו לשאול - "אז מה? ואם תהיה איזו טעות באיות של אחת המילים?". אבל אני פשוט לא הייתי מסוגלת להגיש משהו שידוע לי שהוא טעות.

כיוון שרק כך הרגשתי שלמה עם מה שאני עושה, אני מעריכה שטוב שלא שמעתי לעצתן. מוטב ועדיף כך - למרות כל השעות שהושקעו.

אני חושבת שאם זו הבחירה של האדם אז אפשר לתת לו, לפרפקציוניסט, להשקיע יותר. כדאי לומר לסביבה: "תנו לו!", גם אם ההשקעה דורשת הרבה מאוד ויתורים אחרים. אני מאמינה שבסופו של דבר ההשקעה משתלמת.

מניסיוני, אני מעריכה שפרפקציוניסט לא יוכל לתפקד אלא אם ישקיע במשימתו כפי שהוא רואה לנכון. אני מציעה לתת לו את החופש הזה, ובסופו של דבר כל אחד ימצא לעצמו את חלוקת הזמן שלו, אפילו אם החברה והסביבה הקרובה חושבות שאדם מוותר יותר מדי למען שאיפה לשלמות.

מה את אומרת על הפרפקציוניזם הזה שלי?

(שוסטר): אני חושבת שבאופן עקרוני הפרפקציוניזם הוא דבר לא רע, אבל במידה, כמו כל דבר.

אם הוא מאוד קיצוני אז יכולה להיות בעיה. כדאי להיות פונקציונליים. אם הפרפקציוניזם פונקציונלי אז אפשר לחיות אתו.

(אני): אגב, איך הסיפור הזה - של אותו בחור ובעיותיו עם אמו - מתקשר לפילוסופיה?

(שוסטר): אפשר לענות על כל העניין של "איך זה מתקשר..." בכך שזו פילוסופיה של אומנות החשיבה. לא צריך לצטט פילוסוף גדול או פחות גדול. העובדה שפילוסוף למד לחשוב בכל מיני צורות יכולה להיות בסיס. מספיק שהוא יודע את האומנות של הפילוסופיה כמו רטוריקה, הגיון, חשיבה באופן כולל ובאופן פנומנולוגי  - ואז החשיבה העמוקה הזאת, עם הרבה ניסיון, נותנת לאדם עזרה בחשיבה הפרטית שלו.

ג.5   קושי פיזי

(אני): עכשיו נדבר על קושי פיזי גרידא, לא רק קושי מנטלי. לפעמים אנשים נתקלים במצבים של קושי פיזי שקשה מאוד להתמודד אתו. בהכנה לשרות צבאי, למשל, במסגרת גיבוש קורס טיס, המועמדים והמועמדות צריכים לרוץ המון במעלה ובמורד הר. המשימה הזאת כל כך קשה פיזית, שרבים מוותרים אחר כך על המשך הגיבוש. הפילוסופיה יכולה לעזור במקרה כמו זה?

(שוסטר): כדאי להסתכל על כך כהתמדה וכוח סבל, כתרגיל בהתמודדות ובסובלנות ENDURANCE)) - כשאדם ממשיך ולא מוותר ועושה את הדבר שהוא צריך לעשות.

אפשר לומר שזהו ערך (ערך באתיקה - VIRTUE). אם אדם נותן ערך אתי למעשה ורוצה להיות בן אדם אתי, יותר קל לעשות אותו. כך גם התרגום של הביטוי 'איש חיל' או 'אשת חיל' (VIRTUE PEOPLE), אנשים שיש להם רצון לחיות באופן ערכי והם חיים כך באופן יומיומי, ואז במצבים קשים קל יותר להמשיך בדרך הזאת.

פרק ד           

על אגוסטינוס, אפיקטטוס ופילוסופים נוספים

ואם כבר מדברים על פילוסופים -

הייעוץ הפילוסופי אינו דורש ידע בפילוסופיה מן הפונים (היועצים הפילוסופיים חייבים להיות בעלי תואר שני בפילוסופיה, לפחות). עם זאת מצאתי לנכון להוסיף פרק שמספר מעט על פילוסופים ועל רעיונותיהם. מעניין לדבר על פילוסופים ולראות כיצד חשבו ומהי דרך המחשבה שלהם. כל אחד יכול למצוא את נקודות ההתחברות  שלו לדברים, גם מאות שנים לאחר שנכתבו.

(אני): ד”ר שוסטר, סיפרת שעבודת הדוקטורט שלך עסקה גם בביוגרפיה של אגוסטינוס. מי הוא היה?

(שוסטר): אגוסטינוס היה פילוסוף מן המאה הרביעית. הוא נולד בעיר קטנה באלג'יריה בצפון אפריקה לאם נוצריה, אך אביו לא היה נוצרי. הוא החל לחפש את דרכו שלו ולקרוא קצת פילוסופיה.

לאחר הרבה חיפושים מצא את הפילוסופיה הניאו-אפלטונית (פילוסופיה עם קישור לנצרות - דרך התיאולוגיה של אמברוז, Ambrose), והיא בעצם עזרה לו להפוך להיות נוצרי; מעין תהליך של "גיור". בסופו של דבר הפך להיות פילוסוף ובישוף מאוד מפורסם ועד היום בעולם המערבי כותבים על התפישה שלו. גם היום, הספר שלו "הוידויים" הוא מעניין ומאוד נפוץ.

(אני): מה למשל אנחנו יכולים ללמוד ממנו שרלוונטי להיום?

(שוסטר): למשל, שאדם שמחפש פילוסופיית חיים יכול לעבור כל מיני שינויים בחיים שלו והוא גם יכול לעבור אכזבות בחיפוש שלו אחר חוכמה. מניסיונו של אגוסטינוס אפשר ללמוד שאם אדם ממשיך לחפש, למרות האכזבות, הוא יכול למצוא פילוסופיית חיים שמתאימה לו.

***

(אני): "בפילוסופיה אין מוקדם ומאוחר", כך למדתי פעם באחד משיעורי הפילוסופיה שלי. דבריו של אפלטון, החתירה לאמת של סוקרטס ודבריהם של פילוסופים כגון אגוסטינוס רלוונטיים לחיים שלנו גם היום, במאה ה 21.

האם ראית את הסרט "גלדיאטור"?

(שוסטר): לא, לא ראיתי.

(אני): זהו סרט מאוד מצליח המספר על מצביא בצבאו של הקיסר מרקוס אורליוס [Aurelius] ברומא העתיקה. המצביא הפך לגלדיאטור (לוחם זירה) והצליח להציל את רומא מידי הקיסר היורש, בנו של מרקוס אורליוס.

הסרט לא מוגדר כסרט פילוסופי אלא כסרט פעולה תקופתי. העלילה המרכזית של הסרט אינה אמיתית (לא היה באמת גלדיאטור שהציל את רומא) אבל חלק מן הדמויות בסרט אמיתיות.

מרקוס אורליוס, שדמותו מופיעה בתחילת הסרט, באמת היה קיסר ברומא. שילוב, שנחשב לעיתים כבלתי אפשרי, של קיסר ופילוסוף.

דמותו של אורליוס מאוד מעניינת. הוא היה אדם מאוד אנושי ומאוד פתוח לבני אדם, ופעל רבות למען החופש והשוויון בממלכתו (למשל זכות החופש של העבדים); משכמו ומעלה. גם בסרט מראים עד כמה אנושי והומני היה.

אחרי שראיתי את הסרט נזכרתי שיש לי בבית מזה זמן רב את הספר המתאר את חייו של מרקוס אורליוס ואת הפילוסופיה שלו: "מארקוס אורליוס: קיסר ופילוסוף", חובר ע"י פרופ' נתן שפיגל (הוצאת "מאגנס", תש"ם). כדאי לעיין בו, למרות הרתיעה הראשונית ולמרות שבהחלט מדובר בספר לא קל. כדאי לפחות לקרוא את החלק הראשון שכותרתו: "האיש ופועלו".

משפט הפתיחה של מרקוס אורליוס הוא משפט מדהים. הוא אמר שכל מטרתו היא למצוא את האמת, ממנה איש לא נפגע. או במקום אחר: האמת לא הזיקה מעולם לאיש.

גם בדור שלנו צריך הרבה אומץ כדי לומר שמטרתנו העיקרית היא למצוא את האמת.

בכל דבר, בכל מעשה שאנו עושים, לא מתפשרים על האמת. אורליוס הרחיב את מושג האמת גם לטבע בכלל. נראה לי שאנחנו, בימינו, יכולים להרחיב את מושג האמת גם להרגשה הפנימית שלנו ולחפש את האמת בכל מעשה; להרגיש שזהו המעשה האמיתי מבחינתנו. למשל, לאהוב על פי התחושה האמיתית שלנו.

יש מי שמפרש את החיפוש אחר האמת כחוסר ביטחון, כ"תופעה", כחיפוש בלי תוצאות, במקום לראות את השאיפה לאמת בכל מעשה כערך עליון. (לפעמים, יש גם כמה פסיכולוגים שחושבים ככה, רואים את החיפוש אחר האמת כ"תופעה" שיש לברר את פישרה, כחיפוש חסר ביטחון ומדוקדק מדי בפרטים).

יש אנשים שהכנות היא נר לרגליהם, ואני מעריכה אותם בכל לבי.

***

לקרוא טקסט פילוסופי זה לא משעמם. הפילוסופים, כמו אלו שהזכרנו, עסקו בשאלות שנוגעות בכל אחת ואחד מאיתנו. בהקדמה לספר שפיגל כתב כי כתביהם של שלושת הפילוסופים הסטואיים "אינם בגדר קטעים בלבד אלא טקסטים שופעי הגות ובינת לב...כבר בתקופה העתיקה הועלו רעיונותיהם על נס כחומר קריאה חשוב, כעין תרופה לנפש" (שם, עמ' 11).

במהלך קריאת הספר מובע הרעיון שהדברים החיצוניים אינם תלויים בנו ולכן איננו צריכים להצטער עליהם (או לשמוח עליהם, לחילופין).

"לעומת המאורעות החיצוניים אורליוס מעמיד את השיקול הפנימי ואת שלוות הנפש. האדישות לדברים החיצוניים תוסיף לך אך פאר וכבוד" (שם, עמ' 161).

הרעיון מובע גם על ידי מרקוס אורליוס וגם על ידי פילוסוף אחר, אפיקטטוס, שקדם לו. בין הדברים החיצוניים מצויים הרכוש, הבריאות ואפילו יוקרה, משרה וכבוד. קצת קשה להסכים עם הרעיון הזה - שאין כל ערך לדברים שאינם תלויים ברצוננו ושאינם בכוח שליטתנו.

אפיקטטוס אומר כי האדם מגיע לאושר ולחירות רק כאשר הוא שואף להשיג דברים התלויים בו ומתרחק מדברים שאינם תלויים בו.

נשמע תלוש מן המציאות? אולי. למחרת חיכיתי לאוטובוס מבאר שבע לאזור מרכז הארץ. היה יום שישי אחה"צ והאוטובוס לא הגיע. תאמיני לי, ממש מעצבן לחכות, ועוד בסוף השבוע כשאין כוח. תוך כדי כך נזכרתי במה שקראתי, והתחלתי לחשוב שהדברים החיצוניים לא תלויים בנו. הרי האוטובוס וזמן הגעתו (או איחורו) אינם תלויים בי.

עם המחשבה הזאת היה לי יותר קל, ההמתנה הייתה יותר קלה. הנה משהו חיצוני לגמרי שבכל זאת העציב אותי ועדיף לראות בו משהו שרחוק ממני, מין תופעה שאין לי חלק בה. פלדה עם מנוע ונהג שאין לי קשר או דרך לקשר אתם. עובדה, ככה היה לי קל יותר.

