הקורונה הפכה אותנו לסוג של אסירים בביתנו. ומה עושים "אסירים טובים"? קוראים ספרים, כמובן... לפניכם רשמים, התרשמויות, ביקורות וניתוחים שלי, על ספרים שקראתי... ומעל הכל, תבלו!

סדרת ספרי השקעות למתחילים (20.5.2022)

השקעות לעצלנים / תמיר מנדובסקי

- כיאה לספר של עצלנים, יש בו רק 112 עמודים :)

- בשורה התחתונה, בזכות הספר הזה התחלתי לראשונה להשקיע. וזה למרות שיש לי תואר שני בכלכלה ואני יודע כמה חשוב להשקיע, וכבר התעניינתי, שמעתי וקראתי דברים בנושא... אגב לתואר בכלכלה אין כמעט קשר לבורסה והשקעות, הדבר העיקרי שהוא נותן בתחום זה הוא אינטואיציות של איך השוק עובד ולמה כדאי להשקיע, אבל בסוף התואר עדיין אין לך מושג מה זה בורסה, תעודת סל, אג"ח וכו'.

- ספר באמת מצוין, עושה עבודה ממש טובה בלשכנע למה כדאי להשקיע, כמה שיותר מוקדם, בצורה כמה שיותר פאסיבית ופשוטה, איך עובד האפקט של ריבית דהריבית, למה חשוב לדחות את משיכת הרווחים, למה חשוב להשקיע בקרנות איריות צוברות, כמה קל וכדאי להשקיע לבד במוצרים פשוטים עם דמי ניהול נמוכים. כתוב בצורה שכיף לקרוא, משתמש באחלה מטאפורות, מצחיק וציני, והכי חשוב מאוד לעניין:

- יש הסבר ברור וקל לדרכי ההשקעה הפאסיביות והמומלצות ולאיך להתחיל. כמובן, כדי להתחיל צריך לעשות קצת מאמץ (לפתוח חשבון בבית השקעות, לבין מהם מוצרי ההשקעה הספציפיים שהולכים להשקיע בהם - אבל מנדובסקי הגדיל לעשות והוסיף בסוף הספר יש קישור לדף שבו אם ממלאים את הפרטים הוא שולח לכם בחזרה קובץ אקסל עם מעט מאוד קרנות השקעה "הזולות, המגוונות והאמינות ביותר בשוק". בדיוק בגלל זה כל כך קל להתחיל להשקיע לאחר קריאת הספר.

- עוד סיבה ממש נחמד הוא שמנדובסקי הקים קבוצת פייסבוק להשקעות לעצלנים שמשלימה את כל הדברים הפרקטיים שחסרים בספר, וגם סתם מאגדת אנשים קלולס כמוכם שרק מתחילים להשקיע ושואלים את כל השאלות הכי בסיסיות בתחום. לא נתקלתי עדיין בקבוצה כזאת שימושית למשקיע המתחיל. מנדובסקי עונה שם לשאלות של אנשים, ובאחת התגובות כתב שהוא חושב לעשות ספר נוסף קצת יותר מקיף. יש לו אגב גם ספר עלילה חדש.

- בקיצור, מומלץ ביותר, ואם עדיין לא התחלתם להשקיע, אין זמן יותר טוב מהיום! (אחרת אתם מפספסים את הריבית דהריבית ובזמן שהכסף שלכם נשחק באינפלקציה)

51% המדריך המעשי להשקעות בדגש על הבורסה ושוק ההון / נדב בר ניב

- עוד ספר שימושי ולא ארוך במיוחד, רק 163 עמודים.

- במובן מסוים משלים את הספר של העצלנים: פתחתם חשבון בבית השקעות, נכנסתם למערכת הספארק, רציתם להתחיל לקנות קרנות - אבל אין לכם מושג מה אומרים המספרים בטבלאות קנייה ומכירה, באיזו פקודה צריך להשתמש כדי לקנות, למה חלק מהפקודות לא מופיעות בזמנים מסוימים, וכו' - הספר הזה מסביר את כל הדברים הללו בצורה מאוד בהירה וקצרה.

- כמה מהשאלות שהספר עונה עליהם: מהי בורסה, מהו רווח, מהי מניה, כיצד נקבעים שערי המניות, כיצד מתעדכנים שערי המניות, מה הקשר בין שווי המניה ושווי החברה, סוחר יומי מול משקיע לטווח ארוך, טיפים ודגשים לביצוע פעלות, ניתוח פונדמנטלי, ההבדל בין קרנות סל לקרנות נאמנות, מדדי המניות המובילים, ועוד...

- חוץ ממניות, הספר גם כולל הסברים קצרים יחסית ונהירים על סוגי השקעות אחרים: מטבע חוץ, אג"ח, קרנות ריט (נדל"ן), אופציות, שלד בורסאי, החזרי מס, מטבעות קריפטוגרפיים וארנקים דיגיטליים, private equity, אנג'לים, נדל"ן בארץ ובחו"ל, קרקעות חקלאיות, אומנות ויודאיקה והשקעה בעסק קיים.

- בכל תחום כזה הספר מונה רשימת יתרונות וחסרונות, ועקרונות שכדאי לזכור כשבאים לבצע השקעות בתחום.

- לגמרי גזור ושמור.

ביטקוין והעתיד הכלכלי שלך / דעאל שלו

- בהשוואה לשני הקודמים, קצת יותר ארוך - 288 עמודים כולל נספחים - אבל בנושא מורכב והרבה פחות מיינסטרימי, אז האורך די מצדיק את זה... אפשר אפילו להגיד שהספר מכסה כל פינה בתחום - מההיסטוריה של הכסף בכלל, ההיגיון הראשוני בביטקוין, המאמר של סטושי נקמוטו שפרץ את התחום (שנמצא בנספח במלואו ובעברית), דרך איך הביטקוין עובד, סיבות לכך שיצליח או יכשל, איך משקיעים בפועל ואילו טעויות עלולים לעשות בהשקעה, ועד אסטרטגיות השקעה. אגב הספר קצת ישן (2018) אבל הוא עדיין לגמרי רלוונטי לדעתי.

- שם הספר קצת מטעה, כי אם ככלל אצבע משקיעים רק 1% מהחסכונות בביטקוין, הוא בטח לא יבטיח את העתיד. מה שכן, הוא יכול לעבוד טוב כגידור להשקעות אחרות.

- דעאל כותב ממש טוב ורהוט, ובעצם קניתי את הספר כי זכרתי לו חסד נעורים מהספר המצויין הסוד הקדמוני, לאכול כמו שהגוף שלך רוצה.

- בשורה התחתונה התחלתי להשקיע בביטקוין (בקטנה!) בזכות הספר. ההיגיון שלי - לא מדובר במטבע אלא בנכס עם ערך אינטרינזי מסוים במסחר, שערכו יעלה בעתיד עם הדפלציה במטבע. כסף רע (פיאט, דולר ושקל) ידחוק החוצה את הכסף הטוב (ביטקוין), ואז אנשים יאגרו ביטקוין כמו זהב וערכו יעלה. כמובן זאת לא המלצה להשקיע וכו'.

- כללים חשובים לזכור:

1. אין לך את המפתחות של הארנק - אין לך באמת ביטקוין.

2. לא להשקיע סכום גדול יותר ממשהו שאנחנו מוכנים לאבד, אולי 1% מהחסכונות וההשקעות.

3. אנשים מאבדים את הגישה למטבעות יותר משהם נגנבים להם.

- עונה גם על שאלות נוספות כמו: האם כדאי להשקיע במטבעות נוספים? (כנראה שלא, לביטקוין הכי הרבה אמינות וסחירות). האם כדאי להשקיע בקרנות בבורסה שמשקיעות בבורסה (גם לא ממש). האם NFT זה העתיד? כנראה שלא (בספר הוא לא קורא לזה בשם הזה אבל ברור שהוא מתייחס לכך).

משכנתא/ה, העיקר שתעשו את זה נכון / שי פרלמן

- האם משכנתא זו בכלל השקעה? ממה שאני למדתי בכלכלה, קניית בית היא מוצר צריכה (אנחנו צורכים שירותי דיור), אבל היא גם מוצר השקעה מכיוון שהיא שומרת ואף צוברת ערך. ומכיוון שמשכנתא היא דרך לממן קנייה של דירה, או דרך להשתמש בקנייה כדי להשיג מימון מצוין להשקעות נוספות (בדיור או בדברים אחרים), ברור מאליו שמדובר בהשקעה. למעשה עבור רוב הישראלים מדובר בהשקעה הכי גדולה שהם יעשו בחייהם.

- ולכן כדאי מאוד לדעת איך עושים את זה - כמה כסף כדאי להכין מעבר למשכנתא (עלויות מעבר, שיפוצים וכו'), כמה זמן צריך להקדיש להתהליך מציאת המשכנתא (איזור החודשיים), החשיבות של אישור עקרוני ושמאות מקדימה, החשיבות של תמהיל משכנתא ולאו דווקא הריביות.

- הספר מאוד מעודכן (כולל את מחיר למשתכן ומשבר הקורונה).

- כמה פרקים בספר: מי רשאי לקבל משכנתא, תכנון כלכלי של עסקת רכישת דירה, ההחזר החודש, משא ומתן על תנאי המשכנתא, מחזור משכנתא, דגשים ברכישת דירה חדשה מקבלן... ובנספחים יש כל מיני קישורים שימושיים, כמו למחשבון משכנתא, דוח נתוני אשראי, סימולטור מס רכישה, מסמכים הדרושים לכל מיני תהליכים, ומילון מונחים מקיף.

- הכותב יועץ השקעות וממיסדי התאחדות יועצי ההשקעות - אבל לטעמי הספר קצת מייתר את החשיבות של שכירת יועץ, לפחות בקרב הקורא המשכיל שמסוגל להפעיל את הכלים בעצמו. כן יש גם קצת קידום של העסק שלו, אבל זה משתלב יפה עם הידע הנרכש עם הספר.

- גזור ושמור לפני רכישת דירה, או כדי לשפר משכנתא קיימת.

מהפכת הקשב, העידן הדיגיטלי - השבר והתיקון / מיכה גודמן (5.3.2022)

- בניגוד לשאר הספרים של גודמן, הספר הזה הוא די חשוב לחיי היום-יום, כי כל בן אדם נתקל בכוח האינסופי של הרשתות והעידן הדיגיטלי, אבל רוב בני האדם לא חשבו בצורה סדורה על כל הבעיות והקשיים שהרשתות מעלות - ועל הדרכים להתמודד איתן. ו*ספוילר* - הדרך להתמודד עם הטכנולוגיה כנראה עובדת בטכנולוגיה נוספת שתילחם בראשונה.

- כיאה לעולם עם הפרעת קשב, הספר הוא רק 179 עמודים ללא הערות.

- מעניין שההגדרה היוונית לאושר - חיים לפי הסגולה הטובה, מימוש עצמי בכל תחום - סיפוק הצרכים, זוגיות, משפחה, קריירה, בריאות, מוסריות, חקירה עיונית ועצמית - די עונה על כל נגדרו האושר האפשרויות שגודמן הציג: משמעות, קשרים אישיים או נוכחות-קשיבות (למרות שהקישור לנוכחות קצת מאולץ)

# חלק א' - המשבר הפוליטי

- גודמן טוען שקיטוב של חברה הוא ביטוי של התכווצות העולמות האינטלקטואליים והמעגלים החברתיים של חבריה (אנשי ימין פחות מזדהים עם עמדות אנשי שמאל ולהפך)

- מה שמניע את ההיסטוריה זה לא רעיונות אלא המדיום הטכנולוגי שנושא את הרעיונות. פעם זה היה דפוס, רדיו, טלויזיה - והיום אינרטנט וסמארטפון.

- האינטרט, פייסבוק וגוגל, זו תעשייה תשומת לב. אין דבר יותר מעניין מנקישה של דםיקה בדלת שמהווה פוטנציאל אנסופי למה יכול לקרות, וזה בדיוק מה שקורה עם קול נוטיפיקיישן מהסמארטפון.

- אין לנו יותר רגעים בהם אנחנו סתם לבד עם עצמנו במחשבות

- הטיית האישור - confirmation bias - אנחנו מאוהבים בדעות שלנו. פייסבוק וגוגל מזהות את העמדות שלנו ומציגות לנו את אותן העמדות.

- התחושות שמשהו מוכר ומשהו נכון הן דומות, ולכן נותים להתבלבל ביניהם, ולכן גם חזרתיות גורמת לנו לאישור. גלישה בםייסבוק היא קמפיין של תעמולה עצמית.

- יש אינפלציה של ידע בעולם, וזו בעיה חדשה. וזו הסיבה לכך שמנועי החיפוש מפלטרים את תוצאות החיפוש. אבל הם עושים זאת לא כדי לגלות לו את האמת, אלא כדי למשוך את תשומת ליבו. ולכן כשאנשים שונים מגגללים דברים זהים, הם מקבלים תוצאות שונות.

- הרשת היא תיבת תהודה. אנחנו חושבים שאנחנו נפתחים לעולם כשאנחנו גולשים בה, אבל למעשה אנחנו גולשים בעולם שלנו. ולכן החיים האינטלקטואליים שלנו מתכווצים.

- מדוע העולם נהיה מקוטב? כלכלה חדשה (כלכלת תשומת הלב), מצטידת בטכנולוגיה חדשה (הרשתות) יצרה פוליטיקה מאוד ישנה (פוליטיקה של שבטיות).

- תשומת לב מעולם לא הייתה ערך בעולם המערבי, אלא רק אמצעי להשיג מטרות בעתיד. הבעיה היא שלתשומת לב נהיה ערך כלכלי עצום. ולכן קל מאוד לשדוד את תשומת הלב שלנו מאיתנו. בעולם המזרחי, הבודהיסטי תשומת לב היא כן ערך.

- לא כל הרגשות נבראו שווים בעיני תשומת הלב. כעס הוא הכי ויראלי. דבר נוסף שמגביר את הקיטוב - גם שקרים הם ויראליים. ולמה? כי האמת מוגבלת על ידי המציאות, ואיל הקר מעניין בהרבה כי הוא מוגבל רק בידי הדמיון.

- האינטרנט עשה דמוקרטיה לאינפורמציה אבל גם לדיסאימפורמציה. יש מצב גם שהיחס בין כמות האינפורמציה והדיסאינפורמציה נשמרו, כששניהם גדלו.

- שלושה פרדוקסים של המהפכה הדיגיטלית: פרדוקס החיבור - אנחנו בתיבת תהודה ושונאים את מי שבתיבת תהודה שונה משלנו; פרדוקס הפתיחות - אנחנו מתחברים בעיקר לעצמנו כשאנחנו מתחברים לאינטרנט; פרדוקס האינפורמציה - יש ברשת לא פחות פייק ניוז מניוז.

- אחד הכשלים הבסיסיים ביותר של המציאות החדשה - כיכר העיר, הרשתות החברתיות, היא רשות הרבי שבבעלות היחידים, התאגידים. וככל שהשיח בכיכר העיר מתלהם יותר, כך התאגידים מרוויחים יותר.

# חלק ב' - המשבר הפסיכולוגי

- מתחילת העשור השני של המאה העשרים ואחת נרשם זינוק דרמטי בשכיחות של דיכאון, חרדה, בדידות ואובדנות. כמו המשבר הפוליטי, גם המשבר הפסיכולוגי הוא תוצר של המהפכה הדיגיטלית, ויותר נכון - גירעון בתשומת הלב האנושית.

- אנשים נוטים לחשוב שישן הוא קדוש, וחדש הוא מתקדם. זה לא בהכרח נכון. האם הטכנולוגיה בהכרח מקדמת את האנושות? הטכנולוגיה מוסיפה לנו עוצמות ולוקחת מאיתנו יכולות אנושיות, שהטכנולוגיה החליפה, למשל היכולת לנווט.

- לפי מחקרים בעשור האחרון במערב, יש ירידה של 40% ברמת האמפתיה של צעירים. ייתכן שהיא נגרמת כיוון שהצעירים אינם מתרגלים אמפתיה, כי היא מצריכה להיות פנים מול פנים ולא עוברת במסך. "הטכנולוגיה הדיגיטלית משפרת את היכולת שלנו להיות בקשר, אבל פוגעת ביכולת שלנו להיקשר". אנחנו גם יותר זמינים אבל פחות קשובים, הידע יותר נגיש לנו אבל אנחנו פחות טובים בלקלוט אותו בצורה מעמיקה. מה שצריך זה להפוך את הטכנולוגיה לקידמה, להתגבר על החסרונות של הטנכולוגיה כדי שנוכל להינות מהיתרונות.

- בדרך כלל אסונות מקרבים בני אדם, אבל לא מגיפות - אלה דווקא מרחיקות בני אדם. אבל גודמן טוען שההפך קרה בקורונה, כי הטכנולוגיה הצליחה לראשונה לקרב אותנו למרות המגבלות הפיזיות. כמובן שהיא לא הצליחה לעשות תקשורת חשופה לחלוטין ורגשית בין בני אדם כמו תקשורת פיזית, ונצפו תופעות של zoom fatigue. התקשורת בזום מביכה פחות, מרגשת פחות, ומקרבת פחות. היא אולי טובה יותר להעברת ידע מקצועית, ומאפשרת לשמור על קשר עם הרבה יותר אנשים במקביל, אבל בטח שלא אישית.

טכנולוגיה היא כמו אוכל - אי אפשר להתנגד לה, אבל אפשר לקבוע כמה לצרוך אותה, איך לצרוך אותה, ומתי.

- פרדוקס השעמום - היום מאוד קל לנו לא להשתעמם בזכות הסמארטפון, אבל זה גורם לכך שאנחנ הרבה יותר חוששים להיות משועממים, וזה קשה לנו הרבה יותר.

- מחקר אושר שעשו שבו שאלו אנשים בצורה רנדומלית במהלך היום מה רמת האושר שלהם, מה הם עושים ומה הם חושבים, העלה שלא משנה מה אנשים עושים - אם הם בנוכחות, כלומר חושבים על מה שהם עושים כרגע, הם יותר מאושרים. הכוונה למיינדפולנס, או קשיבות. מחקרים עם קבוצת ביקורת הראו שמי שמתרגל מדיטציה הוא שליו מותר וחרד פחות. ההשפעה של הסמארטפונים על הקשיבות היא הפוכה, כי היא מפזרת את התודעה ומנוונת את הנוכחות והריכוז.

- אם יש קשר בין קשב לאושר, אז לפי מחקרים ככל שיותר יותר קשב כך יש יותר אושר. אבל הסמארטפונים שואבים מאיתנו קשב, ולכן הם גם שואבים מאיתנו אושר.

- כשל ההחמצה - הסמארטפונים גורמים ל FOMO תמידי, תחושת ההחמצה, אבל ההחמצה האמיתית היא של מה שקורה כאן ועכשיו ואנחנו לא נוכחים בו. החיים שלנו, שעוברים כהרף עין בזמן שאנחנו חושבים על דברים אחרים.

- פרדוקס הבדידות - אנחנו חיים ב"רנסנס" של קשרים וחיבורים, אבל בודדים מאי פעם - כי הקשר הוא לא פנים מול פנים, ולכן חסר המון היבטים פיזיולוגיים והתרחשויות, ולכן חסר נוכחות. אנשים רעבים לקשר ולכן נכנסים לרשתות החברתיות, אבל הם לא מוצאים שם קשר שמספק אותם. אז למה בכל זאת הם נכנסים לרשתות? כי לרשתות יש יתרון אחד שאין לפגישה פנים מול פנים - שליטה מוחלטת במה שאדם מסגיר, ובמסר שהוא רוצה להעביר. פנים מול פנים תמיד יש גוף שמסגיר איך האדם באמת מרגיש... זה במיוחד קל בשיחות קשות, ולכן אנשים מעדיף לעשות אותם בווסאטספ ולהימנע מהמבוכה. אפילו לבקש סליחה קל בסמס - אפשר להביע רגש בלי באמת להרגיש אותו. אבל אז התקשורת לא עמוקה - אנחנו זקוקים למבוכה ולהתגברות עליה כדי שתהיה תקשורת עמוקה. וככל שאנחנו מתקשרים יותר ברשתות במקום פנים מול פנים - כך קשה יותר לתקשר פנים מול פנים, לב י נוער בארה"ב קשה היום ליצור קשר עין עם חבריהם. כלומר המסכים גורמים גם לחרדה חברתית.

- המסכים גורמים לחרדה משעמום ולכן קשה להיות לבד, והם גם גורמים לחרדה חברתית ולכן קשה להיות ביחד. וגם כשכבר נפגשים בבית קפה, הסמארטפון תמיד מפריע לשיחה להתפתח בצורה עמוקה. ניסויים מבוקרים הראו שעצם הנוכחות של טלפון כבוי בשדה הראייה פוגעת ברמת השיחה שמתפתחת.

