סקירה ספרותית ורקע תיאורטי
מקורו מקורו של השם "קולאז' " הוא בפועל הצרפתי "הדבק" - pasting
הקולאז' נעשה באמצעות הדבקה של אלמנטים חזותיים, כגון
תמונות או תמונות על גבי מצע משותף, ציורים וכן חומרים שונים, דוגמת עיתונים, טפטים, הדפסות טקסט, אילוסטרציות ועוד.
זו טכניקה של יצירה תלת-ממדית המורכבת מחלקי אלמנטים שתוצאתם יוצרת אחדות ולכידות.
הקולאז' נבנה כולו באמצעות פירוק ובנייה מחדש של הנושא המעניין את היוצר.
הקולאז' עוסק בפירוקים: בפירוק האדם, בפירוק המציאות או בפירוק שניהם גם יחד.
בקולאז' אין סיפור שנזהה בו התחלה-אמצע-וסוף, אלא להפך: הקולאז' משקף חוויה ויזואלית.
באמצעות הצרפה – צירוף.
היוצר רואה קטעים שאינם שייכים לשלם (לאותו "שלם" מוכר, שגור, הרגלי, טריוויאלי ), ובכל זאת הם משויכים זה לזה, הם בעלי זיקה זה לזה.
הדימויים הוויזואליים לקוחים מעולמות שונים לגמרי, והם מוצגים כמשיקים זה לזה או כחותכים זה את זה.
באמצעות הקולאז' האמן מקרב את הרחוקים, מצמצם את המרווחים ביניהם, פורץ את גבולות התפיסה והחשיבה הסטנדרטיות.
פעמים רבות התוצר הוא ייצוג העשוי מחומרי עבודה של אחרים.
במילים אחרות: האמן "מצטט" ממקורות שונים, מעולמות תוכן מגוונים, והם מתחברים מחדש לבריאה
חדשה באמצעות התובנה שלו, לפעמים במודע ולפעמים אפילו לא במודע.
בקולאז' יש אמירה ומסראותו יוצר היוצר
באמצעות חיבור חלקים
לשלם.
במהלך מחקרי קראתי שני מאמרים שנכתבו על ידי ריק קסיני קדור וטיא ליו ועוד רבים אחרים.
"בשנת 1912 יצרו ז'ורז' בראק ופאבלו פיקאסו את העיטורים הראשונים על ידי הדבקת פיסות של טפטים מזויפים על גבי שרטוטים", כותבת דיאן ולדמן, סגנית מנהל מוזיאון סולומון גוגנהיים.
בשנת 2012, ציינו את יום השנה ה -100 של קולאז' כאמנות מודרנית ועכשווית. מאז ומתמיד קולאז לא לא זכה להרבה כבוד בעולם האמנות. אספנים ואוצרים מסתכלים בספקנות על התחום, מודאגים מאיכויותיו הארכיוניות. המבקרים לעתים קרובות מוותרים על קולאז מכיוון השימוש בתמונות מפר כמה מושגים של אותנטיות. אמנים מעטים מהמאה ה -20 עסקו בקולאז וביניהם: חנה הוך, קורט שוויטרס, דיוויד הוקני, דמיאן הירסט וטום וסלמן.
אמנים עושים קולאז ואנשים אוהבים קולאז כי זה מדבר על הזמן שבו אנו חיים. זה לא מפתיע שקולאז נוטה לככב בזמנים כאשר החברה מנסה להבין את עצמה. בראק ופיקאסו עיצבו אמנות חדשה, אמנות למאה ה -20 מול מלחמת העולם הראשונה. ריצ'רד המילטון, ג'ספר ג'ונס ורוברט ראושנברג החלו לחקור קולאז בשנות החמישים, בזמן שכל מיני סופרים, משוררים, ואמנים יצרו את הבסיס האינטלקטואלי של שנות השישים. היום, אנחנו חיים בעולם שונה באופן דרמטי ממה שעשינו לפני עשר שנים: אנחנו נושאים מדיה בכיס שלנו. אנחנו כל הזמן משתפים תמונות באמצעות מדיה חברתית. ובידור הפך דינמי יותר ויותר אינטראקטיבי באמצעות משחקי וידאו. בינתיים, התסיסה הפוליטית והכלכלית הפכה לנורמה.
מכיוון שקולאז הוא על ערבוב תמונות, הוא משאיל את עצמו לשני אנשים או יותר נכון מגיע יחד. זהו מעשה עכשווי מאוד. האינטרנט הפך את העולם למקום שיתופי יותר. אנשים עובדים על מסמכים בזמן אמת מבלי להיות באותה מדינה.
קולאז הוא הרגע שבו אנו חיים. עם מאה שנות קולאז' בן זמננו ומאה שנים של קולאז שעוד יגיעו, נראה שהגיע הזמן לתת לאומנות הזאת את המקום שלה.
ביבליוגרפיה
https://kolajmagazine.com/content/content/articles/collage-is-the-moment/