בסוף הגיעה מונית-שרות, מאלו הנוחות והקומפקטיות, והגעתי אתה ממש במהירות.

העניין הוא שנורא שמחתי כשהמונית הגיעה. בסופו של דבר גם המונית היא דבר חיצוני, אז למה אני כל כך שמחה ממנה?

(שוסטר): ברור שהדברים החיצוניים משפיעים על איך שהאדם חי. הם הופכים להיות בעיה כשהאדם נעשה תלוי בהם בשביל להיות מאושר.

(אני): בכל אופן, מאז שקראתי את הקטע הזה של מרקוס אורליוס, אני באמת אומרת לעצמי לא להיות מושפעת כל כך מדברים חיצוניים - לפחות לא להיות מושפעת מדברים שאינם תלויים בי.

למשל, בענייני עבודה או לימודים: כשמשהו לא מסתדר במסגרת העבודה אני שואלת אם הוא בכלל תלוי בי. אגב, אפרופו החיים המודרניים והרצון לא להסתכל על הדברים החיצוניים, אורליוס אומר: "בני אדם המציאו לדברים שמות נעלים ומהודרים עד ששכחו מה הם למעשה" (שם, עמ' 164). הוא התכוון לכך שהדברים סביבנו הם רק חומר, אין, שיחזור להיות לעפר ביום מן הימים. אני רואה בכך ביקורת מוצלחת מאוד לתעשיית הפרסומות של ימינו. בין הזכות הלגיטימית של יצרן לפרסם וליידע את הציבור במוצריו לבין הקניית תכונות אושר, סקסיות ואהבה למוצר כמו ארטיק שוקולד יש הבדל עצום! הפרסומת שאליה אני מתכוונת - זו לארטיק שוקולד - גם משפילה נשים, אבל מה לא עושים כדי לתת שמות נעלים לכל שלגון!

 כמי שמתקשה עם שינויים התעניינתי בקטע הבא, על פי אורליוס: "יש אנשים המתייראים מפני ההשתנות, אבל מה יכול להתהוות בלי להשתנות? הן לא תוכל לרחוץ את גופך בבית המרחץ בלא שישתנו העצים להסקה, וכן נבצר ממך לזון את גופך בלי שישתנו מצרכי המזון" (שם, עמ' 133).

נכון, אורליוס מביא דוגמאות מתקופתו (כמו העצים להסקה), אבל רעיון ההשתנות של הדברים כחלק מהותי מחיינו תקף. כעת ברור לי שהדינאמיות של החיים בוודאי מחייבת שינויים.

בסופו של דבר - אורליוס גם אמר: "אפס השינוי חל אך ורק במבנה ובסדר, שכן לאמיתו של דבר לא מתחדש דבר כלל". הוא מביא לדוגמא את התככים שהתרחשו בחצרות קיסרים בתקופות שונות. התככים היו אותם התככים - אלו אותם תככים שלטוניים. בסופו של דבר כולנו בני אדם, לא?

מה את אומרת?

(שוסטר): אני לא כל כך מסכימה עם הדוגמא שהוא נותן לגבי המצב הפוליטי - בגלל שמימי אורליוס יש שינויים מאוד פרקטיים והעולם הפך ל'כפר גלובאלי'. במצבים פוליטיים בעייתיים או במקומות שבהם שולטים דיקטטורים מסוכנים - ראינו שלטונות וארגונים שיודעים לצמצם את אורך החיים של הדיקטטורים ולהגן על האוכלוסייה החלשה.

גם האו"ם דואג עד כמה שאפשר לתת לאנשים אורח חיים לפי החוקים הבינלאומיים. 

(אני): לא חשבתי על זה ככה. כנראה שיש משהו בדברייך ובכל זאת העולם התקדם במקצת. אני רוצה להוסיף שאורליוס היה גם קיסר ומתפקידו היה להנהיג את אותה ממלכה ענקית. קשה לי לתאר מנהיג בן זמננו שממליץ להסתכל על הטוב שבאדם: "שים לב למעלותיו של כל אחד מחברייך בחיים" (שם, עמ' 147). אורליוס גם אמר כי האדם יהיה מאושר אם ילך בדרך הישר וייעשה הכל במישרים (עמ' 179). את מתארת לעצמך כמה ממנהיגנו מתבטאים כך כיום ומתכוונים ברצינות? 

(שוסטר): כן, אני חושבת שיש מנהיגים שמשתדלים ללכת לפי האמונות הללו. אבל, אף אחד אינו מושלם.

(אני): אני חושבת שאת הרבה יותר אופטימית ממני.

***

(אני): בספר שכתבת, PHILOSOPHY  PRACTICE, אותו הזכרתי בפרק ג', סיפרת על דיאלוג עם דיוויד (שם בדוי, עמ' 148) אשר הגיע אלייך לייעוץ אישי. בחלק מן הייעוץ נעזרתם ברעיון ה amor  fati  של הפילוסוף הידוע ניטשה.

את יכולה להסביר קצת על הרעיון הזה?

(שוסטר): רעיון ה    amor  fatiמציג את העולם כמקום בו "הכל טוב והכל יהיה טוב",

על אף שלא ניתן להוכיח זאת ונדמה שיש הרבה יותר ראיות להוכחת המצב ההפוך.

בכל זאת, לעיתים אפשר למצוא עזרה במחשבה בעלת גישה בוטחת בעצמה העונה ב"כן" לכל מצב קיומי. דיוויד התלהב מן הרעיון שהיה מאוד חדש עבורו. עודדתי אותו להסתכל על החיים כטובים, יפים, אפילו אלוהיים, למרות שפרדוכסלית - כידוע - אירועים שונים יכולים להיות מאוד מדכאים ומרושעים. בכל זאת, אולי מוטב לדחות או להתעלם מהם בינתיים. לפעמים עדיף להתעלם מהרע ולהתמקד רק בטוב.

(אני): פעם סיפרת לי שניטשה דיבר על אותנטיות. הוא אמר שאדם צריך להיות אותנטי עם עצמו. אותנטי כוונתו אמיתי, אמיתי עם עצמו. ניטשה דיבר על הבחירה האינדיבידואלית; על כל בחירה שאדם צריך לעשות עם עצמו, לפי התחושה הפנימית שלו, לפי הערכים האמיתיים בהם הוא מאמין.

כנראה שניטשה היה דווקא מאוד פתוח. זאת בניגוד לתיאוריית העדר שייחסו לו כתיאוריית המונים. התיאוריות הפשיסטיות שייחסו לו הן בכלל לא חלק מהפילוסופיה שלו.

ההסבר הזה, של האותנטיות, עזר לי מאוד, במיוחד כשעשיתי איזשהו מעשה שגרר אחריו הרבה ביקורת והרבה אי הסכמה מהסביבה. להיות 'אותנטי עם עצמך' פירושו בשבילי לעשות בדיוק את מה שאני רוצה, לדעת שאלו המעשים שאני שלמה אתם והם בדיוק לפי רצוני, שאיפותיי ויכולותיי - למרות קשיים וביקורת.

פעם, למשל, עזבתי מקום עבודה שנחשב למקום מוצלח ומכובד ועברתי למקום פחות יוקרתי (שגם התגמול הכספי בו קטן יותר). בכל זאת, מסיבותיי שלי ידעתי שעשיתי את המעשה הנכון והאותנטי מבחינתי. משום כך, הייתי שלמה עם עצמי. כן, עמדתי בכבוד מול הביקורת על מעשה 'לא מקובל' זה.

(שוסטר): כן, ניטשה האמין מצד אחד באותנטיות ומצד שני בגורליות (פטליזם). הוא כאילו אומר שהאדם האותנטי אוהב את הגורל שלו ומשפיע עליו. הוא לא חשב שהאדם יכול לעשות כל דבר כמו שהוא רוצה, ועם זאת יש לו את האפשרות לבחור.

אני ממליצה על הספר "כה אמר זרתוסטרא" שלו. ספר מאוד מעניין וראוי לעיון.

(אני): להלן פיסקה מעניינת מתוך הספר, בהקשר השיחה דלעיל:

"איך נשאתי כל זאת? איך עברתי ואיך גברתי על פצעים שכאלה? איך שבה וקמה נפשי מתוך הקברים האלה? אכן, יש בקרבי דבר אשר לא בר-פציעה הוא ולא בר-קבורה, וסלעים יפוצץ: שמו: רצוני.

דומם ובלתי-משתנה הוא צועד דרך השנים. את דרכו מבקש הוא לעשות על רגלי, זה רצוני העתיק; טעמו קשה-לב ולא בר-פציעה הוא"  (הוצאת שוקן, עמ' 108).

***

וגם משהו משלנו, מתוך התרבות היהודית:

קטונתי מלספר על החוכמה היהודית. היא הרי כתובה באלפי ספרים וכוללת כל כך הרבה פילוסופיה.

גם בפילוסופיה היהודית נמצאת העזרה לנפש האדם. למשל, בחירה בין טוב ורע; מהות קיומנו; החיפוש אחר האמת; החותם שנטביע בעולם.

התשובות אינן כה חד משמעיות, כפי שאולי נדמה מראש. התשובה היא לא רק "כי ככה אלוהים רוצה" אלא בעלת עומק רחב הרבה יותר. המחשבה היהודית כוללת הגות מעמיקה וכל אחד יוכל למצוא את המקום שבו יוכל לקבל עזרה. כיום יש גם מספר יועצים פילוסופיים דתיים הנעזרים בה.

בין הפילוסופים היהודיים שכתביהם מומלצים לעיון נמצא הרמב"ם שהיה (בין היתר) פילוסוף מפורסם וכתביו תורגמו על ידי נוצרים ומוסלמים גם יחד. הוגה דעות נוסף הוא הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק.

להלן פיסקה מעניינת מתוך הספר של סולובייצ'יק "ימי זיכרון": "לעולם אסור לו לאדם לחשוב, כי הוא השיג את הכל. אין האדם יכול בכלל למלא את שליחותו במלואה. בתחום המדע, הדעת והחוכמה מוסיפות והולכות ככל שרבים ההישגים; הידיעה גדלה עם גידול המאמצים. ככל שהאדם יודע יותר, כן הוא מבין פחות את המציאות. שעה שלעם הארץ ... העולם מובן יותר, הרי למדען הגדול, עולם זה הוא מסתורין" (הוצאת ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 15).

אני מבינה מכך שחיפוש הדעת והחוכמה הוא חלק הכרחי בחיים, למרות שהרבה יותר קל 'לא - לדעת'. כוונת הכותב לא הייתה להלל את המדען - אלא להפך - להסביר את האחריות שהוטלה על האדם, את השליחות שהקב"ה הטיל עליו.

נושא השליחות על פי הפילוסופיה היהודית הוא נושא מאוד מעניין בעיניי. "האדם נברא בתור שליח" - וניתנת לו היכולת לפעול בתור שליח - "מאחר שאם ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו את היכולת לפעול כשליח. משום כך נברא היחיד בתקופה ובמקום, שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם קיום שליחותו" (שם, עמ' 11).

על פי היהדות כל נשמה באה לעולם יחידה, מיוחדת בפני עצמה ואין כמותה עוד.

כדאי לזכור זאת.

(שוסטר): הרעיון של סולובייצ'יק לגבי השליחות של כל אחד הוא חשוב מכיוון שהוא נותן בעצם משמעות, מטרה לחיים, לכל אחד. מטרה בחיים בהחלט עוזרת לאדם בחיי היום יום ובמשך החיים.