- צורך נוסף של בני אדם שנפגע, מלבד הצורך בקשר ותשומת לב, הוא הצורך להיראות, לא להיות אנונימי, לבד. לפני המדע המודרני, הטבע "ראה" אותנו - הציפורים, הכוכבים, האבנים - כולם היו חיים ודיברו אלינו. לאחר מכן אלוהים ראה אותנו. אנשים שחיו בכפרים ראו מאוד אחד את השני, אבל כשעברו לעיר הם הפסיקו לראות אחד את השני ורק חיים זה לצד זה. מחקרים הראו שתינוקות חייבים שיסתכלו עליהם כדי להתפתח. ואולי בגלל זה אנשים משתפים את עצמם ברשתות. הבעיה - ברשתות אנחנו לא רואים מי ראה אותנו. לא מפתיע למשל שמפורסמים מדווחים על בדידות.

- מלבד הצורך באינטימיות, יש בנו גם צורך שיניחו לנו לנפשנו. שני הצרכים האלה משלימים אחד את השני, אם מממשים אחד זה על חשבון אחר. אבל לא כל ברשתות - שם אפשר גם להרגיש בודד וגם להרגיש ללא פרטיות, חשוף. אבל יותר מהריגול של גוגל, אנחנו בעצמנו מרגלים אחד אחרי השני ומקליטים הכל. אין אינטימיות גם כשאנחנו חושבים שיש אינטימיות. כאשר כל אדם הוא עיתונאי שמתעד ומשתף, כל אדם הוא גם מושא לתיעוד ולשיתוף.

- מי שמנסה לברוח מתחושות כואבות יגלה שהן רודפות אחריו - עדיף להתידד עם הפחד. אנשים שמעדיפים לשקוע בסמארטפון במקום להיות עם רגשות שליליים - יגלו שהרגשות השליליים שלהם רק מתגברים. הטכנולוגיה גורמת לניכור עצמי, וממכרת כמו כל סם אחר שמפיג לרגע את הכאב - ואז רוצים אותו שוב בכל פעם שכואב.

- העולם הדיגיטלי הוא "מערכת משוכללת לניהול רושם". המערכת הזאת גורמת לנו להתנתק מהאני האמיתי שלנו ומלהתמודד עם עצמנו, ולטפח דמות שאינה אמיתית, כלומר גורמת לניכור עצמי. ואנשים גם מתאהבים בדמות הזאת - זו דמות שקל לה לכתוב משפטים מושחזים וליצור אינטימיות - הטקסט שהיא כותבת מתוכנן, אין מבוכה שבלראות בן אדם פנים מול פנים... וכמובן - כשהמצלמות פתוחות בכל מקום, אנשים נדרשים להיות שחקנים כל הזמן, ופחות יכולים להביע את עצמם בצורה טבעית.

- ניסויים אמפיריים מראים שבחירה של אותם אפשרויות מבין אופציות מרובות גורמת לפגיעה בהנאה ממה שבחרנו. אותו דבר, למשל, בטינדר - בגלל המבחר העצום, כשאנחנו כבר בוחרים אנחנו לא מרוצים. חלק מהבעיה הוא שלמרות שיש אופציות אינסופיות - אין לנו עוד זמן/משאבים כדי לממש אותו.

בשני העשורים האחרונים צמח ענף חדש בפסיכולוגיה - פסיכולוגיה חיובית, מה אדם צריך לעשות כדי להיות מאושר. זה דומה למה שקרה בתזונה - מה אדם צריך לאכול כדי להיות בריא.

# הדרך המשולשת לשחרור

- שבירת הקשב ותשומת הלב הביאה למשבר פוליטי ומשבר פסיכולוגי.

- המהפכה התודעתית שתרפא את החיים הדיגיטליים שלנו: האנושיות שלנו לא צריכה להימדד בכמות תשומת נלב שמופנית אלינו (לייקים), אלא בכמות תשומת הלב שאנחנו מפנים לאחרים (בקשב אמיתי).

- גודמן טוען שאין לנו יכולת אמיתית לפצל קשב ולעשות כמה דברים במקביל, ורואים את זה בניסויים אמפיריים. אני שמח שאני לא חריג שאני אומר על עצמי שאני לא מסוגל לפצל קשב - זה פשוט אנשים אחרים שלא מודעים לעצמם.

- אין שום דבר מהפכני בפתרונות של גודמן: רגולציה (כלכלית) על התעשייה של תשומת הלב, שינוי תרבותי שיוביל לשינוי התנהגותי (רגולציה תרבותית), טכנולוגיות חדשות שישמשו להגבלת הטכנולוגיות הישנות כמו משבשי קליטה או מנטרלי התראות בזמן נהיגה או שלל טכנולוגיות אחרות שעושות מונטיזציה דווקא להגברת תשומת הלב (טכנולוגיה לשחרור מטכנולוגיה,liberates - TLT). יש דוגמאות לפתרונות מוצלחים בתחומים האלה, בנושאים אחרים - רגולציה על איפה מותר לעשן הקטינה מאוד את מספר המעשנים בישראל, שינוי תרבותי ביחס לקטיפת פרחי בר או בזבוז מים הביא לשינוי התנהגותי,

- שינויים תרבותיים אפשריים: 1. העדפת קשב על זמינות - ביוש של מי שמסתכל בטלפון כשהוא נפגש עם אחרים, ולעומת זאת קבלה בהבנה כשלא זמינים מיידית לכל הודעה ואימייל שנשלחים, ועונים כבר כמה שעות - גם בעבודה! כי זמינות גבוהה = קשב נמוך, ופיריון נמוך. 2 ו-3. ארגון זמנים (שעה ביום, חצי יום בשבוע) ומקומות (הסלון, חדר הישיבות, פינת הקפה) ללא טלפון, כולל אכיפה של המקומות.

רעיונות מעניינים לטכנולוגיות TLT: AI שלומדת מתי אדם צריך את תשומת הלב שלו, ומכבה את כל שודדי תשומת הלב באותו הזמן; AI שלומד מה הדעה הפוליטית שלנו ואז מדי פעם חושף אותנו לדעה פוליטית מנוגדת ומנומקת טוב; לפייסבוק יש AI שמזהה פייק ניוז.

לדעת גודמן, הפיתרון החזק ביותר יגיע דווקא מהטכנולוגיה החדשה שתיווצר לשירות האדם. כלומר הבעיה היא לא שיש יותר מדי טכנולוגיה - אלא שאין מספיק!

סיפורה של הפוליטיקה הישראלית / עמית סגל (20.9.2021)

- סגל כותב פשוט מרתק, לטעמי הוא העיתונאי המעניין ביותר כיום. הספר גם מאוד מאוד אקטואלי, מסתיים בבנט. ועמית די זהיר, לא כותב שטויות.

בן גוריון קבע יחד עם דר הפנים גרינבוים ושר המשפטים פנחס רוזן, שלושה דברים הרי גורל - משטר פרלמנטרי ושיטה קואליציונית, אחוז חסימה אפסי, שיטת בחירות יחסית. שיטת הבחירות מראה הרבה על האומה - באמריקה היא מאוד אידיבידואליסטית ואישית, באנגליה מאוד מסורתית ומקדמת את מפלגות הרוב (איזורית), בגרמניה לאחר השואה כל מפלגה שאיננה מקיימת בחירות פנימיות היא לא חוקית, ובישראל האידיאולוגיה לפני האדם עד לרמה שח"כ אלמוני יכול להרכיב מפלגה במקום ראש מפלגת השלטון שזכתה ברוב מוחלט של מנדטים. וכשקונים בקופסה ולא בתפזורת, מקבלים הרבה פירות רקובים. השיטה היא למעשה קיבוצניקית, לעולם לא מצביעים לפרט, רק לרעיון. ח"כ אחד כמעט אף פעם לא מצביע לפי צו מצפונו, אלא עם המפלגה. בן גוריון לא הוסיף מרכיב איזורי, לטעמו, כי מלחמה עדיין השתוללה בחוץ, וחיילים רבים לא יכלו להצביע בביתם. ולפי סגל זה מה שגורם לניתק של חברי הכנסת מהעם - העם אף פעם לא בוחר חברי כנסת, הוא רק בוחר מפלגה שבוחרת חברי כנסת. אם כי זה גם מונע שחיתות איזורית, העדפה מקומית על פני ארצית.

- פתאום זה היכה בי שלא מפתיע שאין לנו חוקה - המסורת היהודית-תלמודית היא להסכים שלא להסכים, להתווכח ולא להכריע. לפי סגך זו גם מסורת של 2000 שנה ללא שלטון וללא יכולת פיזית להכריע, כשהנשק היחידי בויכוח הוא מילים.

- "שיטת הבחירות הישראלית מתאימה לישראל של היום כמו שג'ינס מהתיכון עולה על גבר בגיל העמידה. פעם היא ישבה עלינו בול. אבל עם יותר "אני" ופחות "אנחנו"; בהעדר חשש למלחמת אזרחים, ובעולם קדחתני שמעדיף הכרעות מהירות על פני פולמוסים בלתי נגמרים - השיטה כבר איננה מתאימה לישראלים החדשים".

- לפי סגל בן גוריון דווקא רצה שיטת איזורית ובחירה ישירה של חברי כנסת, אבל מסיבה לא ברורה לא התעקש על כך, אולי כי לא חשש לדומיננטיות של מפא"י, ובכך הפסיד מנדטים רבים בסוף ולא כתב חוקה. מאוחר יותר קרא לשיטה "כסרטן בגוף האומה", מגדילה את הפיצול בין העדות, וכשניסה לרוץ רק על מצע של שינוי השיטה, כשל ופרש מהפוליטיקה.

- תקופת המעבר שבה אין ממשלה מתפקדת בישראל הגיעה בסך הכל ל-11 שנים ב-70 שנה! בארה"ב ובריטניה היא הגיעה רק לשנתיים.

- גולדה הקימה את הביטוח הלאומי! לא ידעתי. היא גם "הכריחה את המדינה לשלם לחיילי מילואים", וסללה כבישים לעיירות הפיתוח.

- בדרך עקיפה סגל מציין שביבי התקדר אליו ערב אחד באוקטובר 2018 אחרי שסגל אמר בחדשות שיש פרצה המאפשרת לביבי לבקש חסינות מהכנסת, ביבי היה נרגש ואמר "it's shocking, it's amazing, it's a game changer". ללמדנו על הקשר הקרוב ביניהם...

- חירות הייתה בצעירותה מחגה בורגנית, אשכנזית מאוד, חילונית למדי ובעיקר - אידיאולוגית קנאית (חירות ושלמות הארץ). קשה להאמין, אבל בירושלים בקושי הצביע לה, ובתל אביב בעצרת בחירות אחת בשנות ה-60 התכנסו 60,000 איש. אבל בעוד הרוח החיה של חירות, ז'בוטינסקי, היה חילוני, בגין שילב בין המסורת והלאומיות בלי בעיה נראית לעין. ובמפלגה הייתה תחושה שבגין מגשר על השניים בפופוליזם בלתי אינלקטואלי, אפילו אצל ז'בוטינסקי.

- עוד מתחילתה חירות זכתה לרוב של מצביעים מזרחים, על אף שאלה בחרו במנהיגים אשכנזים בחירות. המזרחים לא ראו בעצמם קבוצה נפרדת ולא הצביעו לפי המוצא, אלא אידיאולוגית - ולכן כשהעבודה שינתה את ראשיה כך שיהיו מייצגים יותר - זה לא עזר להם.

- אהוד ברק התנצל ב-97 על עוולות מפא"י כלפי המזרחים, וישראל אחת הייתה ניסיון די מוצלח שלו לגרוף קולות שלהם.

- המעשה הגדול של בגין - הקמת הליכוד, שצירפה לגוש חירות ליברלים גם את נאמני ארץ ישראל השלמה, פליטי מפלגתו הישנה של בן גוריון ואריאל שרון.בגין לא ידע שהוא ימיני ולא השתמש בביטוי הזה, אבל הוא כן המציא את הביטוי המוצלח "המחנה הלאומי".

- "העולים מחבר העמים הם תיכון בליך האמיתי של ישראל. מי שזוכה גקותותיהם זוכה גם בבחירות, כבר יותר משלושים שנה".

- אשכול ביטל את הממשל הצבאי, ולא קיבל אץ הקרדיט המגיע לו על ששת הימים.

- שמיר העלים ראיות לחיסול גרמני במוסד על ידי הטבעת גופת בחומצה.

- לפי סגל בדרך כלל בדמוקרטיה אחרי מנהיג כריזמטי מגיע מנהיג אפור. או במילותיו: "ככה זה: לפעמים פוליטיקה היא ריאליטי עוצר נשימה כמו המופע של טרומן, ולפעמים היא הארי טרומן" שהיה לדבריו נשיא משעמם שהגיע אחרי רוזוולט, אבל עשה המון.

- פרס שימש כשבעה מתוך שמונת סמלי המדינה, השמיני הוא נשיא בית המשפט העליון. סגל - "אם זה לוזר, מה זה וינר?". האיבה בינו לבין רבין מעולם לא פסקה, עך במת כיכר מלכי ישראל רבין אמר לפואד "'שמעון ירדוף אותי עד יומי האחרון", ואז ירד במדרגות...

- הח"כ הראשון שנרצח היה מהרשימה הערבית המאוחדת, רשימה פרו ציונית שהסכימה על רוטציה בין הנבחרים במנדט האחד שלא כובדה. הבנים של מקום 2 רצחו את 1, ואז 2 נכנס לכנסת.

- לפי סגל, ב92 ישראל איבדה את התמימות. שידורי ערוץ 2 בנובמבר 93 נחנכו בסרט תיעודי על חייו של ג'יגולו באילת.

- רבין חוקק פסגת התגברות לחוק יסוד חופש העיסוק בתגובה לפסילת יבוא בשר לא כשר על ידי אהרון ברק, ובכלל היה לו חשבןן עם ברק שכיועץ משפטי לממשלה לא הותיר לרבין ברירה אלא להתפטר בגלל חשבון הדולרים ב-1977. "שום גוף לא ינהל את המדינה מלבד הממשלה", אמר רבין ולא ביבי.

- מרצמ ויתרה פעמיים על תיק החינוך כדי לשמור על השלום - פעם אחת עם שולמית אלוני ורבין, ופעם נוספת עם שריד וברק. הסיבה - יותר מדי סערות חילוניות שפגעו בש"ס, לשון המאזניים בקואליציה.

- לפי סגל, דמוגרפית, אפשר לעשות רק אחד מהשניים בו זמנית - או לסיים את השליטה בשטחים, או לסיים את השליטה של הממסד הדתי בישראל. את שניהם ביחד אי אפשר, כי לקואליציה חייבים לפחות או את הכיפות הסרוגות או את הכיפות השחורות. ולפי סגל, השמאל בחר שוב ושוב בסיום הכיבוש ולא בחילון המדינה. עוד לפי סגל - זה כבר לא נכון שרק הימין עושה שלום ורק השמאל עושה מלחמה, אבל זה כן נכון שרק הימין יכול לקיים סדר יום חילוני, כשבשלוש הדורות האחרונים רק 3 ממשלות הימין הוקמו ללא חרדים וקידמו צעדים "נגדם".

המפלה החמישית, כיצד מדינת ישראל יכולה להימלט בעתיד מהמלכודת של ההיסטוריה היהודית / פרופ' דוד פסיג (30.8.2021)

- די מדהים שאת הספר הראשון של פסיג קראתי לפני 13 שנה, ובספר זה הוא בעצם סוגר מעגל - ברית הייעוד שעולה בספר הראשון מתחילה להתגבש באחרון... בדרך לאחרון היו עוד שניים.

- זה קצת כמו לקרוא מטא מחקר של ספרי החזון והבלהות של העתיד של ישראל, יש דיון מעמיק בראיונות של כמה מהם.

- פסיכולוגים החלו להבין מאז שנות ה-80 שכאשר אנשים מדמיינים תסריטים אלטרניטיביים פרועים לאירוע שהתרחש בעבר, הם נוטים יותר לחולל באופן אקטיבי פעולות בחייהם מאשר להישאר םאסיביים, יותר מזהים סיבות לפעולה מאשר מתמקדים בסיבות לחוסר מעש, ויותר מאתרים סיטואציות מבוקרות שבהן יוכלו להביא את עצמם לידי ביטוי טוב יותר, מאשר ממשיכים לדשדש באירועים שלא יכלו לשלוט בהם (דוגמת "אם רק הייתי משנה משהו נורא צפוי וקשה לשינוי בעצמי, הכל היה טוב יותר"). תסריטים מדוימיינים שגורמים לנו תחושת חרטה כלפי העבר, וגם כאלה שוגרמים לנו תחושת הקלה, מעוררים תחושות שעוזרות לנו להגיב טוב יותר לאירועים עתידיים, ואפילו לקבל יותר בנחת את העבר - ואף לשנות את האופן שבו הזיכרון נשמר במוחנו.

- עם ישראל נהג כך במשך אלפי שנים, בזיכרון העבר בפרשנויות שונות, אבל אף פעם לא באופן מגוון ופרוע ודמיוני. זה אולי עזר לא לשרוד בעתיד, אבל לא למנוע מהכישלונות מלחזור על עצמם.

- פסיג מציע שנתחיל ללמד (בדומה למקובל עולם) את הילדים שלנו על מלחמות האזרחים של היהודים, ולא רק על רדיפות היהודים. ולפי התנ"ך היו הרבה כאלה, כמו בסיםור פילגש בגבעה המזוויע.

- המסורת מלמדת שחטאי העם גרמו לגלות, ובכך מונעת לקיחת אחריות על ידי המנהיגים.

- יש לא מעט דוגמאות לנביאים שעודדו הפיכה. האם הם היו אנרכיסטים טהרנים שלא הסכימו לקבל מלוכה פרגמטית? או פוליטיקה בכלל? כמו אנשי הרוח כיום שבזים לפוליטיקאים. כמו כל הרעיונות בספרו של פסיג, גם זה הוא תסריט דמיוני בלבד שנועד לעזור לנו להתמודד עם העתיד.

- בגלות בבל (הגלות הראשונה, המאה השישית לפנה"ס עד השיבה לציון ב-538 לפנה"ס) כנראה שנוצרו היסודות המונותאיסטים ביהדות, שמקדשים את המשפחה והתפילה על חשבון האדמה והלאומיות (המרכז הפוליטי והרוחני בישראל), שכבר לא הייתה של היהודים. אז ככל הנראה החלה תפיסת היהודי הנודד שמקדש את הטקסט להפוך לשכיחה, והטריטוריה הפכה ללא קדושה. יתכן שבגלל זה גם כיום ליהודים אין המון בעיה לוותר על אדמה, בניגוד למוסלמים למשל שם האדמה היא קדושה מאוד. אבל ניתוק הקשר בין היהודים לאדמה הולך ומתהפך עם חזרת היהודים לישראל במאה ה-20.

- הדת היהודית למעשה מעולם לא התקיימה בריבונות מלאה בארץ ישראל, עד הקמת מדינת ישראל. בתקופת בית ראשון עוד לא נחתם התנ"ך, ובתקופת בית שני הריבונות לא הייתה מלאה (בתקופת החשמונאים הייתה כמעט מלאה אבל לזמן קצר). ייתכן שזה יוביל לכך שהלאומיות היהודית תנצח את תפיסת קדושת המשפחה בעקבות כך, כלומר אדם שמתיישב בקרב היהודים בארץ ישראל יהפוך ליהודי גם בךי ברית מילה ושמירת מצוות, בדומה לנאמר בתלמוד הירושלמי, שבניגוד לץמוד הבבלי נכתב בישראל בזמן ריבונות מוגבלת.

- נחמד לראות שפסיג מבקר גם את ספרו של יובל נח הררי "ההיסטוריה של המחר", וטוען ש"לאחרונה רבים מבין חוקרי העבר נרתמים ללא משים להסיק מהידע החלקי שיש בידיהם על העבר גם תובנות על העתיד, ומרשים לעצמם לומר את מסקנותיהם בביטחון גמור ובלי להשאיר אצל השומעים ספק סביר. בכך לפי גישתם זו בחקר העתיד, יוצא שכרנו בהפסדנו". נחמד לדעת כי לפחות ברמה הכלכלית, נח הררי אומר לא מעט שטויות.

- השיתוק המדיני שחל על מנהיגי העם מאז האבון של מרד בר כוכבא ועד הציונות, לפי פסיג, הוא נטירוזה ולא פסיכוזה. ונוירוזה קלה יותר לטיפול, היא דבר שנע בין התנהגות אנושית שכיחה ורק במקרים הקיצוניים משתקת את תפקודו התקין של האדם. הנוירוטי שפוגש במצבי לחץ מגיב בדכדוך ובפאסיביות. לפי פסיג, הנוירוזה היהודית מונעת בראש ובראשונה בידי האמונה שהאל מנהל את ההיסטוריה האנושית ולכל דבר יש רקע, הסבר ומטרה. המניע השני לנוירוזה הוא האמונה הדתית שהעץיד משתנה רק אחרי קטסטורפות. המניע השלישי לנוירוזה הוא האמונה שהעם היהודי מיוחד, ואת זה והאחרים טוענים גם חוקרים כמו עשאהל. אבל פסיג טוען למניע רביעי, דמיוני כמו כן הרעיונות בספר, שעם ישראל הוא אינו אומה כשאר האומות בעולם, הוא לא אמור להיות ריבוני במדינתו אלא עם עולם מפוזר תחת ריבוניות אחרות.

