זה פרח. הפרחים כל הזמן צומחים, נובלים ומשתנים. כך גם כל היער משתנה איתם. אז האם זה אותו יער?
מרחוק, הדרך נראית בלתי אפשרית. בהתחלה, זה נראה קשר מנשוא. בהמשך זה נהיה קל יותר. אבל כשאתה מסתכל אחורה, לא תמיד אתה גאה בעצמך. לפעמים אתה שואל את עצמך אם זה היה שווה את זה.
תמונה של צב, מתקשר לפרגמנט של הראקליטוס: "הטבע מסתתר".
קקי הפרה, כמו הדשא בעבר, הפך לדשן עכשיו / סגול הפרח, כריגשותיי וכעטי / קקי הפרה, מן הדשא הגיע ועל הדשא חזר / הפרח סגור וליבי פתוח / קורי עכביש רטובים, וכך גם עיניי.
מה אנחנו אנשים? מלאי רגש ותשוקה, רוצים רק להרגיש טוב, להסתכל במראה ולראות את הטוב. רוצים לא ליפול כל רגע אלא להראות חוזקה. אבל אולי חלק ממהות החיים היא ליפול המון? אבל לא סתם ליפול! ליפול וללמוד! מכל נפילה וטעות - ללמוד. לעצור ולהבין למה נפלתי. בלי הנפילות אי אפשר לעמוד. לבסוף, כל אותן הנפילות מביאות אותנו למקומות נפלאים, וזה ברגע שאנחנו מבינים שנפלנו אבל שיש לנו עוד מה ללמוד, כי בכל נפילה יש למידה.
[27.3.22 6:55]
הרי, מקומנו הטבעי הוא בטבע, אך זמן חלף וביתנו לא בטבע הוא, יכול להיות שבביתנו הטבעי זרים אנחנו? האם באמת ניתן לסובב את הגלגל לאחור ולחזור אל הבית הזר שאנו נמצאים בו? האם ההתערבויות שלנו בטבע, גם אם טבעיות כביכול, לא הופכות את הטבע למלאכותי? אנו מנסים להתאים את הבית הטבעי שלנו מפעם לתנאי הבית שהפך לנו לטבעי היום, האם ישאר בכלל הטבע, הבית הטבעי שממנו באנו?
אנשים אוהבים לשאול אם האדם רע או טוב בטיבעו וזאת שאלה פשוט לא נכונה. האדם חמדן מטיבעו, טבע האנושות הוא לרצות עוד. אף פעם לא מספיק לנו ואפשר לראות את זה לפני ההיסטוריה שלנו. אנחנו היצור היחיד שהורס כל מה שבדרכנו כדי לגזול מהאחר. אנחנו מכורים לרכוש, כל כך מכורים שהפכנו את הטבע, את החיות ואפילו אותנו עצמנו לרכוש. אנחנו רואים כוח ברכוש, כוח משכר. הכוח הוא חומר ממכר שמסוכן יותר מכל סם. האדם הממוצע מקדיש את כל חיו בשביל עוד, עוד כסף, עוד שטח, עוד פרסום ועוד מין.
האדם משתמש במין ככוח, כוח המשיכה, אנחנו אוהבים לנופף בפני אחרים שאנחנו מושכים מספיק כדי לפתות את האחר לאותו מצב פגיע וחשוף. מעולם לה היה זמן בו האדם השתמש במין להנאה בלבד, תמיד קבוע בוא איזה שהוא אלמנט של כוח, אפילו ללא כוונה, להראות לאחרים שאתה ראוי למגע אדם, לנפנף את האנשים שהיו איתך במיטה בתור מספר. אין דבר יותר משפיל מלהיות מספר, האישיות שלך נתלשת ממך כשאתה רק מספר, אותה השפלה נותנת לאדם כוח, כוח שממנו הוא רוצה עוד.
הכסף הוא דבר נוסף שנותן לאדם כוח, בגלל שלכסף איך סוף, תמיד אפשר לעשות עוד וככול שיש לך יותר אתה נחשב יותר, אותו רעיון מרגש את האדם, האפשרות לכוח אינסופי. אדם אוהב לאגור את כספו ורכושו אפילו אם הוא לא זקוק לו ויכול לעזור למי שאין לו. נגיד והיה קוף שהיה אוסף את כל הבננות באיזור, אותו קוף לא היה מסוגל לאכול את כל הבננות שאסף וכל הקופים סביבו היו גוועים ברעב אבל בכל זאת הקוף לא היה מוותר על הבננות והיה ממשיך לאסוף אותם עוד ועוד, מדענים היו חוקרים את הקוף, בודקים איך חיה יכולה להיות כל כך אנוכית וחולת כוח. כשהאדם עושה זאת הוא לא אנוכי וחולה כוח, הוא מיליונר מצליח, הוא מופיע בכותרות, כל אחד שואף להיות כמוהו.
