יומן מסע

אבו מוחמד אבו סיאם.

בדואים בלקיה זה לא בדואים ברהט, זה לא ערביי הצפון ולא פלסטיני במשולש. לכל אחד מהם דרך משלו להגיד שלום. אבל בכל זאת, האווירה האותנטית הקבועה המתפזרת בסביבה בדואית- של הכנסת אורחים בלתי מתפשרת- היכרות כל 5 דקות עם בן משפחה אחר, ארוחות בלתי פוסקות מלאות בכל טוב ומאכל מלא באורז, בשר וכל טוב ששוב שכחתי את שמו (אבל מזל שאני זוכר שמכנים אותו 'ההפוך').. שמחתי בחיק הבדואים. איך זה לקום בבוקר כשמוחמד, מונדר, מהדי וביסאן הקטנה קופצים עליי ועל חוסאם? איך שוב משתמשים בשפה של הלב במקום בשפת הדיבור כדי לתקשר? למה רים לא יכולה להצטלם ומה מעמדה בבית ובקהילה? כמה עולה "לקנות אישה" ואיך זה מתנהל כיום? איך דווקא אצל הבדואים לא התנגדתי לחציל? למה חוסאם לא הולך להיות דוגמן? איך זה לפגוש ילד אחד בן 7 שעומד מולך אחרי שעה שהוא בהה בך ולוחש לך באוזן "אני יודע עברית!"? למה אני כל כך מתרגש כשאני פוגש את מה שכל כך שונה ממני? איזה תפקיד ממלאת האותנטיות במסע כזה? איך, למרות שלא התכוונתי, שוב יצאתי מתנשא? האם בדואי היה יוצא למסע כזה? ובדואית? אפשר לחזור שוב?.

לסביות או לא להיות.

כשתמר ועינב (במילרע ולא במילעל) שאלו אותי אם בחרתי בהן על 'תקן הלסביות', עניתי 'כן'. ברור שבחרתי בהן בגלל שהן לסביות, אבל ידעתי שכשאצא הן כבר לא יהיו רק לסביות. איך זה להיות במסיבת גייז? מה קורה לי בגוף כשאני רואה בחורה (שאולי נולדה כגבר) מפזזת על הרצפה בתנועות חושניות? איך זה בלילה מסיבה ובבוקר לוקחות את הילדים לגן? למה תמר ועינב מתעקשות לא לצלם את הילדים היפים בעולם? איך אני עם סיפורים על חוויות מיניות ופתיחות מינית שמובילה בריש גלי הקהילה הגאה? למה התעקשתי להכניס את דגל הגאווה לסלפי שלי ושל תמר? איך זה לשבת עם מנהלי ארגון ההסברה של קהילת הלהט"בית שנכנסים לבתי הספר של הילדים בישראל? איך זה שאנחנו לא מבינים שנבחרי הציבור מחליטים שלא להחליט כדי לא 'לצאת מהארון' ולחשוף את דעותיהם האמיתיות? למה אמונות לא מתורגמות למעשים וחקיקה? מה הרגשתי כשהייתי חלק מישיבה חשובה על אסטרטגיה ופנינו לאן בעולם הגאה? איך זה לצאת לערב עם 6 נשים לסביות שיכולות (בחלקן) להיות אמא שלי? מה יהיה עם זכויות הקהילה הגאה? והאם יש יותר רעש וצלצולים מאשר מציאות חדה וברורה?

מי שלא מצפאי לא יבין.

ארבע וחצי שעות של ישיבת ערב במצפה רמון. לא מכתש ולא נופים, אלא סוכה אחת מקפיאה מקור עם ילדי משפחת דיין וחברים. חבורת נערות ונערים עם חלומות, תפיסות וביקורות שונות על מדינת ישראל. אך לצד כל השוני- דבר אחד משותף. כולם יודעים שהם 'פריפריה', מבינים את משמעות ההגדרה, ובדרך גם מצליחים להשתגע ממנה. זו הייתה שיחה קשה- אני כמייצג המרכז, הפריבילג, בן המקום בו הכל קורה. הם- כמייצגי הדופקים אותנו, הויתרנו, הכעס והזעם. למה הם לא פייטרים? למה רק שניים מתוכם רואים את עצמם בצבא? למה יש מצפה לתיירים ומצפה לתושבים? למה הח'ברה שמגיעים מהודו הם חיים בסרט? איך זה סיור אותנטי עם יהושוע בשכונות האינטימיות של מצפה? מה עושה בחורה שרוצה להתקדם אבל אין לה אפילו יחידת בגרות אחת? איך זה לספר על המקום ממנו באתי ולא להרגיש מבוכה? האם הם הבינו שגם ההורים שלי היו ילדי פריפריה? האם באמת מדובר בבחירה? מה הצעד שנער בגיל הזה צריך לעשות כדי לצאת מההגדרה המתסכלת הזו? ואיך בכל זאת כולם מאוהבים במצפה?

אשדוד היא הדבר הבא.

