Embedded Files
מה שהתחיל את הכל: אבדן הילדות / ניל פוסטמן
לפני הכל, צריך להתחיל מההתחלה, ואיך נוצר המושג המפורסם ביותר בנושא - אבדן הילדות הינו ספר מאת ניל פוסטמן שיצא לאור בשנת 1982, בספרו פוסטמן מדבר על כך שהטכנולוגיה המודרנית, בעיקר הטלוויזיות, מקצרות את שלב הילדות ואת התמימות שכרוכה בשלב זה. הספר הביא לעולם את המושג מפתח " אבדן הילדות".
קודם כל צריך להגדיר מתי נוצרה הילדות. פוסטמן קושר את מושג הילדות עם היווצרות הקריאה והדפוס. בערך במאה ה-16 הקריאה הייתה באותה תקופה סביבה תקשורתית חדשה מפני נגישותה לציבור וההמונים. וכך נוצר, בעצם על פי פוסטמן, מושג הילדות. הילדות אצלו היא התקופה בה הילד לומד בבית הספר בעזרת ספרים והדפוס. הדפוס העניק לנו את עצמיותנו כפרט ייחודי, ותחושת העצמיות המוגברת הייתה מין הזרע של פריחתה והתפתחותה של הילדות. הילדות לא צצה בין לילה, לקח לה כמה עשורים, ואפילו מאות שנים, כדי להפוך למושג ואבן דרך בתרבותינו. הספרים, למשל, היו הכרחיים בהיווצרות מושג הילדות, פוסטמן מצטט מדבריו של ההיסטוריון לואיס מאמפורד: " יותר מכל אביזר אחר, שיחרר הספר המודפס את בני האדם משלטונם של המיידי והמקומי [...] להיות קיים משמעו היה להיות קיים בדפוס, בעוד יתר העולם נטה להיות יותר ויותר באפלה. הלימודים הפכו ללימוד מתוך ספרים ". כפי שאתם יכולים לראות הספר המודפס יצר דרך חדשה לארגון תוכן, דרך חדשה לארגון המחשבה בצורה יעילה ונגישה לרוב ההמון. לסיום חלק זה, אפשר להבין שהילדות, כפי שפוסטמן מגדיר אותה, היא תוצר חברתי ולא בהכרח ביולוגי.
פוסטמן ממשיך ואומר שיכולתו של האדם לשלוט בטבעו ולהתגבר עליו הפכה לאחד ממאפייניה של הבגרות. ככל שהתפתח מושג הילדות, כך החלה החברה לצבור יותר ויותר סודות שיש להסתיר אותם מפני הילדים, סודות שהם למעשה הטאבו החברתי: מיניות, אך גם כסף, אלימות, מחלות, מוות, יחסים חברתיים, ואפילו אוצר מילים שנמנעו להשתמש בהם בנוכחות הקטינים. אחד ההבדלים המשמעותיים בין ילד ולמבוגר היה פריטי מידע על העולם והחברה שהילד לא היה מודע עליהם. לקראת, ובתקופת, הבגרות אנו מגלים להם בטיפות את פריטי מידע אלו - שהשיא הוא " המידע המיני".
אנו קופצים להתקופה שבין השנים 1850 ל-1950 שמייצגת את פסגתה של הילדות. באמריקה נעשו במשך שנים אלו נסיונות שהוכתרו בהצלחה להכניס את כל הילדים לבתי הספר ולהוציאם מעבודה בבתי החרושת, להעניק להם בגדים משלהם, חפצים משלהם, ספרות משלהם, משחקים משלהם, ועולם חברתי משלהם. חוקקו להם חוקים, מעמד מועדף נקבע להם, ונתנה להם הגנת הטאבו החברתי מפני סודותיהם של המבוגרים. אך בשנות ה-50 של המאה ה-20 כל החלום המתוק הזה נהרס על ידי מדיום חדש שנכנס לתמונה - וכמעט לכל בית באמריקה - הלוא הוא הטלוויזיה.
בעיקר בהשפעת הטלוויזיה החופשית, התחרותית, מרובת הערוצים והתכנים, נתונה הילדות בסכנה. עם ביטול המחסומים שהציבה החברה כדי להגן על הילדות, וכתוצאה מכך תוביל לחשיפה של סודות המבוגרים. פירוש הדבר שהטלוויזיה מבטלת את הקו החוצה בין הילדות לבגרות בכמה אופנים: הראשון הוא שאין צורך בלימוד כדי להבין את התוכן שמוצג בה, היא מדיום חזותי. שנית אינה טמון בתוכה מורכבויות מסוימות לחשיבה או להתנהגות. ושלישית, אין היא מפרידה את קהל היעד שלה לסוגים. פוסטמן סוגר את טענתו שבכך שטלוויזיה אינה יכולה לשמור בתוכה סודות, וללא סודות (טאבו) לא יכול להתקיים הילדות - כלומר כך מתחיל תהליך אבדן הילדות.