- פסיג טוען שהפיתרון לנוירוזה טמון בשני הנושגים שהגדיר בספרו הראשון, צופן העתיד: ברית גורל וברית ייעוד. ישראל היא ברית גורל כי כל פלגי היהודים בעולם בחרו להקים את המשינה כדי להגן על עצמם. הם שמו בצד את החזון שלהם לאיך המדינה ראויה להיות, רק כדי שתגן עליהם היום. ברית הייעוד והתכלית של כל עם היא שנותנת לו את הזכות להתקיים כיישות נפרדת בין כל העמים. לטעמו של פסיג היא תריכה להיות ברורה וקצרה, אפילו שתי מילים, ורק עמים שהיו להם בריתות ייעוד צלחו את תלאות ההיסטוריה ואת הסכנה בהתפרקות פנימית: לארה"ב יש חופש הפרט, לאירופה יש את האחדות שבשונות. ישראל כנראה תצטרך לגבש ברית ייעוד בעצמה אם היא תרצה להמשיך.

- בעשור השמיני של המדינה ישראל (2030) תגיע לנקודה שנקראת בהגות היהודית "רוב יושביה עליה" - רוב יהודי העולם בישראל, 51%. לפי פסיג, נקודה זו תוציא את הישראלים מתודעת ברית הגורל ותוביל לעבר עיצוב לאומיותם בעזרת ברית ייעוד.

- בריתות ייעוד יונקות בדרך כלל מהנה מיוחדת של ההיסטוריה האנושית ובאות להדגיש או להוסיף תכלית לתהליך ההיסטורי שקבוצה כלשהי נוטלת בו תפקיד ובכך ליילד את תרומתה בקרה העמים, לרבות אלה המתנגדים לה.

- הצעה לברית ייעוד - חירות הכלל, משהו שאומר שלפרט אין זכות קיום ללא האינטראקציות עם הסובבים איתו, חברה שמקדשת את הפרט כמו האמריקאית סופה להתפרק לפרטים בלבד, קול של פרט אחד עם אינטראקציות רבות שווה יותר מקול של פרט ללא אינטראקציות, ציבור במובן התלמודי שיכול להיות קטן מהרוב ואפילו אדם אחד. הגישה נובעת מהגישה המטאפיזיץ של אלפרד נורת' וויטהד, לפיה אין אובייקטים נפרדים בטבע, אובייקט שאין לו אף קשר עם שום אובייקט איננו קיים, הכל זה מכלול של חוויות וניסיונות. אדם לעולם איננו אותו אדם, אנחנו מתייחסים אליו ככזה כי זה נוח מבחינת השפה, אבל האדם הוא תמיד מכלול האינטרקציות שלו עם דברים אחרים. זה מונח שהוא תהליכי ולא דומם ומטריאליסטי, ובעצם יוצא כנגד כל התזות הפילוסופיות שרואות בעולם מטריאליסטי דומם ומורכב מגופים נפרדים לחלוטין, ובתנועת הגופים דבר משני לגופים ולא המהות שלהם (דקארט ועוד). הוא מתכתב עם התיאוריות הפיסיקליות החדשות של הקוונטים והמיתרים. ולטעמי זה הרקליטוס פשוט - לעולם אינך נכנס לאותו נהר פעמיים.

ובאמת, קשה להתעלם מהעובדה שבישראל יש איזשהו "ביחד" ו"משפחתיות" שכנראה אין בשום מקום בעולם... לפי פסיג ברית הייעוד הזאת צריכה לתרום גם לעולם כמו בברכות של רבותינו "ונתברכו בך", ואין ספק שהעולם צריך משהו כזה. ברית הייעוד האמריקאית סוליסטית מדי, וברית הייעוד האירופאית - האחדות שבשונות - נראה שמתפרקת.

- בויכוח בין שלטון העם לשלטון מערכת המשפט, או מערכת שיפוטית אקטיביסטית, פסיג מכריעה לטובת העם: "אך המחלוקת הקשה מכול שיש להכריע בה היא אם יאבדו ההמונים את מעמדם כמקור התבונה האבסולוטית. האם יכולים גורמי אכיפת החוק או השופטים לחנכם על פי אמות מידה של צדק, שוויון, מוסר ותבונה (חקיקה שיפוטית), שמקורן לוט בערפל (אינטואיציה או שכל ישר), שמידת הסובייקטיביות שלהן גדולה (העם צריך לרצות 'נכון') ושבמקרים אחדים הן זרות לרציונליות ולצדק הטבעי של 'רוב' יושביו של חבל ארץ ספציפי?... כולי תקווה שמאבק זה יוכרע על ידי מקור התבונה הנוכחי - העם. אחרת, הדפוס שאפיין את מלחמות הדת יישנה וילווה באלימות ובדם מיותרים... על האדם להיות מאוש זהיר בבואו להמליך שליחים וכוהני אמונה מסוג חדש".

- פסיג חוזה באמצעות מתודולוגיות חיזוי העתיד את העידן החמישי של היהודים (הרביעי היה העידן הרבני שארך 1900 שנה), אך הוא חוזה עתידים "רצויים" ולא "סבירים". בעוד 70% מהתחזיות שהתבצעו לפי המתודולוגיות של חיזוי עתידים "סבירים" אכן התרחשו, חיזוי עתידים "רצויים" פחות מסיק לגבי תוקף הניבוי ויותר מנסה לעצב באמצעות הניבוי את העתיד. חלק מההיגיון בחיזוי עתיד רצוי הוא שיש בין כה וכה כך קושי אדיר בחיזוי עתיד סביר. אבל גם חיזוי עתיד סביר כרוך בזיהוי דפוסים מהעבר וחיוץ שלהם לעבר העתיד. דפוס אחד אפשרי מהעבר הוא שבכל עידן היו שתי אליטות שמתחרות על ההנהגה, וכשהאליטה שניצחה הובילה למשבר גדול או לפורענות, האליטה הדחויה עלתה במקומה להנהגה. כך ההנהגה עברה מהאבות והאמהות (בסופן כל איש הישר בעיניו יעשה), למלכים (שספר דברים ביקש די לסרסם ובסוף העידן שןהם נקרעה הממלכה וגלו השבטים), לכוהנים (שהיה להם תמיד תפקיד שולי בהנהגה בתקופת המלכים ובסוף העידן שלה מרד בר כוכבא הסיא למוות של רוב היהודים בא"י והנצרות קמה כנגד), לחכמים (רבנים ומשכילים, שבסוף העידן שלהם השואה קטלה שליש מיהודי אירופה ורוב יהודי ארה"ב מתבוללים).

- בחיוץ לעתיד, פסיג מעלה השערה שהאליטה הדחוקה כיום שתוביל את העידן הבא, היא הנשים. והוא לא מתכוון רק להעצמה נשית או פמיניזם, אלא ליכולתה של הנשיות (לאחר התפתחות שאולי תיארך מאות שנים) להוסיף ממד של סגנון ארגוני, של סגנון מנהיגותי ושל הרך רוח יצירתי לנשבכים שהתפתחו בארבעת העידנים הקודמים. פסיג טוען שלא מדובר בשילוב הנשים אצל הרפורמים והקונסרביטיבים, ואז נותן דוגמאות לשילוב נשים דתי אורתודוקסי, שנתקל בתגובת נגד חריפה. לדעתי הדוגמאות שלו לא כל כך מסבירות את מה שאמר על הלך הרוח הנשי החדש. לאחר מכן פסיג מדבר על הספרים של יוכי ברנדס והפירוש החדשני שלהם ליהדות, כסימן מבשר להלך הרוח הנשי. דוגמה נוספת - החוקרות ד"ר גנזל וד"ר דויטש שמנסות לגשר על הפער ההולך ומעמיק, שלפי פסיג מעמיק עם ביסוס הריבונות בישראל ומציאת ממצאים ארכיאולוגיים, בין ביקורת המקרא והמחקר המקראי והמסורת היהודית (הטקסט נכתב על ידי הגבורה וכו'). הם ריכזו את גישתם בחיבור "בעיני אלוהים ואדם", שלדעץ פסיג הגדיר את גבולות הויכוח ומצא פתרונות חדשניים לבעיה, שידונו עוד זמן רב.

- לפסיג דוגמה להלך הרוח הנשי גם מהתנ"ך, בדמות 7 הנביאות. לדעתו הן היו שונות מאוד מהנביאים, שרובם היו פרקטיים, ממוקדים, ריאליסטיים ופאסיביים. הנשים הנביאות פעלו בתקופות משבר ונבואתן התאפיינה במעשים אקטיביים ויזמיים לשינוי המציאות, ולא בתיאור םאסיבי וקר של המציאות.

- העתיד האלטרנטיבי הרצוי של פסיג הוא לא של פשרות בין המחנות השונים, אלא של חזון חדש למדינה, ברית ייעוד. פשרות לדעתו אינן ריאליות ואינן עמידות. לפיו, בלשון עבר, לאחר הרוגים רבים במלחמות בדרום ובצפון בתקופת סוף הקורונה, ובעקבות תנועת ה BDS וגילויים מחקריים חדשים שסותרים את המסורת בתנ"ך (למשל שלא היו גמלים מבויתים במזרח התיכון עד 900 לפנה"ס), עלה תורך מהותי לנסח מחדש אץ ברית הייעוד לישראל, באופן שימנע מאויביינו לקעקע את הלגיטימציה שלנו. צורך זה דיכא את המריבות האינטרסנטיות וגרם לדיון אמיתי בדבר זהותה של המדינה וברית הייעוד החדשה שלה. ישראל הפכה למדינה בוגרת יותר, וכולם הבינו ש-70 השנים הראשונות היו פרק רע בתהליך התבגרות של המדינה. שיקול הדעת ורוחב היריעה בכל דיון בישראל היוו מושא להערצה בעולם. המסר לעולם היה לא לקחת דוגמה מישראל, אלא לעבור בירור כואב ואמיתי של האומה עם עצמה.

הנאום האחרון של משה / מיכה גודמן (14.8.2021)

- הספר מבחינתי הוא המשך טבעי לספר סודותיו של מורה הנבוכים (שבו משה בן מיימון עוסק לא מעט במשה המקראי), אך גם פתיח מעניין לספר הבא - המפלה החמישית של דוד פסיג.

- אמ"לק - ספר דברים, שלפי הפשט נכתב על ידי משה, הוא מתכון להתמודדות עם הריבונות - המלך צריך להיות מוגבל והאמונה הדתית צריכה להעדיף את המוסר והרגישות החברתית על פני המעשים הדתיים ובית המקדש. כל זה נובע מהאמונה המונותאיסטית הבסיסית של אלוהים אחד מעל הכל, ובעיקר מעל האדם שלא צריך להתפאר במעשיו - המלך לא שליט בזכות עצמו, המצוות המעשיות לא ישפרו את גורלו של האדם. בסיכומו של הספר אנחנו מבינים שעם ישראל של התנ"ך כשל בסופו של דבר במצווה בספר דברים, אך לציונות יש עדיין מקום לתקן את הטעות.

- המורשת הפוליטית של משה רבינו, בהשוואה ליוונים ולאמריקאים. למשל - היחס לגרים. מצד אחד אסור לשכוח שהיינו גרים, וזו הדרישה שחוזרת על עצמה הכי הרבה פעמים בספר דברים. מצד שני - עם ישראל השמיד את הכנענים.

- ספר דברים הוא הירושה של משה לעם ישראל שיהפוך לריבוני, והוא מציע סוג חדש שח דת וסוג חדש של פוליטיקה, שתי מהפכות. גודמן מייחס את ספר דברים למשה כפי שנכתב בספר, אך הרבנים טוענים שאלו דברי אלוהים חיים ואילו החוקרים טוענים שמישהו אחר כתב את הספר. הכתיבה האנושית בספר יוצאת דופן ביחס לשאר החומשים. יש בו הרבה חזרות על שאר החומשים אך מנקודת מבט שונה - אפשר להגיד שהוא הפירוש הראשון לחומשים.

- בדברים עם ישראל נמצא אחרי האתגר של הציביליזציה המשעבדת המצרית, וגם אחרי האתגר של חוסר הציביליזציה במדבר. משה לא מזכיר את עצמו בסיפור, רק את אלוהים. בנוסף, הסיפורים משתנים כך שמקור ההחלטות הוא העם ולא משה. מה גם לא רואה הבדל בין הנבואה שניתנה לכל העם או רק לא - הנבואה ניתנה למי שהיא מיועדת אליה, לא משנה מי השופר. לפי דברים, כל העם יכל להתנבא בדיוק כמו משה. משה לכאורה באותו מעמד של העם, אולם בפסוקים האחרונים של דברים נאמר "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה". למה? כדי להקטין את כל המלכים שמבואו אחריו, שיהיו כפופים לחוק ולא מעליו, שיהיה מלך קרוב לעם. סיבה נוספת - פסיכולוגית. אמונת העם הייתה תלויה במשה, ברגע הראשון שמשה הלך הם עשו עגל זהב, והוא אמר לפני מותו שעליהם להיזהר מכך - לכן רצה בדברים להקטין את מקומו ההיסטורי ואת התלול של העם בו, שלא יחשבו שבלעדיו אין להם אמונה באלוהים. ואולי חטא העגל נבא מהזה שהעם סגד ממש למשה.

- מסתבר שברית הייתה חוזה שכיח במזרח התיכון הקדום בין אימפריה חזקה שדי כופה את הברית וממלכה וסאלית שמקבלת אותה - המקרא הוא התיעוד הראשון לברית בין אלוהים לעם. בנאומו האחרון בספר דברים משה מתאר חלק ראשון של ברית שיתקיים עכשיו, לפני הכניסה לארץ, וחלק שני של הברית שיתקיים בין הר גריזים לעיבל, אחרי הכניסה לארץ, והכי חשוב - אחרי שמשה עצמו כבר לא יהיה.

- גודמן טוען שקריאה נטולת הקשר של ספר דברים מעלה תהום אידיאולוגית מספרי החומש הקודמים. ספר דברים נקרא גם משנה תורה (ביוונית דויטרונימוס - התורה/החוק הנשנית) - הוא חוזר (משנן) על דברים שבאו לפניו, אם כי הוא לא חוזר על הכל והוא כן מוסיף מצוות חדשות. יש בו 80 איומים של "אם לא תעשו את המצוות אתם תגורשו מהארץ", ורוב המצוות הללו אינן קשורות לפולחן. משה מאיים בגירוש הארץ על העם שעוד לא לחם את מלחמת השחרור על הארץ - ומדגיש את המצוות שחשובות לשימור הארץ. למשל, יש בו הדגשה של הקורבנות הקלים, הפחות חשובים, כי אלה ניתנו לאחר מכן לעניים... הנביאים לאחר מכן מפרשים את התורה לפי ספר דברים, ואומרים שיותר מאלוהים רוצה קורבנות, הוא רוצה חסד. כלומר יש בספר דברים פירוש ממש רדיקלי לתורה.

- גם אין כמעט התייחסות בדברים למשכן, שהעיסוק בו אדיר בספר שמות. ירמיהו נביאים מייחל שארון הברית לא יהיה חשוב יותר. בנוסף, אבור יותר להרים מזבחות ןהקרבת קורבנות (הדרך העיקרית לפולחן דאז) בכל מקום, אלא רק במקום אחד ויחיד שיקבע אלוהים, בירושלים. קורבן הםסח למשל הוקרב במקור בבית (ואז דם הקורבן נמרך על המזוזה כדי שאלוהים יפסח על הפסח), אך גם בדברים הוא לפתע מוזז למקום אשר יבחר אלוהים - והאיסור לזבוח בבית מצויין בפירוש בדברים. משה בעצם מחלן את המרחב הציבורי (עד אז היה מקובל לאכול בשר רק אחרי שנזבח) ומקדש את בית המקדש שיוקם בירושלים. המעבר המאוחר יותר בימי חז"ל לתפילה הוא לא רק פיזי שהמקדש לא היה קיים יותר, אלא גם דמוקרטי - תפילה יכול לשאת כל אחד בכל מקום בעוד זבח יכל הכהן לעשות רק במקדש. אבל משה לא רק ייחד את המקדש - הוא גם הוציא את אלוהים מהמקדש. במצוות המעשר משה אומר שצריך לברך את אלוהים בשמיים. זה תיאור מנוגד לספרי החומש הקודמים. נראה ששתי הפעולות - העברת הפולחן למקדש וריקון אלוהים המקדש - נועדו לצמצם את תפקיד הפולחן. אבל ספר דברים לא מצמם את אהבת האל ומצווה עליה פעמים רבות - הוא מזיז את

הדגש הדתי מהקורבנות אל המילים. מיד לאחר קריאת שמע יש ציווי לשנן לבנים ולדבר בם בכל מקום. המלך מצווה לחוקק את הנאום ולהגות בו כל ימי חייו, ופעם בשבע שנים כל העם מתקהל וקורא את הנאום. המילים הקדושות מחליפות את הקורבנות. ספר דברים הוא המחולל של המהפכה התלמודית, יש בו את נוסחי התפילה הקבועים הראשונים. במשנה כתוב שממזר תלמיד חכמים קודם לכהן גדול עם הארץ. בתהילים כתוב פעמיים שאלוהים לא רוצה בזבח, ואז יש ציווי לזבח. למה? כי לטקסים דליים יש חשיבות, אבל אין להפריז בה. טקסים דתיים מאבדים את ערכם כשאר מייחסים להם חשיבות יתר. זה אחד הפרדוקסים הגדולים של התודעה הדתית. למצוות הטקסיות של משמעות רק אם אין להן את כל המשמעות.

- המלך עד ספר דברים כמעט ולא מוזכר, וכשמוזכר בדברים בפסוק אחד ויחיד תפקידו הוא... לשבת וללמוד. לא לצאת למלחמה למשל. המלך הוא תלמיד חכם. נדמה לי שהרמב"ם היה מתחבר לרעיון (יכול להיות שהוא אכן התחבר, אין לי מושג). תכלית הלמידה היא אינה חוכמה, אלא צייתנות לחוקי התורה. זוהי כמובן צהםכה בעולם הקדום, שבו המלך היה או אל או נציגו עלי אדמות. ובאופן מפתיע אין אף פסוק בדברים שאומר שעל העם לציית למלך, למרות שיש פסוקים כאלה על בית הדין ועל הנביא. בחוק המלך נאמר שמלך יהיה רק אם העם ידרוש "להיות ככל הגויים" (קצת בלעג!), ורק אחרי שעם ישראל הגיע לארץ וכבש אותה - כלומר המלך בשום מקרה לא יתפס כמייסד המדינה או החברה, אלא ההפך - הם ייסדו אותו. לפי גודמן, זה מאפשר התפתחות של גופי כוח שלאחר הקמת המלך יאזנו אותו, כמו מוסד הזקנים. המלך גם מוגבל לנשים מועטות ולסוסים מעטים ורכוש מועט - נשים מועטות משמעו שהוא לא יכול לכרות בריתות פוליטיות, סוסים מועטים משמעם צבא קטן, רכוש קטן משמעו מעט מיסים. המלך יושב וכותב את משנה התורה מול הכהנים הלוויים - כלומר הוא גם לא אחד מהכוהנים והלווים, הוא לא שולט בדת. כל ההגבלות האלה

, כדי שהמלך יזכור שהוא לא מעל אף אחד, וזה מה שיאריך את כהונתו וכהונת בניו. אם כי בספרים אחרים בתנ"ך יש דווקא עמדה פרו מלוכנית, שמאדירה את המלך.

- מהצד השני, אותה תורה שרוצה מלך כעבד, רוצה שהאדם הפשוט יהיה "חצוף" ולא יפחד להוכיח את אלוהים על חוסר הצדק שהוא עושה. כך גדעון, שכשאלוהים נגלה אליו אומר לו איפה היית ואלוהים שולח אותו להילחם באויבים, וכך אברהם שאומר לאלוהים שזה לא צודק להרוג את כל הצדיקים בסדום. איך זה מסתדר עם עקידת יצחק, שם אברהם לא מחה על חוסר הצדק? פרשנים אומרים שלאחר העקידה אלוהים הפסיק להתגלות לאברהם. אז מצד אחד התנ"ך מצמצם את כוחם של השליטים, ומצד שני מאדיר את האזרחים שאינם נכנעים לשליט. לכאורה זה מסתדר עם הקביעה כי האדם נברא בצלם אלוהים - ולא רק המלך נברא בצלם אלוהים - זה אומר שאף אדם לא אמור לשלוט לגמרי על אחר, ומכאן שהמלך מוחלש והאדם החלש חזק. כך שמואל ממליך את שאול ודורש מהעם ומשאול לעבוד את אלוהים ולא את שאול. המודל הזה לכאורה לא עובד, אבל אולי הוא לא עובד רק כאשר המלך נאלץ להקשיב לנביא, במקום להקשיב לספר. כי כשיאשיהו מוצא במקרה את דברים בבית המקדש, הוא הרבה יותר צייתן לאלוהים מאשר שאיזה נביא אומר לו מה לעשות.

