מסע לאושוויץ

אביב הגיע, הכול מסביב ירוק,

הקרונות הגיעו מרחוק, רחוק.

השמש זורחת, הציפורים מצייצות ברון,

אבל קשה לשמוע אותן בתוך הקרון.

הטבע סביב פורח, מתעורר לחיים,

בתוך הקרון, רק בקושי שורדים.

השמים כחולים, חגיגה לילדים,

אבל לא עבור ילדים יהודים.

יתגדל ויתקדש שמה רבא,

ואני, אנה אני בא?

במקום אחר בין עצים וורדים,

עומדת בשקט משפחת יהודים.

עומדת בנחת, לצד גיא ההריגה,

משפחה ערומה, ממתינה לתורה.

אבא, אמא וארבעה בנים,

ילדיי בדיוק באותם הגילאים.

הסבתא ליד, גורמת לפעוט לצחוק,

לי משתקפים פני אימי, אוחזת בבני התינוק.

הילדים הגדולים שואלים, כך זה ילדים.

אביהם עונה בנחת, מחווה למרומים.

ביער הזה הציפורים אינם מצייצות.

את קול הציוץ החליף קול היריות.

יתגדל ויתקדש שמה רבא,

ואני, אנה אני בא?

אבי שואל אותי בערוב ימיו,

מדוע רצחו את אימי? היכן הם אחיו?

ואבי אומר לי באחד המועדים,

תודה לך בני שהענקת לי נכדים.

יתגדל ויתקדש שמה רבא,

ואני? לכאן אני בא!

עומד על הרציף, יהודי גאה בין חברים.

עומד בראש מורכן, בפני מיליוני הגיבורים.

לזכר אבי, משפחתו ושאר הגיבורים.

צר לי אחי שכה אותך אכזבתי

אתה שואל אותי מדוע לא התנגדתי.

איך קרה שכצאן לטבח הלכתי.

כיצד זה החרשתי אל מול האסון?

אתה אומר שהפכתי להיות סבון.

אני שותק וזוכר את קני הרובים,

את הצעקות, הקסדות והכלבים,

את רקיעות המגפיים על המדרכות,

את הפחד באוויר ואת קול הצרחות.

זוכר שכשלקחו אותנו שמענו יריות,

ואיך נזהרנו לא לדרוך על הגוויות.

רואה איך לידי צועד בני בן השמונה,

ועל ידיה של אשתי התינוק רק בוכה.

צר לי אחי שכה אותך אכזבתי.

אבל לא הוכשרתי בגולני או גבעתי.

לא לימדו אותי להילחם באויביי,

ואיך להסתער אל מול פני ילדיי.

האם הייתי צריך לדעתך למרוד?

ואולי רק עוד יום אחד לשרוד,

אולי לקוות שמחר הכול יהיה אחרת?

תמיד אמרו שהעבודה היא משחררת.

ואם מרדתי ועלה בידי להימלט,

לאן עלי לפנות, ומה יהיה כעת?

האם לדעתך אוכל להמשיך את חיי,

כאשר מאחור נשארו אשתי וילדיי?

צר לי אחי שכה אותך אכזבתי.

שרק בקושי את התופת שרדתי.

שנשארתי שפוי כשחרב עלי עולמי.

הלוואי אחי, שלעולם לא תגיע למקומי.