ההשפעות וההשלכות של הטכנולוגיה על הילדים: כיצד אמצעי המדיה החדשה משפיעים על ״אובדן הילדות״ בהשוואה להשפעת אמצעי המדיה המסורתית? (תהילה דנן 2020)
תהילה דנן טוענת שכאשר הורים ידעו מה הן ההשפעות של הטכנולוגיה על ילדים שלהם, הם ינסו להפחית את השימוש בה לילדים מגיל צעיר. הדעה האישית של דנן היא שההורים צריכים להיות נוכחים יחד עם ילדיהם כאשר הם צופים בתכנים בטלוויזיה, בטבלט, מחשב או בטלפון החכם ולשלוט בתכנים שהילדים רואים. הטענה הראשית של דנן היא שדנן סבורה שהילדות היא תקופה שמתקצרת מהר יותר כאשר ההורים נותנים לילדים להתקרב בגיל מוקדם יותר לטכנולוגיה.
לפי נועם (2007) הילדים, בתקופת הילדות, היו מכונים על ידי המבוגרים בתור "פרחים מוגנים". מכיוון שהילדים בתקופה הזו חיים בעולם שהוא מין בועה, מיקרוקוסמוס, שאליו המבוגרים שומרים על תמימות הילדים. על פי דברי נועם "העולם ידע תמיד שילדים הם מחוץ לתחום כאשר מדובר בחלקים המכוערים והאכזריים יותר של החיים". נועם מסכם ואומר שהילדות היא עולם שהולך ונעלם, הילדים מתלבשים כמבוגרים, עושים דיאטות, וחשופים למידע באמצעות הטכנולוגיה שהדורות הקודמים היו מגלים בגיל הרבה יותר מאוחר.
מאמר זה של דנן מדבר על אובדן הילדות, אז כמובן שהיא תציין ותרחיב, כמו עבודתי, על ספרו של ניל פוסטמן "אבדן הילדות". אחסוך מכם את שלב זה בעבודתה של דנן, כי עברתי כבר על ספרו של פוסטמן. אבל הכלול פה נקודה מעניינת שדנן מציינת: שהמצב בתקופתנו נהפך להיות כך שהטלוויזיה הופכת להיות סוכן החיברות שמשפיע יותר ויותר על הילדים. הילדים רוצים להפוך ולהיות יותר כמו שהם רואים בטלוויזיה, לוקחם משם דוגמאות לחיקוי, מודלים. ובכך הטלוויזיה מחנכת את הילדים ולא הוריהם. לכן נוצר מצב בו ההורים מפסידים במלחמה נגד המדיום (הטלוויזיה).
דנן מוסיפה לטענתה שבמחקר שפורסם ב-" JAMA Pediatrics " נמצא כי ילדים שצופים בטלוויזיה 3 שעות או יותר, מדי יום, בגיל 14 ומטה - נמצאים בסיכון גבוה פי 3 לנשור מהלימודים אקדמיים. לדברי החוקרים צפייה ממושכת בטלוויזיה בגיל 14 ומטה נמצאה קשורה קשר ישיר להפרעות ריכוז, כישלון השלמת שיעורי בית, שעמום תדיר בבית הספר, שיעור נמוך של בוגרי תיכון, ציונים גרועים ויחס שלילי כלפי בית הספר. דנן מביעה את החשש שלה לעניין.
לסיום דנן ממליצה לשלב את הטכנולוגיה בתבונה בחיי הילדים, ושהורים יבינו שכשנותנים לילדים להתקרב לטכנולוגיה שלב הילדות שלהם מתקצר והתמימות נעלמת "כלא הייתה".
תפקידו של הסמארטפון בתהליך: במבט ראשון הסמארטפון מוחק את הילדות. במחשבה שנייה, הוא עתיד להאריך אותה
(בר חיון, 2008)
עולם ללא גבולות, שאותו המדיה והתקשורת עזרו לרוצץ את גבולותיו, מעורר הרבה חרדה אצל הורים מסויימים. הם חוששים לכך שכל התוכן הטאבו חשוף לראווה וכך הילדים עלולים להיפגש פנים אל מול פנים עם תוכן מזוויע המיועד למבוגרים. המדיום שהכי מעורר חרדה אצל ההורים הוא הסמארטפון - הנמצא בחיק כל ילד צעיר ונותן לו גישה בלתי מוגבלת לסייר במקומות ששוחטות את התמימות ומביאות לאבדן הילדות.
אבל האם נכון להסיק שעולם ללא מחיצות וגבולות מחק את הילדות? אך כיום אנחנו יודעים שתקופת הילדות לא הייתה ארוכה כל כך. מחקר שהתפרסם בשנה שעברה בכתב העת "Child Development" מצא שבני נוער בארצות הברית מקיימים פחות יחסי מין, וגם פחות שותים, נוהגים, עובדים ואף יוצאים לבילויים. ותלמידי י"ב בעשור הנוכחי כבר יוצאים לבלות פחות מתלמידי ח' בשנות ה–90. איכשהו, גם כאן הסמארטפון עלה מיד לדוכן הנאשמים, והחוקרים עצמם שיערו שהגיוני לצפות מדור שתקוע כל היום במרחב הדיגיטלי להשהות את התחלת החיים האמיתיים. אלא שהמחקר מלמד שאבדן הילדות החל לפני שהשימוש באינטרנט היה נפוץ.