אז מה ההבדל בין הקוף לאדם? למה אנחנו מרשים לעצמנו להיות כה אנוכיים ולא לאף אחד אחר? כי כולנו כבר מבינים. אנחנו מבינים כמה אנוכי הוא האדם גם אם אנחנו לא יודעים שאנחנו מבינים, העובדה שלא נתייחס למיליונר כמו שהיינו מתיחסים לאותו קוף מראה שכולנו כבר הבנו כמה אנוכי האדם.
לכולנו הייתה פעם בה טילנו בטבע וחשבנו "למה לא יכולנו להישאר פה? כל כך רגוע פה, למה היינו צריכים לרצות עוד?" ואם לא חשבת את זה אף פעם כנראה שאתה יותר מידי אנושי בשביל להבין את הביקורת הזאת על האדם, אבל כל מי שכן חשב את זה, בדיוק כמוני, מנסה להבין למה, למה אנחנו תמיד מחפשים עוד? כמובן שאני יכולה פשוט להגיד שזה בגלל שהאדם חמדן בטיבעו וזהו זה, אבל אני בוחרת להקשות על עצמי ולהבין למה, למה אנחנו היחידים בעולם שמתנהגים ככה? למה אנחנו היחידים שהורסים את טבע ותמיד רוצים להתקדם עוד ועוד? והתשובה היא שאני פשוט לא יודעת. יש שאומרים שזה בגלל שאנחנו חכמים יותר, מפותחים ומספיק בשביל שתהיה לנו שאיפה לקדמה.
על זה אני חושבת הרבה, איך זה שהיצורים הכי מפותחים בעולם רק הורסים אותו? האם האינטליגנציה שלנו היא לא הברכה שחשבנו שהיא או שהיא פשוט לא מספיקה, אולי אינטילגנציה זה לא מה שאנחנו צריכים אלה וחמלה ומודעות? איך זה שפיל, כלב או נמלה, שכולם לא אינטליגנטים כמונו, לעולם לא היו מזהמים את הסביבה? האם זה מתוך אכפתיות או שפשוט הם לא יודעים איך?
אלו כל מיני שאלות שאני שואלת את עצמי כבר שנים ואני לא יודעת לענות אליהם חוץ מהתשובה הפשוטה ביותר, האדם חמדן מטיבעו.
בין אם אנו רוצים או לא, התודעה תמיד מתקדמת קדימה ואינה נשארת נשארת בעבר. לא משנה כמה יפה או נוחה הנקודה בה התודעה נמצאת היא תמיד תתקדם. ולכן על נפשינו להתקדם איתה. ההתפחות וההתקדמות של בני האדם נובעת מן הרצונות והמטרות שלנו. בלעדיהן אנחנו לא ננסה להתקדם וגם אם נצליח שלא במכוון, לא נוכל לראות את ההתקדמות כאחת כזו. בני האדם חיים את חייהם בחברה אשר מקבעת אותם לחוקים ולשבילים סלולים מראש, אך רצונם העצמי והרגעים בהם בני האדם רואים את עצמם באמת הם אלה שמגדירים את חייהם הפנימיים. בטבע הפתוח, בעיר המוארת, במגרש הספורט, בחדרם, או עם אהוביהם, בני אדם ממלאים את משמעותם. להיות עצמם ולראות את הנפש שלהם. האומללים הם אלה אשר לא רואים פנימה או לא מקבלים את אשר הם רואים.
מהו איזון עבורי? אני כיום, בשעה 14:09, נמצאת במצב שבו אני עלולה להתנתק מהאני המושפע מהזמן היוצר (תיקון, 17:23) ריחוק בין נשמתי לרוחי, שבה אני נותרת עם רוח ועקבות נשמה המטושטשות בפני תודעתי, או שאני עלולה להיות עמוק בתוך עצמי כתוצאה מהתבוננות בחות, המזרזת את תהלך ההתבוננות פנימה, המביאה אותי לאין סוף כיוונים ולמדועות כזו שלא אדע הכל לעולם, אך הרצון שלי לדעת נובע מתוך ההשתוקקות שלי לדעת את הכל המביא אותי עד כדי תביעה, הקוטעת את תהליך החקירה, מתוך הבנה שאין באמת משהו שיספק את יצר הדעת עבורי. האיזון שלי היום, יום שישי ה-25.3.22 בשעה 14:22, מתבטא בהתבוננות המתיימרת להיות נייטרלית במהותה אך בכל זאת לא מנותקת מרכשות ממותנים. התבוננות היורדת לעומק ולפרטי הפרטים אך אינה מערבת בה נכונות לנקודה אחת חד משמעית. התבוננות מעורערת המהרהרת בעצם מהותה ובעצם היותה.