הערה אישית: ברצוני לציין שאינני אורתודוקסית. אין שום סתירה בין כך ובין הערכתי הרבה לדבריו של סולובייצ'יק ורבנים נוספים (על פי פירושם להלכה אני לא חיה, אבל זה כבר סיפור אחר).

סולובייצ'יק אמר דברים מלאי ערך ויופי. בין ספריו הנוספים: "בסוד היחיד והיחד" (הוצאת "אורות" ירושלים), "איש ההלכה- גלוי ונסתר" (בהוצאת ההסתדרות הציונית העולמית). ספר נוסף, "פרקים במחשבת הרב סולובייצ'יק",  נכתב על ידי הרב אברהם בית דין (גם הוא בהוצאת ההסתדרות הציונית העולמית).

מעניין לראות מאפיינים המשותפים לחכמת הפילוסופיה היהודית ולפילוסופיה הכללית (למרות שנדמה לפעמים שהמרחק ביניהם עצום). אפלטון, למשל, אמר שהוא לא יודע הכל; אין לו את האמת המוחלטת. על ידי שיחות עם בני אדם הוא בודק, חוקר, שואל ולומד. גם ביהדות קיים המשפט: "בן זומא אומר: איזהו חכם? הלומד מכל אדם". אפלטון בפירוש לא כינה את עצמו חכם. יש כמה מאפיינים דומים בין תורתו של מרקוס אורליוס, אותו הזכרתי קודם, לבין כמה מחכמינו. לפי האגדות, אורליוס היה הקיסר שלמד אצל רבי יהודה הנשיא (על פי אגדות אלו הם אפילו חלקו אותו חלב אם!).  

***

(אני): את ממליצה לקרוא פילוסופיה?

(שוסטר): בהחלט. יש כמה ספרים פילוסופיים שאינם משעממים כלל, אלא ממש מעניינים. תמיד מומלץ לקרוא דבר חוכמה, לראות איפה הדברים מתחברים אלינו, לראות איך חוכמה מתקשרת אלינו ולחשוב על מה קוראים בתוך הקונטקסט של החיים האישיים.

(אני): ניגשתי לכמה ספרים בתחום. העדפתי לגשת לספרים קלים יחסית, למשל כאלו שמציגים את חיי הפילוסופים וגם את רעיונותיהם בקצרה. קראתי למשל את תאור חייו של ל. ויטגנשטיין המוזכר בפרק ב' לעיל. תאור מעניין של חייו נמצא בספר "ממואר" של נורמאן מאלקולם (הוצאת "הקיבוץ המאוחד"). מצד שני, יש ספרים שלא אהבתי.

הופיעה לאחרונה, למשל, סדרת ספרים בשם "שעה קלה עם ...."  מאת  פול סטראת'רן (הוצאת מודן): בכל פעם "שעה קלה" עם פילוסוף אחר. ניסיתי לקרוא את אלו שעל קאנט וסארטר, מיודעינו, וממש לא אהבתי. המחבר מציג את חיי הפילוסופים האלו באופן כל כך מתנשא וכל כך פסיכולוגי שלא ברור איך הם בכלל כתבו משהו ואיך הכתבים כל כך מדברים אלינו. בנוסף, תיאור הרעיונות שלהם, על פי ספרים אלו, מאוד שטחי.

(שוסטר): אכן, מספר ספרים יכולים לאכזב. אבל, לכל ספר יש את הזמן והמקום שלו. 

***

אני מרשה לעצמי לחרוג קצת מן הרצינות:

גם בפילוסופיה מותר - ואף רצוי - לצחוק לפעמים. לסיום הפרק על דברי הפילוסופים, להלן פיסקה מעניינת של מרקוס אורליוס: "איש אינו כה בר מזל, שביום מותו לא יעמדו סביבו כמה אנשים שישאבו נחת מן הרעה המתרחשת.... בוודאי יימצא מי שיאמר בלבו - " 'מעתה ננשום לרווחה מן הפדגוג הזה....'" (עמ' 237. כמובן שכדאי להסתכל על הפסקה הזאת בחיוך).

***

ספר פופולארי מאוד מהתקופה האחרונה הוא "אפלטון במקום פרוזק" של ד”ר לו מרינוף (יצא בעברית בשנת 2004 בהוצאת כתר). שוסטר מתנגדת לרעיונותיו ולשיטתו של מרינוף (וכך גם יועצים פילוסופים נוספים). היא טוענת כי מדובר בשיטה מסוג "new-age" ואין בה חשיבה ביקורתית - פילוסופית. בין רעיונותיו של מרינוף רעיון ה"הסמכה" הממליץ על רישיון עיסוק לכל יועץ פילוסופי (כאמור, מעין 'הסמכה' לתפקיד)- לאחר סיום תואר ועמידה בקורס של שלושה ימים לפי שיטתו. שוסטר מתנגדת לכך ולאופן הלימוד לאחר התואר כפי שמרינוף מציע.

[אישית, לא קראתי את הספר].

פרק ה    

 האם יש הבדל בין נשים לגברים?

הערה לאתר האינטרנט: חשוב לי לספר כאן כי הפרק נועד גם בכדי להראות כיצד רעיון (חשיבה) השונה מהמקובל - אפילו שונה לגמרי- כן מתקבל לשיחה ולדיון. ורעיון כזה אינו נחשב בשום דרך ל"הפרעה".

(אני): הגישות הפסיכולוגיות הרווחות בימינו אוהבות מאוד לחלק התנהגויות - וגם  מחשבות ודעות - בין "התנהגות נשים" ל "התנהגות גברים". או אולי - "מחשבות נשים" ו"מחשבות גברים". החלוקה הזו היא ממש איומה בעיניי: כל הבסיס שלה - שמפריד בין נשים לגברים - מוטעה לדעתי.

על בסיס החלוקה הזו יש כל מיני סקרים, מחקרים והתייחסויות שפשוט מדהים לקרוא אותם. ברוב האוניברסיטאות קיימות  "חטיבות למחקר בין המינים" החוקרות את חלוקת הגברים והנשים. חלק מן המחקרים שלהן כל כך שטותיים בעיניי- חטיבות שלמות שממציאות שטויות!

למעשה, כל "הגדרה" וכל "אבחנה" פסיכולוגית שנתקלתי בה חילקה בין נשים לגברים.

***

(אני): את יודעת, אני חושבת שההבדלים בין נשים לגברים הם הבדלים חברתיים בלבד. בעצם, אין הבדל בין נשים לגברים. לפי דעתי יש להתייחס לכל אדם, לכל אישיות, כשלעצמה. אנחנו, כולנו, בני אדם שונים זה מזה, אינדבידואלים, - לכל אחד או אחת יש את רגשותיו, מחשבותיו, התנהגויותיו. כל אחד הולך בדרכו הוא.

היום מנסים כל כך לחלק ולהפריד ולמצוא כל מיני הבדלים שממש כבר הגזימו.

לדעתי, לימודי ה"מיגדר" והאבחנות בין נשים לגברים נועדו לראות כיצד החברה יוצרת הבדלים בין נשים לגברים (וכתוצאה מכך - בדרך כלל - מפלה נשים לעומת גברים). לימודים אלו לא נועדו לחפש הבדלים ואחר כך לחפש את השוני החברתי . אני פשוט לא יכולה לקבל כל מיני מחקרים שעוסקים בהפרדה בין נשים לגברים מבחינה התנהגותית, אישיותית וכו'.

פעם נתקלתי, לדוגמא, במאמר על אכילת גלידה. מאמר פשוט לקראת הקיץ על גלידה לסוגיה ומיניה.

מה בכלל להבדלים בין נשים וגברים ולמאמר כזה? במסגרת המאמר ציינו שבדקו את ההבדלים (?!) בין אכילת גלידה אצל נשים לבין אכילת גלידה אצל גברים. כתבו שם שנשים מעדיפות לאכול דווקא קראנץ' מסוג כזה וגברים מעדיפים קראנץ' מסוג אחר. אלו אוהבים ככה ואלו אוהבים אחרת... לא הבנתי מה השטות הזאת.

(שוסטר): גם אני נתקלתי בכמה הפרדות מוזרות מאוד. למשל, נהגתי לקבל מידע על  חיות דרך האינטרנט.

(אני): על חיות?

(שוסטר): כן, חיות. אני חובבת בעלי חיים ויש לי כמה בביתי ורציתי לקבל מידע מגוון בנושא על כל מיני חיות.

באתר האי-מייל החליטו לתת גישה למידע זה על בסיס הפרדה מיגדרית - ואם אינני רוצה לרשום מה המין שלי הם לא שולחים לי חומר יותר.

(אני): והפסיקו את המשלוח?

(שוסטר): כן, אני כבר לא מקבלת את הפרסומים האלו. עד שלא אכתוב להם אם אני אישה או גבר הם לא ישלחו מידע.

(אני): מוזר. ולפני כן קיבלת את המידע? עשית בו שימוש?

(שוסטר): כן. קיבלתי את המידע.

(אני): ממש שטות. קשה להבין איך הראש שלהם עובד. בעצם, אולי לא קשה - הם עובדים לפי החלוקה "הכל-כך מחקרית" המקובלת. זו דוגמא מצוינת עד היכן הגיעה ההגזמה בכל ההפרדה הזאת.

***

יש, למשל, מחקרים שעוסקים בהתייחסות נשים וגברים לקניות. אפילו סתם קניית מצרכים בסופרמרקט. קראתי בעיתון על מחקר כזה שלפיו נשים מרגישות רגשות שונים ומשונים - לעומת גברים - בעת הקניות (גם לגברים, לפי המחקר, יש רגשות כלשהם כלפי קניות, אבל אלו רגשות אחרים או רגשות בעוצמה אחרת, בד"כ יותר נמוכה).

מה בעצם עשו כאן? עשו הפרדה מלאכותית בין נשים לגברים, הפרדה לא-נכונה, שיוצרת הבדלים ואף פערים במקום שהם לא באמת קיימים ולא צריכים להיות. גם כך נשים סובלות מדעות שווא בנושאי קניות. אם רצו לעשות מחקר בנושאי הרגלי קנייה של אנשים שונים ולהסיק מהם לגבי דרכי שיווק ומכירה - יפה מאוד. מפעלי תעשייה, למשל, רוצים לערוך מחקרים כדי לשפר את מוצריהם ולמכור אותם יותר – וזו זכותם הלגיטימית והעניינית. אבל מחקר שמחפש הבדלים ברגשות (ומחפש רגשות מיניים לקניות) על בסיס הבחנה בין המינים - הוא איום. הוא יוצר הפרדה. הוא מבדיל בין בני אדם.

אגב, להערכתי, לא משנה מה נושא המחקר - למשל, נושא היחס לקניות- אפשר לקחת שתי קבוצות אקראיות, מעורבות, ולראות את אותם הבדלים!

לדעתי המחקרים הבריאותיים הם המחקרים היחידים שבהם צריכים להפריד בין המינים. מחקרים רפואיים, העוסקים במבנה האנטומי השונה - למשל, סרטן (חו"ח) לפי האנטומיה השונה וכד' - בהם יש מקום להפרדה. במחקר סרטן השד, לדוגמה, ההתפתחות בנושא הגיעה לאחר מאבק ציבורי גדול.

זהו מאבק שבאמת היה מקום לשים בו דגש על ההבדלים בין נשים לגברים ועל העובדה שבגלל שמדובר במחלה שתקפה נשים בלבד הופנו אליה, אז, פחות תקציבים. הדוגמא הזו פשוט מבהירה שבגלל שיש אנטומיה שונה ומחלות שונות יש מקום במחקרים רפואיים כאלו להפרדה בין המינים.

