מכתבים של אבא ואמא


האוזן שלא נולדה



אינני יודעת בת כמה הייתי כשנוצר החלום, בת שלוש? בת ארבע? בת שבע?

חלום של כל בת, חלום של כל ילדה, חלומה של אישה: תינוק.

שתי ידיים רכות, שתי רגליים פצפונות, 20 אצבעות זעירות, שתי עיניים טהורות,

 שתי אוזניים מתוקות, בטן שמנמנה, פה מושלם כדובדבן, ואף קטן קטן קטן.

תינוק.

אני יודעת בת כמה הייתי כשהפציע החלום.

בת 25 פחות שבוע, בדיוק.

חלום של כל בת, חלום של כל ילדה, חלומה של אישה.

ונולד לי תינוק: שתי ידיים קטנטנות, שתי רגליים פצפונות, 20 אצבעות מושלמות, 

שתי עיניים טהורות, שתי גבות יפהפיות. בטן שמנמנה, פה קטן כדובדבן, ואף קטן קטן קטן.


אה, שכחתי משהו.

אוזן אחת מתוקה.

ועוד רבע אוזן יפהפייה.

נולד לי חלום פחות 3/4 אוזן.



כתיבה: אמונה וולפסון, אמא של דניאל, ילד מיקרוטיה.

היא עוד תשמע עליכם



זה היה שוק אמיתי, השוק של החיים שלי. בחיים לא שמעתי על דבר כזה:

 "אין לה אוזן", אמר לי הרופא.

גם הבת שלי לא תשמע על דבר כזה, מפני שאין לה אוזן כדי לשמוע.

כאב של הורה על הצער של הבן שלו יכול להריץ אותו עד סוף העולם.

וזה בדיוק מה שעשיתי, ביררתי היכן בעולם אפשר להשתיל אוזן בצורה הטובה ביותר. 

הריצו אותי למומחים, האזנתי להרצאות, קראתי חומר רפואי ומדעי, ויום אחד הבנתי, שאפשר! 

הילדה שלי תוכל לקבל אוזן, ויש אפילו סיכוי שהיא תשמע באוזן הזו!

ניתוח חדשני יכול לשחזר את תעלת השמיעה, וניתוח נוסף יכול ליצור אוזן!

אין דבר שאני לא מוכן לעשות כדי להשיג את האוזן הזו, 

אעבוד משמרות כפולות, אחסוך כמה שאני יכול, אבל כל יום שעובר הוא נורא עבור בתי, 

נורא עבור אשתי ויתר ילדיי, וגם עבורי. אני מנסה להיות חזק, 

אבל כשאיש אינו רואה אני בוכה את הנשמה שלי.

יותר מ-100,000$ בפעם אחת! הם דורשים את הכסף לפני הניתוח.

אני מנסה להיות חזק, מנסה מאוד, אבל כמה זמן אצליח?

 




מכתב של ילד


אתם תכתבו את סיפור חיי



יום אחד ילד אחד הלך ברחוב.

ככה מתחילים סיפורים, לא?

ככה לא מתחיל הסיפור שלי, אף פעם לא.

הסיפור שלי מתחיל כך:

יום אחד אוזן אחת הלכה ברחוב.

מאחורי האוזן האחת נמצא אני, ילד שרוצה ללכת ברחוב.

סתם ללכת, כמו בסיפורים הרגילים.

אבל אני לא יכול ללכת כמו בסיפור רגיל,

לפעמים אני מנסה לדמיין איך היו נראים חיי עם שתי אוזניים, 

איך חברים שלי ואנשים אחרים היו מתייחסים אלי כמו אל ילד רגיל. 

אבל האוזן הזו שאין לי לא משאירה לי מקום לחיים רגילים, 

היא בונה סביבי חומה שמקיפה אותי בכל פעם שאני יוצא לרחוב.

 אנשים פוחדים לראות אותי. והאמת, גם אני כבר פוחד לראות אותם.

אבא ואמא אמרו לי שיום אחד אוכל לכתוב סיפור חדש, סיפור רגיל:

יום אחד ילד אחד הלך ברחוב

והוא היה סתם עוד ילד, בסתם עוד יום, והחיים שלו נהיו מאושרים. לא סתם.

מישהו שלא מכיר אותו נתן לו במתנה אוזן.

אתם כל כך תאהבו את הסיפור הזה, אני מבטיח לכם.




כתיבה: אמונה וולפסון, אמא של דניאל, ילד מיקרוטיה.