מושגים

 חיברות הוא תהליך ובו הפרט לומד את מקומו בחברה. תהליך שאינו פוסק לעולם, ובמהלכו האדם מכיר את החברה בתוכה הוא חי: הערכים, הנורמות והמוסכמות של הקהילה. הפרט לומד את הסביבה והסביבה מלמדת את הפרט כיצד להתנהג, מה נורמלי ומה חריג.

יש בחברה מספר סוכני חיברות:   1. הורים ובני משפחה – הדומיננטיים בשנים הראשונות. 2. מסגרות כמו בית הספר, צבא, מקום עבודה. 3. החברים.  4. אמצעי התקשורת (חדשות, משדרים, פרסומות, קולנוע וכו'). יש הרואים באמצעי התקשורת סוכן חברות מרכזי היות שהוא הקבוע והיציב מכולם ומלווה את האדם מינקות ועד זקנה.

החברות מתקשרת למחקר שלי בכך שבאבדן הילדות התקשורת (במדיום של הטלוויזיה, המחשב והסמארטפון) לוקחת את המושכות להיות סוכן החיברות של הילד, במקום ההורים. 

דטרמיניזם מציע את הרעיון שאין לנו חופש בחירה והכל כבר קבוע מראש. דטרמיניזם טכנולוגי אומר שהטכנולוגיה היא הגורם הקובע את שאר הגורמים. כלומר, הטכנולוגיה של התקשורת הדומיננטית בכל חברה תעצב את כל שאר המרכיבים: את החברה, את התרבות, ואת האופן בו האנשים יחשבו. 

באותו קשר יש את הביטוי המפורסם של חוקר התקשורת מרשל מקלוהן: "המדיום הוא המסר". הביטוי אומר שמה שחשוב הוא המדיום, הכלי שמעביר את המידע, ולא המסר, התוכן שמועבר במדיום. המסר, מה שבאמת משנה, הוא הכלי שמעביר את התוכן, ולא התוכן עצמו.

המושג והביטוי מתקשרים אדוקות עם עבודתי בכך שתהליך אבדן הילדות קורה דרך התקשורת - בעזרת הדטרמיניזם הטכנולוגי והמדיום של תקופה מסוימת. 

מושג זה הוא מושג מפתח בעבודתי, שכן היא סובבת סביבו. המושג הופיע לראשונה בספרו בעל אותו השם של ניל פוסטמן שיצא ב- 1982. בספר, פוסטמן התייחס בעיקר לטלווזיה, שבה, ילדים נחשפים לתכנים שאינם מיועדים להם: אלימות, מין, ופשע. החשיפה לעולם המבוגרים מגיל צעיר גורמת ל"אבדן הילדות". הטלוויזיה – שמאפשרת צפייה ללא תיווך ועזרה של מבוגר – בונה את המציאות ו'מעבירה' את הילדים לעולם המבוגרים בשלב מוקדם. זה מחליש את  סמכות החינוך של ההורים. ל

אך כיום התהליך של המושג אף מעמיק: ילדים, שהם ילידים דיגיטליים, שולטים בטכנולוגיה טוב יותר מהוריהם ויכולים להיחשף לתכנים שאינם מיועדים להם ביתר קלות. בתקשורת דיגיטלית כל אחד צורך את התכנים באופן אישי במחשב האישי או בטלפון הנייד שיש לכל אחד ולא, למשל בטלוויזיה בסלון. ההורים לא יודעים לאילו תכנים נחשפים ילדים ובמקביל, באינטרנט יש הרבה יותר תכנים נגישים מאשר בשידורי טלוויזיה. מכאן הסכנה כי ילדים יחשפו לתכנים שאינם מתאימים לשלב זה בחייהם: אלימות קשה, פורנו, פרסום אגרסיבי וכל זאת בלי יכולת בקרה או תיווך של הורה או מבוגר.  ף 

וכך, לכאורה, קורה "אבדן הילדות".

טַאבּוּ הוא איסור חברתי, תרבותי או דתי הנמצא בתקופה מסוימת. הטאבו כולל  דברים, כגון מיניות, מוות, שואה ועוד,  אשר נחשבים כלא-תקינים להזכירם בחברה או בתרבות מסוימת. 

הטאבו מתקשר לעבודתי בכך שהתקשורת מתחילה להסיר את הטאבו במדיומים מסויימים, דבר זה קורה בעזרת המדיה החברתית, שבגללה כל אחד יכול לפרסם תוכן וכל אחד, כולל ילדים, יכול לראות אותו. הטאבו מוחלש בחדשות, כך שהתמימות נובעת מלא לדעת על נושאי הטאבו, וברגע שהילדים נחשפים אליהם, הם כביכול מאבדים את ילדותם ותמימותם. 

היא מדיה ברשת האינטרנט, שמבוססת על תוכן גולשים. החידוש המרכזי הוא שהטכנולוגיה הדיגיטלית מאפשרת היפוך התפקידים: בעוד בתקשורת המסורתית יש צד מוגדר של "מוען" שמייצר תכנים ומפיץ אותם אל הצד השני של "נמענים" שמקבל/קולט את התוכן. אך במדיה חברתית, שפותחה על רשת האינטרנט, הקהל הוא גם נמען וגם מוען – המדיה כולה מבוססת תוכן שמייצרים הנמענים/מוענים. מדובר ב"תוכן שיתופי", כלומר, תוכן (טקסט, תצלומים, סרטונים) שפעמים רבות אין לאיש עליו שליטה. כך שאיש יכול לפרסם את דעתו, בלי "אח גדול" שמכתיב לך את מה שאתה רואה. מדיה חברתית היא ההפך ממודל לינארי.

כמובן שעבודת החקר שלי קשורה למושג, כי אני חוקר על אבדן הילדות בתקשורת ובמדיה החברתית שיש גם מוענים וגם נמענים.

מודל לינארי הוא תהליך תקשורתי חד כיווני ממוען, הצד שמייצר תכנים ומפיץ אותם לנמען, הקולט את אותו התוכן. הנמען הוא פסיבי וללא יכולת להשפיע על התהליך. הנמען, במצב תקשורתי הזה הוא מבודד חברתית ומנוכר. במודל זה אנחנו מדברים על תהליך תקשורתי שהוא למעשה תהליך קווי אחיד וחד כיווני. במקרה הקיצון של מודל זה אפשר לראות בספר של גורג' אורוול "1984", ששם יש את האח הגדול שהוא למעשה הנמען היחיד ו'עושה'  שם מין שטיפת מוח תקשורתית חולנית המתקשרת למושג. 

מושג זה מתקשר לעבודתי בכך שהתקשורת, במדיום של הטלוויזיה והסמארטפון, היא המוען, והילדים הם כמובן הנמענים.