(שוסטר): ההפרדה המסורתית מאוד תלויה בתרבויות שונות, במנהגים, בדתות. יש מקומות בעולם שבהם מצפים מאישה להתנהגות אחת ובתרבות אחרת להתנהגות הפוכה.

(אני): כן, אבל זה רק עניין של תרבות ומסורת. אני באמת חושבת שהחברה יוצרת הבדלים, אבל זהו רק עניין סוציולוגי. לא נראה לי שאפשר לבסס על כך שוני במהות, למשל - שוני בצורת מחשבה, שוני בתפיסה וכד'.

החברה באמת מתייחסת באופן שונה לנשים ולגברים אבל במהות, בשורש, במחשבה - אין הבדלים בין נשים לגברים אלא הבדלים בין בני אדם משני המינים.

אגב, אני חייבת לציין שבשפה האנגלית הרבה יותר קל להסביר ש:

Each Person has Feelings and Thoughts  . המילהPerson , המתייחסת לנשים ולגברים כאחד, היא החשובה ואולי המתמצתת ביותר של הרעיון: כל בן אדם הוא Person: גבר או אישה.

בעברית התרגום הכי טוב שמצאתי הוא "אישיות", כל אישיות לעצמה. בנוסף, באנגלית קיימת המילה Human שהתרגום הטוב ביותר שלה הוא "אנוש". אצלנו התרגום הרווח הוא אדם, בלשון זכר, אבל כדאי לזכור ש Human היא גם אישה.

זו הגישה האנושית בה אני תומכת - כל אחד או אחת הוא אנוש בפני עצמו. כל אדם (גבר או אישה) הוא אדם כשלעצמו. כל אחד ואחת מאתנו, כל Human, הוא מכלול שלם.

אגב, שמתי לב שהדוגלים בשיטת ההפרדה מביאים כל מיני מחקרים כדוגמא לשוני שבין נשים לגברים. טוענים, למשל, שההורמונים פועלים באופן שונה ושמצאו שהנוירונים במוח מתפקדים באופן שונה. לדעתי מפריזים בחשיבות המחקרים הללו, ובטח שמפריזים בהשלכות שלהם. כל אדם הוא אינדיבידואל. כל אדם הוא מכלול שלם; מכלול שנושא בתוכו את הרצונות, את השאיפות, את בית הילדות, את החוויות שנצברו במהלך השנים, את היכולות המגוונות – (לפעמים יותר לפעמים פחות). נכון, אולי יש גם כמה נוירונים שמתפקדים כך או אחרת (על פי המחקרים לעיל), אבל הם רק חלק מן המכלול.

***

הערה אישית: שאלתי את שוסטר על פילוסופיה ופמיניזם - ועל ספרים העוסקים בנושא. שוסטר הציעה לי לפנות ולקרוא את ספריה של סימון דה בובואר. 'עם הרעיונות שהעלית אני מאוד ממליצה לך לקרוא את הספרים שלה', אמרה; בעיקר את הספר "המין השני". שמעתי על הפילוסופית והסופרת דה בובואר (ובוודאי גם הושפעתי מרעיונותיה, שהרי אף בן אדם אינו פועל בחלל ריק), אבל אני מודה שעד אותו זמן מעולם לא קראתי את ספריה. בעקבות השיחה הזאת ניגשתי לחפש את ספריה והיה מעט מאוד חומר שלה בספרייה (כולל בספרייה האקדמית באוניברסיטה שלי). כשהתלוננתי באוזני שוסטר שהספר "המין השני" קיים בספריה רק באנגלית ובצרפתית, היא הציעה לי לעבור על הפרק האחרון, לפחות, הפרק המדבר על האישה המודרנית. אחר כך תורגם הספר לעברית (בהוצאת "בבל"; נכון לכתיבת שורות אלו תורגם רק החלק הראשון).

אגב, קריאת הספר של דה בובואר לא הייתה חלק מייעוץ פילוסופי, דווקא. קריאת ספרים יכולה להיות חלק מייעוץ פילוסופי, אבל לא בהכרח. במקרה שלנו רציתי, כפשוטו, לקרוא ספרות פמיניסטית-פילוסופית. ניגשתי לספר מתוך עניין, סקרנות וצימאון לידע.

דה בובואר כתבה שנשים אינן נולדות נשים, אלא הופכות לנשים. גם אני חושבת שהחברה היא זו שיוצרת הבדלים בין נשים לגברים (במקום להסתכל על כל אנוש בנפרד).

נוכחתי לדעת שדה בובואר כתבה בשנות ה 40 של המאה העשרים הרבה מאוד דברים שאנחנו, בימינו, עוד לא הפנמנו.

ההבדלים שנוצרים בגלל המין השונה נובעים מכך שהחברה רואה את המינים בצורה שונה. החברה מגדלת, יוצרת, נשים וגברים באורח שונה. אני חושבת שאם המצב היה הפוך - היו מגדלים גברים כמו שמגדלים נשים ונשים כמו שמגדלים גברים - היינו רואים את אותם ההבדלים ממש רק בהיפוך המינים!

אהבתי לקרוא את דה בובואר, גם אם לא תמיד הסכמתי לדעותיה. גם סיפור חייה מעניין מאוד.

בסדרת "זוגות" של ספריית פועלים (בהוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר, בעריכת נתן זך) הופיע ספר על חייהם של סארטר וסימון דה בובואר. המחבר, וולטר ואן רוסום, אומר: "לסימון דה בובואר לא קדמה ואף בעקבותיה לא קמה אישה בעלת השפעה ועוצמת קרינה רוחנית כשלה" (עמ'  57-58).

אני מעריצה את העובדה שהיא חיה לפי האותנטיות של עצמה.

(אני): נראה לי שבהשוואה למצב לפני כ 50 שנה (זמן כתיבת הספר של דה בובואר), היה מצופה שבתקופה שלנו תהיה התקדמות משמעותית בשוויון בין נשים לגברים. נדמה היה אפילו שלא יהיה צורך עוד בפעילות בנושא, שלא יהיה צורך באפליה מתקנת ושהשוויון יהיה ברור וקיים. אומנם, היום יש התקדמות יפה מאוד של נשים בתחומים שונים; בלימודים אקדמיים וכן ברכישת מקצוע.

(שוסטר): בהחלט, וזה משמח מאוד.

(אני): אבל, אם אני חושבת על המצב היום, הרי גם היום ניצבים מכשולים וקשיים רבים לפני נשים.

גם היום יש נשים שמוותרות על מקצוע (או התקדמות בו) בגלל הרבה דעות קדומות ובגלל הרבה קשיים שהחברה מערימה עליהם. בכלל, יש לי הרגשה שהמצב אינו אידיאלי ושאולי אנחנו נמצאים בתקופה של נסיגה.

מה את חושבת? איך זה בכל זאת גם היום, כשיש הרבה מאוד נשים צעירות (ולא צעירות) שניגשות ללימודים גבוהים ומצליחות בהם ובמקצוען - יש גם כאלו שמוותרות? את לא תאמיני כמה מהחברות שלי, בחורות מוכשרות מאוד, ויתרו על מקצוע או על חלק ממנו. חברה טובה שלי, שסיימה תואר ראשון (בהצטיינות!) בפיסיקה - הלכה אחר כך להיות מורה. היא בחרה להישאר בתחום עיסוק מסורתי ואני רואה זאת בצורה שלילית כי יש לה את כל הכישורים להיות כיום מנכ"ל חברה עתירת ידע. (באמת, אני לא מגזימה.) אני לא מזלזלת במהות מקצוע ההוראה אבל מדובר כיום במקצוע ששכרו ותהילתו נמוכים ביותר. אגב, כאן אני רוצה לציין נקודה חשובה: בעלה של אותה חברה הוא בן אדם מאוד נחמד ולא הגביל אותה בשום דרך, אבל החברה בהחלט עצרה אותה. חברה אחרת (החברה הכי טובה בבית הספר היסודי) לא רכשה מקצוע כלל.

הנה מה שכתבה דה בובואר עם קבלת משרתה הראשונה: "לעמוד בבחינות ה- agr’egation, להיות בעלת מקצוע - זה היה בעיני סארטר מובן מאליו. אני, לעומת זאת, חוויתי שם, על המדרגות במרסיי, פרץ של שמחה. גורלי לא נכפה עליי, אני בחרתי בו. המקצוע, שסארטר ראה בו הגבלת החופש, עדיין היה בעיני שחרור" (שם, עמ' 59).

כמה שהדברים עוד אקטואליים!

(שוסטר): הרברט מרקוסה (Herbert Marcuse) הביא לעולם את המושג:

 "repressive tolerance" - מעין "דיכוי סבלני". זהו דיכוי בסגנון שנראה סובלני וחיובי, בגלל שהוא מאפשר לנשוא להתקיים - אבל באופן מוגבל.

(אני): לא שמעתי על מרקוסה. מי הוא היה?

(שוסטר): מרקוסה היה אחד הפילוסופים החשובים של שנות ה 60. הוא היה יהודי שברח מגרמניה לארה"ב ושם כתב הרבה ספרים-ומאוד חשובים- על חברה מתוקנת. הוא כתב על חברה שבה לאנשים יש יחסים טובים זה עם זה, ואיך אנשים יכולים לעזור זה לזה.

ובכן, בהחלט אפשר לראות שבחברה המודרנית יש "דיכוי סבלני" לנשים. נותנים לנשים קצת להתפתח, לעשות כמה דברים. אומרים שזה בסדר שהן לומדות - אבל  'עדיף' שלא יהיו יותר מדי מנהלות ויותר מדי נשים בכנסת. יש הרבה גורמים בחברה שמעדיפים שהשלטון יישאר בתוך החברה הגברית.

(שוסטר): השוויון וההזדמנות השווה לנשים הם מין הצגה, מין "cover-up" כדי לתת רושם (impression) של חברה שוויונית. אבל בפועל, נשים עדיין מתפקדות בתפקידי משנה בעולם של גברים והן מקבלות פחות שכר מגברים. יש כמה נשים שהן יוצאות דופן, אך הן עדיין מעטות.

(אני): כל ה"קטע" של פסיכולוגיות שמאוד מדגישות את החיצוניות והמיניות וההתפתחות המינית של הנשים - נראה לי שגם הוא מחזיר נשים אחורה.

(שוסטר): כן, בהחלט.

(אני): אני שמחה שאת מסכימה איתי בנקודה זו. לצערי ראיתי יותר מדי בנות שהחברה דחפה אותן לשים דגש גדול מדי על חיצוניות ומיניות, ולפעמים זה הוביל לחיפוש קשר ומיניות בצורה שרק פגעה בהן.

(שוסטר): בן אדם צריך לבחור בעצמו מהם הדברים הכי חשובים בשבילו, או בשבילה.

אדם יכול לבחור שחיי מין וזוגיות הם הדבר הראשון והיחיד בחייו, אבל אין הכרח בכך. אפשר לתת לעוד גורמים חשיבות גבוהה במקביל. אולי אהבה יותר חשובה.

(אני): אני מוצאת שבעיקר נשים נפגעות מכך. למשל, אחת הדוגמאות לגישת ההפרדה בין המינים היא השימוש במילה "נשיות". הפסיכולוגיה המקובלת כיום מאוד אוהבת את המילה (המושג) "נשיות". על בסיס המילה הזאת- שכוללת פירושים ומאפיינים שונים ומשונים, למשל: התנהגות "נשית", ה"רוך הנשי", אופנה שמדגישה את ה"נשיות", ועוד - אנשי הפסיכולוגיה מצפים מכל מין להתנהגות שונה.