- כמו שהרמב"ם אומר, הטקסיות נועדה כדי לשפר על האופי האנושי, ולא כי היא כל כך חשובה. אז אולי זו הסיבה גם למקדש ומלכות - אלה פשרות מוגבלות בדת שנועדו לפשר על האופי האנושי (מוגבלות כי אלוהים לא במקדש והמלך הוא עבד). אבל הפשרות האלה כושלות, כי היהודים לוקחים גם את המקדש וגם את המלוכה באופן רציני מידי, וזה ניכר במיוחד בימיו של שלמה.

- ספר דברים הוא היקום הראשון בתורה (באופן מפתיע) שבו נאמר מפורשות שאלוהים הוא אחד, שאין עוד אלוהים. לפני זה רק נאמר שאלוהים הוא המועדף, החשוב ביותר.

- המונותואיזם הוא כפירה באלוהות של הטבע, שכוללת גם את האלילות - שבה הטקסים והפסלים האליליים נועדו להשפיע ישירות על החיים. המונותאיזם הוא את השליטה של האדם באלוהים, למשל על ידי זה שלא ניתן לעשות שום פסל של אלוהים, ובמעמד הר סיני עם ישראל ראה ניסים בטבע שהם תוצאה של אלוהים, אבל לא את אלוהים עצמו. לכן, הגאווה של שליטה בטבע מובילה לאלילות והופכה למונותאיזם. אמונה במונותאיזם היא שלילת האלילות, ושלילת פנטזיית השליטה של האדם, קבלת חוסר השליטה שלו על הטבע, החולשות שלו והמגבלות שלו. לאדם פחד טבעי מהעתיד שמוביל לדת מאגית ולפוליטיקה שבה שליט שולט בנתיניו. משה מציע דת שלא מעניקה שליטה בעתיד, ופוליטיקה שלא מובילה לשעבוד. אם היוונים תרמו לעולם את מושג שלטון העם, העברים תרמו לעולם את רעיון גבולות השלטון.

מלכוד הכוח - לששיטים מקבלים כוח כדי לשנות את העולם, אך הכוח משנה את העולם הפנימי שלהם. מהש איים על בני ישראל שאם לא יקיימו את החוקים וישתכרו מהכוח, הם יגורשו מהארץ ואלוהים יטיל *עליהם* את מכות מצרים. אפלטון ניסה לגונן על השליט מפני השחתתו באמצעות הגבלות על חייו הפרטיים ובאמצעות חינוך, ואילו האמריקאים ניסו לגונן על האזרחים מפני השליט באמצעות הפחתת כוחו ושמירה על זכויות האדם הטבעיות שמעבר לממשלה (ג'ון לוק), ביזור מוקדי כוח שונים (מונטסקייה) והבטחת זכויות הקניין (אדם סמית'). ביחס שלה לקולקטיב, המחשבה של ספר דברים דומה להגות האפלטונית (חינוך), ביחס לשליט היא דומה לאמריקאית (הגבלת הכוח). יש חשש בדברים שריבוי הרכוש והנשים ישחית גם את המלך אך גם את העם. המלך אם כן זוכה גם לחינוך (לימוד) וגם מוגבל (אך אין מנגנונים מגבילים מוגדרים כמו אצל האמריקאים), העם אינו מוגבל ברכוש וזו אף ברכה אם ירבה רכוש (למרות מצוות מעשר ושמיטה), אך כן מחונך באמצעות הזיכרון.

לפי גודמן, משה משמיט באופן תמוה מסיפור הילידיות הלאומית שבברכות הביכורים את העובדה שאבותינו גרו בכנען אחרי ארם נהריים לפני שירדו מצרימה. זה מוסר כי לפי אפלטון צריך לספר לעם שהוא נולד מהאדמה, ואפילו לפי הציונות בארץ ישראל קם העם היהודי. ולפי גודמן, קיבוע היותנו מהגרים בארץ ישראל, אמור לפתח אצלנו רגישות כלפי הגרים (רק בסוף הספר גודמן דן באכזריות הנוראה שמשה מצווה לנקוט נגד העמים ששוכנים בכנען). למעשה התביעה שחוזרת על עצמה הכי הרבה פעמים בדברים היא לא לשכוח שגרים היינו בארץ מצרים - וזאת כדי לטפח אצלנו רגישות מוסרית. רק אם העם יאמין שאינו בן הארץ - יזכה לרשת את הארץ. בכלל, משה נוטע בעם את הזיכרון ההפוך לחוויה הנוכחית שלהם - בניצחון מול הגרים יש חזכור שאנחנו היינו גרים, בהגעה אל הארץ יש לזכור שהיינו עניים ותלויים לחלוטין באלוהים במדבר. העם הצליח לא בגלל שדרכו הייתה נכונה (ולכן הוא יכול לפתח צדקנות), אלא על אף שהיה עם קשה עורף. הכוונה היא לא להטמיע את חטאי העבר, אלא למנוע עליונות מוסרית בעתיד. והזיכרון עובד גם כשיש חוסר ביטחון ומךחדים מהמלחמה - עליהם להיזכר שאלוהים הוציא אותם ממצרים ביד

חזקה ובזרוע נטויה. משה חושך מאוד מהשיכחה, ולכן כותב את ספר דברים (מכונה ספר התורה) ומצווה לקרוא אותו, פעם בשבע שנים, כל חג, וכל יום (בבית, בהליכה, בשכיבה ובקימה)! העם נדרש ללמוד ולשנן את החוקים ולהיות חכם (יוצא דופן בעת ההיא), והעם נדרש לספר לעצמו את הסיפור המתאים שיאזן את האופי שלו. השכחה ואובדן הזהות הם האויבים הגדולים ביותר של העם. ההצלחה מסכנת את התודעה המוסרית והרוחנית של המצליח, שעלול לחשוב לא שהוא הצליח אלא שהוא מוצלח. ודבר כזה עלול לפגוע בשתי המהפכות של משה, של דת ללא מאגיה ופוליטיקה ללא שליטה. אבל זה לא אומר שצריך להימנע מהצלחה או מעושר. צריך פשוט לזכור שגם הייתה תקופה עוני, ושהכל זה בזכות אלוהים (המוציא לחם מן הארץ). המלחמה היא בהשתתפות אלוהים. השמחה היא תגובה להישגים באמצעות צניעות שמובילה לנדיבות, לא לגאווה. האדם נותן ממה שאלוהים נתן לו, כך שהוא נותן ממה שהוא קיבל ולא ממה ששלו. חסר חג יהודי - יש את חג השחרור (פסח) וחג המסע לארץ ישראל (סוכות), אבל אין את חג העצמאות על כיבוש הארץ אפילו שיהשוע שם 12 אבנים וביקש לזמל בכך את החג לדורות הבאים. הסיבה - לא להשתכר מהכוח. כוח זה טוב

וחשוב, אך במינונים הנכונים. לא צריך להתנזר ממנו כמו אצל ההודים והנוצרים, אך גם לא להאשיר אותו כמו המסופוטמים והמצרים.

- מצוות השבת - לפי הפירוש המחודש של משה בדברים, המטרה היא שתיתן מנוחה לעבדך, והטעם הוא שאלוהים שחרר את עם ישראל ממצרים. בשבת המעמדות קורסים, אבל לא בשוק העבודה אלא במנוחה. מארקס היה גאה (?). ומצוות השבת מזכירה לאדם שהוא לא באמת שולט, כל שבעה ימים עליו לותר על הכוח שצבר. כאמור, אשליית השליטה מובילה לאמונה פאגאנית. בכלל, משה מדגיש מאוד בדברים את הקהילתיות, הרגישות החברתית ואת היחס לגר, לאלמנה וליתום. ספר דברים מכונה על ידי חוקרים כ"ספר ההומניסטי של התורה". אלוהים אוהב את הגרים, ולכן על בני ישראל לאהוב את הגרים, כדי להידמות לאלוהים. במקום פולחן פיזי לאלוהים כדי להתקרב אליו - התנהגות אנושית שמקרבת אליו. מקובל לחשוב שהדת מצדיקה את המוסר - אבל ספר דברים הדת היא המוסר.

- 3 חששות למשה - כשהוא עצמו יעלם העם יזנח את התורה כמו בחטא העגל, כשהעם יגיע לכנען ויהיה חשוף לפיתויים אחרים הוא יזנח את התורה, שהכוח של העם בכנען ישחית אותו. לגבי 1, המלאכים מורחקים מספר דברים, וכוחם של המלך, הכוהנים ואפילו הנביאים מוחלש (בנביאים יש קודם לחשוד שהם נביאי שקר, ומי שלא מקשיב לנביאים האמיתיים - רק אלוהים יעניש אותו). הכל כדי שהאדם ירגיש קרוב יותר לאלוהים בעצמו, ללא מתווכחים, נגיש. ולגבי 2 - הפיתרון הוא אלים, יש להשמיד את התרבויות הזרות בארץ. אם כי בעמים על הגבול אין לגעת, גם לאלוהים יש תוכנית בשבילם, ואלוהים אף רוצה שהם יעבדו את הכוכבים שהוא ברא. אבל האלימות מצווה גם על בני העם שמסיתים לעבודת אלילים ויש להרוג, או על עיר שהודחה לעבודת אלילים ויש להחריב. לפי גודמן, זה פשוט נובע מחרדה שהמהפכות הדתיות גדולות מדי, ולא ישרדו ליד אמונות אליליות. איך זה מתיישב עם המהפכה המוסרית של ספר דברים? גודמן אומר שזה לא שונה משום מהפכה אחרת, כמו הצרפתית או האמריקאית או הקומוניסטית - דם רב נשפך בדרך כדי להגיע למעלה המוסרית הרצויה. אז ספר התורה ההומניסטי ביותר הוא גם האלים ביותר.

- לפי גודמן יש באלימות וברגישות החברתית סתירה ומבוכה שיש להכיר בה, ולא להסוות בפונדמנטליזם (אין לי ערכים מלבד התורה) או אנכרוניזם (יש פירוש יצירתי מוסרי לסתירה). אבל מי שנבוך מהאלימות בתנ"ך זה אומר שהוא חווה אותה כזיכרון, שהוא מסורתי מאוד. יותר מכך - אברהם הצדיק לא היסס לבקר את אלוהים על השמדת סדום - ויצא מכך טוב. כי המצפון הפנימי הוא מופע אלוהי, ואסור להשקיט את המצפון בפני מה שכתוב בספרים.

- נאום משה בספר דברים הציג בין היתר שתי מהפכות - צמצום חשיבות המקדש והגבלת כוחה של המלוכה - שתיהן נובעות מהאמונה באל אחד, שגם הגדילה את המוסר על חשבו המקדש והמלוכה. האם העם הפנים? אנו יודעים מהתנ"ך שהעם נכשל בהקמת אלטרנטיבה מהפכנית ומוסרית לאימפריות הגדולות, עם הגליית בבל ובריחה למצרים בסוף מלכים ב'. מה הסיבות לכך? בעוד בנביאים ראשונים הסיבה העיקרית עבודה זרה שמובילים אותה המלכים, בנביאים אחרונים הסיבה העיקרית היא עוולות חברתיות (זניחת העניים) שנעשות על ידי עם שנותן חשיבות יתר לבית המקדש - ובכל מקרה אלוהים נטש את בני ישראל. כלומר - העם לא הפנים את שתי המהפכות בנאום משה על צמצום כוח המלוכה וחשיבות בית המקדש, או לפחות הבין ולא עמד בהן. ספר דברים הוא מרכז התנ"ך, הן כי יש 4 ספרים לפניו ו-4 אחריו, והן מבחינת העלילה. לכן ניתן להתייחס באמצעותו גם לתורה שבא אחריו, באמצעות שתי דמויות מרכזיות - יהושע - המימוש המושלם של הנאום בדברים, ושלמה - מי שהפר אותם.

- ספר יהושע הוא סוף הסיפור של ספר דברים, שנגמר ללא סוף ממש לפני הכניסה לארץ. בספר יהושע העם נכנס לארץ, ובסופו מת הדור האחרון שהאזין בעצמו לנאום משה, ומי שקבר את יוסף וכך באופן סמלי סיים את יציאת מצרים (שיוסף התחיל?). יש חכמים שאף ראו ביהושע כחלק מחומש התורה (שישה ספרים), שלא הפך לחומש כיוון שבני ישראל חטאו. יהושע מתואר בתחילה כמשרת משה, ומת כמשרת ה' - וזה כי שירת באופן מושלם את תורת משה: אלוהים מתגלה ליהושע ומצטט את דבריו של משה שאומרים לו לשרת ולהיות עבד לתורה (אין ליהושע תודעת כוחי ועוצם ידי), יהושע כובש את הארץ במצוות משה (עורך טקסים, מחרים את הערים, וקובר את המתים לפי התורה) ונואם לעם במצוות משה (השבטים שנלחמו עבורו מתבסרים שבעצם נלחמו עבור תורת משה). ההבדל ממשה - יהושע הוא גם לוחם, ובניגוד למשה שלקח את הקרדיט על נס המים מהסלע - יהושע נותן אל הקרדיט לאלוהים אחרי הניצחונות הצבאיים. לכאורה יהושע מגיע למעלה גדולה ממשה - שמש בגבעון דום הוא נס "שלא היה לפניו וגם לא יהיה אחריו", כי זה נס חד פעמי שבו האדם (יהושע) מבקש מאלוהים ואלוהים נענע. יהושע התבטל בפני משה ואלוהים מתבטל בפני יהושע.

- אבל גם יהושע לא היה מושלם ושייך את ההצלחה שלו לעצמו. עכן חטא ולקח מן השלל, החטממסווג כחטא קולקטיבי של העם וכל העם נענש. על פי המודל המקראי, אי מניעת חטא של אחרים היא חטא, אדישות היא חטא. החטא של עכן גרם לכך שיושבי העי הצליחו להרוג 36 בני ישראל, ולשבור את הדימוי האגדי והבלתי מנוצח שהיה להם לפני שנכנסו לארץ, שהיה אמור להוביל את כל עמי הארץ להיכנע להם. אבל בעוד עכן רק לקח מן השלל, כל העם כמו עכן האמין שהניצחון הוא בזכותו ולא בזכות ה', ולכן בעצם כל העם נענש.

- אבל בסה"כ תקופת יהושע הייתה תקופה של אחדות לאומית וסולידריות (שניים וחצי השבטים שבונים מזבח לחיזוק הלאומיות עם כלל השבטים) ופסגה דתית - לפני מותו יהושע כורת ברית שלישית בין העם לאלוהים, כשהפעם הברית וולנטרית לחלוטין מצד העם, בניגוד לברית הניסית בחורב. ייתכן שזהו השיא בתנ"ך, המימוש המושלם של דברי משה, שלאחר מכן חלה רק התדרדרות. ומשה ידע וגם אמר שאחרי ימיו העם ידרדר... הימים האלה באו אחרי יהושע. ולמה אחרי יהושע באו החטאים? תום עידן הניסים (המונותאיז םלא שרד את המעב מנס גלוי לנס סמוי), סיום מלחמת כיבוש הארץ (במקום להילחם ולשנוא את הזרים פתאום מתחילים להתערבב איתם) וסיום ימי הפדרציה (אין ליהושע יורש, ואז הפדרציה הופכת לאנרכיה בין שבטית, איש הישר בעיניו יעשה).

- ימי שלמה מתוארים כימי השיא בתנ"ך, בזכות חוכמת שלמה (משה ביקש לעשות אינטלקטואליזציה של ההנהגה), יכולת הבנייה שלו (משה ביקש להקגיש רק מקום אחד למזבח ושלמה בונה את בית המקדש) ועוצמת אמונתו (מיד עם הקמת המקדש שלמה מטיל ספק בהיות בית המקדש האחד משכנו של אלוהים - בדיוק כפי שמשה ביקש לעשות; שלמה גם מייעד את המקדש בעיקר לתפילות ולא לקורבנות, למרות שמיד לאחר מכן זובח עשרות אלפי קורבנות; שלמה שאף להפיץ בעולם את המונותאיזם). אבל דווקא ימי שלמה מסתיימים בעבודת אלילים. מסתבר שמלכתחילה שלמה היא חוטא שנשא נשים נכריות רבות, שבסוף הטו את ליבו, ובניגוד לחוק המלך בספר דברים. שלמה גם הפר את חוק המלך בדברים כשהרבה בסוסים (כזכור פוטנציאל למלחמה), וגם הפר את המחויבות לא להרבות בכסף, זהב ורכוש. שלמה הוא גם מימוש מושלם אך גם הפרה מושלמת של דברי משה, סתירה. יש אומרים שההפרות של שלמה הן תוספת דויטרונומיסטית מאוחרת לטקסט. לשלמה חטאים רבים: הוא היה רודן שהעביד את העם במפעלי הבנייה (שכללו במות אליליות), אבל בעיקר - סגד לעצמו, כשזמן הבנייה של ארמונו ערך 13 שנים, לעומת 7 שנים לבית המקדש.

מפעלי הבנייה האדירים בתקופת עוזיהו המלך זכו לקיתונות של ביקורת מהנביא ישעיהו ולעונש של צרעת מאלוהים. ייתכן אפילו ששלמה הוא תמונת ראי לפרעה, בייחוד כי נישא לבת פרעה אך גם בגלל מפעלי הבנייה האדירים והמשעבדים. שלמה גם שבר את הפדרציה לחלוטין - כשמינה בירוקרטיה שחילקה את העם ל-12 חלקים התואמים את חודשי השנה (כל חלק פרנס את המלך חודש בשנה) ולא את המבנה השבטי. האם שלמה הוא מצרים?! שךמה משתף פעולה עם פרעה, ובונה "ערי מסכנות"! הוא ממנה "שרי מיסים", שהם פקידים שלוקחים אנשים לשעבטש למלוכה, כעבדים. משה הזהיר מראש על הסכנה שבהצלחה, על ההפיכה למצרים. שלמה הפך לקורבן להצלחה שלו. הכל התחיל כשאלוהים נתן משאלה אחת לשלמה, ושלמה ביקש רק חוכמה ולא רכוש וכבוד - ולכן זכה גם בהם. רחבעם עמד בפני דילמה דומה - העם ביקש שיוותר לו עך השעבוד מימי שלמה - הוא יכל לעשות זאת ולזכות באהדת העם, במקום זאת הקשה את עולם וגרם למרד. גם יהושע וגם שלמה זכו בכוח בזכות הויתור עליו. ההבדל - אצל יהושע הויתור היה אותנטי, אצל שלמה הוא היה אסטרטגי, מעשה חוכמה שנועד כדי לזכות בעוד כוח. ולכן יהושע הצליח ושלמה כשל בהתמודדות עם ההצלחה.

- שלטון היתר של שלמה הוביל מהר מאוד לאובדן השלטון בכלל ולהגליית הן שבטיי הצפון והן שבטי הדרום. אבל גם שלטון החסר של ספר שופטים הוביל להידרדרות פוליטית ורמה מוסרית פחותה של העם (סיפור פילגש בגבעה, שמשון שופט ללא מונהגים שבסוף גם הסגירו אותו לאויב). יש מצב אופטימלי, זה המצב שמשה מתאר בחוק המלך - של מלך שמוגבל בכוחו, משהו כמו הםרדת הרשויות של היום. ברמה הדתית, הנביאים טוענים שהעם כשל כשהדגיש את הזבחים על פני המוסר. אמונה גדולה מדי במקדש, בכוחו לרפא חטאים ובחשיבות שלו על פני הרגישות החברתית - הובילה לחורבן המקדש. משה הציע לא לקחת ברצינות לא את המלוכה ולא את המקדש - הוא הציע פוליטיקה ללא רודנות ודת ללא מאגיה. העם אישר את הצעתו אך לא עמד בה, דת ופוליטיקה שאינם מנגנוני שליטנ נותרו חלום תנ"כי שלא מומש.

- החלום כן התממש לאחר הגלות - הקורבנות הפכו לתפילות, בית המקדש הפך לבית מדרש, ואין מלך רודן. נאום משה נועד למנוע מהעם לצאת מגלות - אבל רק בגלות הוא מתממש. לפי גודמן, הציונות וספר דברים משלימים זה את זה. העם שב מהגלות, וחזר לו הכוח, וספר דברים הוא מדריך להחזקה ושימוש בכוח. לתחושת גודמן, יותר ויותר צעירים מגלים רעב מקראי חדש, בתופעה חידתית. ולפי מגילת העצמאות, הציונות מנסה לממש את חזון הנביאים שלא מומש בזמן התנ"ך - ולמעשה לתקן את התנ"ך. "השיבה של העם אל הארץ ואל הכוו, החייתה את הרלוונטיות של החוכמה המקראית לאתגרי הריבונות. הציונות היא ההזדמנות השנייה של התנ"ך".

