בית החולים הדסה / רובע לב העיר מאת דני רכט

הרעיון שתל אביב זקוקה לבית חולים אמיתי התגבש עוד בשנת 1914, אלא שבינתיים פרצה מלחמת העולם הראשונה, הארץ נכבשה על ידי הבריטים. ומאוחר יותר הפכו החולות בתחילת רחוב בלפור למחנה בלפור בו הוצבו אוהלים לפליטי מאורעות הדמים ביפו 1921. בינתיים פעל בית החולים בדירות שכורות בנוה שלום (בקרבת מלון בלה ויסטה) וברחוב גרוזנברג. מעונו המוכר יותר היה בית ספקטור בפינת הרחובות נחלת בנימין ומוהליבר, שם פעל בית החולים החל משנת 1921. רק בשנת 1925 החלה הבנייה במגרש הגדול שבין הרחובות בלפור ומזא"ה בתכנון האדריכל דב הרשקוביץ'. בטקס הנחת אבן הפינה נכחו הנציב העליון הרברט סמואל, ראש העירייה דיזנגוף ונכבדים אחרים. לפי עלון העיריה ידיעות תל-אביב (יוני 1935), בית החולים העירוני הדסה נבנה בשנת 1925 על שטח של 6,907.50 ממ"ר. בבית החולים נמצאו אז 262 מיטות לחולים, מהם 22 ליונקים. הקומה השלישית לפי תכניות המהנדס שיפמן נבנתה בשנת 1934.

בשנת 1929, נפתח בית החולים בניהול ההסתדרות הרפואית הדסה. עם הפעלת בית החולים, כלל המבנה את היחידות הבאות: בקומה הראשונה של הבניין שכנו משרדי ההנהלה, המעבדות הקליניות (בקטריולוגית וכימית) והמחלקה הפנימית. בקומה השנייה היו המחלקה הכירורגית, מחלקת הילדים ושני חדרי ניתוח. הקומה השלישית כללה חדר רופאים וחלל ריק שיועד לבנייה עתידית של מחלקה אישפוזית נוספת. בחצר הגדולה היו מספר מבנים בודדים. באחד מהם היתה מחלקה למחלות מדבקות. ובשני פעלה מחלקת נשים ויולדות. המטופלים נהגו להתלונן תכופות על כך שהרופאים מדברים גרמנית ולא עברית. המשבר הכלכלי הגדול באמריקה הביא לצימצום דרסטי בתמיכה הכלכלית של ההסתדרות המדיצינית הדסה, כך שבשנת 1931 עבר המקום לניהול העיריה ובמשך שלושים השנים הבאות (עד לפתיחתו של בית חולים איכילוב) שימש כבית חולים עירוני יחיד.

אל חדר המיון של בית החולים הדסה הגיעו דר' חיים ארלוזרוב, המשוררת רחל, נפגעי ההפצצות האיטלקיות ופצועי המלחמות. במשך כל שנות קיומו היה המקום צר מלהכיל את צרכי אוכלוסיית העיר אשר גדלה במהלך אותם העשורים באופן דרמטי. כך נבנו במהלך השנים עוד ועוד טלאים לבניין בית החולים המקורי. לאחר קום המדינה, תוכנן בית החולים החדש (אח"כ ע"ש איכילוב) לשמש את מחלקת היולדות של הדסה. אלא שהבנייה שם נפסקה, היעוד שונה, ומחלקת היולדות מוקמה "באופן זמני" במבנה בית הספר הטמפלרי של שרונה. גם אחרי הפעלתו של בית החולים איכילוב, נותר בית החולים הדסה צפוף ובלתי הולם. בשנת 1967 השתתפה הממשלה בכיסוי גרעונות הדסה ובתי החולים העירוניים עברו לאחריות משותפת עירונית-ממשלתית. במרץ 1973 נקרא בית החולים ע"ש ראש העיריה לשעבר ישראל רוקח, אך השם החדש לא נקלט בציבור ובית החולים המשיך להיקרא הדסה ופעל ברחוב בלפור עד להעברת מחלקותיו אל המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי והריסת מתחם בית החולים בשנת 1992.

עם פינוי המתחם, נמכר המגרש בן עשרת הדונמים ובמקום בו עמד בית החולים נבנה פרוייקט רובע לב העיר (בתכנון האדריכלית עדה כרמי-מלמד) של חברת הבנייה אוניל (מקבוצת פישמן) . בפרוייקט, אשר אוכלס בתחילת האלף החדש, נבנו שורת בנייני בלפור בני שבע קומות הבנויים בצורת ח', מגדל המניפה היוקרתי, שטח ציבורי פרטי, מרתף יין, ספא, חדר כושר ובריכת שחייה מקורה, אשר הובטח כי תשמש את כל תושבי השכונה החפצים בכך, אך בפועל היא משמשת רק את דיירי הפרוייקט היוקרתי. במסגרת בניית הפרוייקט וכחלק מההסכם עם העיריה, שיפצו יזמיו את בתי ברלין וסלצובסקי ברחוב מזא"ה 7-9.

..

.