במשך רוב ההיסטוריה הייתה רמת הגולן אזור ספר בין ארץ ישראל שבעמקי הירדן והכנרת ובין סוריה שבאגן נהרות דמשק. לא היה שום קו גבול מוגדר, מסומן או טבעי, שהבדיל בין ארץ ישראל לסוריה.
בתקופה ההלניסטית התפתחו קהילות יהודיות בסוסיתא, סלוקיה וחיספין. אלכסנדר ינאי בנה את גמלא כעיר יהודית.
לאחר חורבן ירושלים והבית השני ובמשך התקופה הביזנטית, היו בדרום הגולן ובבשן יישובים יהודיים רבים, גדולים ומשגשגים, כחלק מהגליל היהודי. מהמאה השישית לסה"נ הידלדל היישוב היהודי בגולן, ושרידיו האחרונים חדלו להתקיים בסוף המאה ה-15.
בתקופה העות'מאנית הייתה ארץ ישראל חלק ממחוז סוריה, ולא היה כל גבול בין סוריה וארץ ישראל.
בשנות השמונים של המאה ה-19, בימי העלייה הראשונה, נעשו ניסיונות להקים יישובים יהודיים בגולן, כחלק מארץ ישראל. בעזרת "אגודת חובבי ציון" הוקמו שתי מושבות בגולן על ידי בני היישוב הישן מצפת. הברון רוטשילד רכש עשרות אלפי דונמים בחורן, והחל בניסיון ליישבם. התנאים הפיזיים, הפוליטיים והביטחוניים הקשים הכשילו את מאמצי ההתיישבות ההרואיים. ב-1920 נרצחה בידי ערבים המשפחה היהודית האחרונה במושבה בני יהודה שבדרום הגולן.
משנות העשרים של המאה העשרים, ארץ ישראל הלכה והתקבעה בתודעת היישוב היהודי כפי שהייתה בגבולות המנדט. הגולן כחלק מארץ ישראל התפוגג ונמחק במהירות מתודעת היישוב ומהתודעה הישראלית. אפילו בסמל האצ"ל ותנועת החירות, הגולן אינו חלק מארץ ישראל. בסוריה נקראה הרמה "אל ג'ולן", אך בשפה, בתקשורת ובתודעה הישראלית היא נקבעה כ-הרמה הסורית
בתחילת שנות ה-50 השתלטו הסורים על שטחי ישראל ממערב לקו הגבול הבינלאומי בינם ובין ישראל, באזור חמת גדר–אלמגור והחוף המזרחי של הכנרת. השתלטות זו יצרה קו חדש בין המדינות, אשר לימים נודע בשם 'קווי ה-4 ביוני', וזאת כדי להבדילו מקו הגבול הבינלאומי שנקבע בתקופת המנדט הבריטי.
בעקבות הקמת המוביל הארצי, שהוביל מים מהכנרת למרכז ישראל ודרומה, ב-1964 פתחה סוריה (בברכת שאר ארצות ערב) בניסיון לסכל את מפעל המים הישראלי על ידי הטיית מקורות הירדן - נחל דן, בניאס וחצבאני, ולהעבירם בתעלה מזרחית לכנרת (על גבי השלוחות המערביות של הגולן) אל הירמוך והירדן. בעקבות זאת החלה המלחמה על המים. כדי להכשיל את מפעל ההטיה הסורי ניצלה ישראל תקריות-ירי סוריות על-מנת לתקוף את מקימי התעלות הסוריות.