- מי כתב את ספר דברים? הרבנים נוטים לייחס את הספר לאלוהים, ורבים המחוקרים מייחסים את הספר לחוגי חכמים המקורבים למלך יאשיהו ולחכמים בתקופת חזקיהו סבו, שהגיעו ליהטדה לאחר הגליית הממלכה הצפונית - זוהי האסכולה הדויטרונומיסטית, ששינתה חלקים נוספים בתנ"ך. עמדת גודמן שמדובר במשה אינה העמדה השכיחה. אבל עם ישראל לאורך הדורות כן מאמין בכך, וכך גם הספר מציג את עצמו. השאלה אינה חשובה למהות הדברים כמובן, למוסר העולה מהספר.

סודותיו של מורה הנבוכים / מיכה גודמן (17.7.2021)

- ספר מעניין ומעמיק גם לחילונים, ולמרות שהוא מעמיק הוא לא מלאה. מהספרים האלה שבאמת יכולים למלא בהבנה של משמעות, או לפחות בתחושה רגעית של משמעות.

- אם הייתי מאמין ודתי, זה היה בשיטתו של הרמב"ם - המעלה הגדולה ביותר היא הבחנה בין הוכחה מופתית להוכחה שאינה מופתית, אלוהים שאינו גשמי אפילו ברמה שאי אפשר לתאר אותו בשום תואר, חלק גדול מהתנ"ך הוא בכלל מטאפורות, נבואה (והשלמות הגבוהה ביותר של האדם המאמין) היא דרגה של תבונה ואינטלקטואליזם, אינטלקטואליזם חייב שתהיה לו קודם מעלה מוסרית ומתינות, הדת מיושמת כשירות לאלוהים אך בפועל מתקנת את האדם, משמעות המצוות היא סמלית ותפקידן להתגבר על אופי האדם ואין להן משמעות ישירה כמו בכתוב, הדת לא מובילה לוודאות אלא לספק פילוסופי, יש בתלמוד טעויות מדעיות וודאיות ("המתמטיקה הייתה שגויה באותם ימים"), גם לא יהודים ולא מאמינים יכולים להגיע לשלמות האינטלקטואלית אבל בלי המצוות (בלי אימון הנפש) זה הרבה יותר קשה, הגאולה וביאת המשיח היא התפשטות התבונה אצל כל בני האדם, אמנם יש לרמב"ם הוכחה לקיום אלוהים אבל בסוף הוכחה לקיום אלוהים *אינה* מופתית ומוחלטת.

- מורה הנבוכים מיועד למי שגדל על ברכי המסורת, נחשף להישגי המדע והפילוסופיה וחש שהניגוד ביניהם מאלץ אותו לבחור בין השניים. המבוכה היא מעלה גבוהה מאוד, ורוב בני האדם אינם משכילים ומעמיקים ולכן אינם נבוכים. האם מקור הסמכות הוא האדם או אלוהים?

- פעם כולם ידעו על הבורא, אבל הידע הזה נשכח וכולם החלו לעבוד את הכוכבים שהבורא יצר. אברהם הגיע לאמונה מתוך מחשבה רציונלית והתבוננות רוחנית, אבל אלה הפכו לשכיחים רק עם החוקים של משה - שצופנים את סודות הפיסיקה והמטאפיסיקה, שמתגלים רק למי שמבין אותם, כלויר מי שמבין את התורה. חז"ל המשיכו להגן על הידע הסודי, עד שאבדו בעצמם. הרמב"ם לקח על עצמו לגלות מחגש את סודות הםיסיקה והמטאפיסיקה, ואף לשמר אותם שלא יאבדו שוב. עם כי בכוונה בחר לא בדרך מסודרת (היה נהוג לכתוב ספרים מוצפנים בזמנו). הוא טוען שהצליח. עם זאת, חלקים מידע הפיסיקה והמטאפיסיקה נשמרו אצל חכמי יוון, וזה בסדר גמור, כי ידע הוא ידע לא משנה איפה הוא. לדעתו של הרמב"ם הסוד נאבד עם אובדנם של חז"ך כי הוא נשמר בצורה מוקפדת מדי. המניע להימנעות מהעלאה שיטתית של הסוד לספר, לפי רבי יצחק סגי נהור, היא ש"ספר שנכתב אין לו אדון" - אי אפשר לשלוט במה שיבינו ממנו. ולכן התנ"ך וגם מורה הנבוכים נכתבו בצורה אזוטרית. אפלטון היה מייסד מובהק של האזוטריקה, (למשל בפוליטיאה וממנו הרעיון התגלגל לאיבלאם וליהדות. לפי אפלטון, יש שקרים שהמנהיגים מספרים כדי להיטיב עם האזרחים, כמו זה שהאדמה היא האמא של האזרחים (המולדת), מה שגורם להם להגן עליה ולהתחייס לאזרחים אחרים כאחיהם. הפילוסופים, רודפי האמת ששולטים במדינה של אפלטון, נזקקים באופן מתמיד לשקר - לא הכרתי את התפיסה הזאת של הפילוסופים. אני זוכר מלימודי הפילוסופיה שפילוסוף הוא מי שמשכנע באמת, ורטוריקן הוא מי שמשכנע בשקר לטובת עצמו.

- באותו אופן, לפי הרמב"ם, בתורה יש אמונות אמיתיות ואמונות הכרחיות. אמונה הכרחית (שקל אצילי) אחד, למשל, הוא השקר על הכעס של אלוהים, שהכרחי כדי לשמור על היציבות החברתית. בכלל, הרמב"ם מנסה לרוקן את אלוהים מתכונות אנושיות. אם זאת, יש יחידו סגולה משכילים שמסוגלים להתמודד עם האמת, ולמענם נכתבים הספרים בצורה אזוטרית. אולם האזוטריקה היא גם ביטוי לכך שהאמת אינה ברורה, והשפה כביטוי שלה מוגבלת מדי מכדי לתאר אותה. סיבה שלישית לאזוטריקה היא שהתייחסות ליישיה ראשונית שעולה מהטקסט כאמת, והתאהבות בדעה האישית של הקורא, היא דרך שגויה להגיע אל האמת. בעצם זה העיקרון הפילוסופי הראשוני של השהיית השיפוט, אולי הדבר הראשון שלומדים בתואר בפילוסופיה. ביקורת עצמית. גודמן מאמין שהרמב"ם רוצה להסתיר דווקא מהקורא המשכיל את האמת כדי שיגלה אותה בקצב איטי ולא יספק במיידי את תשוקתו האינטלקטואלית.

- אבל מורה הנבוכים הוא פירוש מוצפן לצורה המצופנת. עולה השאלה למה צריך פירוש מוצפן? חוסר הארגון הוא המשל לדרך ההבנה של האמת, שמבליחה מידי פעם כמכת ברק ואז מוסחת על ידי משהו אחר. אצל משה ההבלחה קרתה כל כך הרבה פעמים עד ש"אורו פניו" תמידית. הרמב"ם פורש שכבת הסתרה חדשה שהיא דקה דיה לשמור על הידע, ועבה דיה כדי לשמור עליו כסוד.

- "מסעו של רודף הסוד לעבר האמת דורש סדרה של פעולות שמטרתן לפתוחעת מנעולי הרמב"ם ובריחיו: א. כינוס ראשי הפרקים מפיזורם; ב. שחזור הפרקין במלואם מתוך ראשי הפרקים; ג. חשיפת קיומן של הסתירות; ד. פענוח האמת שמאחוריהן. לאחר שביצע הגורא את כל הפעולות הללו וגילה את הסוד, הוא מוויב לשבועת הרמב"ם, ועליו לשמור את הידע לעצמו".

- דווקא בספרו משנה תורה נוהג הרמב"ם הפוך, ומשתדל להכריע המחלוקות ולהציג את האמת, על מנת שההלכה תהיה ברורה, וכדי שלא יתפלפלו על התלמוד בניסיון להבין להלכות. במורה נבוכים דווקא מוצגות המחלוקות, במטרה להעביר את השיון הפילוסופי ביהדות מהלכתי לפילוסופי. בעצם, מורה הנבוכים הוא זה שיותר את המבוכה, את הספקות.

- הרמב"ם, כמו פילוסופים רבים, מוכיח את אלוהים בצורה רציונלית. ההוכחה: אלוהים הוא אחד (אחדות) -> לא גשמי (רק דברים גשמיים ניתנים לריבוי ולהבחנה) -> אין סופי (כל גוף חומרי הוא סופי) -> אלוהים אחד (אלוהים אין סופי בתנועתו כמו בתנועת הכוכבים, לכל דבר יש יוצר, לדבר אינסופי חייב להיות יוצר אינסופי אחד). זה אותו אל סטטי של אריסטו שלא משתנה ונמצא מעל למרחב זמן -> שלילת ההשגחה הפרטית, וכל ניסיון לדבר על אלוהים (השתיקה עדיפה, יש לשלול את כל תאריו בשפה). וזה יסוד היסודות של הדת לפי משנה תורה של הרמב"ם. ואז מטרה נבוכים מגיע כדי להסביר מה הטעם בכל בכל המצוות, בהינתן אל שכזה. אבל יש טעם בלחגור את העולם, שאין לו קשר לאלוהים.

- הוכחת המציאות - יש דברים שלא קיימים כי הם סתירה, שהם אפשריים, ושהם הכרחיים. חייב להיות משהו הכרחי כי אם הכל היה אפשרי ותלוי במשהו אחר, לא היה עולם כלל.

- שמעתי שהרמב"ם הושפע מאריסטו, אבל לא ידעתי עד כמה... הרמב"ם כל כך אריסטוטלי שהוא נשמע כמו תרגום יהודי של הפילוסופיה של אריסטו. למשל, זה שהנבואה היא פוטנציאל אנושי גבוה ביותר, שרק יחידי סגולה בדרגת שלמות מגיעים אליו (בניגוד לרעיון נבואה שיכולה לקרות לכל אדם). גודמן טוען שבניגוד לאריסטו הרמב"ם מרחיק לכת ואומר שאדם שלא מממש את תבונתו אינו אדם אלא יותר בעל חיים, אבל אפלטון מורו אמר ש"חיים שאין בהם חקירה לא כדאי לו לאדם לחיותם", ושמיהם חשבו שחיי הפילוסוף הם החיים הטובים ביותר. בכל מקרה, המשמעות היא שאלוהים איננו נגלה לאדם, אלא האדם מגלה את אלוהים עם תבונתו המשתכללת. אבל אלוהים כן יכול למנוע נבואה ממישהו באופן אקטיבי.

- פסיכולגיית החלומות של הרמב"ם - החלום הוא שיקוף הביוגרפיה הרגשית של האדם. האדם חולם על מה שהעסיק את רגשותיו באותו היום, לא על מה שאירע לו באותו היום.

- הנבואה היא אקט אינטרוספקטיבי לחלוטין, שבו הנביא רואה חזיונות של תודעתו שלו - אבל אלה מגלים לו אמת אובייקטיבית על העולם. קצת כמו שמייקל סקופילד עובר את הניתוח להסרת הגידול שמפעיל אצלו את התודעה ברמה אחרת, מה שגורם לו להבין כל מיני דברים על המציאות. בתוך כך הוא טוען שחלק מסיפורי התנ"ך המפורסמים הם בכלל נבואות שהתרישו במוחם של הגיבורים, כמו אברהם שמארח את השליחים, סולם יעקב, עקידת יצחק.

- לפי הרמב"ם (ואריסטו), התשוקה היחידה שביכולתה ליילד אושר ולא תסכול היא התשוקה לדעת. בודהה הציע לנתק את האדם מן התלות הרגשית באירועי העולם באמצעות ביטול הרצון (ולמעשה גם ביטול הרוצה). הרמב"ם מציע לבטל תלות זו באמצעות הסטת הרצון: מסיפוק הצרכים על ידי משאבי העולם - לידיעת האלוהים באמצעות התבוננות בעולם. הרצון "לבלוע" את המציאו מיילד סבל, ואילו השאיפה להבין אותה מביאה אושר.

- הרמב"ם הוא ממש פנאט של התבונה. כך למשל, ההשגחה הפרטית תלויה לא בהיות אדם צדיק או רשע, אלא בהיות האדם חכם או טיפש. ואיך אלוהים משגיח? הוא מכניס תבונה בתודעת החכם, שגורמת להם להימנע מאסונות ומהחלטות רעות. אבל במקום אחר הרמב"ם אומר שאלוהים לא מתערב בתודעה... לכאורה יש כאן סתירה מכוונת שמטרתב להסתיר מושבה מעמיקה או חתרנית. למרות שאני לא רואה כאן מה הסתירה - אלוהים הוא לוגוס. גם לפי רבי משה אבן תיבון, עצ המחשבה של האדם היא היא ההשגחה של האל, שכלו של האדם הוא החלק האלוהי שבו. מצד שני נראה שהרמב"ם גם טוען שיש איזושהי השגחה מיוחדת גם לאדם חכם שנכנס למקום מסוכן. הפיתרון - התובה לא רק מצילה את האדם החכם מאירועים רעים, היא גם מאפשרת לו לחוות אירועים רעים באופן אחר, שמפחית מעוצמתם. אהבת האל (והידע?) משחררת ממצוקטת העולם. והרמב"ם לא ראה את עצמו כמשוחרר.

- לרמב"ם יש את משל סולם יעקב (חוכמה שהפילוסוף משיג מלמעלה שחוזרת למטה לכל השאר) שמקביל למשל המערה של אפלטון (הפילוסוף שיוצא מהמערה חוזר כדי לספר לכולם על האמת).

- גודמן משווה את הפילוסוף של אפלטון לנביא של הרמב"ם, וטוען שלפי הרמב"ם הנביא צריך להיות גם חכם, ולמעשה בעל 3 שלמויות - שלמות הכוח המדמה-משער שזו שלמות מולדת, שלמות המידות שזו נרכשת באמצעות מעשים, ושלמות שכלית הנרכשת באמצעות למידה. גודמן גם טוען שהמלך הפילוסוף דומה לנביא המנהיג, מי שפרש מחיי החברה אך בידיו האמת והוא זה שצריך להנהיג את החברה. רק שלפי אפלטון (משל האונייה) הפילוסוף לעולם לא יגיע לכך בגלל תאבי שלטון ובצע אחרים וכי הוא לא רוצה בזה (הוא רוצה רק לצאת מהמערה וללמוד על האמת), ואילו לפי הרמב"ם מי שבידיו החוכמה והאמת הם פורצים ממנו באופן טבעי, "ה' אלהים דבר מי לא ינבא".

- הגאולה (משיח) אצל הרמב"ם היא תוצר ישיר, איך לא, של התבונה. התפשטות התבונה ככל הנראה תביא לביטול המחסור הכלעלי וביטול המלחמות. ביטול המחסור הכלכלי כי זה עניין תודעתי - בני האדם לא באמת צריכים את מה שהם צורכים, מה שהם באמת צריכים זה אוויר, מים ומזון לפי סדר זה, ואלה מסופקים בטבע ככל שצריך, בהתאם לסדר זה (יש יותר אוויר ממים, ומים ממזון). כמובן שלטעמי ההמשגה הזאת לא נכונה - ללא פיתוחים טכנולוגיים לא היו מספיק מים ומזון - אבל זה נכון שמבחינת צרכים מינימליים שי השתחררנו מהקיום ההישרדותי, ועכשיו הכל תלוי ברמת החיים שאנחנו רוצים, שהיא כמובן תלויה בתודעה. הרמב"ם כן מכיר במשנה תורה שלולא המרדף אחר התאוות של אנשים העולם היה חרב. התבונה גם תמנע מלחמות כי מרגע שהתשוקות יהפכו מחומריות לרוחניות, לא תהיה מלחמה על משאבים מוגבלים, כי האמת היא משאב בלתי נדלה (קצת כמו האינטרנט או מידע). זה לא כל כך מסתדר אבל עם התפיסה המדינית שלו, שעל הפוליטיקאי לשקר לטובת הציבור הלא מודע.

- התורה והשלטון קיימים כדי לקיים את החברה, כי הם יוצרים חוקים שמפשרים על השוני בין בני אדם. אבל יש דבר אחד שמשותף לכל בני האדם - תבונה. אם התבונה תתפשט לכל בני האדם, לא יהיה יותר צורך בחוקים, יהיה אפשר לחיות בסוג של אנרכיה, ולא יהיה צורך ב... תורה? לא, התורה היא לעולמים.הגאולה היא מצב ששיבה לריבונות ולשלום שיביא אליו במו ידיו יחיד סגולה משיח. ואלה יביאו לכך שיוכלו להתעמק בתבונה במקום במלחמה. והגעה לשלמות שכלית - היא היא העולם הבא. אבל לעולם לא תתגשם האוטופיה. חברה שנגאלה היא חברה הכמהה לאוטופיה. החברה בימות המשיח אינה חברה שהגשימה את החלום התבוני, אלא חברה שאימצה אותו. הגאולה - מרעב ללחם, לרעב לדבר ה'. הרמב"ם היה אנטי אוטופיסט, חברה שנגאלה אינה מושלמת אלא תמיד שואפת לשלמות, ולכן שונה במהותה מהחברה הקומוניסטית, הפשיסטית או הנאצית שהיו לכאורה מושלמות.

- 'בתפיסתו הפסיכולוגית של הרמב"ם מתקיים גם "חוק שימור הארוס" [התשוקה]. לא זו בלבד שהארוס של האדם הוא אחד, אלא שהוא גם נשמר ואיננו אובד: אם ייחסם הארוס בכיוון הסקסואלי, הוא יפרוץ בכיוון האינטלקטואלי. האדם נולד, כאמור, עם תשוקה אל הדעת, ובמהלך חייו הולכת לשוקה זו ומתפוגגת, ומומרת בתשוקות חומריות. תכלית האדם היא להפוך את הכיוון - להמיר את התשוקה המינית בתשוקה אינטלקטואלית, להשיב את עצמו לילדותו ולתשוקת הדעת הפשוטה'. כלומר, מעין סובלימיציה. אריסטו אמר אגב שלאדם יש שני סוסים במרכבתו, אחד לבן של התשוקה האינטלקטואלית שיש ללכת בעקבותיו ואחד שחור של התשוקות החומריות והמיניות שיש להכניע. אצל הרמב"ם יש רק סוס אחד. זה מסביר גם למה סבר שתפקיד ברית המילה הוא להקטין את ההנאה המינית.

- הבעיה עם האמור לעיל - הנביאים במקרא והתנהגותם האנושית לא דומים לנביאים הפילוסופים, וההאנשה וההשגחה של האל במקרא לא מתאימה לתפיסה המופשטת שלה האל אצל הרמב"ם. אבל אצל הרמב"ם אין בעיה לפרש מילים בתנ"ך כמטאפורות, רק במידה והוא יודע שיש *הוכחות* שמנוגדות לנאמר. יש לרמב'ם הוכחה שאלוהים אינו גשמי, ולכן ברור שכל תיאוריו הגשמיים הם מטאפורות. באותו אופן, ברור ש"ותקא הארץ את יושביה" ו"נהרות ימחאו כף" הם מטאפורות, לפחות לכל מי שיש לו ידע בסיסי בגיאוגרפיה. הרמב"ם מקבל את האמת החיצונית המוחלטת באופן מוחלט ומכיל אותה על התורה, שגם היא אמת, ובכל השאר נשאר עם הספק. אגב לחוסר גשמיותו של אלוהים אצל הרמב"ם יש יוצא דופן - הרצון של אלוהים, שכן קיים.

- תפיסת האדם אצל הרמב"ם - מכנועה וצייתנית, למושכלת ומתפתחת, מי שמביאה את הגאולה בעצמה. והאדם מתרגש מנוכחות אלוהים בטבע הרגיל, ולא מחפש אחר ניסים. מה שמסתדר מצוין עפ חוסר הגשמיות של אלוהים.

- הרמב"ם טוען שהדרך להגיע לאלוהים היא השכלה ופילוסופיה *ולא* הלכה, שהיא רק הנורמה.

- לפי גודמן, הרמב"ם אומר שמשה ביקש מאלוהים שני שיעורים: שיעור בתיאולוגיה ושיעור בפיסיקה - לדעת את אלוהים ואת המטפיסיקה, ולדעת את העולם. הרמב"ם סבור שככל שאדם מעמיק בחקירה העיונית, כך הוא הופך בעצמו למטשכלות שאותן הוא השיג. לכן, ברור שאלוהים לא הסכים לבקשת משה על הידיעה המטפיסית (כי אז משה היה הופך לאלוהים??), אבל כן הסכים לגלות לו איך הוא מנהיג את העולם הפיסי. זה משל לגבול הידיעה של בני האדם - את העולם הפיסיקלי יוכלו לגלות, אך לא את אלוהים. ולמה בכלל רצה משה לדעת את אלוהים? כדי לדעת איך להנהיג את החברה. מזה גודמן מסיק שהרמב"ם אומר שהנהגת החברה משולה להחלת חוקי הפיסיקה עליה, בניגוד לטענת אפלטון שהנהגת החברה היא החלת חוקי הצדק עליה.