חיון מציעה לעזוב את הסמארטפון בצד, ולהסתכל על התמונה הגדולה. היא אומרת שהילדות מושפעת מהמצב הכלכלי של אותו בית. למשל, לפני כמה עשורים, כשלא היה אבדן הילדות, היו להורים יותר משאבים להשקיע בפחות ילדים. וכך הם השקיעו יותר בילדיהם ונתנו להם ילדות טובה. במילים אחרות, הארכת תקופת הילדות וההתבגרות הפכה למותרות שיותר הורים יכלו להרשות לעצמם. לב טענתה של חיון הוא שהארכת תקופת הילדות הייתה כרוכה בהידוק הפיקוח עליה.
מהטענה עולה שאלה - האם הפיקוח נועד בעיקר להגן על הילדים, או שמא להפחית את חרדת ההורים?
הסמארטפון מחדד את התהיות האלה. בגלל המחיצות שהוא מפורר והחרדה שהוא מעורר, נוצרו אפליקציות שנועדו לשלוט בשימוש בו. אפשר לשלוט בשימוש בסמארטפון, חיון מסכמת, שטוב לשחרר את הילדים, התנסות חופשית בריאה להם, אך גם חשוב להגבילם.
Winslow Homer, "Snap the Whip", 1872
יצירה של ולסקס בהקשר הילדות :
לאס מנינאס היא אחת היצירות המפורסמות ביותר של הצייר הספרדי בן המאה ה-17 דייגו ולסקס.
בציור מוצג את הנסיכה מרגריטה, המוקפת בבנות-לווייתה, גמדותיה וכלבהּ. בצד שמאל של התמונה ניתן לראות את ולסקס עצמו, נחבא למחצה מאחורי כן הציור הגדול.
היצירה זכתה למעל למאה פרשנויות וניתוחים שונים, אני מתמקד בה בשל שהיא מתקשרת לנושא סוף הילדות ובעיקר לילדות עצמה בימי הביניים.
כפי שניתן לראות את הנסיכה, שאפשר להניח שהיא בסביבת גיל הילדות, במעמד גבוהה, מוקפת בכל בני לוויותיה, היא לבושה בבגדים של אצולה אך שהם גם של מבוגרים. בנוסף, היא המרכז של היצירה, כך שהדבר מרמז שבתקופה הילדים היו במרכז של העניינים, והילדות הייתה שמורה.
גיל ונטורה, פסיכולוג ואבא מודאג, מעדיף שיעברו עוד כמה שנים טובות לפני שיצטרך לדבר עם הילדים שלו על נושאי הטאבו, ותוהה איך אנחנו יכולים לשמור על הילדות. ף
ונטורה, ברגע שהוא מצטרך לתת תשובות לבתו, מרגיש חרדה שהסוד של המבוגרים עומד ומתמוטט - הוא מתאר זאת בתור הרגשת חוסר השליטה שלו בתור מבוגר - איך מנקודת המבט שלו אבדן הילדות קורה. הוא מאד נגד האינטרנט וחשיפת התוכן שהילדים נגישים אליהם, הוא מפנה אותנו אל היחסי מין, וההתפחות המינית שניהיתה בעשורים האחרונים. אך הוא מביא את דעתו החריפה על זה "לא בא לי לדבר עם הילדים שלי על סקס, לפחות לא עד שלב מסוים, וממש לא מתאים לי אפילו לחשוף אותם לכוכבי תקשורת מעוטי לבוש. ואם מישהו יעיז לפלוט לידי במתק שפתיים: 'אבל מיניות זה דבר כל כך טבעי, כל כך יפה', כדאי שייקח ממני מרחק של שלושה מטר לפחות". כפי שקראתם, דעתו של ונטורה על ההתפקחות והפרת הטאבו היא לא כזאת נעימה. הוא מראה חשש בלגלות ולדבר בפתיחות עם ילדיו על דברים שהם אסורים בחברה, והגורמים לו מבוכה. כ
לדבריו, האינטרנט פה כדי להישאר, אז הפתרון שלו הוא לעזור לילד, בעזרת שליחות והכוונה מהוריו, להפוך לידיד של הטכנולוגיה ולא לעבד שלה. השליחות של ההורים, טוען ונטורה, היא ללמד ולעזור לילדיהם להבדיל בין עשן ואש.
לסיום, גיל ונטורה מייצג את הצד ונקודת המבט של ההורים והמבוגרים במצב של אבדן הילדות. ולכן היה לי חשוב להביא את דעתו של לא סתם הורה ומבוגר, אלא גם פסיכולוג ומרצה מומחה, המבין בנושא.
Page updated
Report abuse