התחלתי את עבודת החקר בקצה חוט של הנושא אבדן הילדות, והחלטתי לחקור ולהעמיק בנושא. היו לי שאלות שבעקבותיהן חקרתי והעמקתי בעבודה. העיקריות שביניהם: האם אבדן הילדות באמת קורה? אם כן, איך הוא קורה? מה הצד של המבוגרים בעניין? והאם יש דרך לעצור זאת?
עכשיו כשהגעתי לסיום עבודת החקר, יש לי את התשובות לאותן שאלות מאד מסקרנות. ומצאתי מסקנות המתקשרות עליהן. גיליתי שבסקירת הספרות, כל מקורות המידע, מובילים בחזרה, ומתקשרים אדוקות לספרו של ניל פוסטמן "אבדן הילדות". זה לא מפתיע מכיוון שהוא היה הבסיס והפורץ דרך לנושא.מסקנתי האחרת היא שאכן יש אבדן הילדות, שלפי מה שמצאתי וחקרתי הילדות מתקצרת באופן די משמעותי ביובל האחרון. הדבר המדאיג הזה קורה בשל התפתחויות של מדיומים חדשים בתקשורת, שאשמתם היא זה שהילדים חשופים למגוון תכנים המתאימים למבוגרים. תכנים המגלים את סודם של המבוגרים, הרומזים, ואפילו מראים, על תוכן שהוא טאבו, וזה מספיק כדי לסדוק את תקרת הזכוכית של הילדות.
המדיומים שאני מתכוון עליהם הם הטלוויזיה וסמארטפון, שהם גם מדיומים חזותיים, שכן קל לראות מהן שהמוענים בהם לא יכולים להבדיל בין הקהל שלהם. זה גורם שגם לילדים יהיה קל לצפות בתכנים שהם למבוגרים דבר זה מעורר מאד חשש בקרבת הוריי הילדים. עמדת המבוגרים, במיוחד ההורים לילדים לפני גיל ההתבגרות, היא שהם מאד מודאגים וחוששים לילדיהם. הם חוששים שילדיהם יאבדו את התקופה המשמעותית והיפה בחייהם - את הילדות. אז האם אנחנו מונעים לעבר עתיד דטרמיניסטי בלתי ניתן לעצירה? האין אין פתרון? אז אני לא מאמין כך בכלל, אני מאמין שיש פתרון ואנחנו לא מתקרבים לעבר עתיד דטרמיניסטי, הפתרון הוא, לפי גם ממצאיי, לעשות לימונדה מלימונים. זאת אומרת שלנצח את המדיומים האיימים האלה במשחק שלהם, להגביל את הילדים בהן, לפקח עליהן, ולשמור עליהם היטב בסביבה הבעייתית שאנו חיים בה.