- עקרונות ההנהגה לפי הרמב"ם: שוויון הנפש - לא לרצות את השררה ולא לפעול מתוך רגשות, אפילו שכל פעולה של המנהיג מעלה אצל הציבור תחושה שהוא פועל עם רגשות או מעלה אצל הציבור רגשות כלפי המנהיג; איזון נפשי - בטבע יש איזון (חום וקור, גשם ושמש) וגם במנהיג צריך להיות איזון נפשי והוא צריך לפעול לפי דרך האמצע ובמידה הראויה. --> משה שאב השראה מהטב כשקבע את המצוות: למצוות כמו לתופעות הטבע יש תכלית, למצוות יש הדרגתיות כמו בטבע (ולכן אין ציווי להפסיק את הקורבנות), הטבע הוא תכליתי אך הרבה ממה שקורה לא מובן לנו ונראה שרירותי וכך גם הפרטים של המצוות עצמן, בטבע לפעמים מה שמוביל לתועלת לרבים גורם נזק ליחיד וכך גם במצוות, התורה שואפת לאיזון (למשל נפשי של המאמינים) וגם הטבע. ובאופן כללי, זו מצווה להתבונן בטע ולנסות להידמות לו.

- אלוהים ברא את הטבע, משה כתב את התורה בהתאם לטבע. לכן התורה אלוהית.

- המצוות היהודיות הן חידוש מהעולם הפגאני בכך שאין בהן תוצאות - רק מצוות של עבדים צנועים. לפי הרמב"ם, המצוות לא מתקנות את הטבע ולא את האלוהות (תפיסה קבלית), אלא את האדם. אם כי הן מתקנות את הרוב, אבל בני אדם חריגים לא ימצאו את עצמם מתוקנים.

- הרמב"ם טוען שפילוסופיה אינה מספיקה, רק פעולה ריטואלית שומרת על האמונה הפילוסופית. הראיה - המעבר לפאגאניזם בתקופת אנוש עקב ריטואלים שגויים של עבודת כוכבים, ושיכחת אלוהים בתקופת מצרים עקב מחסור בריטואלים בתקופה הקודמת של אברהם. כך גם הפירוש המחודש של ישו לתורה שהוביל לזניחת המצוות ובוספו של דבר להקמת הנצרות, שהיא עבודה זרה. באותו אופן, משה הצליח להשיב את המונותואיזם באמצעות מצוות, ריטואלים וטקסים, שגם מרחיקים מהפאגאניזם עם מצוות מנוגדות וגם מקדמים מונותאיזם עם אימוץ מצוות דומות. הרמב"ם פצח במחקר אנתרופולוגי של דת הצאבה הפאגאנית האוניברסלית וקרא את ספריה, כדי להבין את מצוות התורה שהוקמה כנגדה: כך למשל הבקר משמש לקורבנות בתורה כי בדת הצאבה הבקר קדוש ואסור לשחיתה (לפי הרמב"ם, משם זה חלחל להודים). כך גם האיסור על אכילת פירות של עץ צעיר מ-3 שנים, או לבישת שעטנז - שמנוגדים ישירות למצוות הצאבה. אברהם קבע את כיוון התפילה לקודש הקודשים למערב, כי הפאגאנים התפללו לכיוון השמש העולה, למזרח. כך היהודים מפנים את הגב לשמש.

- יש גם מצוות ללא קשר לפאגאניזם, שמכוונות את האדם לאמת, כמו השבת (אלוהים ברא את העולם) או החזרה בתשובה (לאדם בחירה חופשית ויכולת לתקן את עצמו). רוב המצוות הן בעצם אימון במעשים טובים, שמתקנים את אופי האדם (בדומה לדעה האריסטוטלית על אימון הנפש למעלה הטובה, אתיקה היא שינוי קל של המילה אתוס שמשמעותה הרגל). מצוות הכשרות מאמנת את האדם בדחיית סיפוקים, מצוות הביכורים למיניהן מאמנות בנדיבות, ובכלל המצוות בין אדם למקום מתקנות את האדם. אבל המצוות אינן כלי לליטוש האישיות, אלא הן כלי לעבודת ה', ומתוך אהבה אליו ולא אהבה עצמית וציפייה לשכר.

- משפט חשוב לחרדים: "כל העוסק בתורה כדי לקבל שכר, או כדי שלא תגיע עדיו פורענות - הרי זה עוסק בה שלא לשמה..."

- ליבוביץ' כתב ספרים על הרמב"ם. ב"אחת מהבחנותיו המושחזות" הוא משווה בין עקידת יצחק לצליבת ישו, שני המיתוסים המכוננים בדתות. בעוד שהמיתוס המכונן של הנצרות מספר על אלוהים המקריב את בנו בעבור גאולת האדם, המיתוס המכונן של היהדות מסםר על אדם שמטכן להקריב את בנו בעבור אלוהים. זה לפי ליבוביץ' ההבדל בין דת אלילית ששמה את האדם במרכז ןדת מונותאיסטיץ ששמה את אלוהים במרכז. לפי הרמב"ם, האדם הוא פסגת היצירה של העולם החומרי, אבל לא יותר מכך. הכוכבין ימשיכו לתת את אורם גם ללא האדם, האדם נהנה מהם רק כתוצר לוואי. הרמב"ם אומר שיש להתסונן בטבע כדי להבין עד כמה האדם שולי בו. האדם הוא לא מרכז היקום, לא מבחחנה אתית ולא מבחינה תכליתית. המניעים הראויים לקיום המצוות הן עבודת האל, ואילו הטעמים, התכלית שבבסיסן, הם תיקון האדם. כמו שבציות לחוק המניע הוא הפחד מעונש אבל התכלית היא הסדר החברתי. זאת לפי רבציקי, בתשובתו ללייבוביץ'. לפי הרמב"ם, בהתחלה גורמים לאדם לקיים את המצוות מתוך מניעים אנוכיים, אך קיום המצוות גורם לו לשנות את מניעיו לקיום מתוך אהבת אלוהים. כי אז הוא מפתח תודעה של הנוכחות האלוהית התמידית.

- מתוך שלא לשמה (מניעים אנוכיים) בא לשמה (היוודאות לנוכחות האלוהית). קיום המצוות גורם לאדם להשתחרר מעצמו! ממניעיו האנוכיים.

- מדוע התורה רק ליהודים? עד עכשיו דיברנו על האדם, לא על האדם היהודי, ועל הטבע, ולא על ארץ ישראל. ההבדל היחיד בין ישראל לאחרים הוא המצוות, או החינוך. ההלכה היא הנורמה הדתית, והפילוסופיה היא מעבר לכך, היא המצוינות. הרמב"ם טוען שההתמסרות ללימוד האמת פתוחה לכל באי עולם. לכאורה, גם ללא התורה. עובדה - אברהם, גדול המאמינים, לא הייתה לו התורה, רק מצוות בני נח ומצוות המילה. אבל אברהם הוא גם ההוכחה לכך שללא ההלכה קשה מאוד להגיע אל האמת - כי האמונה באלוהים נשכחה עחרי דורו שלאברהם, שחסר מצוות. אולי יחידי סגולה יכולים להגיע לאמת לפעמים ללא המצוות, אבל ברמה הלאומית ברור שזה לא אפשרי. חוץ מזה, תורה, לפי התפיסה המשיחית של הרמב"ם, תדחוף בעתיד את האנושות כולה לשלמות עיונית.

- הפרק השלישי עוסק במבוכה של האדם המסורתי המשכיל במדע ולא בטוח איך לפשר ביניהם. האם מקור הסמכות הוא האדם או אלוהים? אבל רמב"ם מראה שבגאולה האלוהית היא הישג של התבונה, איך בהכרח סתירה ביניהם.

- בריאת העולם - לדעת רמב"ם הטבע נצחי, כי אחרת אם המציאות איננב קבועה לא ניתן להסיק ממנו מסקנות קבועות ומוחלטות. אם כך, לרמב"ם שוב יש דעה אריסטוטלית על קדמוניות העולם. אריסטו חשב שכל דבר סטטי הוא אלוהי, ושהתניעה היחידה שבה מתקיימת יציבות היא מעגל, אין בה באמת תנועה, בדומה לתנועת הכוכבים - זאת לעומת התנועה הקווית אשר משתנה כל העת - מכאן גרמי השמיים אינם מתכלים וגם אינם מתהווים. אני אומר שזה נכון שתנועה ישרה בטבע בדרך כלל מאיטה עד שהיא מפסיקה - אבל לפחות הכיוון שלה לא משתנה. בתנועה מעגלית התאוצה המהירות משתנה *כל שנייה*, כיוון שמהירות מורכבת מקצב התנועה ומהכיוון שלה, והכיוון משתנה כל הזמן. כמו שאלוהים פועל תמיד ולא פועל לםי רצון, כך גם הטבע פועל תמיד ונצחי. אבל רמב"ם בצדק מעיר שזוהי לא הוכחה מופתית - זוהי בסך הכל השלכה של ההווה על העבר, באותו אופן אדם שלא ראה תינוק נולד יכול להשליך שאנשים קיימים לנצח. אבל אני אומר - האדם עצמו גם ראה שהוא משתנה, זה לא יכול להיות. רמב"ם גם יוצא נגד הטענה שלא יכול להיות שאלוהים שלם יש רצון חסר - כי הרצון של אלוהים איננו כמו רצון האדם - מושפע מהסביבה וצפוי, אלא הוא רצון שמכונן את עצמו ואינו חסר, הוא רתון ספונטני ושרירותי, הוא נוצר מסיבת עצמו ולא משום מניע שמחוץ לרצון עצמו. מכאן שיכול להיות רצון אלוהי, ואלוהים יכל לברוא את העולם ברצונו. לא ברור אז אם לפי הרמב"ם העול קדמוני או נברא על ידי אלוהים, יש מבוכה. כמו שאמרתי אני לפני כן, תנועת הכוכבים אמנם קבועה אבל יש בה השתנות שנובעת מהמעגל - והיא נראית לאריסטוטלים של זמנו כלא רציונלית. לפי רמב"ם, היא יכולה לנבוע מרצון אלוהי. רוב הטבע מסודר בחוקים, אבל היכן שהחוקים נעלמים - הרצון האלוהי פועל... זה נראה כמו ההסבר הקבוע של המאמינים, שכל מה שהמדע עוד לא גילה כיצד הוא פועל, אלוהים אחראי לו. אבל אין לרמב"ם וודאות בטענת בריאת העולם, רק סברה. אבל עצם זה שיש שתי תיאוריות על טבע העולם מראה שאלוהים לא מוכח ותלוי בהכרח בטבע העולם. אבל מדובר האלוהים בורא, לא בהכרח באותו אלוהים אחדותי. כל מציאות אפשרית קונטינגנטית, ללא תלות במציאות מוחלטת, מתישהו (באינסוף) גם נכחדת, נהרסת. הרמב"ם אומר שאם קיימת מציאות, זה סימן לכך שיש גם קיום שאיננו "אפשרי" - רק באינסוף זמן העולם קיים, כי רק באינסוף זמן כל אפשרות אפשרית מתממשת. אז יש לרמב"ם הנחה שהעולם קיים אינסוף זמן. לא הבנתי את זה עד הסוף. אבל זה אומר שהעול קדום, וראינו שלעולם קדום אין הוכחה מופתית, מכאן לאלוהים אין הוכחה מופתית. מכאן המבוכה היא לכאורה מעצם קיומו ההכרחי של אלוהים. שוד ושבר!

- אלוהים הוא שכל - וגם האדם הוא שכל (פאתאיזם שכלי). זו אופציה שהרמב"ם מציג, אבל לפי גודמן אינה מאמין בה. אלוהים הוא שכל המאוחד באופן מוחלט עם מושכליו, בעוד ששכלו של האדם איננו מאוחד עם מושכליו. אלוהים הוא האדם בפועל, והאדם הוא אלוהים בכוח. האדם ואלוהים נמצאים על שני קצותיו של אותו רצף שכלי. שפינוזה פירש את מורה הנבוכים כך שאלוהים, שהוא שכל המאוחד עם כל מושכליו, הוא בעצם אלוהים המאוחד עם העולם. הרמב"ם לא אמר את זה בפירוש, שאלוהים הוא העולם - הוא גם הציע את רעיון תוארי השלילה, שבכלל מוציא את אלוהים מהעולם.

- אז מה הרמב"ם באמת חשב? גודמן טוען שהרמב"ם הושפע מאוד מפלוטינוס. אלוהים הוא האחדות היחידה בעולם, הדבר היחיד בעולם שלא נחלק, שיצרה את הכל, ולא ניתן לדבר עליה. אבל גם כאן נראה שהרמב"ם לא מכריע לגמרי בין שתי השיטות, של אלוהין שהוא שכל ואלוהים שהוא מעל לשכל. הוא גם נוטה לשניה.

- כמו כל פילוסוף טוב, הרמב"ם האמין בחשיבות הספק ובהשהיית השיפוט. רבי עקיבא, לפי רמב"ם, הוא היחיד ששרד את העלייה לפרדס (גילוי הפיזיקה והמטאפיסיקה), כי נשאר עפ חוסר הוודאות. לא הידיעה הדתית שהפכה אותו לשלם, אלא הידיעה שאיננו יודע. הז מהלך שאינו טבעי, כי דווקא הסקרנות לדעת, (אהבת החוכמה -הפילוסופיה?), מוליכה במהירות לוודאות דוגמטית. אבל הרמב"ם מציג אופציה אפילו יותר רדיקלית מסתם השהיית השיפוט - ייתכן שהשלמות האנושית היא ההבנה ש*לעולם* לא נדע את האמת. ומיד לאחר מכן, הוא טוען שהתייחס וודקא לספקנוץ המתודית ולא לספקנות המהותית, שאומרת שלעולם לא נדע את האמת. במקום אחר בספר, במשל הארמון, נראה שיש אפשרות להגיע לתוך חדר המלך בארמון (אלוהים), שאומרת שאדם מבדיל בין הוכחות מופתיות להוכחות שאינן מופתיות. זה קצת מזכיר אץ זה שרוב הדיון הוודאי בסמינרים הכלכליים הוא בכלל מתודולוגי - האם השיטות במחקר המוצג נכונות והאם הן באמת מראות השפעה (קשר סיבתי) או רק קורלציה (מתאם). במקום אחר כותב הרמב"ם שככל שהאדם מתקרב לידיעת המטאפיסיקה, כך הספק והמבוכה גדלים.

- אם החיים הפילוסופיים הם חיי ספק, מה משמעות ההלכה? תקינות הנפש (שלמות אינטלקטואלית ושלמות הממדות) ותקינות הגוף (שלמות החברה, צדק). למה צריך שלמות מוסרית בשביל להגיע לשלמות אינטלקטואלית? בשביל הספק והשהיית השיפוט, חייבים צניעות. אדם שאינו מתעלה מעל תשוקותיו - סביר להניח שיתפס להן גם בדיון המטאפיזי, וימשך ישר אל עבר הוודאות. ועיונים בסוגיות ההלכתיות שבתלמוד וביאור האסור והמותר - "מיישבים את דעתו של אדם תחילה". המצוות נוטעות ריסון, דחיית סיפוקים ומשמעת עצמית באדם. "ההלכה מגוננת על הפילוסופיה מפני הדוגמטיות". וזאת על אף שההלכה שבמשנה תורה של רמב"ם היא דוגמטית, לא משאירה ספק. מורה הנבוכים מטפח בחזרה את הספק, אבל לא ספק מוחלט - אלא היכולת להבחין בין הוכחה מופתית של האמת ובין הוכחה שאינה מופתית, חוסר וודאות.

- מסתבר שהרמב"ם היה מהראשונים שהטילו ספק באסטרופיזיקה האריסטוטלית (המעגלים בשמיים), כי הוא ראה סתירות בין חוקי הפיזיקה לחוקי האסטרופיסיקה הזאת, וסללו את הדרך לקופרניקוס ולהבנה שכדור הארץ אינו במרכז היקום. והמסקנה של הרמב"ם הייתה שאי אפשר לדעת את האמת על השמיים - וזו מסקנה עדיפה בוודאי על "אלוהים קבע את השמיים ככה". זה מפתיע במיוחד כי ךפני זה הוא מתאר איך אברהם גילה את אלוהים על ידי התבוננות בכוכבים.

- לפי רמב"ם ההוד וההדר של ספרים עתיקים עלולים לגרום לאנשים להאמין לכל דבר שהם אומרים גם כשמדובר בשטויות, ו"פתי יאמין לכל דבר". אפילו אריסטו, שךפעמים נראה שהרמב"ם פשוט מכיל את תורתו על היהדות, טעה לדעת הרמב"ם בלא מעט מקרים, וגרם בעצמו לדוגמטיות. אך הרמב"ם אינו הופך לסמכות מוחלטת בעצמו - הוא מודע שאיננו יודע, זוהי המבוכה. גודמן טוען שהרמב"ם אמנם העדיף את התבונה על כל דבר אחר - אבל הוא לא האמין בתבונה, כי הוא מסויג גם כלפיה. לטעמי זו לא אמירה נכונה - ההבנה שהתבונה מחייבת ספק ומקדמת חוסר וודאות אינה חוסר אמונה בתבונה אלא הבנה עמוקה יותר של התבונה.

- מורה הנבוכים לא מגלה את כל האמת על העולם, אלא רק נותן מפתחות למי שמסיים את הספר, למי שמגיע אל התבונה. המפתח הראשון הוא אל השער המיסטי, והשני אל השער הפוליטי. אדם שנכנס בשער המיסטי מפנים את תורת התארים השליליים של אלוהים, מרוקן כל תיאור של אלוהים. זהו מצב מיסטי שפה חושבים ללא מילים על אלוהים. האדם מתמזג עם האין האלוהי, והרמב"ם לא מציג את הטכניקות לעשות זאת. בשער הפוליטי, האדם שגילה כי השלמות העיונית איננב ניתנת להשגה (לפי דבריו של גודמן, הכוונה אולי ל"וודאות עיונית"), הופך את המבוכה למשמעותית על ידי מעבר לפוליטיקה. הוא עובר ממצב של התבוננות בעולם למצב של תיקון העולם. הפילוסופיה הספקנית מיילדת אנרגיה לתיקון חברתי. לא יודע אם אני מסכים עם זה, גודמן לא ממש מסביר את הקשר, ולי זה דווקא נראה הפוך - מי שמאמין שיודע מה עובד ואמיתי היה רוצה לתקן את החברה בהתאם. בסופו של דבר, הרמב"ם אינו מבכר דרך אחת על פני אחרת לאחר שהגענן לתבונה.

- התורה מצווה על אהבת אלוהים ויראה ממנו, אבל אלה אינם ציווים טכניים אלא מתעוררים באופן טבעי במי שמתבונן בטבע. הפליאה מהיופי של הטבע היא אהבת אלוהים, ותחושת הקטנות אל מול הממדיים הקוסמיים האדירים היא יראת אלוהים. זו בעצם גישה הפוכה לגישה של "כגודל הבורות כך גודל החוויה". ככל שלומדים יותר, כך הרגש מתגבר. שיאו האמוציונלי של האדם מגיע עם שיאו האינטלקטואלי. ולשיא האינטלקטואלי, לחווית הקטנות האינטלקטואלית, מגיע האדם רק כשאר הוא מבין כמה שהוא לא מבין. האהבה והיראה הן תוצרים של הכישלון האנושי להבין. זה מדהים להבין, לדעתי, שיש בידנו תיאוריות פיסיקליות חזקות כל כך - תורת היחסות הכללית ותורת הקוונטים - אבל ךא הצלחנו למצוא את הקשר ביניהן, את התיאוריה של הכל. יש ריפוי בהתמוטטות התודעה האגוצנטרית של האדם (המחשבה שהוא יכול להבין הכל), וריפוי האגוצנטריות של האדם הוא ריפוי רוב הבעיות של הקיום האנושי. ברמה הפוליטית זה יכול למנוע מלחמה על משאבים, ברמה המדעית זה יכול למנוע היווצרות של תיאוריות פסאודו מדעיות כמו אסטרולוגיה, שגורסת שכל הכוכבים נמצאים בשמיים בשביל להסביר את האדם, ברמה הדתית זה אומר שההשגחה איננה התעניינות של אלוהים באדם - אלא הישג רוחני של האדם המחפש את אלוהים. מורה הנבוכים הוא ספר גואל, התזה שבו היא שהידע המשחרר הוא ידיעת האי ידיעה. אבל לא לגמרי אי ידיעה, כח אם הבחנה מדוקדקת בין מה שניתן להוכחה מופתית ומה שלא. זה לא פוסט מודרניזם של אין אמת אובייקטיבית. מי שקורא את מורה הנבוכים, מוכן לחיות "ליד" האמת, ללא וודאות מוחלטת. ולכן לפי גודמן הספר רלוונטי לתקופתנו, התקופה שאחרי המודרניזם שהביא לאידיאולוגיות טוטליטריות ומלחמות עולם, ואחרי התקופה הפוסט מודרניסטית שמטילה ספק בכל. ספרו של הרמב"ם מוביל את האדם הפרטי לכל מיני שערים אפשריים - ללימוד, למיסטיקה, לפוליטיקה - ולא אומר לאדם מה לעשות, על האדם לבחור בכך בעצמו.

