2017-2018

הטקסט הוא הפרק האחרון מתוך ספרי שיצא בקרוב The Israeli Path to Neoliberalism: Sate Continuity Change. הפרק עוסק במה שאני מכנה "הניאוליברליזם הניצי" הישראלי המובחן מן הניאוליברליזם הקוסמופוליטי או האירופאי. הפרק תורם לספרות אשר מציבה את המדינה ואת האינטרסים שלה כגורם מרכזי המעצב את הקפיטליזם הישראלי. הפרק מאפיין שתי "תקופות" של ניאוליברליזם ישראלי: התקופה של הניאוליברליזם הקוסמופוליטי המסתיימת במחצית השנייה של שנות התשעים, והתקופה של הניאוליברליזם הניצי שאנו נמצאים בתוכה. כמו כן, הוא מציע הסבר למעבר מן המודל הקוסמופוליטי לניצי.

המאמר עוסק באופן בו פייסבוק מעצבת מחדש את מושג ומוסד הזכות ואת הדימיון המשפטי-פוליטי של משתמשיה, ושל כולנו בעצם. 

הפרק לקוח מתוך ספר עליו אני עובד בימים אלה. הספר מבוסס על מחקר שבוחן כיצד בעיית העוני מנוהלת לאור תמורות פוליטיות, כלכליות וחברתיות. במחקר אני בוחן אסטרטגיה פופולארית להתמודדות עם עוני כיום, שנקראת ״בניית נכסים״ (Asset Building). זוהי אסטרטגיה המעודדת משפחות לחסוך ולצבור נכסים, כגון רכישת בית ראשון או פתיחת עסק, שיאפשרו להם להשיג יציבות כלכלית ארוכת-טווח. בהתבסס על עבודת שדה אתנוגרפית שערכתי בתכנית בפילדלפיה שמעודדת משפחות לחסוך ולצבור נכסים, הפרק המצורף בוחן כיצד השיח סביב בניית נכסים (Asset Building Discourse) משפיע על האופן שבו עובדות סוציאליות מבינות מדוע הלקוחות שלהן חיים בעוני ומה עליהן לעשות כדי לעזור למשפחות אלה להתמודד בצורה טובה יותר עם בעיות העוני שלהן. 

Using newly declassified documents from the British Public Records Office, we argue that the finance-dependent growth regime that typified the UK economy in the period up to the Great Crash of 2008 has much deeper roots than is commonly realised. We use these documents to demonstrate that the growth of finance was integral to the Thatcher revolution, tying together mortgage markets, household debt, and boom-bust cycles as early as the mid-1980s. We also show how policy-makers in this period were aware of all the weaknesses of this growth model, to the point that they effectively diagnosed what would happened in 2008, back in 1987. We argue that selecting for a finance-led growth model as the preferred growth model so early effectively rendered other possible growth models for the UK unattainable. The result was the shift from an economy characterised by ‘stop-go’ cycles in the post-war period to an economy characterised by recurrent ‘boom-slump-austerity-reset’ cycles in the Thatcher and post Thatcher periods. The 2008 crisis did not change this highly unstable mode of accumulation.

עיון בספרות הכלכלה הפוליטית שדנה במשמעויותיו הרחבות של המשבר הפיננסי הגלובלי שפרץ בשנת 2008 מלמד כי ספרות זו רואה במשבר הן את רגע התבוסה של הניאו-ליברליזם והן את ניצחונו הגדול: מצד אחד נקבע בה כי המשבר הוכיח באופן ניצח את אוזלת ידה של המדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית; מצד שני נמצא שהמדיניות הכלכלית לא השתנה באופן מהותי לאחר המשבר, עובדה שממחישה את עוצמתו הפוליטית של הניאו-ליברליזם. מאמר זה מקבל טענות אלו באופן חלקי, וגורס כי אף שהניאו-ליברליזם אמנם שרד באופן מרשים את המשבר הכלכלי של 2008, הביטוי החשוב של הישרדות זו אינו שימור המדיניות הכלכלית, שדווקא עברה שינויים לא מבוטלים, אלא שימור וחיזוק סדרי הממשל הניאו-ליברלי של הדמוקרטיות הקפיטליסטיות, שבמרכזם ניצבת חיזוק ההשפעה הפוליטית של ארגונים טכנוקרטיים והגבלת ההשפעה של אינטרסים קולקטיביים. בהמשך לכך המאמר גורס כי ביקורת הניאו-ליברליזם מחייבת התייחסות נרחבת ומשמעותית יותר לממד הממשלי של הניאו-ליברליזם, בין השאר משום שהצבת אלטרנטיבה לממשל הניאו-ליברלי מהווה אתגר מסובך בהרבה בהשוואה לפיתוח אלטרנטיבות למדיניות ניאו-ליברלית לכשעצמה. 