לדעתי אין ספק - הגדרת ה"נשיות" הזאת פוגעת בנשים: הפסיכולוגיה מצפה מנשים לחיצוניות אחרת והיא שמה דגש מאוד גדול על החיצוניות שלהן, הרבה יותר מהתוכן שלהן והרבה יותר מחיצוניותם של גברים; היא מצפה להתנהגות אחרת מנשים; יש לה שורה של אבחנות לגבי שורה של התנהגויות, תפיסות (כמו תפיסה מרחבית), צורות זיכרון שרק לנשים יש. אם תבוא אישה עם התנהגות קצת שונה או דעות קצת אחרות - מייד יאובחנו אצלה "בעיות" או "הפרעות" או "תכונות גבריות" (ושוב, הגדרת ה"גבריות" נגזרת מהגדרת ה"נשיות"). 

דה בובואר כותבת שהאישה נתפסת כ'אחר' - ה'נשיות' היא הרי ה'אחרת'. רבים מעדיפים להסתכל על האישה כ'אחר', כי כך נוח להם יותר.

היא כותבת: "ככל שנשים יציבו את עצמן כבני אנוש, כך תגווע בהן סגולתו המופלאה של האחר". לדעתי, הסגולה הזאת מעולם לא הייתה קיימת באמת. הבעיה היא שגם נשים חושבות או מאמינות (כי ככה הסבירו להן מילדות) שיש להן סגולה אחרת, שהן ה'אחר'. גם בימינו זו התפיסה הבסיסית; כך החברה מתייחסת וכך גם המחקרים (והפקולטות למיניהן לפסיכולוגיה ול"חקר בין המינים"), שעוד מעמיקים את הפערים.

הדעה הזאת שיש לנשים איזושהי "חוכמה" במובנים אחרים היא כל כך בלתי מציאותית.

ישנם רבים מאוד בחברה (בהם גם נשים רבות) שמאמינים ודוחפים נשים להאמין שיש להן איזושהי הבנה מאוד רצינית על אותם "נושאים מסוימים": למשל, שהן מבינות באהבה ובזוגיות וכו'- מעצם טבען כנשים; שמעצם טבען הן יותר רחמניות, יותר מיניות, שואפות רק לשלום ותפקידן לעזור לזולת (ערך העזרה לזולת הוא מקודש כמובן - לכל בני האדם). זו הסיבה שנשים רבות נדחפות ללימודי פסיכולוגיה, עבודה סוציאליות וכו' מבלי שהן מודעות בכלל שלכך נדחפו (גם אם הן מכריזות בא' רבתי שזו הבחירה שלהן!).

היה ממש מעניין לראות כיצד דה בובואר יוצאת גם היא כנגד הגדרת ה"נשיות" וה"מסתורין הנשי":

" ...קיימים כמה וכמה מיתוסים מנוגדים... מוסיפים לשגות בדמיונות נוכח הסתירות המוזרות הקיימות באידיאת ה'נשיות'" (עמ' 346 ); "מכל המיתוסים הללו אין מושרש... כמיתוס "המסתורין" הנשי. יתרונותיו רבים: ראשית, הוא מאפשר להסביר בלא מאמץ את כל מה שנראה נטול הסבר..." (עמ' 348).  אני משמיטה כאן את ההאשמות שדה בובואר מפנה כלפי גברים בלבד. אני מעריכה שבתקופת חייה של דה בובואר רוב ההאשמות הופנו כלפי גברים. כיום, כידוע, יש לא מעט גברים פמיניסטיים ומאוד תומכים. לא נראה לי שדה בובואר הייתה מאמינה שרוב הטיעונים כנגדם יצאה מושמעים היום הרבה מאוד על ידי נשים; למשל על ידי פסיכולוגיות, עובדות סוציאליות וכד'.

***

דוגמא אחרת לאפליה בין נשים לגברים מתרחשת כאשר גבר ואישה ייגשו לייעוץ פסיכולוגי (מכל סוג שהוא, אם תשאלו אותי): הם יקבלו התייחסות שונה. לא יתייחסו אליהם כאל בני אדם שווים. עם גבר ידברו הרבה יותר על הקריירה וימליצו לו לטפח אותה כמיטב יכולתו. עם אישה ידברו יותר על זוגיות, על היחס לגברים, התפקוד עם גברים, חיי המין, החיצוניות וכו'. אולי ידברו גם עם גבר על נושאים אלו אבל לא ישימו על כך דגש. החשיבות של הנושאים בין המינים שונה על פי רוב התורות הפסיכולוגיות.

עם אישה ידברו על הקריירה רק בשלבים יותר מאוחרים וכנושא משני - וגם אז לא בטוח שימליצו לה לטפח אותה. כלומר, מייד כשבחורה תגיע לטיפול כזה היא תיתפס באורח אחר.

(שוסטר): אני מסכימה עם התייחסות פמיניסטית לחיים. אני גם מעריכה שפעמים רבות המחשבה העיקרית היא שלגברים חשוב שיהיה מקצוע והצלחה ונשים הן חלק מהמשפחה, או שהן בעלות תפקיד שני בחברה. הדבר החשוב הוא, לפי דעה זו, שהגבר - העומד בראש המשפחה -  ירוויח יותר.

(אני): ולאישה, כמובן, יש את המשכורת השניה בבית. הקריירה של הבעל הרבה יותר חשובה.

 * נשמע אנכרוניסטי? הלוואי שהדברים היו אנכרוניסטיים. נדמה שיש התקדמות יפה מאוד בדור שלנו, ואמנם רואים הרבה זוגות שוויוניים, אבל אנחנו עוד לא שם.

(שוסטר): הסטריאוטיפים עדיין נשארו. הם נשארו גם בקרב הפסיכולוגיה מכיוון שהפסיכולוגיה מתאימה את עצמה, הולכת לפי הנורמות החברתיות ומנסה לעשות התאמה (Adjustment) של בני אדם לחברה. המטרה הגדולה של הפסיכולוגים היא לעזור לאנשים לחיות בצורה נוחה בחברה שלהם - שהאדם יתאים את עצמו לנורמות הכלליות של החברה, כיוון שאז הוא יכול לחיות בנוחות.

אם בן אדם צריך לעשות "התאמה" הוא צריך לחיות כמו שהחברה דורשת ממנו - ואז הוא לא יכול להיות אינדיבידואליסט, הוא לא יכול להיות אותנטי.

הערה אישית: המשפט האחרון של שוסטר נראה לי מאוד חשוב. אחרי השיחה שלנו חשבתי עליו שוב. מומלץ להסתכל עליו בכל מקרה בו מדובר בשבירת סטריאוטיפ או פריצת דרך. הפסיכולוגיה, באופן כללי, פשוט לא עוזרת, והיא לא בנויה לתת עזרה למי שרוצה להלחם בסטריאוטיפים או בכדי ליצור פורצי דרך לעולם טוב יותר. היא דואגת ל"התאמה", ל "“Adjustment של האדם לחברה כפי שהיא.

(אני): נתקלת פעם בדוגמא לתפישת נשים בצורה אחרת על ידי פסיכולוגים?

(שוסטר): כן, למשל בייעוץ למציאת עבודה. ראיתי פעם תוכנית טלוויזיה בה הראו אנשים שבמשך שנים רבות לא עבדו ואינם יכולים למצוא עבודה. הדבר הראשון שהודיעו להם שעליהם לעשות היה ייעוץ קוסמטי. הסבירו להם שהם צריכים לשנות את החיצוניות שלהם: לקחו אותם למספרה, איפרו אותם ונתנו להם בגדים חדשים ואופנתיים.

(אני): נו, אז?

(שוסטר): בתוכנית הזו הראו רק נשים.

(אני): הבנתי.

***

עוד דוגמא מפתיעה לאופן שבו נשים נתפסות בעיני הפסיכולוגיה היא ההערכה השלילית של: 'דחפים תוקפניים' (Aggressive tendencies) אצל נשים. אצל גברים התוקפנות מתקבלת כמובן מאליו ובסובלנות יחסית - אבל אצל נשים היא נחשבת לחריגה. באופן כללי מצפים מנשים שהן תהיינה פחות תוקפניות או לא תוקפניות בכלל. בקיצור, בשורה התחתונה, גם בימינו אנו לנשים אסור לכעוס.

מדהים, אבל גם כיום מי שתתנהג בצורה קצת יותר תוקפנית תיחשב כבעלת 'הפרעה'. אישה ש'דופקת על השולחן' בכעס לא תיתפס כ'בוסית', כסמכותית, אלא כתוקפנית, כבעלת "הפרעה אישיותית".

אגב, נתקלתי במודעה מטעם אחת האוניברסיטאות המכריזה על 'חוג לימודים חדש' (במסגרת בית הספר לעבודה סוציאלית) שנקרא "פסיכותרפיה עם נשים". נורא לחשוב מה מלמדים שם.

***

גם דה בובואר מציינת שמדיניות ההפרדה יכולה לסייע בהחדרת אפליה קיצונית עוד יותר. היא מציינת את  הניסיון "להעניק למין האחר את ה'שוויון שבתוך השונות' ", "נוסחה זו נחלה הצלחה גדולה" , היא אומרת [ואכן, עד היום משתמשים בה למרבה הצער] - "והיא בעלת משמעות רבה: זו בדיוק הנוסחה שבה משתמשים חוקי ההפרדה ביחס לשחורים בארצות הברית; אך הפרדה זו, המתיימרת להיות שוויונית, רק סייעה בהחדרת אפליה קיצונית עוד יותר" (עמ' 20).

כך גם הגישה שמפרידה נשים וגברים נידונה לכישלון, ליצירת אפליה ולהעמקת הפער.

היא מביאה את הסיבה לכך שכמעט ואין נשים ה"משנות את העולם" ורואות כמטרה בחייהן את שינוי העולם. בפרק האחרון של הספר "המין השני" היא כותבת (תרגום חופשי שלי מתוך הספר במהדורה האנגלית): "היא [הנערה הצעירה] אולי תרגיש עצמה 'לבד באמצע העולם' אבל לעולם אינה עומדת 'מולו', מיוחדת ושליטה. הכל משפיע עליה להיות מכותרת, מופעלת על ידי כוחות קיום זרים לה - נדיר מאוד לראות אישה המרגישה (התופסת) את מלוא ייסורי העולם 'ראש בראש'. הכבלים העוטפים אותה - מונעים ממנה להרגיש אחראית ליקום, לעולם.

אלו שאנו קוראים להם 'גדולים' [המשנים את העולם] בצורה זו או אחרת, הרגישו את מלוא משקל העולם על כתפיהם... בראש ובראשונה הם הרגישו (תפסו) את המעמסה האדירה. זה מה שאף אישה לא עשתה. מה שאף אחת לא הייתה מסוגלת מעולם: להסתכל על העולם כעל שלה.... נשים נאלצות, לפני כל, להצדיק את עצם קיומן".

***

סיפרתי לחברה טובה על הדברים שכתבתי. למשל, שהחברה יוצרת את האישה ("נשים נעשות נשים" כמאמר דה בובואר). היא שאלה אם החברה לא יוצרת גם את הגבר. התשובה שלי הייתה שהחברה יוצרת גם את הגבר וגם הוא נתקל בקשיים (אם כי החברה הרבה יותר תומכת בו, ובכל זאת לנשים יותר קשה). שוב, אם החברה תקבל את התפיסה שאין הבדל בין גברים לנשים ותפסיק לחפש הבדלים כל הזמן, נצא כולנו נשכרים.

***

(אני): האם נתקלת בפניה במסגרת הייעוץ הפילוסופי, אשר מתייחסת להבדלים בין המינים?