שווים, סיפורה של ספרטה / ניל בר (26.6.2021)

ספר שבאמת היה נחוץ, שופך אור על כל האירועים ברקע, בזמן, ואחרי תרמופילאי שבסרט 300, שאגב די נאמן למקור, וגם כשלא נאמן - יש השראה גדולה מהמקור (למשל עם הספרטני היחיד שחוזר מהקרב כי איבד את הראייה - בסרט הוא איבד אותה בעין אחת כתוצאה מפציעה בקרב, במקור איבד את הראייה בכלל כתצואה ממחלה, והחליט לסגת באופן מבישב אבל אחר כך באמת הוביל את כוחות הצבא היווני המאוחד).

כוכבית: לא כל האירועים המוצגים והשמות החוקרים בטוחים לגביהם, והסופר עשה הכרעות אמיצות כדי שיוכל לספר את הסיפור, כפי שאנשים באותו זמן הכירו אותו (כולל מיתוסים על האלין). אבל זה לגמרי הופך את הספר לכיפי יותר.

הייתי מצפה ליותר לתיאורים על העיר עצמה, כמו במדינת הספרטנים של קסנופונס, אבל במקום זה זכיתי ביותר תיאורים על האינטרקציה המעניינת בין שתי הערים המובילות ביוון והמנוגדות לחלוטין - אתונה החופשית, העשירה והדמוקרטית, וספרטה הטוטאליטארית, הסגורה, המיליטאריסטית ורודפת התהילה. אז שווים (או מקבילים במקור היווני) זה גם הכינוי לספרטנים שמסיימים את החינוך הקשוח, האגוגה, אבל אולי גם כינוי ליחסי הכוחות בין ספרטה לאתונה.

אי אפשר שלא להשוות את הברית הצבאית בין שתי היריבות לברית הצבאית בין ארה"ב החופשית והקפיטליסטית לבריץ המועצות הסגורה, המיליטאריסטית, רודפת התהילה (למשל הקרב על סטאלינגרד שחשיבותו הגדולה נבעה הרבה בגלל שם העיר), והחוששת ממרד פנימי (שממנו תמיד חששו בספרטה). במובן זה, האם הפרסים נאצים? מעניין לחשוב שהגרמנים הארים ראו את עצמם צאצאים של הודים, לא רחוק מפרס. אבל יש יותר דמיון מזה - אחשוורוש היה מלך המלכים, נישא תמיד מעל לאדמה בכיסא גבוה כמו אל (דבר שלא היה קיים באף עיר ביוון), ובכל מקום דרש כניעה, כלומר אדמה ומים - אפשר להגיד שיש כאן איזשהו דמיון גם לעיקרון הפיהרר וגם לעיקרון מרחב המחיה. גזענות ככל הנראה לא הייתה כאן, והיהודים עדיין היו חסרי משמעות, ואגב שבו לישראל אחרי הצהרת כורש, 50 שנה לפני כן.

בנוסף, לאחר הניצחון המשמעותי התבססו שתי מערכות בריתות של ערים יווניות - הליגה הפלופונסית שהונהגה על ידי ספרטה, והליגה הדלית שהונהגה על ידי אתונה. כל אחת מהן איימה על ההגמוניה של השנייה, אך גם הייתה צריכה את השניה (ספרטה את הכוח הימי האתונאי, אתונה את הכוח היבשתי הספרטני) כדי להגן על יוון מפני הפרסים, ולשם כך הייתה הברית ההלנית שאיחדה את שתיהן.

כוחה הצבאי של אתונה הגיע בעיקר מהצי שלה, כשגם ארה"ב הפכה בסופו של דבר למעצמה צבאית, ואמנם כוחה הצבאי של ספרטה הגיע מהחיילים המעטים המובחרים שלה, אך היו להם המוני ידיים מההלוטים (העבדים) הרבים שברשותה, שתמיד היוו גם איום למרידה פנימית.

עוד דבר מעניין - הרעיון של הנשים פותחות בשביתת מין כדי למנוע מלחמה - מגיע כנראה מליסיטרטה האתונאית, 411 לפנה"ס, שהיה בסופו של דבר רק קומדיה הומוריסטית, של גברים בתלבושות נשים.

וכמובן, אי אפשר בלי ההקשר היהודי - אשפרתא והברית עם החשמונאים.

עניין היהודים, ספרי יומן, 1902-1898 / תיאודור הרצל (12.6.2021)

- בספר הזה הרצל ממשיך ביתר שאת לייעץ למנהיגים בעניינים מדיניים, כלכליים ובטחוניים שונים, ולהעביר מסרים ביניהם... הרצל הופך מומחה בשיחוד פקידים עות'מאניים ומאכערים הונגרים. מעין מקיאוולי קטן ויהודי. זוהי ללא ספק עליית מדרגה מהספר הקודם, אז "רק" הצליח למצב את עצמו כמנהיגם של היהודים בכל העולם.

- הספר עוסק בניסיונות להקמת הפרוטקטורט הגרמני, חברת הקרקעות ובנק ההתיישבות. ההרצל (במקור מהונגריה, גר בוינה) מדבר בגרמנית עם הגרוסהרצוג מבאדן ועם הקיסר הגרמניים (ולא למשל עם הקיסר האוסטרי) כדי שזה ידבר עם הסולטאן הטורקי ששולט בארץ ישראל. במכתב לגרוסהרצוג [שמאוד בעדנו]: "מיום שזכיתי לבוא בקרבת הוד מלכותך, חשבתי תמיד - והלוא החינוך שקיבלתי ודרכי בתורת סופר גרמני הטו אותי כמובן לכך - שעלינו לעשות הכול כדי לרכוש לנו את החסות של הרייך הגרמני ושל החוק הגרמני". וזה לא שהגרמנים היו ציונים גדולים - לאחר ביקורו בישראל הקיסר התלונן שהיהודים ממשיכים לספספר ולעבוד כסוחרים. מה שכן, לא מפתיע, שהאוסטרים קיבלו בברכה את האנשלוס הגרמני ב-1938, אם הם היו דומים ולו במעט להרצל, "הסופר הגרמני".

- מדהים להבין שגרמניה של תחילת המאה ה-20, כלומר קיסר גרמניה, הסכימה לתת חסות (פרוטקטורט) לכשלון ציוני בארץ ישראל ולעזור לציונים מול העות'מאנים. כבר אז היו נפוצות תורות הגזע. זה רק מוכיח עד כמה הרצל צדק - הציונות הייתה טובה לא רק ליהודים כי אם לנוצרים ולאנטישמים. וזה למרות שדיפולמטים גרמנים הכחישו נמרצות שהקיסר אנטישמי, והגרוסהרצוג מבאדן שהרצל נפגש איתו בוודאי לא היה כזה.

- במסגרת מאמציו המקיאווליים, הרצל הולך עד הסוף לתוככי המזימות הטורקיות המושחתות ("הונאות לוונטיניות"), ולבסוף מולך שולל ומבין שאי אפשר לסמוך על הטורקים. כשכבר נפגש עם הסולטאן, מראש לא האמין שייצא מכך משהו.

- הרצל מנסה לפנות גם לצאר הרוסי, להגיד לו שזה שהציונות תפתור את הפרות הסדר הציבוריות ברוסיה. אבל אולי זו הייתה טעות מלכתחילה, כי מה יעשה הצאר אם היהודים לא יהיו שם להאשים אותם בהכל? אם זאת, הרצל טוען שהוצאת המון יהודים מרוסיה (לא כולם) בוודאי תמשוך את היהודים מהתנועות הסוציאליסטיות והאנרכיסטיות [שכנראה מאיימות עליו].

- אם חשבתם שאיי סי קיו וואטסאפ הפכו את התקשורת לקצרה ושטוחה, תופתעו לשמוע שהטלגרמות ששלחו אז, שהיו בעצם צורת המסרים המהירה ביותר מלבד הדואר הפניאומטי (שעבד בצורה ניסיונית בוינה), כללו מילים בודדות ולפעמים גם שפת קוד (כהן = הסולטאן העות'מאני). את המגילות שמרו למכתבים וליומנים, מה שהיום הרבה פעמים עולה לפייסבוק.

###

וכעת, לציטוטים:

###

[ברלין, 7 באוקטובר, 1898] ... בלונבנברג המתינה לי כרכרת הציד של הגראף [אוילנברג, אציל ודיפלומט גרמני עם קשר לקיסר]. הרכב מדד אותי בהתנשאות ככשאלתע אותו אם הוא ממתין לי, הד"ר הרצל. אמרו לו רק זאת: אדון גבה-קומה ולו זקן שחור. אני, מן הסתם, היהודי הראשון שהוא מסיע. אף-על-פי-כן עלה בידי לגרור את התעיר המחוספס לשיחה כמעט ידידותית. לפתע השהד במוחי פזמון חוזר מתוך רומו של שפילהאגן [רומן מפורסם בזמנו]: "הינריך של נהג בסוסים". הנה אני בתוככי עולמו של שפילהאגן, בקרב בעלי האחוזות הגדולות, שבחוג שחייתו בו לפנים, החוג היהודי-המלעיג-הליברלי, דיברו עליהם בשנאה, בפחד ובבוז. ואולם המעניין בסיפור הזה הוא, שאני בא אליהן לא כמתבולל כנוע ומתרפס, אלא כיהודי זקוף-קומה.

[ברלין, 7 באוקטובר, 1898] ... אוילנברג [אציל ודיפלומט גרמני עם קשר לקיסר] הציג אותי בגצרה לפני כל החבורה והזמין אותי לטיול, קצת בנוסח [מצרפתית:] סיור של בעל-הבית. אך גם אם זיכה או י בהצצה אל תוך הדר אחוזתו, עשה זאת בסגנון של גדלות, כשם שכל הליכותיו הן של גביר גדול. ברור שבתורת מי שמשתייך לגזע שהוא בעיניו גסוה יותר, הוא מרגיש עליון עלי. אבל איך אוכל לגנותו על כך, כשאני חושב על יחסם העלוב של היהודים "הנכבדים" כלפי ענייננו הנשגב, כלומר על אלה שבמקרה הטוב ביותר נזדמן לו לפגוש אותםץ דומה שהוא מכיר בזה שעם היהודי הרצל אפשר לבוא בדברים. ומשום שאינני כופה עליו את חברתי, יתרה מזו, הבהרתי מיד הבהר היטב, שעם תום הדיון על ענייננו אני מתכוון לצאת לדרעי ללא שהות, אף לא זועזעתי מגבהנותו. ניגשתי לעניין.

[ברלין, 8 באוקטובר, 1898] הפרוקטורט! [חסות גרמניה למדינה היהודית] רבים ינידו בראשם. ואולם אני סבור שזה הדבר היחיד המכון, ויש לקבלו בתודה אחרי שהוצע. הלוא איש מקרבנו איננו מטפח חלומות-מלכות, וגם אני אינני מטפחם. חסותה של גרמניה זו, החזקה, הגדולה, המוסרית, המנוהלת להפליא ונשלטת ביד חזקה, עשויה להשפיע רוב חוסן על האופי הלאומי היהודי. גם נוכל להגיע באחת למעמד משפטי, פנימי וחיצוני, מוסדר לחלוטין... מכל מקום, בנקאי הצמרת המנוולים [הכוונה לרוטשילדים ולשטא הבנקאים שסירבו לקחת חלק בציונות המדינית] לא יוכלו עוד להתנהג כפי שהתנהגו עד עכשיו... | מוזרות דרכי הגורל. באמצעות הציונות שוב יוכלו היהודים לאהוב את גרמניה זו, שאף-על-פיכן ולמרות הכול לבנו נתלה בה!

[8 באוקטובר, 1898, חמש אחה"צ] ... לעיתים קרובות הרהרתי בכך שעלי להיסוג מו התנועה מיד אחרי שאשיג משהו ממשי. אז אומר: בעבור מה שעשיתי למען היהודים, שום שכר אינו גבוה מדי. ואולם אף השכר הזעום ביותר יהיה בט כדי להחשידני בעיני הבריות שעשיתי זאת לשם טובת-הנאה. והלוא יהיה זה קלון נוראי ליהודים אם יקום מישהו ויטען נגדי דבר כזה. כדי למנוע זאת אגיש את התפטרותי, והיא תהיה השירות האחרון שאישה למען היהודים. רוחי מקדימה תציד את האירועים. והנה האירועים האחרונין מוליכים אותי למחשבה רחוקה יותר: שבעצם לא אוכל לנהוג כך. הרי ממשלת גרמניה, שעושה אתי הסכמין, תרצה שאמשיך, כדי לקיים אותם!

[9 באוקטובר, 1898, בערב בתא הרכבת בדרך חזרה לווינה] הקרון מיטלטל מאוד וחבל. שהרי מחר, בווינה, מצםה המערבולת הגדולה של אירועים חדשין, ולא אהיה פנוי לרשום כאן דברת ואיחו היום היה יום מעניין ביותר... [הגרוסהרצוג מבאדן] קיבל אותי בחדר עבודה יפהפה כשהוא לבוש מדי גנרל. אינני סוכר עוד דבר מגל מה שאמר לי בטובו כשהקביל את פני. כל שאני יודע הוא שאני אוהב ומעריץ את האיש החכם, הטוב והנעלה הזה. מימי לא ראיתי אדן שופע אצילות כזה, מימי לא האמנתי שקיימים שליטים כמוהו... "הקיסר", אמר, "התוודע לעניין בקפידה והוא כולו התהלהבות. אין המלה אומרת יותר מדי: הוא נמשך במלוא ההתלהבות לרעיון שלך. הוא מדבר על זה בחמדה. הוא אך היה מקבל אותך קודן, משום שרוחשים לך אמון, אבל סבורים עכשיו שמוטב לקבל אוץך בקושטא ובירושלים"... הקיסר מאמין שהסולטאן יקבל ברצון את עצתו. בשאלת כרתין הרי נוכח הסולטאן בכוונותיו הטובות של הקיסר. הקיסר קיבל עליו אפוא את מלאכת התיווך, והוא רוצה להוציאה לפועל. הוא בעד זה, ובהתלהבות." הגרוסהרצוג הטוב חזר על המלה הזאת כמה פעמים, כמו בכוונה, כדי להפיח בי אמונה...

[9 באוקטובר, 1898, בערב בתא הרכבת בדרך חזרה לווינה] בשעה שתים-עשרה הגיע תשובה מן הארמון: האדון שר-המדינה פון בילוב [שר החוץ הגרמני] מבקש שאבוא לארמון, חדר 149, סמוך לשעה אחת. באמת. תכונה לקראת הארוחה... בילוב לא היה לבד בסלון. ישב עמו אדון עטור אותות, קטן קומה ובעל גב מעוקם, סרט ענקי צהוב מעל בגדי השרד. שניהם התרוממו, והוצגתי - לפני הרייכסקאנצלר הנסיך הוהנלוהה. תפסתי מיד: בחינה של כליות ולב. הובנלוה הביט בי בעיני הישיש התכולות הדהויות שלו בלי שמץ של אהדה. בראשונה בחוגים הגבוהים הללו שמעתי מפיו את המדפט האנטישמי: "האם אתה סבור שהיהודים יסכנו את הבורסה שלהם וילכו איתך? היהודים הללו, הנטועים היטב כאן בברלין?". השבתי: "כבודו, לא ברלין-מערב, אלא ברלין-מזרח או צפון - אינני יודע אל-נכון היכן חיים כאן היהודים העניים - תלך אתי"... כן שאל איזה דטח אנו רוצים, עד ביירות או שמעבר לה. אמרתי: "אנו דורשים לפי צרכינו - אם ירבו המהגריםנזדקק לקרקע רבה יותר. הקרקע תירכש על פי חוק מבעליה". הונהלוהה: "מי הם?". אני: "ערבים, יוונים, כל הערב רב של האוריינט". הוהנלוהה: "ואתה רוצה להקים שם מדינה?". אני: "אנו מבקשים אוטונומיה והגנה עצמית".

[14 באוקטובר, 1898] שלשום הייתי אצל השגריר [העות'מאני] מחמוד נדים ביי. שעה של דיבורים מחוסרי כל תוכן. על בקשתי שייתן בידי המלצות לקושטא השיב לי במשל ערבי: גנן אחד פנה אל עשיר וביקש ממנו הלוואה. העשיר השיב בגסות: לא. כעבור חצי שנה הביא לו העני סל פירות, לאור תודה. העשיר חשב שנפלה כאן טעות. "לא", אמר העני, "אני חייב לך תודה על שלא דחית אותי בקש ואמרת לי מיד 'לא'. כך לא ביטלתי זמן ופניתי לאחר, וזה עזר לי". כך גם הוא אינו רוצה לדחות אותי בקש. אסור שימליץ עלי, כי אם יעשה כן, יחשבו ששיחדו אותו. ואולם אם יפנו אליו, ישיב בחיוב. והיות שממילא לא רציתי ממנו אלא זאת, הייתי מרוצה. אמרתי: "אני מקווה, הוד מעלתך, שכעבור חצי שנה אשוב גם אני ובידי סל של פירות".

[15 באוקטובר, 1898] עם בודנהיימר [נציג ההתאחדות הציונית בגרמניה] דנתי בדרישות שאנו צריכים להעמיד [לפני הסולטאן העות'מאני]. מנחל מצרים [כנראה ואדי אל עריש בסיני] ועד הנהר פרת. להתנות תקופת מעבר עם מוסדות עצמיים. מושל יהודי לתקופת המעבר. אחרי-כן יחסים כמו אלה שבין מצרים לסולטאן. כשתגיע האוכלוסייה היהודית באזור מסוים לשני שלישים מכלל התושבים, יהיה הצנהל, מבחינה פוליטית, למנהל יהודי, ואילו המנהל המקומי (אוטונומיה קהילתית) תלוי תמיד במספר הקולות של הבוחרים בקהילה. אלא רעיונותיו של בודנהיימר, מקצתם רעיונות מצוינים. שלב המעבר הוא רעיון טוב.

[16 באוקטובר, 1898, קושטא] הערב חלף אגב מחשבות לא-נעימות. הלכנו לראות מערכה אחת בתאטרון של ה-petit champs. בגן הזה הופיעה לפני שנתיים להקה של מורוסי י. עכשיו מופיעה כאן להקה של תאטרון יידיש, המציגה את "גיבור חיל" [אופרטה ביידיש שהוצגה לראשונה בניו יורק]. הרושם מדכא. היות שהאמנות העלובה הזאת מסמלת בעצם.את התעלות הרוח של ההמונים הדוברים יידיש, יש לראות ברמתם העכשווית עניין מעציב למדי הנמצא בשפל המדרגה. [מצרפתית:] זה הסליד אותי.

[16 באוקטובר, 1898] מתוך מורך-הלב קמו הצבאות מטילי האימה.

