הסרט ״ללכת שבי אחריו״, או ״Dead Poets Society", אשר יצא בשנת 1989 ובויים על ידי פיטר ויר מתרחש בשנת 1959 ועוקב אחרי חבורת נערים הלומדים בבית הספר השמרני לבנים ״וולטון״ (המכונה על ידי התלמידים "הלטון", מלשון "גהנום"), והמורה המחליף שלהם לאנגלית מר קיטינג, שמעודד את תלמידיו להסתכל על העולם מנקודות מבט שונות באמצעות ספרות ושירה.

הסרט נבחר על ידי התלמידות טליה זומר ונועה לוי שגם היו אחראיות על מהלך הערב והדיון.

בשעה 17:00 התכנסנו בכיתה המיועדת, כשעל השולחן כיבוד קליל. בכל זאת, בלי לחם אין תורה! לאחר הצפייה בסרט, שארך כשעתיים, התנהל דיון סוער במגוון שאלות.

ראשית, טליה ונועה הציגו לכיתה את פירמידת הצרכים של מאסלו. דרך הדיון בפירמידה ניסינו להבין את האירוע המרכזי של הסרט - זהירות ספויילר! - התאבדותו של ניל. ניסינו להבין מה היה חסר לניל על מנת להגיע למימוש עצמי. שתי תיאוריות מעניינות שעלו בדיון היו: 1) ניל דילג על שלב השייכות, כיוון שהוריו לא תמכו בחלומותיו, ולכן לא הצליח להגיע למימוש עצמי מבלי להרוס את עצמו. האשם בדילוג הוא מר קיטינג, שלא היה מספיק רגיש וסבלני כדי לישר את ההדורים בין ניל ואביו כך שניל יוכל להשתתף בהצגה מבלי לצאת נגד אביו. 2) הפירמידה איננה פירמידה אלא למעשה היא מעגל שבו אנחנו עוברים שוב ושוב את השלבים במטרה להגיע שוב ושוב למימוש עצמי בשלבים שונים בחיים. לאחר שניל הגיע למימוש עצמי כששיחק בתאטרון, הוא למעשה חזר לשלבים המוקדמים בהם הוא חש כי הוא נכשל (לא זוכה לתחושת שייכות, חושש לבטחונו נוכח אלימות האב) והתסכול הביא אותו לביצוע ההתאבדות.

לאחר הדיון בהתאבדות של ניל פנינו לדון בדמותו של מר קיטינג. גם פה, היו מחשבות שונות על כך שמצד אחד מדובר במורה ייחודי שמרחיב את תודעת תלמידיו ומאפשר להם לבטא את אישיותם הייחודית, ומנגד הוא הופך בעצמו למין גורו שמחזיק בעדת מעריצים (ולראיה נכונותם לבצע כל תעלול שהוא דורש ואפילו הכינוי "קפטן" שהוא הדביק לעצמו). בדיון הכיתתי חשבנו עד כמה זה קל עבור מורה להפוך למעין גורו שכזה ועד כמה זה קשה דווקא לשמור על מקום סולידי יותר, כזה שמאפשר לתלמידים להיות בקדמת ה"במה" ולא הופך את המורה לעניין.

במובנים מסוימים ניתן להשוות את הסרט ל"משל המערה" האפלטוני, אותו למדנו בשבועות האחרונים. מר קיטינג, בעצמו בוגר של וולטון אשר יצא ממנו ו"גילה את האור", חוזר כעת למערת נעוריו על מנת לעזור ל"אסירים" נוספים לצאת ממנה. כמו במשל האפלטוני, גם בסרט - הוא לא מתקבל באהדה רבה מדי וזוכה לקיטונות של ביקורת מצוות ההוראה, מהורי התלמידים וברגעים מסוימים גם מהתלמידים עצמם. לעתים הוא משתמש במה שיכול להתפס כפרקטיקות כוחניות, ממש כמו שהאסיר של אפלטון מוכרח לעזוב את כלאו. מעניין שמוטיב המערה הוא בעל חשיבות מרכזית גם בסרט - המערה אליה הולכים הנערים על מנת לקיים את מפגשי "מועדון המשוררים המתים", שהיא מעין עולם מקביל בו חלים חוקים אחרים, זהויות משתנות ומה שמוכר בתור "אמת" בעולם החיצוני לא תמיד זוכה שם לאותו מעמד אונטולוגי.

לסיכום, היה ערב מוצלח ומעניין. הסרט, הדיון והכיבוד היו נהדרים אך יותר מכל - החברה היתה משובחת. נפגש בערבים הבאים!