(שוסטר): בחור צעיר הגיע אלי לייעוץ מאחר שראה בעיה בזהותו המינית. הוא היה משוכנע כי איננו הומוסקסואל אבל בכל זאת הרגיש שיש בו משהו נשי, שהוא בעצם רוצה לחיות כאישה.

למשל, רצה לשחק בתפקיד נשי בהצגת תאטרון או כדוגמן לבגדי נשים. הוא טען כי עבודה כזו יכולה לגרום לו סיפוק אישי - אבל זה לא היה משהו מיני. כמו כן, היה חשוב לו להראות יפה ועדין והוא אהב להשקיע בחיצוניות שלו.

עם זאת, הוא הרגיש לא נוח עם כך כיוון שהחברה הסובבת אותו לא ציפתה ממנו לעבודה כזו.

הוא הרגיש שהחברה מצפה ממנו להיות "מאצ'ו" וכדומה. העניין גרם לו מבוכה פנימית וצער והוא חש שאינו יודע מה לבחור כדרך חיים. שאלתי אותו למה הוא - ואחרים - צריכים לקשר מין זה או אחר עם תפקידים בחיים? במהלך ההיסטוריה או אצל עמים אחרים, החלוקה של תפקידים לגברים ולנשים הייתה מגוונת והשתנתה בין תרבות לתרבות. תפקיד מסוים עדיין לא הופך גברים לנשים או להפך.

שאלתי אותו האם, אולי, מדובר יותר בעניין של תרבות והרגל מאשר במשהו אחר ששייך לזהות המינית? הוא ענה שזה נכון, אבל בכל זאת יש משהו שמפריע לו. הוא הסביר כי התפקידים נותנים לו להרגיש כמו אישה וזה בעצם מה שהוא רוצה להיות, אבל עדיין רצה להישאר גבר.

(אני): כלומר, הרעיון של התנהגות תרבותית - בשונה מהתייחסות לזהות המינית - לא סייע לו?

(שוסטר): לא, הנושא התרבותי לא דיבר אליו. אבל, בשלב זה בשיחה נזכרתי בהבנה שנתן סארטר לסופר הצרפתי גוסטב פלובר (G. Flaubert). סארטר מזהה אצל פלובר חלק נשי וחלק גברי. פלובר עצמו אמר כי תאר את עצמו כאישה בספרו "מאדאם בובארי". 

פלובר טען שהוא בעצמו הנו אותה האישה עליה כתב. כך ייתכן, לפחות לגבי כמה אנשים, שיש להם חלק גברי וחלק נשי. שאלתי את הבחור אם אולי זה נכון, אולי גם הוא בין האנשים שיש להם את שני החלקים. אם כך, אולי הכי טוב לקבל זאת.

(אני): איך הוא הגיב?

(שוסטר): הוא אמר שהוא רוצה לחשוב על כך. העובדה היא כי יש לו צדדים שונים באישיותו. הסברתי לו כי הצד הנשי בו איננו סיבה לגרום לו להבין את עצמו כהומוסקסואל או כמישהו עם בעיה בזהות המינית. גם אין צידוק לכל הסובבים אותו לראות אותו כך.

(אני): כלומר, את מקבלת את הדעה כי לאנשים יש חלק גברי ויש חלק נשי?

(שוסטר): כן. אם אדם חווה עצמו כבעל שני החלקים, למה לא?

(אני): אני לא מסכימה עם ההגדרה הזאת (של חלק גברי וחלק נשי), כאמור. להערכתי אין סתירה בין מהותו של הבחור הזה לבין חיצוניותו. זו הרגשה פנימית של כל אדם לגבי אופן התנהגותו ואופן חיצוניותו. אולי לא כל אחד מקבל זאת, אבל זו דעתי שלי.

הערה  אישית: מן השיחה לעיל אפשר לראות כי הייעוץ הפילוסופי נותן את האפשרות להביע דעה ולפתח אותה, אף אם היא שונה מהמקובל או שונה מהדעה של שוסטר. גיליתי אפילו שחלק מדעותיי דומות לאלו של פילוסופית חשובה (שאולי שכחו אותה או שרצו לשכוח), סימון דה בובואר. כך ניתנת האפשרות לפתח מחשבה עצמאית ולחיות על פיה, בניגוד לפסיכותרפיה - שבה הבעת דעה שונה מההבנה המקובלת בקרב הפסיכולוגים אינה מתקבלת (כמתואר בפרק ב' לעיל, דעה אחרת נחשבת בקרב פסיכולוגים כ'אי הבנה' - במובן מאוד שלילי - או 'הפרעה').

ויכוח (דיון) בין גישות הוא חלק חשוב וחיובי בייעוץ הפילוסופי. יש מקום גם לחלוק על דעתו של היועץ שהרי מדובר בשני אנשים שווים, בעלי זכות שווה לנקודת מבט אישית. המחלוקת היא לגיטימית והדעה האחרת מתקבלת כשווה.

אגב, נראה לי שיש עוד כל כך הרבה מה לכתוב בנושא ה"אין - הבדלים" בין המינים.

***

הזכרנו קודם את הפילוסופיה היהודית. אם כבר מדברים על יהדות ועל נשים קראתי לאחרונה את הספר "קוראות מבראשית" (נשים יוצרות כותבות על ספר בראשית, הוצאת משכל). נתקלתי בו לאחר שיחתנו בנושא נשים ושיווין.

מעניין לקרוא את אחד המאמרים, שנכתב על ידי שולמית אלוני. היא מצטטת מתוך בראשית פרק ה', פסוק 1-2: "ביום ברוא אלוהים אדם בדמות אלוהים עשה אותו, זכר ונקבה בראם ויברך אותם ויקרא שמם אדם". היא כותבת: "... אנו מוצאים אמירה ברורה וחד משמעית: "אדם" הוא שמם של הזכר והנקבה כאחד. זהו שם משותף למין האנושי כולו...". הנה דעה הדומה לשלי הנמצאת בהגות הפילוסופית ואפילו מסתמכת על המקורות.

אגב, אלוני מזכירה באותו מאמר גם את נושא הנשים בעולם הטכנולוגיה. היא כותבת: "בעולם של היום, עולם של מחשבים, רובוטים וטכנולוגיות מתקדמות, אין עוד צורך בהפעלת כוח פיסי לעקירת סלעים ולהקמת מבנים....". היא מתכוונת לכך שכאשר נשים תיקחנה חלק בעולם המדעי-טכנולוגי, השוויון יתממש.

***

ספר נוסף שהופיע בארץ בתקופה האחרונה, לאחר השיחה המתוארת לעיל, הוא "חוצות הקווים" של ד”ר גיזי רפפורט (הוצאת "למשכל הוצאה לאור" של ספרי חמד / ידיעות אחרונות, 1999). מובע בו הרעיון שאין מהות מסוימת המאפיינת נשים בלבד. מדובר בספר מעניין, חדשני ומקורי מאוד ואני מרשה לעצמי בפירוש להמליץ עליו כאן המלצה חמה. רפפורט מציגה באופן בהיר וזורם מהי גישת ההבדלים בין נשים לגברים וכיצד גישה זו פוגעת, בעצם, בנשים. לאחר שקראתי את הספר נעשיתי אופטימית יותר לגבי סיכויי השוויון לנשים (ובוודאי עצירת הנסיגה שהזכרתי קודם), לכשהחברה תאמץ את רעיונותיה של רפפורט. אולי בכל זאת המצב יותר טוב מבעבר ויהיה יותר טוב.

פרק

פרק ו

היפוך תפקידים

נראה לי שהיום דווקא הפילוסופים הם אלו שאפשר לדבר אתם, לבקש עצה, לקבל תשובות; ואילו פסיכולוגים נותרו מרוחקים והם  ה'ערטילאים' שמדברים באוויר על כל מיני פירושים פסיכולוגיים משלהם ועל התת מודע שכולנו צריכים לחפש בתוכנו וכו'.

אני באמת חושבת שהמצב השתנה כיום. חל איזשהו היפוך. הגישה הפילוסופית שונה: הפתיחות של הייעוץ הפילוסופי, היכולת לקבל כל אדם כפי שהוא, האפשרות לידידות. פעם כתבת: 'הייעוץ הפילוסופי מציע סגנון ודרך גישה חדשים לשאלות פילוסופיות אקדמאיות ידועות. בכך הוא מהווה מעין מהפכה אישית או ציבורית של הפילוסופיה במובנה הרחב'. למה התכוונת במושג "מובנה הרחב"?    

(שוסטר): התכוונתי לכך שיש כל מיני סוגים של פילוסופיה שיכולים לעזור לבעיות אישיות או ציבוריות. אנו חיים בחברה פלורליסטית וגם הפילוסופיה היא פלורליסטית. לכך התכוונתי שדיברתי על הפילוסופיה באופן רחב: יש הרבה סוגים של פילוסופיות שכולם יכולים להיות מועילים, לקבוצות או לבן אדם אחר.

(אני): כלומר?

(שוסטר): כל אדם יכול למצוא משהו בתוך כל הדעות של הפילוסופיה. לא צריך לקבל כל פילוסוף או כל רעיון. דווקא הפילוסופיה יכולה ללמד בן אדם להיות ביקורתי, לראות אלו רעיונות מתאימים לו ולמה, אלו רעיונות בן אדם לא מקבל, ולשאול - למה אני מקבל/ת רעיון זה או רעיון אחר?

(אני): אני חושבת שמלכתחילה הפילוסופיה היא זו שהייתה אמורה לפתח את העזרה לנפש, ואיכשהו במהלך ההיסטוריה משהו הלך לאיבוד. כנראה שבין כתלי האקדמיה הפילוסופיה איבדה את הקרבה לחיים האמיתיים - למקור שלה. עכשיו נראה שהיא יורדת ממגדל השן. אולי הפילוסופיה נעלמה בדרך - והפכה לאקדמית - כי להרבה אנשים היה יותר קל לא להתמודד עם שאלות מחשבתיות, לא לחשוב, לא לתהות או להחליט כי היושר הוא הנר לרגליהם.

(שוסטר): סוקרטס אמר כי כאשר מונעים מאנשים לחשוב על העניינים המורכבים והמעיקים שנתקלים בהם במרוצת החיים עצמם, וכשאנשים חיים ללא פילוסופיה, החיים הופכים למעמסה, תחושה שלא שווה לחיות. סוקרטס עודד את תלמידיו לחשוב ולנסות להבין.  סוקרטס הנחה את תלמידיו בכך שנתן משמעות לנטל החיים על ידי המחשבה והדיון הפילוסופיים. הנה כי כן, ההבנה הפכה את החיים הבעייתיים והקשים לנסבלים.

אכנבך חוזר שוב אל סוקרטס, למצב בו חושבים ומתמודדים עם קשיי החיים, ולמצב בו הוא חושב עם אנשים על הבעיות. בעבודתו המעשית של אכנבך החשיבה חוזרת שוב ושוב אל אותו מצב מיוחד, אל החיים כמות שהם, ומשם מתחילה הפילוסופיה מחדש.

(אני): אם מישהו זקוק לעזרה, למי כדאי לו לפנות, לפסיכולוג או ליועץ פילוסופי?

(שוסטר): זו החלטה של כל אדם. הייעוץ הפילוסופי מבקש שהאדם יהיה בעל אחריות. במידה רבה האחריות חלה על הפונה: כל אדם חייב להיות מסוגל לבחור בין האפשרויות.בייעוץ הפילוסופי לא נותנים "מתכון" איך חיים, או למי כן או לא לפנות.