במהלך מלחמת ששת הימים הפגיזו הסורים את ישובי עמק החולה וראש פינה, וטנקים סוריים אף ניסו להתקדם לעבר קיבוץ דן. למרות זאת, לא הייתה כוונה לממשלת ישראל לכבוש את רמת הגולן[6]. רק בימיה האחרונים של המלחמה, לאחר שהתרכזו מספיק כוחות בגִזרה, ובעקבות לחץ של משלחת יישובי הצפון[6], הוחלט לכבוש את רמת הגולן ולשים קץ לאיום ההפגזות על יישובי עמק החולה. ב-9 ביוני, לאחר תום הקרבות בחזית המצרית ובחזית הירדנית, תקף חיל האוויר הישראלי את הרמה במתקפה אווירית מרוכזת ומתמדת. במקביל הופעלו שבע חטיבות, בפיקודו של אלוף פיקוד הצפון, דוד אלעזר. ההתקפה התרכזה בגיזרת הבניאס וצפון רמת הגולן, שם היה השיפוע בעלייה לרמה מתון יחסית, וכוחות השריון יכלו לעלות לרמה ולהתקדם כמעט עד מחצית הדרך לקונייטרה. קרב ידוע במתקפה זו היה בתל פאחר. במרכז הרמה תקפו כוחות רגלים את המוצבים הסורים והשיגו גם הם התקדמות לא מעטה. במהלך הלילה הרחיב צה"ל את הטריז דרומה, עד לאזור גשר בנות יעקב. בבוקר יום שבת, 10 ביוני, פרצו כוחות שריון וחיל רגלים מזרחה תחת סיוע אווירי, והצליחו להגיע, בצפון רמת הגולן, אל מעלה החרמון ואל קונייטרה, ובדרום רמת הגולן אל צומת רפיד. ב-10 ביוני בשעה 14:00 נפסקו הקרבות ברמת הגולן ונסתיימה למעשה הלחימה.
שטח של כ-1,250 קמ"ר מרמת הגולן נכבש מסוריה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים בשנת 1967, והוחל עליו ממשל צבאי. בשטח שנכבש על ידי ישראל התגוררו כ-128,000 אזרחים סורים – כרבע מהם התגוררו בעיר קוניטרה, והשאר גרו ב-222 יישובים וחוות. לאחר הניצחון הישראלי כ-115,000 עד 122,000 מהאזרחים הסוריים עזבו את הרמה ועברו לשטח סוריה; מרבית הכפרים הסוריים נהרסו לאחר מכן.[5] לפי הערכות ישראליות נע המספר בין 50 ל-70 אלף פליטים
לאחר כיבוש רמת הגולן, הקים צה"ל מערך הגנה לאורך קו הגבול החדש עם סוריה, שכלל 20 מוצבים, תעלות נ"ט לאורך הגזרה ופרש כוחות שריון. הצבא הסורי שנחלש מאד לאחר מלחמת ששת הימים, לא יזם פעולות התקפיות עד לסוף 1969. בחודש דצמבר 1969, לאחר לחץ מדינות ערב באזור וקרוב להשלמת ההתחמשות מחדש, התחיל הצבא הסורי ביוזמות התקפיות, נקודתיות בהיקף מצומצם לאורך קו הגבול. בכך הצטרף למצרים שהייתה שקועה במלחמת ההתשה לאורך תעלת סואץ. במהלך 1970, המתיחות לאורך הגבול הסורי-ישראלי עלתה בהדרגה וצה"ל הגיב בפעולות יזומות משלו. שיאה של המתיחות היה בקרבות שנודעו כמלחמת שלושת הימים.
היישובים הישראלים הראשונים בגולן הוקמו על רקע אידאולוגי וביטחוני על ידי מספר גופים מיישבים, ובהם הקיבוץ המאוחד, איחוד הקבוצות והקיבוצים, הקיבוץ הארצי ותנועת המושבים הדתיים – בדומה ליישובים אחרים שהוקמו באותה עת בסיני ובבקעת הירדן. היישוב הראשון – מרום גולן הוקם כבר חודש לאחר המלחמה, ב-14 ביולי 1967. לאחר מלחמת יום הכיפורים הוקמה מועצה אזורית חדשה, מועצה אזורית גולן, שכללה את כל שטחי הגולן, למעט שטחי 5 הכפרים הסוריים שנותרו לאחר המלחמה. המתיישבים בגולן הקימו גוף שמייצג אותם – "ועד ישובי הגולן". מאז 1967 נבנו 33 יישובים ישראליים ברמת הגולן.