Irving penn
אירווינג פן (יוני 16, 1917 - אוקטובר 7, 2009) היה צלם אמריקאי הידוע ביותר לצילום האופנה שלו, דיוקנאות, וטבע דומם. הקריירה של פן כללה עבודה במגזין ווג, ועבודת פרסום עצמאית עבור לקוחות כולל איסי מיקים, וקליניק. עבודותיו הוצגו בתערוכות בינלאומיות, והוא ממשיך להעשיר את אמנות צילום גם לאחר מותו.[1]
פן נולד ב-16 ביוני 1917 בפליינפילד שבניו ג'רזי לאב שען ואם שעבדה כאחות. בגיל 17 החל ללמוד ציור ועיצוב גרפי ותעשייתי בביה"ס לאמנויות של מוזיאון פנסילווניה . המעצב אלכסיי ברודוביץ', אחד ממרציו, ערך לו היכרות ראשונית עם עולם מגזיני האופנה כשבחר בו לשמש כאסיסטנט שלו בעבודתו במגזין "הארפרס באזאר" במהלך חופשות הקיץ.
עם תום לימודיו עבר פן לניו יורק, שם עבד כמעצב ומאייר עצמאי. באותה עת רכש את מצלמתו הראשונה והחל לצלם חלונות ראווה ושלטים שמשכו את עיניו ברחבי העיר. ב-1940 ירש את משרתו של ברודוביץ' כמנהל עיצוב הפרסום בחנות הכלבו "סאקס פיפת אווניו", אולם התפטר לאחר שנה אחת בלבד כדי לקדם את קריירת הציור שלו במקסיקו.
שנתיים מאוחר יותר, כששב לעיר ללא הישגים מזהירים, החל לעבוד לצד המעצב אלכסנדר ליברמן, אז המנהל האמנותי של "ווג", שמינה אותו לאחראי על עיצוב שערי המגזין. לאחר שהתקשה לגייס את צלמי המערכת להוציא לפועל את רעיונותיו הלא שגרתיים, החליט פן לצלם את השערים בעצמו, בעצתו של ליברמן. עבודתו הראשונה בעבור "ווג", שהתפרסמה על שער גיליון אוקטובר 1943 של המגזין, היתה תצלום צבעוני של טבע דומם שבו הופיעו תיק וחגורת עור חומים, צעיף וזוג כפפות בגוון בז', לצד איור של תפוזים ולימונים, מסודרים בקומפוזיציה של פירמידה. תצלומיו האלגנטיים הלמו את התחכום שאיפיין את "ווג" באותן שנים, והוא נהפך תוך זמן קצר לאהוד בו. הם הופיעו ביותר מ-300 מעמודי המגזין מדי שנה, ובמהלך השנים עיטרו למעלה מ-150 משעריו.[2]
ב-1944 הוא עזב את המגזין, ושב אליו כעבור שנתיים, הפעם כצלם מערכת. הדיוקנאות הרבים שיצר בשחור-לבן של דמויות מפתח בתרבות, ביניהן פאבלו פיקאסו, מרתה גרהאם, מרסל דושאן, איגור סטרווינסקי, ג'ורג'יה אוקיף ומרלן דיטריך, הופיעו תדיר מעל דפי המגזין.
את חייו המאוחרים הקדיש פן בעיקר לצילום של טבע דומם בעבור "ווג" ומודעות פרסומת ללקוחות כמו יצרנית התמרוקים "קליניק", וכן לסדרות שונות של תצלומים שהוצגו במוזיאונים וגלריות ברחבי העולם. [2]
אירווין פן הרחיב ( או צמצם ) את הגדרת חלל הסטודיו ע"י כך שדחק את המצולמים שלו לפינה שבנה בסטודיו. החלל הקלאוסטרופובי שייצר הוציא מהם מחוות דרמטיות ומכריח אותנו להתמקד בשפת הגוף ובהבעה הפוסט טראומטית של ה"קורבנות" שלו. כל השמנא והסלטא ( מרלן דיטריך, מרסל דושאן, וכו ) של אותה תקופה נאלצה לבלות בפינה של פן, וכנראה שרק אירווין היה מסוגל לעשות את המהלך הזה.
אירווין פן לא צילם רק אופנה, הוא גם חטא בסטיל לייף. העבודה הראשונה שלו לווג הייתה צילום של טבע דומם לשער של המגזין הנחשב. ב-1970 יצר סדרת סטיל לייף שמתעסקת בממנטו מורי ( ובפשוט כלייה, מוות ), הוא צילם בדלי סיגריות, פירות וירקות רקובים ובגדים שהושלכו ברחוב. באמצעות אור נפלא וצבעוניות רוויה הוא קרא תיגר על תפיסת היופי המסורתית ובאופן פרדוקסלי הצילומים הללו , שהתעסקו בצד האפל של החיים, היוו סתירה לעבודה היומיומית שלו בתעשיית האופנה. [3]