אני עוזרת לכל מי שמחפש עזרה, כך שאם אדם מרגיש שיש לו את הרצון לברר ביחד עם מישהו את הבעיה שלו (לא חשוב מהי) - אז הייעוץ הפילוסופי הוא המקום הנכון בשבילו.

(אני): אני רוצה לציין שיש יועצים פילוסופיים שחושבים שאפשר לגשת לייעוץ פילוסופי ובה בעת גם לייעוץ פסיכולוגי.

(שוסטר): בן אדם חופשי לבחור לאן הוא הולך. אם בן אדם מרגיש שהייעוץ הפסיכולוגי עוזר לו והוא אפילו רוצה להפסיק את הייעוץ הפילוסופי - אז בבקשה. אני מקבלת.

אני, לפי היכרותי עם הפסיכולוגיה, חושבת שלא צריך לקבל אותה כמו עמדה סמכותית; אבל באופן פרגמטי, אם אדם מרגיש שפסיכולוג עוזר לו, אז בבקשה.

***

(אני): מה שמאוד אהבתי בייעוץ הפילוסופי הוא העובדה שאפשר לתת משפט, ולו רק משפט אחד, שיכול לעזור לאדם הפונה. משפט כזה יכול להיאמר גם בפגישה ראשונה (ולמעשה בכל פגישה ופגישה).

למשל, משפט אחד על הדינאמיות של החיים נותן את הדרך להתבוננות בשינויים. משפט אחד (או הסבר אחד) על ה"שיגעון" לפי אפלטון נתן עזרה ממשית לבחורה שהסתובבה הרבה זמן עם בעייתה. פעם סיפרת גם על אחות שעבדה במחלקת אונקולוגיה והבעיה שלה הייתה ההתמודדות עם המוות, אותו ראתה לעיתים תכופות אצל החולים שלה. היא שאלה מה בעצם היא יכולה לתת להם והתשובה שנתת לה הסתכמה במילה אחת: התקווה. אפילו בעת הקרובה למוות, אם אדם יכול לחשוב שאולי יהיה עוד יום ואולי יימצאו פתרון לבעיה שלו, הרי שהענקנו לו דרך להתגבר על המוות ועל הקושי שבמחלה.

כאן נתת לה רק מילה אחת - תקווה - שמכילה בתוכה כל כך הרבה משמעויות שאפשר לחשוב עליהן, ויכולה לשמש גם במצבים רבים.

(שוסטר): אני מסכימה אתך שמשפט אחד בלבד יכול לעזור, אבל הקונטקסט וההקשר של המשפט האחד או חלק ממנו מאוד חשוב. לפעמים בשביל להגיע למשפט אחד שעוזר נדרש זמן לא מועט.

עם זאת, נכון שגם משפט אחד כאילו פותח דלת, חלון במחשבתו של אדם, איזושהי דרך חדשה ללכת בה בחיים היומיומיים.

(אני): חוץ מזה, הייעוץ הפילוסופי מאפשר זמן פגישות קצר: אין הכרח לבוא למספר רב של פעמים ולתקופת זמן ממושכת. אין הכרח למספר קבוע מראש של פגישות.

(שוסטר): רוב האנשים הפונים אליי מגיעים ל 10-30 פגישות. כשליש נוספים רוצים להגיע יותר. הכל תלוי ברצון הפונה.

(אני): בבירור קצר (ולא מחקרי) שעשיתי בקרב מכריי וידידיי, ההרגשה שלי היא כי לרובם יש בראש דימוי, או תדמית, של יועץ נפשי, והתדמית הזאת בדרך כלל היא של יועץ פילוסופי, למרות שהם עצמם חושבים שקוראים ליועץ הזה פסיכולוג.

כלומר, אם נשאל  הרבה מאוד אנשים מהו פסיכולוג וכיצד הוא מתנהג - התשובה תתאר את מה שהיועץ הפילוסופי עושה: שיחה פתוחה עם הפונה, מתן עצה, בדיקת הבעיה (מהי הבעיה ומהן סיבותיה) ומתן פתרון לבעיה! רובם פשוט לא יודעים שהפסיכולוג (או הפסיכיאטר) אינו מתנהג כמו התיאור לעיל אלא מבצע דיאגנוזה (לפי ה D.S.M), בודק מה מבנה הנפש של המטופל שלו (כאילו שבאמת אפשר למצוא לבן אדם "מבנה נפש"), איך הייתה הילדות שלו, מה היחסים עם ההורים; אחר כך, אם בכלל, הוא נוגע בבעיה של המטופל אבל בפירוש לא מוצא למטופל פתרון. במקרים מסוימים הוא אפילו לא נותן לו דרך, גישה לפתרון (ואז הוא אומר שהמטופל לא הבין את הדרך שהציע לו). הפסיכולוג בפירוש לא חושב שעליו למצוא פתרון לאדם היושב מולו, אלא הוא יותר בודק מה התיאוריות הפסיכולוגיות שאפשר להתאים לאירוע ומתייחס אל התיאוריות האלו.

***

(אני): פעם, במסגרת ראיון רדיופוני ("שעה קטנה", שודר ברשת א', 1999) אמרת שאת רואה את תפקידך קצת כמו "בלשית". כזו שצריכה לחקור בעיה - ולעיתים בעיה סבוכה ומורכבת - עד למציאת פתרון.

(שוסטר): נכון. אין פתרונות "מוכנים" מלכתחילה. אני לא מגיעה עם תשובה פילוסופית בנויה ומגובשת מראש. הכל נפתח דרך השיחה. יש דמיון לעבודה של בלש - הבלשים יודעים את המקצוע אבל לא את פתרון המקרה מראש.

(אני): באותו ראיון המנחה שאלה אותך אם הפילוסופיה יורדת לרחוב, יורדת ל'שטח', לחיי היום יום.

(שוסטר): כפי שהסברתי אז, כך בעצם הפילוסופיה התחילה. אפשר לראות שבהתחלה החכם, הפילוסוף, ערך דיאלוגים עם סביבתו, לא רק עם האנשים שהוא חשב שהם ה'חכמים' והפילוסופים כמוהו, אלא ממש עם כל אחד ואחד. כך אצל סוקרטס - אותו אפשר לראות כאבי הפילוסופיה המערבית - אבל גם בתרבויות אחרות בהן ה'חכם' יוצא אל האנשים.

הירידה הזאת ל'רחוב', ל'שטח', היציאה מהדיאלוג האקדמי, בעצם תורמת לפילוסופיה ונותנת לה יותר צבע ויותר עומק.

(אני): אני חושבת שאקרא לספר שלי 'בחזרה לפילוסופיה'. אני מתכוונת לאו דווקא מבחינת המגמה הכללית (שהיא גם מאוד רצויה), אלא יותר ברמה האישית. חזרה של כל אחד לנקודת ההשקפה שלו, למחשבתיות שלו ולחיפוש האמת.

(שוסטר): כן, זהו שם יפה, נראה מאוד מתאים.  

[לבסוף החלטתי לקרוא לספר: 'בחזרה לייעוץ הפילוסופי' המעיד אף הוא על מגמה רצויה ומבורכת].

***

(אני): אני זוכרת את עצמי כילדה. עסוקה בשאלות על החיים, על צדק, על מוסר.

הייתי עסוקה ב"לחשוב". ניסיתי למצוא הסברים על תופעות מסביבי, התנהגויות, "הצדקות" למה שלא נראה הוגן כבר אז. במבט לאחור אני מוצאת שהיו אלו מחשבות פילוסופיות לכל דבר.

למה המחשבות הפילוסופיות של האנשים בילדות נעלמות כשהם מתבגרים?

(שוסטר): אין סיבות טובות לכך שהמחשבות תעלמנה. השאלות הפילוסופיות הן חיפוש דרך לידע ולהבנה או תהייה לגבי נושאים חשובים בחיים. הבעיה היא שיש אנשים שמנסים לקבע מחשבות, להפוך חלק מהמחשבות לאמת מוחלטת - ואז עוצרים כל התפתחות שלהן. יש שמבינים שאלות אלו כסימן לחוסר ביטחון, לאי יציבות ועוד.

להערכתי כיום, יותר מבעבר, יש צורך להמשיך במסורת השאלות והחיפוש אחר תשובות.

נדמה שאין זמן ספציפי לאנשים לחפש בהכרה ובמודע אחר האמת, הידע ודרך ההתנהגות הראויה לחייהם. כל אחד יכול לחפש אחר האמת - ובכל זמן.

לצערנו, יש אנשים שחושבים שיש להם את הידע המדעי, הסופי והמוחלט על האמת.

(אני): יש אנשים שחושבים שיש להם מונופול על רגשות!

כאן המקום לכתוב בצורה ברורה: לפסיכולוגיה אין מונופול על רגשות.

 למעשה, לאף אחד אין.

 (שוסטר): בהחלט, לאף אחד אין. גם לא לאלו שטוענים שהם כאילו 'המומחים'. אף אחד איננו מומחה לגבי האדם או לגבי העולם הפנימי, הנפש.

***

(אני): לדעתי אי אפשר לעשות הפרדה בין השאלות והקשיים היומיומיים שאנו נתקלים בהם לבין שאלות פילוסופיות. המעשים היומיומיים שלנו נגזרים מתוך השאלות הללו - מתוך בחירת הדרך, מתוך המחשבתיות, מתוך ההתלבטות בסוגיות ובערכים. אי אפשר להפריד ביניהם.

(שוסטר): כן, אבל אולי אפשר לתאר ולהסתכל על כך דרך מטאפורה שהרבה אנשים מכירים.

למשל: רובוט לא עושה שום דבר בלי פקודה מסוימת; מכונת כביסה עובדת לפי תוכנית מסוימת.

(אני): הלו, אני מהנדסת מכונות. התמחיתי בתחום הרובוטיקה ואני ממש לא מוכנה שיגידו דברים רעים על רובוטים. הם יכולים לעזור ולקדם אותנו בתחומי הרפואה, התעופה ועוד.

(שוסטר): לא, לא התכוונתי לומר רעה על רובוטים. כוונתי היא שהמכונה לא עושה שום דבר בלי תוכן. אם אין תוכן - אי אפשר להשתמש בה. במובן הזה האדם קצת דומה למכונה שיש לה הוראות הפעלה. אבל, האדם יכול להיות המתכנן של התוכנית של עצמו. הוא הקובע את התוכנית! אדרבא, האדם לא סתם עושה דברים. הוא פועל לפי החלטות, רעיונות, תוכניות שהוא מכיר או לא מכיר בהן; שאלות שהוא מחליט או לא מחליט לגביהן.

השאלה היא מה דרך הפעולה שלו ואם הוא מודע לתוכנית שלו. האם יש לו את ההכרה במה שהוא עושה ולמה הוא עושה. יש הרבה אנשים שחושבים שהם "סתם" עושים דברים והם אולי, בעצם, בורחים מאחריות; מההיכרות העצמית של האדם.

***

(אני): איך את רואה את המילה "ייעוץ"?

(שוסטר): היועצים הפילוסופיים מתארים את התמחותם במילה לעזור, כדרך לעזור או לדאוג לאנשים - ולא כתרפיה. המילה ייעוץ באה מלשון 'מתן עצה', ואין למילה 'ייעוץ' פירושים אחרים או קליניים. הייעוץ הפילוסופי יכול להציע עזרה במצבים רבים, גם בקשיים אישיים (אותם מצבים של קושי ושל מצוקה) וגם בהתלבטות בדרך החיים. זהו הניסיון לאחד מחשבה פילוסופית עם פעילות החיים. זו תפיסה שבאמת יותר פתוחה מאשר ייעוץ פסיכולוגי.

