הג'ודו הישראלי הפך בשנים האחרונות לאחד מענפי הספורט המובילים וההישגיים ביותר במדינת ישראל, עם הישגים מרשימים בתחרויות בינלאומיות ושפעה משמעותית על ההיסטוריה הספורטיבית של המדינה. הישגיה של יעל ארד, שהביאה את המדליה האולימפית הראשונה ב-1992, השיאים של שגיא מוקי, שהשיג מדליית זהב באליפות העולם ב-2019, וההישג המרשים של רז הרשקו, שזכתה במדליית כסף באליפות העולם – כל אלה סימלו את קפיצת הדרך של הג'ודו הישראלי בזירה הבינלאומית והעלו את הדימוי של ישראל בעולם הספורט. למרות ההצלחות המרשימות, הג'ודו הישראלי לא תמיד זוכה להכרה ולתמיכה המתאימות מצד המדינה והחברה, דבר שמעמיד אתגרים בפני המשך צמיחתו והישגיו של הענף. בעוד ענפים ספורטיביים אחרים זוכים לחשיפה רבה ולתמיכה ציבורית ותקציבית, הג'ודו לא תמיד מקבל את ההכרה הראויה, ויש צורך בהשקעה בתשתיות, בתמיכה כספית ובסיוע למאמנים ולספורטאים, כדי להמשיך ולהשיג הישגים ברמה האולימפית והבינלאומית.
בנוסף להישגים הספורטיביים, הג'ודו הישראלי לא פטור מהתערבויות פוליטיות, שמשפיעות על יכולת הספורטאים להתמודד באופן הוגן בתחרויות בינלאומיות. דוגמת ההשעיה של איגוד הג'ודו האיראני בעקבות הדרישה הפוליטית מהממשל האיראני להנחות את הספורטאים להפסיד בכוונה בתחרויות מול ספורטאים ישראלים, מדגישה את הקשיים שהספורטנים הישראלים נתקלים בהם בזירה הבינלאומית. התערבויות אלו מחייבות שמירה על עקרונות הספורטיביות וההגינות, ובמקביל הן מציבות אתגרים נוספים בפני ספורטאים ישראלים.
למרות האתגרים, הישגיהם של הספורטאים הישראלים בג'ודו מעוררים תחושת גאווה לאומית ומהווים מקור השראה לדור הבא של ספורטאים. ממצאים שונים מצביעים על כך שחשיפת הישגי הספורטאים, במיוחד בשידורים אולימפיים וחשיפה תקשורתית, תורמת להעלאת המודעות והעניין בענף הג'ודו ובספורט בכלל. רבים רואים בהצלחות אלה דוגמה למחויבות, עבודה קשה ונחישות, גם כאשר התנאים לא תמיד אידיאליים. עם זאת, ישנה חלוקה בחברה בנוגע להשפעה של הישגים אלו על הרצון לעסוק בספורט, כאשר חלק מהציבור נלהב להתחיל לעסוק בג'ודו בעקבות ההישגים, בעוד אחרים אינם מוצאים בכך עניין.
העבודה הנוכחית עוסקת בחקר השפעתם של הישגי הג'ודו הישראלי על החברה הישראלית והציבור הספורטיבי, תוך דיון בתמיכה הנדרשת לענף, ההתמודדות עם אתגרים פוליטיים והחשיבות של חשיפה תקשורתית וחשיפת הישגים אולימפיים.