מאמרים

מה מותר לסאטירה?

במאמרו של קורט טוכולסקי, הוא מציין כי הסאטירה היא כלי חיוני לשיפור החברה, אך לעיתים נחשבת לשלילית או פוגענית. הוא טוען שהסאטירה צריכה להיות חדה ומגזימה, כי רק כך ניתן להבהיר את האמת ולהלחם ברעות החברתיות, כמו אלכוהוליזם או עוולות אחרות. טוכולסקי מבקר את גרמניה על כך שהיא נמנעת מלעסוק בנושאים חשובים וגדולים ומעדיפה להימנע מלהתמודד עם פגמים חברתיים, דבר שפוגע בכוחה של הסאטירה.

הסאטיריקן, לדבריו, הוא אידאליסט שמצפה לעולם טוב יותר, אך העולם רע ולכן הוא יוצא נגדו. טוכולסקי מדגיש כי הסאטירה חייבת להיות כנה ומרושעת, אך לא לפגוע במי שמקבל אותה בצורה ביקורתית. הוא מבקר את זהירות היתר של הסאטיריקנים הגרמנים, שלדבריו נזהרים מלהתעמת עם מוסדות או מעמדות, ובכך מאבדים את עוצמת הסאטירה. בסופו של דבר, הוא טוען כי הסאטירה אמורה להיות חופשית לחלוטין ולעסוק בכל נושא, כל עוד היא כנה ונלחמת בשחיתות ובחולשות החברה

הצל והעכבר:

המאמר עוסק בסיקור התקשורתי המעמיק של יחיא סינוואר [לשעבר מנהיג חמאס ברצועת עזה] המאמר טוען כי העיסוק המוגזם בדמותו של סינוואר חורג מהקונטקסט החדשותי ומתחבר למיתוס שמתמקד בשני היבטים עיקריים של דמותו: כאדם ברברי ורצחני, וכדמות חידתית ומסתורית.

התקשורת הישראלית מציגה את סינוואר כדמות "המפלצת" שגרמה לישראל למפלה קשה, וכתוצאה מכך העיסוק בו מאפשר לחברה הישראלית להתמודד עם הטראומה שיצר הטבח. התקשורת מבצעת את התיוג של סינוואר כ"צל" ו"עכבר" – דימויים הממחישים את הזרות והאימה שהוא מעורר.

כדימוי של "צל", סינוואר מייצג את מה שהחברה הישראלית לא מבינה ומפחדת ממנו, בעוד כדימוי של "עכבר", סינוואר נתפס כדמות שתחושת הדחייה והפחד שהיא מעוררת מקבילה למפגש עם עכבר, שמתחבא ונע במנהרות. מאידך, יש גם דימוי נוסף של "עכבר" – דמות חינוכית ומואנשת כמו מיקי-מאוס, המופיעה בגרסה סאטירית של סינוואר בתוכנית "ארץ נהדרת", שם הוא מוצג כעכבר שובב וצוחק.

בסופו של דבר, המאמר מציין כי הסיקור האמיתי של סינוואר בתקשורת הישראלית משמש ככלי להחזרת תחושת השפיות והביטחון, אך גם מייצר דימויים דו-ערכיים שמחמירים את ההתרסה והפחד מה"אחר".

סאטירה ולשון הרע:

המאמר עוסק בהבחנה בין סאטירה ולשון הרע בהקשר של תביעות לשון הרע בתקשורת ובמסגרת סאטירית. סאטירה היא כלי אומנותי שמבוסס על הגזמה ולועגת לדברים במטרה להניע שינוי או להשפיע על דעת קהל, אך היא אינה חסינה לחלוטין במקרים שבהם היא פוגעת בזכויות אחרות כמו הזכות לשם טוב. פסיקת בתי המשפט קובעת כי יש לאזן בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם טוב, במיוחד כאשר סאטירה הופכת להיות כלי להשמצה ופגיעה, ולא רק להומור. במקרים כאלה, אם הסאטירה מהווה הסתרה של לשון הרע, יש עדיפות לזכותו של האדם לשמו הטוב על פני חופש הביטוי. 

הרייטינג לא מאפשר סאטירה אמיתית:

דני קרמן, המאייר והסאטיריקן המוערך, שוחח על יצירתו ועל שינויים בתעשיית הסאטירה, כשהביע דאגה מכך שהסאטירה האמיתית כמעט נעלמה בעקבות התמקדות ברייטינג ובחשיפה המונית. הוא טוען כי סאטירה כיום נערכת בעיקר על במות קטנות ולא ממומנות, ומדבר גם על יחס מוזר לעבר הישראלי, שמתערבב בין כבוד לעבר לבין נטייה לשכוח ולהזניח את תרבותנו הקודמת. קרמן גם הצהיר שהוא לא רואה את עצמו כאמן, אלא כמאייר וכותב, ושחסרה לו התמימות והפשטות של תחילת דרכו האומנותית בשנות ה-60.