We argue that in economies with high sovereign credit ratings, the maturity of newly issued debt can serve as a fiscal policy signal, implicitly conveying privileged information about impending changes in public finances. Sovereign Debt Management Offices (DMOs) can use such information to benefit the government or lenders. Signals are fiscally costlier when DMOs lack autonomy from cabinets, because they lack credibility with lenders. Autonomous DMOs respond to political cycles; cabinets that are potentially more influential press them to send gainful signals. We run Fixed Effects regressions on a unique dataset based on more than 27,500 issues of government debt in 31 mostly OECD countries during 2004-12, and a unique compilation of legal texts defining the authority of DMOs.

A crucial component of the neoliberal regime is the shift of responsibility for individuals’ financial wellbeing and security from the state and other public bodies to the individuals themselves, who are required to take responsibility for their own financial decisions and their current and future economic situation. This project of responsibilization presumes a world in which calculative subjects can estimate and manage future risks. Yet, compelled to engage with the financial sphere as a key means of assuring their economic security, individuals are exposed in fact to the fundamental uncertainty of financial markets. In this article we examine conventions formulated and disseminated by financial education programs as cognitive devices geared to prompt individuals to imagine and engage with finance as a site of knowable, calculable and manageable risks, rather than as a site of fundamental uncertainty. Aiming to instill among the general population a particular cognitive frame based on the idea that possible futures are assessable and the risks that they carry can be managed through engagement with financial products and services, these conventions contribute to the normalization of financial logics in everyday life and to the incorporation of the general population into the process of financialization.

It has recently been suggested that the economic departure of the United States after the Civil War marked a ‘Second Great Divergence’. Compared to the ‘First’, the rise of Britain during the Industrial Revolution, this Second Great Divergence is curiously little understood: because the United States remains the template for modernization narratives, its trajectory is more easily accepted as preordained than interrogated as an unlikely historical outcome. But why should development have been problematic everywhere but the United States? This Viewpoint argues that a robust explanation for the United States's rise is lacking: it can neither be found in an economic history literature focused on factor endowments nor in internalist Americanist historiography, which often reproduces overdetermined accounts of modernization inspired by Max Weber. The most promising avenue of inquiry, we argue, lies in asking how American political institutions configured what should properly be called an American developmental state. Such a perspective opens up a broad comparative research agenda that provincializes the United States from the perspective of development experiences elsewhere.

Hay was a linchpin of the early industrial energy regime. It was the primary fodder for working horses, who became more rather than less important over the 1800s. Though largely ignored by historians, hay was of comparable value to cotton and wheat in the nineteenth-century United States. The crop’s historiographical invisibility is partly due to its relatively informal and decidedly subglobal production and exchange patterns. Whereas cotton and wheat exports passed through customhouses and institutionalized exchanges that carefully recorded trade volumes, hay was almost never exported and often underwent no market transaction at all, instead being used as an intermediate good on farms. Only when the US federal government added a detailed agricultural census in 1850 did the magnitude and importance of hay production become publicly legible. At that point, hay was drafted into a wide-ranging debate about economic development between Northern antislavery nationalists and Southern proslavery free traders, with “King Hay” emerging as a foil for “King Cotton.” King Hay thus urges historians to pay more attention to the trade patterns, developmental policies, and economic ideologies that generated distinctly national, as opposed to global, economic spaces within nineteenth-century capitalism.