לא אני אמרתי, וגם לא יניב קקון, זה עמוס עוז שהצהיר כבר ב-1983 שבאשדוד אפשר לייצר את מה שישראל זקוקה לו- חברה רב תרבותית שמכבדת מגזרים שונים ומאפשרת להם להתקיים זה לצד זה בנחת עם נגיעות של יחד. חשבו על הסלוגן: "להתקיים בנחת, עם נגיעות של יחד". חשבן עליו עוד. יניב החליט שהוא מוציא אותי למסע בתוך מסע בתוך מסע. המסע שלי בתוך המסע שלו יצרו ביחד מסע משותף של פחות מ-24 שעות ביחד. דרך הסוכה של מנהל הפנימייה החרדית, ממשיכים לבירה יין והמבורגר עם 'השליח של אלוהים' ושיחת לילה אותנטית עם הזוג המרגש. איך ראתה ילדה בת 5 את מה שאני ראיתי בתערוכת הסוכות באשדוד? למה תנועת אשדודים היא דבר מרתק שמרגיש שזקוקה לטיל שיעיף אותה מעלה? איך נאום ארבעת השבטים עדיין לא הפך להיות תפיסת יסוד בחברה הישראלית? יש מצב שריבלין יהיה ראש ממשלה לאחר כהונתו כנשיא? למה נעדר ציבור שלם של יוצאי בריה"מ לשעבר מעיניי? איך חלוקה סוציולוגית שטוחה של המציאות מעלימה מרכיבים חשובים מזהותה של החברה הישראלית? למה בשנות ה-90 למען השם מתוך מאות אמנים שמופיעים בספר הלימוד גיטרה 90% הם גברים? ולמה רבים מכם לא מכירים את 'חיים פשוטים' של רייכל? (רמז: רוצו ליוטיוב).

דאבל באר שבע.

שתי משפחות אירחו אותי בבאר שבע. האחת נחום השנייה אברהם. בין משפחת אברהם למשפחת נחום קיימים הבדלים רבים במובנים רבים ולכן לא הצלחתי למצוא חוט מחבר מלבד המיקום הגאוגרפי. במרחק שתי שכונות אחת מהשנייה, גיליתי דאבל באר-שבע. ידעתי שמדובר בעיר מגוונת אבל לא ישבתי בסלונים של הבאר שבע המגוונת הזו (גם לא בשנת השירות דאז). משפחה אחת פינתה חדר, משפחה שניה נתנה חופש, משפחה אחת אפתה בורקסים והפתיעה באורחים מן העבר, משפחה שניה הכינה מופעי מחול משובחים בסלון הבית. למה נדמה לכולם ש'באר שבע זו באר שבע'? מי עוצר את העיר הזו מלהיות אשכרה בירת הנגב? כמה כיף זה שעשרה ילדים באר שבעים מקפצים עליך? איך זה שתאומות באר שבעיות הן הדבר הכי שונה בעולם? למה ילדות בנות 7 רוקדות כמו נועה קירל? האם באר שבע כולה היא פריפריה או רק חלקה? איך נראית, מריחה, מרגישה פריפריה מעבר להגדרה המקובלת?

כשפגשתי את דינה דיין.

דינה היא מצפאית, פעילה פוליטית, שמאלנית, חרדית, אמא לשלושה, מנכ"לית 'נטיעות', התמודדה לפני כמה חודשים לראשות מפלגת העבודה. אני מניח שמי שעוקב אחר הפוליטיקה ידע קודם את הפרטים הללו. לכן, פרט מעניין ששווה להתעכב עליו הוא שדינה היא אחת ממייסדי תנועת הפריפריות; תנועה ששמה לה למטרה להכניס לכנסת בין 10 ל-15 מנהיגים ומנהיגות מהפריפריה. לא מייצגי הפריפריה- אלא אשכרה פריפריה. ישבנו ל-45 דקות של שיחת ארבע עיניים. למה הבן של דינה לומד בחינוך הממלכתי ולא הממלכתי-דתי? אילו לחצים מופעלים על פוליטיקאית מתחילה? איך זה שדווקא היא מכולם גרמה לאבא שלי לחוש סלידה ממנה ולאמא שלי לחוש חיבה כלפיה? למה כל כך הרבה לא מאמינים לה? איך זה שבקיבוצים החילוניים מתים עליה? האם היא באמת הפרצוף של העוני בישראל?.

מה קורה בעמק חפר?

משפחת גוטגליק מגן ישאיה מפיצה קסם במדינת ישראל. זוג הורים- האחד דתל"ש שמאלני, השנייה חילונית ימנית- וחמשת הילדים מחולקים גם הם. איזה שיח מתנהל בתוך הבית, אחח איזה שיח. הנאה צרופה לקחת חלק ואפילו רק להקשיב. עם סיגריה ועננת עשן מרחפת אומרת אמא מורן "עשיר הוא לא רשע. עשיר שלא עוזר לעני הוא רשע". איך זה לעבוד עם נוער הגבעות? למה אישה אשכנזית כועסת כל כך על אשכנזים? איך הם רואים את נאום ארבעת השבטים של ריבלין? איך ייתכן שהמשפחה היא מפעל של עשיית טוב בחברה הישראלית ולא שמענו עליה? איך הצליחה מורן לגעת לי בלב? למה החלטתי להרשות לעצמי להיות חשוף יותר בכל משפחה וכן עם מול הקהל בהמשך? האם העיסוק הוא בחברה הישראלית או לחילופין המקום שלי בחברה הישראלית? למה השכנה הפרופסור הצליחה לגרום לי לדמוע? האם ישראל באמת הולכת לאבדון כפי שהיא טוענת? ומה עם השכנים שעושים הום-סקולינג? איך זה לחיות מהיום למחר מבלי לחשוב על העתיד כל כך הרבה?

מה עם יחד?

מה עם משפחת גרימברג שלא התקבלה ליישובים יהודיים היות ואבא גרמני ואמא ערבייה לא מהווים מודל נורמטיבי למשפחה בישראל? למה לשלוח את ארבעת הילדים דווקא לבית ספר ערבי בשפרעם? איך זה לגדול עם זהות מחולקת? מה יעלה בגורל ילדים שמדברים ערבית עם האמא, גרמנית עם האבא ומתפלפלים בעברית עם הילדים של השכן? איך הצליחה התנועה המשיחית לגשר על הפער שבין השניים? האם גם כאן יש איום או שדווקא מרחב שלא אני ולא אתם יכולים לקבוע את תקינותו?