סוף המסע...

ביום הולדתו השמונים ושתים הוציא לאונרד כהן את “אתה רוצה את זה אפל יותר” (בתרגום) – שיר רציני ומעורר מחשבה על תפיסת האל ועל עולמו הפנימי של המאמין. כהן הוא יהודי קנדי חילוני, אולם עבודתו כולה קשורה אל היהדות. לעתים קרובות הוא מטמיע בשיריו מוטיבים מן התנ”ך וחלק משיריו חושפים קשר עמוק אל ישראל. הוא גם משלב בשירותו דימויים נוצריים שונים.

עתה, בגיל שמונים ושתים, הוא מהרהר במוות. לאחר קריירה ארוכה ומוצלחת, הוא מעז להביט קדימה, אל עבר ‘העולם הבא’. המחשבה על המוות היא למעשה דו-שיח עם האל. המוות המתקרב יוצר קירבה אל האל והופך אותו לבן שיח, אם כי זהו כמובן מונולוג ללא תשובות.

השיר כולל שני מרכיבים: האשמות גלויות וברורות של כהן כנגד האל, ואמירה חוזרת ונשנית: אלוהים, אני מוכן, הנני. המילה ‘הנני’ מופיעה בעברית.

בחלק הראשון כהן מנסח טיעון פילוסופי עמוק: האל הוא מקור לסבל עצום, ופשעים נוראים נעשו בשמו. יש לשים לב כי זו איננה קביעה של אתאיסט, של אדם שאינו מאמין. הוא אינו אומר שהעולם היה טוב יותר בלי דת. עצם העובדה שהוא מנהל שיחה עם האל מעידה כי הוא מאמין בקיומו.

לאחר מכן הוא אומר כי האל עצמו הפך את הקיום האנושי לקשה וכואב. “אתה רוצה את זה אפל יותר” הוא אומר לאל שוב ושוב, מרמז כי האל אינו רוצה שחיי האדם יהיו מלאי אושר וסיפוק, אלא דווקא עצובים ומלאי יגון. הטיעון הזה, שנראה פרדוקסלי ואנטי-דתי, הועלה גם על ידי הסופר הנוצרי הגדול פיודור דוסטייבסקי. מאמין נאיבי עשוי לחשוב שהאל הוא מקור כל הטוב, ובסופו של דבר יגבר כוחו על הרוע. אבל דווקא האל עצמו הוא מקור לסבל האנושי. לא באנו לעולם כדי לשמוח אלא כדי לסבול. אלוהים גרם לכך; אנחנו “כיבינו את הלהבה” (ת). הגאולה איננה מצויה בעולם הזה, אלא רק בעולם הבא. “זה כתוב בכתבי הקודש” (ת) הוא אומר; אם תקראו בקפידה את התנ”ך תראו שאלוהים מעולם לא הבטיח אושר בעולם הזה.

מתוך פרספקטיבה זו יוצר כהן ניגוד בין האדם לאל. “אם אתה מחלק את הקלפים, אני מחוץ למשחק/ אם אתה המרפא, אני נכא וצולע” (ת). משום שהאל הכל יכול אינו מקור הטוב, הוא אינו אידאל שיש לשאוף אליו. הטון הפרובוקטיבי פה ברור: אם אתה (אלוהים) הוא התגלמות הטוב, אני מעדיף להיות רע. אם האל הוא מקור של כל הרבה סבל ויסורים, אני מעדיף להיות עם הפושעים והחוטאים.

אולם חריפות ככל שיהיו המלים הללו, הן מקבלות משמעות שונה בשל המרכיב השני של השיר: “אני מוכן, אלוהים. הנני”. ‘הנני’ הוא ביטוי לנוכחות מודגשת. בתנ”ך לעתים האל עצמו אומר הנני, לפני שהוא מכריז שיפעל בדרך מסוימת, או האדם, שהאל או נציגיו פונים אליו. בעקידת יצחק אברהם אמר “הנני”. כשהאל נגלה ליעקב בחלום הוא אומר “הנני”. משה מול הסנה הבוער אמר “הנני”. שמואל אמר לאל “הנני” ועוד ועוד. גיבורי התנ”ך הניצבים מול אל כל יכול אומרים “הנני” כביטוי לביטול המחשבות והרגשות האישיים שלהם, כשהם ניצבים מול בורא עולם.

הקסם של השיר נעוץ בשילוב בין שני המצבים התודעתיים הללו: אחד של מאמין מריר, שאומר במפורש שהציפייה לעזרה ואהבה מן האל הסתיימה באכזבה גמורה: “מיליון נרות דולקים לזכר העזרה שלא הגיעה”… או “האהבה שלא הופיעה” (ת). האחר, של אדם אדם מאמין, נטול ספק או עוינות, ממתין למוות, שאותו הוא מתאר במונחים דתיים לחלוטין: למות זה כשאלוהים לוקח אותך. האמביוולנטיות הזו באה לידי ביטוי גם במוסיקה: חלקה מודרנית וקצבית, חלקה חזנות. אם רוצים לנסות ולנחש איזה חלק חשוב יותר, השיר מסתיים לצלילי שירתו של החזן גדעון צלמייר ומקהלת בית הכנסת.

אולי בעתיד יבחנו היסטוריונים אל השיר הזה כדי להבין את התקופתנו. ייתכן שהם יגיעו למסקנה כי למרות שהתרבות המערבית נראתה מודרנית וחילונית לחלוטין, העבר הדתי לא נעלם, בוודאי כשאנשים התמודדו עם שאלות של חיים ומוות

מקור: http://onourselvesandothers-heb.com/?p=1289