כל אדם יכול להיתקל בקושי או בתקופה רעה כלשהי בחייו בחיים המודרניים שלנו. כמעט כל אחד או אחת ייתקלו במצב קשה והשאלה היא איך מתייחסים לקשיים.

(אני): אנשי הפסיכולוגיה יתחילו לחקור את מבנה הנפש "הפסיכולוגי" (לפי הגדרתם) ויחפשו בעיה נפשית.

(שוסטר): הפילוסופיה מתייחסת לקושי כחלק מן החיים, כמצב שכל אחד יכול להתנסות בו במציאות היומיומית. 

כאמור, כל אחד מאתנו יכול להגיע למצב של תקופה קצת יותר רעה בחייו בה יזדקק לעזרה. מה לעשות, אולי זהו חלק מן החיים המודרניים. דוגמא טובה לכך הובאה על ידי  הפילוסוף פול טיליץ' (Tillich) בספרו "The courage to be". הוא הציג את הפירוש האקזיסטנציאלי למילה "חרדה". הוא הראה אותה כרגש אנושי שזוהה כתופעה אנושית עוד בימים קדומים (מימיו של אפלטון), ונותח עד לימיו של ניטשה ופילוסופים אחרים כגון האקסיסטנציאליסטים. שימי לב - החרדה זוהתה כרגש אנושי, כחלק מהמציאות של חיינו. כלומר, החרדה היא חלק מחייו של כל אדם. היא הפכה לבעיה כאשר החלה להיתפס כמשהו שונה, יוצא דופן. אז התחילו כל מיני הבנות פתולוגיות בנוגע לחרדה להתפתח. היועץ הפילוסופי אינו מבחין ב"חרדה פתולוגית" אלא בקושי שהוא חלק מחייו של כל אדם. טיליץ' האמין שאנשים צריכים אומץ כדי להתגבר על החרדה. כל אדם יכול למצוא בתוך עצמו את האומץ או לקבל אותו דרך התפלספות, התבוננות פילוסופית על העניין.  

***

(אני): סיפרת פעם שהיו פסיכולוגים שבאו אלייך לשמוע על דרך נוספת לעזור לבני אדם. למה הם באו?

(שוסטר): הם הרגישו שהגישה ה'מדעית' שלהם לא הספיקה להם. הם בעצם הרגישו שמה שהם עושים הוא שטחי והם חיפשו משהו עמוק יותר.

(אני): על מה הם באו לשאול?

(שוסטר): הם חיפשו דרך חיים פילוסופית ושאלו על דברים כמו משמעות החיים ועוד.

(אני): אלו שבאו אלייך לפחות היו מוכנים לשמוע על דרך אחרת.

***

התפעלות (Wonder)

(אני): אמרת שחלק מהייעוץ הפילוסופי הוא התפעלות. אני מאוד אוהבת את המילה "התפעלות", היא בדיוק ההפך מהתבניתיות ומההינעלות הפסיכולוגיות.

"התפעלות" כגישה היא בדיוק ההפך מלומר שבן אדם יהיה משעמם וצפוי ושברור שיש תיאוריה שיש לשייך אותו אליה. הגישה הזו היא גם בדיוק ההפך מלבוא ולומר: 'מן האדם הזה נדהמתי' בגלל שיש לו שאלות מעוותות. כלומר, ההפך מהציטוט: ' אדם זה הוא כה מעוות, אני ממש "נדהמתי" ממנו. לא התפעלתי ממנו אלא נדהמתי (לשלילה)'.

(שוסטר): למילה 'התפעלות' (To Wonder) יש שתי משמעויות. גם משמעות של שאלה וגם משמעות של "פלא" - משהו יוצא דופן.

(אני): ואיך משמעות ה"פלא" מתקשרת אלינו?

(שוסטר): היא בהחלט מתקשרת. רוב הזמן אנשים מקבלים את המציאות כדבר ברור, מוגדר לפי ההגיון והניסיון - ושלא צריך לחשוב עליו. רק אם מתחילים לראות דברים כפלא, כדבר שאי אפשר להבין אותו במבט ראשון - אז קיים הצורך להתבונן, להתפעל, לנסות להבין דברים לעומקם, כי אז המפגש הסטנדרטי עם המציאות כבר לא קיים.

(אני): גם ביהדות זו נקודה מאוד חשובה. אצלנו בבית הכנסת (ביכ"נ רפורמי) אוהבים לספר סיפור על הפרה הנותנת חלב. כולנו כל כך רגילים לכך שפרה נותנת חלב כך שאנחנו לא ממש מתפעלים מכך.

אם הפרה הייתה נותנת יום אחד משקה קולה כולנו היינו רואים זאת כ"פלא", כ"נס". אבל הרי גם החלב שאנו מקבלים מן הפרה הוא בגדר נס הבריאה.

(שוסטר): נכון. אריסטו חשב שההתפעלות היא ההתחלה של הפילוסופיה.

(אני): במקום שבו מתחילים להתפעל, להסתקרן, לשאול, אפשר לחשוב. אולי בעצם המחשבה היא התחלת ההתפעלות; בכל אופן הן הולכות ביחד.

***

הערת סיום

ספר זה מציג שיחה ביני לבין ד”ר שוסטר על הייעוץ הפילוסופי. כתבתי את הדברים מנקודת התרשמותי האישית. שיחה זו איננה הייעוץ הפילוסופי עצמו, למרות שבהחלט אפשר לראות בה הרבה מאוד ממאפייניו של הייעוץ ואפשר להקיש ממנה על כמה מתכונותיו.

* * *

לאף אחד אין מונופול על האמת. גם לנו לא. רציתי להראות עוד גישה, עניין, דרך אחרת. הלוואי שיש בידי לעזור, ולו רק לנפש אחת, באמצעות הספר הזה.

גם אני נעזרתי פעם בייעוץ הפילוסופי (אם כי לא הבאתי את סיפורי האישי בספר זה) - ורציתי ליידע עוד אנשים שקיימת אלטרנטיבה, שאפשר גם אחרת.

ביבליוגרפיה

הייעוץ הפילוסופי הוא תחום רחב. הבאתי כאן רק מעט מאוד ממנו ואתם מוזמנים להמשיך ולקרוא. קיימים מאמרים וספרים רבים בנושא והתחום הולך ומתרחב.

חיבורים שהוזכרו במהלך הספר

1."בעיות בפילוסופיה של המוסר", הוצאת האוניברסיטה הפתוחה ,

יחידה 5 עמ' 42, ראש הצוות: ד”ר אלעזר יריב (הספר מוזכר בפרק א').

2. "לסגור חשבון עם הפסיכואנליזה" ו-"כנגד הפסיכותרפיה" מאת ג'פרי מייסון, הוצאת מחברות לספרות. מוזכרים בפרק ב'.

מדובר בשני ספרים חשובים מאוד שמראים את הצד השני, האפל, של הפסיכולוגיה.

3. "לודוויג ויטגנשטיין - ממואר"  מאת נורמאן מאלקולם, הוצאת הקיבוץ המאוחד, הדפסה שניה 1995. הזכרתי את הספר ביחס להערה שהעיר ויטגנשטיין על הפסיכואנליזה (פרק ב') ובפרק ד' -  מומלץ מאוד לקריאה!

4. ספרה של ד”ר שוסטר בנושא הייעוץ הפילוסופי:

 PHILOSOPHY PRACTICE - An Alternative to Counseling and Psychotherapy / Shlomit C. Schuster  .

הספר יצא בהוצאת  London “PRAEGER”,  Westport, Connecticut, 

וכיום מופיע רק בשפה האנגלית (בקרוב באיטלקית, בהולנדית ואף בסינית). הספר מוזכר בפרק ג' ובפרק ד'.

5. "מארקוס אורליוס - קיסר ופילוסוף" מאת נתן שפיגל, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תש"ם. כפי שכתבתי בפרק ד', הספר אינו קל לקריאה אך למרות הרתיעה הראשונית ממנו כדאי  לקרוא (לפחות) את החלק הראשון שכותרתו: "האיש ופועלו".

6. "כה אמר זרתוסטרא" מאת פרידריך ניטשה, הוצאת שוקן. הציטוטים מתוך התרגום העברי של ד”ר ישראל אלדד. הספר מוזכר בפרק ד'.

7. ספרי עיון מומלצים בפילוסופיה יהודית:

 בפרק ד' מוזכר הפילוסוף הרב דב הלוי סולובייצ'יק.

בין ספריו: "בסוד היחיד והיחד"- הוצאת "אורות" ירושלים, "איש ההלכה- גלוי ונסתר", ו"ימי זיכרון" - שניהם בהוצאת ההסתדרות הציונית העולמית (המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה), ירושלים. ספר נוסף, "פרקים במחשבת הרב סולובייצ'יק", נכתב על ידי הרב אברהם בית דין, גם הוא בהוצאת ההסתדרות הציונית העולמית.

8. "המין השני" של סימון דה בובואר. עד כה הופיע תרגום בעברית לכרך הראשון בלבד- העובדות והמיתוסים - בהוצאת בבל, תרגום: שרון פרמינגר. הספר מוזכר בפרק ה'.

ספר מעניין, חשוב ומומלץ מאוד. כל מילה נוספת מיותרת.

9. "סארטר וסימון דה בובואר" מאת וולטר ואן רוסום, מתוך סדרת "זוגות", הוצאת ספרית פועלים, הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. תרגום: מרים קראוס (הספר מוזכר בפרק ה' כרקע על חיי דה בובואר).

ספר מומלץ מאוד ומעניין. תאור חיי הזוג מרתק על אף מספר חוסרים בו.

10. "חוצות הקווים"- מאת ד”ר גיזי רפפורט, הוצאת למשכל הוצאה לאור מיסודן של ספרי חמד וידיעות אחרונות, 1999.

ספר מעולה עם רעיונות מקוריים ואמיצים. מוזכר בפרק ה' ואני ממליצה עליו המלצה חמה.בזכותו נעשיתי אופטימית.

11. בפרק ה' מוזכר הספר "קוראות מבראשית" - נשים יוצרות כותבות על ספר בראשית. עורכת: רותי רביצקי, משכל הוצאה לאור והפצה, 1999.

מוזכר לגבי פירושה של שולמית אלוני לסיפור בראשית, עמ' 47-54.

12. הזכרתי בפרק ו' גם ראיון רדיופוני אשר התקיים במסגרת התוכנית "שעה קלה".

מנחה: יעל צדוק, מפיקות: רונה גרשון ורותי כהן, שודר ב- 1999.

***

במהלך הספר הזכרתי כמה ספרים באופן שלילי כלשהו. כמובן שמדובר רק בדעתי הפרטית (כפי שייתכן שהספרים עליהם המלצתי לא ימצאו חן בעיני כל קורא/ת). אתם מוזמנים לבדוק מהי דעתכם לגבי ספרים אלו:

1.      "שעה קלה עם סארטר", "שעה קלה עם קאנט", מאת פול סטראת'רן בהוצאת "מודן" (מוזכרים בפרק ד', כדוגמא לכך שלא כל ספר על פילוסופיה או על פילוסופים נמצא ברמה גבוהה ומעניינת). לא אהבתי את האופן הפסיכולוגי המתנשא של תאור חיי הפילוסופים.

גם הפילוסופיה שלהם מוצגת בצורה שטחית בעיניי.

2.      "אפלטון במקום פרוזק" מאת ד”ר לו מרינוף/ הוצאת כתר, 2004. מוזכר בפרק ד' כיועץ פילוסופי אשר רעיונותיו אינם מקובלים בקרב יועצים פילוסופים לא מעטים.