[18 באוקטובר, 1898, שמונה בערב, במלון אחרי הריאיון עם הקיסר הגרמני] טיוטה [של הנאום לפני הקיסר בירושלים]. קיסר ושליט רב חסד! משלחת של בני-ישראל קרבה ביראת כבוד עמוקה אל הקיסר הגרמני בארץ שהיתה ארץ-אבותינו ואינה שייכת לנו עוד. לא תואר של קניין בר תוקף קושר אותנו לאדמת קודש זו. הרבה דורות באו והלכו מאז היתה הקרקע הזאת יהודית. כשמדברים על זה, כמו מדברים על חלום מימי קדם. אבל החלום עדיין חי, חי בהרבה מאות אלפי לבבות, הוא היה והווה נחמה מופלאה בהרבה שעות עתירות מכאוב של עמנו האומלל.צבכל עת שנגשו בנו אויבים בהאשמות וברדיםות, כשרצו ליטול מאתנו את מעט הזכות לחיים, כשהוציאנו מחברת כלל האזרחים, שץמיד היינו נכונים לחלוק אתם את גורחם - בכל עת כזאת עלה רעיון-ציון בנפשנו הנדכאה. יש מן הנצח ברעיון הזה, ש[אף-]על פי התמורות שחלו באנשים, בתנאים ובזמנים, םשט ולבש צורה פעמים הרבה. התנועה הציונית של היום היא אפוא תנועה מודרנית בתכלית. היא נסמכה על התנאים ועל נסיבות של החיים היום ומבקשת לפתור את שאלת היהודים לםי האפשרויות של זמננו שלנו. אכן, אנו מאמינים שעכשיו סוף סוף העניין יכול לעלות יפה, משום שהאנושות התעשרה כל כך באמצעי תחבורה ובהישגים טכניים. מפעלים שלפני חמישים שנה עוד נראו דמיוניים, הם עתה דבר של יום-יום. קיטור וחשמל שינו את פני כדור הארץ... בראש ובראשונה עוררנו אל הרגש הלאומי של אחינו המפוזרים. בקונגרסים בבאזל נוסחה תוכנית תנועתנו לעיני העולם כולו. זה מה שנאמר בה: יצירת בית-מולדת מובטח במשפט-הכלל בשביל העם היהודי. הנה זו ארץ אבותינו, שאפשר להתיישב בה ולפתח אותה. הוד רוממותו ראה את הארץ היא משוועת לאנשים שיבואו ליישבה... ואולם לא היינו מעזים לעשות סאת לו היה שמץ של מחשבה בליסנו שעלול היה לצער את שליטה של הארץ הזאת או לפגוע בו... אנו משוכנעים בתום לב שהוצאתה לפועל של התוכנית הציונית פירושה, בהכרח, גם רווחה לטורקיה. לארץ יתווספו אנרגיות ואמתעים חומריים... הרעיון שלנו, שרוח של כיסופי-פיוס מושבת ממנו, איננו מאיים על הזכויות ועל רגשות היראה של איש.אנו מבינים ומוקירים את הכבוד של כל הדתות לאדמה הזאת, שאמונת אבותינו הרי גם היא צמחה מתוכה. (...את הסוף אשלים בארץ-ישראל)

[19 באוקטובר, 1898, 3 אחה"צ, על סיפונה של "אימפרטור ניקולאס השני" בים מרמרה] לפני השיחה עם הקיסר, שהתכוננתי אליה זמן רב קוד לכן, בכל זאת הייתי קצת עצבני... זה דומה לעשיית תילון, כשיד הצלם רועדת. התמונה תצא קצת מטושטשת... הקיסר, מכל מקום, הותיר בי רושם גדול ועז.... הרגשתי כאילו באתי אל יער-האגדות שהחד-קרן האגדי אמור לשכון בו. לפתע עמדה מול עיני חיית יער נהדרת וקרן יחידה למצחה. ואולם לא דמותה היא שהפתיעה אותי כל כך, הפתיע אותי העובדה שהיא חיה. דמיינתי לי עוד קודם מה דמותו של היצור הזה, אך לא את נשימתו ואת חיותו. ומה גדלה הפתעתי כשפתח חד-הקרן את פיו ובקול אנוש חביב מאוד אמר: "אני החד-קרן מן האגדה!".

[18 באוקטובר, פגישה עם הקיסר הגרמני בקושטא] עם כניסתי הסתכל עלי הקיסר בעוצמה בעיניו הגדולות שצבען תכלת-ים. אכן, עיניים של קיסר. מימי לא ראיתי עיניים כאלה. שוכנת בהןמנשמה מופלאה, נטעזת, בוחנת. ואוחם אין הוא שווה-נפש לרושם שהוא עושה. בייחוד הרושם הראשון.מקומתו כקומתי והתרשמותי הראשונה היתה שמםריע לו שסרועו האחת קצרה, ושהוא אומר בלבו: אתה, הבא מן הבחוץ, מעולם שמכיר אותי רק מתמונות, או שראה אותי חולף בסערה בטקסי חצר מפוארים, האינך מאוכזב שלפניך קיסר שזרועו האחת קצרה מזרועות יתר האנשים? הבטתי אפוא בהתמדה אל תוך עיניו היפות, הגלויות, החביבות ועם זה המועזות, שהילכו עלי קסם. ציפיתי שיפתח בשיחה קולחת, ונשימתי עדיין היתה עצורה כשפנה אלי שאדבר. "היכן אתחאל, הוד רוממותו הקיסרית?" "בכל מקום שתרצה", ענה בנימה אירונית ונשען לאחור... כשהעליתי את עניין חברת הקרקעות והפרוטקטורט הגרמני, נענע ראשו בקצב, בהבעה של שביעות רצון, כהרגלו מניע את עיניו יותר מאשר את ראשו. זו תמונה אופיינית ביותר שלו... יש איספור תמונות שלו, אבל היות שאי אפשר לצייר את המבט המהנהן הזה, דרך ייחודית ותקיםה של מצמוץ, איו יודיים עיניו מהן. חיש מהר השתלט על השיחה והצהיר לפני משוע הץנועה הציונית נראית לו... תמיד דיבר על היהודים כעל "בני-עמך", ולא בטון ידידותי דווקא. אין הוא מטיל ספק שהודות לאמצעים הכספיים ומשאבי-האנוש העומדים לרשותנו, נצליח להוציא אל הפועל את יישובה של ארץ-ישראל. כשאמר את הדברים הללו היתה דעתי מוסחת קצת, כי חשבתי על הצלחתי, על כל שעבודתי במשך שלוש שנין הפכה את המלה הלא-מוכרת "תיונות" למונח מקובל, שהקיסר הגרמני השתמש בו בנוכחותי בשטף דיבורו. "יש", אמר, "יסודות בקרב בני-עמך, 'טוב היה להעביר אותם לארץ-ישראל. אני חושב לדוגמה על הסן, שיש שם נושכי נשך בקרב אוכלוסיית האיכרים. אילו הלכו אלה עם רכושם להתיישב במושבות, היו מביאים תועלת גדולה יותר" (זו בערך היתה רוח הדברים). הרגיז אותי שהוא מזהה את היהודים עם כמה נושכי-נשך, טמרוב עוגמת הנפש שב אלי לפתי קור רוחי, ונשאתי נאום קצר נגד האנטישמיות, שפגעה בנו, האחרים, היישק בלבנו. העליבו אותנו מאוד... בילוב רמז שהקיסר ףגוע. אני הסכרתי שאנו מוציאים את היהודים מן המפלגות המהפכניות.

[19 באוקטובר, 1898, 3 אחה"צ, על סיפונה של "אימפרטור ניקולאס השני" בים מרמרה] בשביל כמה גורמים שיש להם עניין בארץ-הקודש אני היום אישיות לא-נוחה, ואינני יודע אם אין מכינים התנקשות בחיי [הרצל הוזהר על כך]. מצד מי? זאת לא אוכל אף לשער. לבני לוויתי אף אינני מגלה את הדאגות הללו. ברור שאני מתקרב לםסגת מפעלי הטרגי. אם תעלה השליחות לארץ ישראל יפה, יהיה הקשה ביותר מאחורינו. כל השאר הוא רק ביצוע, שגם אחרים יכולים לעשותו.

[29 באוקטובר, 1898] חבורת פרשים, כעשרים בחורים, הסתערה לעברנו מן המושבה רחובות, ערכו לפנינו מעין "פנטזיה", שרושירים עבריים וסובבו את העגלה שלנו בצהלה. לוולפסון, לשנירר, לבודמהיימר ולי היו דמעות בעיניים בראותנו את הרוכבים הזריזים האמיצים הללו, ש"הנערים מוכרי המכנסיים" [דימוי מקובל בגרמניה ואוסטריה ליהודים שחדרו מפולין] יכולים להיות כמותם. הידד! קראו, ובדהרה סוערת שבו על עקבותיהם אל השדות, רכובים על הסוסים הערביים הקטנים שלהם. לי הם הזכירו את רוכבי המערב הפרוע מערבות אמריקה שראיתי בפעם בפאריס.

[29 באוקטובר, 1898] בשעה תשע החלה תכונה בתוך הערב-רב שעל הדרך הראשית, הרוחשת פושטי יד, נשים, ילדים ופרשים ערבים. התכונה הזאת בישרה את התקרבותה של שיירת הקיסר. פרשים טורקים זעופי-פנים דהרו, כשרסניהם רפויים, בידיהם רובים מאיימים, ומבטיהם מאיימים אף יותר. אחריהם הפרשים החלוצים של הקיסר. והנה, בתוך חבורה לבושת אפור ובה גברות אחדות - הוא עצמו. סימנתי בידי למקהלת התלמידים של מקווה [ישראל] להתחיל בשירת "Heil Dir im Siegerkranz" ("תהילה לך, העטור ניצחון") [המנון פרוסיה והקיסרות הגרמנית]. נעמדתי ליד אחת המחרשות, והגבהתי את כובע השעם לאות ברכה. הקיסר כבר הכיר אותי ממרחק. הוא התנער במקצת, הוליך את סוסו לקראתי - ונעצר לידי. צעדתי שני צעדים קדימב, וכשגחן מצווארו של הסוס והושיט אלי את ידו כלפי מטה, ניגשתי קרוב-קרוב אל סוסו, הושטתי את ידי כלפי מעלה ועמדתי לםניו בראש גלוי. הוא צחק ושילח בי את הברק שבעיני השליט שלו: "מה שלומך?" "תודה הוא רוממותו! אני מתבונן בארץ. איך עברה נסיעת הוד רוממותו עד כה?" הוא מצמץ בחוזקה: "חם מאוד! אבל יש עתיד לארץ". "לםי שעה היא חולה", אמרתי. "היא זקוקה למים! הרבה מים!" אמר מלמעלה. "כן, הוד רוממותו, התקנת תיעול בקנה מידה גדול". הוא חזר ואמר: "זו ארץ העתיד!"... קהל הצופים ממקווה היו אחוזי תדהמה. היו ששאלו מי זה היה. סירבו להאמין שזה היה הקיסר. הפקידים של רוטשילד צפו במחזה חשדנים ונרגזים. וולפסון הטוב צילם שני צילומי בזק של המחזה... "לא אתן את לוח הצילום אפילו בעבור עשרת אלפים מרק!".

[31 באוקטובר, 1898, ירושלים] אם אזכרך בעתיד, ירושלים, לא בהנאה אזכרך. המשקעים המעופשים של אלפיים שנות אכזריות, חוסר סובלנות וזוהמה רובצים ברחובות המצחינים. אותו איש, ההוזה החביב מנצרת, שנכח כאן כל הזמן, רק תרם להרבות את השנאה. אם נקבל אי-פעם את ירושלים, ואם עוד יהיה בידי לחולל דבר-מה, אנקה אותה תחילה. כל מה שאינו קדוש אפנה, אקים שיכוני עובדים מחוץ לעיר, ארוקן את קני הזוהמה, אהרוס אותם, אשרוף את החורבות שאינן קדושות, ואת הבאזארים אעביר למקום אחר. ומתוך שמירה ככל האפשר על סגנון הבנייה הישן, אקים מסביב למקומות הקדושים עיר חדשה, נוחה, מאווררת, מתועלת.

[31 באוקטובר, 1898, ירושלים] היינו בכותל המערבי. מיאנה לרחוש בלבי התרגשות עמוקה, בגלל הקבצנות המכוערת, העלובה, הספקולטיבית, השטררת כאו. כך, על כל םנים, היה אמש, והבוקר, כשהיינו שם. | אמש ביקרנו במגדל דוד. בכניסה אמרתי לידידי: "יכול היה להיות רעיון טוב של הסולטאן לכלוא אותי כאן". מרתק בוא המראה דרך חרכי הירי הזנוחים על העיר העטויה אדי ערב של שקיעה. קודם הלכנו - בקצב מהיר למדי - דרך הוויאה דולורוזה, כי הרי אין זה מקום שיהודים אמורים לעבור בו. זיידנר, שלפנים גר כאן, לא רצה לבוא איתנו בשום פנים ואופן אני הייתי רואה בכך מורך-לב, ואכן הלכתע דרך הרחוב של כנסיית הקבר. ואולם ידידי הניאו אותי מלעבור את מפתן כנסיית הקבר הקדוש. אסור גם לדרוך במסגד עומר, בהר הבית, מחמת חרם של הרבנים. כך קרה לסר משה מונטיפיורי, שהוחרם. כל כך הרבה אמונות תפלות וקנאות מכל עבר. אף על פי כן אינני ירא מפני הקנאים הללו. | היינו בבית חולים יהודי [ביקור חולים בעיר העתיקה]. הזנחה ולכלוך. לבושתי אנוס הייתי, בכל זאת, לציין בספר האורחים את ניקיון המקום. כך נוצרים השקרים. | מן הגזוזטרה של בית כנסת עתיק [תפארת ישראל] התענגנו בשמש של בוקר על מראה הר-הבית, הר הזיתים וכל הנוף האגדי הזה. אני משוכנע לחלוטין שמחוץ לחומות העיר העתיקות אפשר להקים ירושלים חדשה לתפארת.

[18 בנובמבר, 1898] יש בידי דיווחים מקושטא. אומרים שהקיסר [הגרמני] אמר לסולטאן: "בציונים אין סכנה לטורקיה, אלא שהיהודים הם בכל מקום מטרד שאנו רוצים להיפטר ממנו". הסולטאן, אומרים, השיב על כך כדרכו, שהוא שבע רצון מנתיניו היהודים. ואילו הקיסרית אמרה שהנסיעה [לארץ ישראל] תוכל להיות יפה מאוד, ואולם מה שלא יהיה נעים - שתצטרך לראות יהודים רבים כל-כך [הקיסרית הייתה ידועה ברבים באנטישמיות שלה].

[מכתב אל הגרוסהרצוג מבאדן, וינה 15 בדצמבר, 1898] מיום שזכיתי לבוא בקרבת הוד מלכותך, חשבתי תמיד - והלוא החינוך שקיבלתי ודרכי בתורת [בתור] סופר גרמני הטו אותי כמובן לכך - שעלינו לעשות הכול כדי לרכוש לנו את החסות של הרייך הגרמני ושל החוק הגרמני.

[29 בדצמבר, 1898] מצבו של העניין שלנו נואש, אין כאו אשליה. אחרי ההצלחה הגדולה של המסע לארץ ישראל, קוצר-היד של אנשי הבנקים [להקים בנק להתיישבות בא"י] והמשאבים הכספיים שלנו הוא ממש אסון.מזכיר הבנק לוה משמיע אותו מצוקה, עוד מעט לא יהיה לו כסף להוצאות השוטפות. וולפסון עומד לבוא לכאן היום. עלי לדבר איתו דברים ברורים. האחרים לא מסוגלים לעשות דבר, ואני חושש שגם הוא לא האדם המתאים. *1899 ?*

[8 בפברואר, 1898] אתמול הייתי אצל הנונציוס טאליאני [שליחו האישי של האפיפיור]. הוא קיבל אותי בחביבות רבה. הוא עצמו אינו רואה את העניין [הציוני] בעין רעה. [מצרפתית:] הוא עגלגל מאוד ונראה תקיף מאוד. אחד מאותם שמנים הנוהגים בתקיפות... [הוא אמר ש]הכס הקדוש הלוא נטה חסד ליהודים מאז ומעולם. כשנעלו אותם בתוך הגטו, הרי רק כדי להגן עליהם מפני ההמון עשו זאת."היו גם הפסקות במסורת המיטיבה הזאת", הערתי אני.

[10 במארס, 1899, מכתב אל בילוב, שר החוץ הגרמני, שמתנגד לחסות הגרמנית על ההתיישבות בארץ ישראל] שבסופו של דבר אף נושיע את עצמנו בכוחותינו בלבד, מזה אינני ירא, אם רק יעמוד לנו כוחנו. אלא שיש בכך משום איבוד זמן. אפשר שבעיני הדורות הבאים ייראה משום כך מפעלנו נעלה יותר, שהרי הקשיים מוסיפים לתהילה. אבל מוטב לנו להיות מהוללים פחות - ולהתחיל מהר ככל האפשר בעבודת ההתיישבות. והיות שרק לעתים רחוקות אני שוגה באשליות, גם אינני מצפה שאתה, הוד מעלתך, תמיר את דעותיך בעקבות ההערות שלי היום. והיה אם יש לך דבר להודיעני... אהיה מוכן להיענות בכל שעה לקריאתך לבוא לברלין... קבל-נא הוד מעלתך את רחשי הוקרתי ומסירותי, ד"ר ת"ה

- [מצרפתית:] הדברים אינם קורים לא כדרך שחוששים שיקרו ולא כדרך שמקווים שיקרו. [הרצל חוזר על המשפט במקומות שונים]

[17 באפריל, 1899] בוינה מתהלכת עכשיו הלצה. אומרים שהקיסר הגרמני אמר לי: "הציונות היא רעיון נפלא - אלא שאי-אפשר להגשים אותה עם יהודים".

[25 באפריל, 1899, בתא הרכבת ליד קובלנץ בדרך חזרה מקלן לווינה] נפרד מן התנועהומאוצר התיישבות היהודים, הצגתי לפני שלושת האדונים את התוכנית לרכישת העיתון [שיפרסם ידיעות יומיות על הציונות ויקנה השפעה חשובה אצל שליטים]. לשם כך דרושה קרן מלחמה של חצי מיליון גולדן... לקאן ולוולפסון אין כסף לכך... ובכן - לא כלום! מעולם לא הוצא אל הפועל עניין קשה כל-כך באמצעים דלים כל-כך. אני חוזר מדוכדך מאוד. מחר שוב אצטרך לתרץ בדיעבד לפני "בעלי הבית" [הבוסים בעיתון בו עבד] את נסיעתי, שיצאתי אליה בלי לבקש חופשה מראש. מי יודע כמה זמן עוד יסבלו תעלולים כאלה. התנועה תובעת ממני היעדרויות מתמידות, ואין ספק ש-N.Fr.Pr יכול לפטר אותי בגלל אי מילוי חובות המשרד, "עם כך הכבוד לשוני שבהשקפותי". ניגוד החובות האומלל הזה מעייף אותי, מתיש את עצבי ושוחק אותי יותר מכל הדברים האחרים.

[27 במאי, 1899] עכשיו אני מתרכז ביצירת ביטאון, שאני שוקד עליו ימים ושנים. הקושי הוא העניין הכספי... העיקר שבו - הבסיס השיתופי בעתיד. מניות של 100 גולדן עם זכות לעותק חינם ולדיבידנד. אינני יודע אם אצליח להוציא את זה אל הפועל מחוסר עוזרים מתאימים. אבל אין ספק שזה רעיון בשביל המאה הבאה. זו הרפורמה של עסקי העיתונות. המנוי כבעל מניה או כשותף בעיתון.

[פאריס, 19 ביוני, 1899, במלון Castille] מתוך דבקות אני שב ומתאכסן באכסניה הנושנה, שלפני 4 שנים בדיוק כתבתי בה את Der Judenstaat [מדינת היהודים]. איזו דרך מאז ועד עתה! וגם איזו עייפות. לבי נשחק מאוד. אני סובל מתעוקת לב ומדופק לא-סדיר.

[פאריס, 19 ביוני, 1899, במלון Castille] מתוך דבקות אני שב ומתאכסן באכסניה הנושנה, שלפני 4 שנים בדיוק כתבתי בה את Der Judenstaat [מדינת היהודים]. איזו דרך מאז ועד עתה! וגם איזו עייפות. לבי נשחק מאוד. אני סובל מתעוקת לב ומדופק לא-סדיר.

[21 ביוני, 1899, פאריס] אתמול לפני הצהריים ירדתי... אל גני הטיירי, שמוצגת שם עתה תערוכת אוטומובילים. האוטומובילים נוצרו בשבילנו. יהיו לנו כבישי צמנט [בטון], פחות מסילות, ומראש נתקין צורות חדשות של תחבורה. בצאתי מן התערוכה אל הגן, כשאני שקוע במחשבות הללו, עמדתי לפתע ברחבה העטורה פסלים מיתולוגיים... וכמו העירה רוח המקום את נפשי, שבו ועלו במוחי, שהתעייף מאז, תוכניות של תיקון חברתי. בתערוכה ראיתי אץ מכוניוץת קליבלנד האמריקנית החדשה, הטובה במכוניות שבנמצא. הצרפתיות מסובכות מדי להפעלה. נראה שמכונית קליבלנד היא עתה המלה האחרונה. ביא נעה בכוח מצברי חשמל, שצריך לשוב ולטעון אותם כל מאה קילומטרים. תחנות להחלפת מצברים, כמו לפנים התחנות להחלפת הסוסים. ועם זאת אפשר להשתמש בה כבר היום, אם רק יהיו די תחנות הטענה ברדיוס הנסיעה. בהיעדר יוזמה פרטית תוכל אגודה של בעלי מכוניות כאלה לדאוג לתחנות ההטענה. הדבר הזה הוליך אותי למחשבה נוספת, לפתח את המוטואליזם בכל התחומים [תורת ההדדיות של ההוגה פרודון]... בין הקפיטליזם לקולטיביזם נראה לי שהמוטואליזם הוא שביל הזהב. אגודות היצרנים והצרכנים הן רק ההתחלות, רמזים לעיקרון המוטואליזם. הרעיון כבר ריחף במטחי באחרונה בווינה בקשר לייסוד העיתון: המנוי ומפרסם המודעות כשותפים בהוצאת עיתון ההמונים. אני משער שחברות הביטוח האמריקניות גם הן פועלות על-פי העיקרון הזה. ברצוני ללמוד מהי חברת "Mutual".

[4 ביולי, 1899, באד נאוהיים] חזרתי מלונדון. סוף-סוף נגמר עניין הבנק ["אוצר התיישבות היהודים"]... בנטוויץ', שמסיבות שלא נתחוורו לי תוקע [מצרפתית:] מקלות בגלגלים, דרש ברגע מסוים את הסכמתם של כל המנהלים שמחוץ ללונדון לשינוי באחת מההחלטות, והתנה בה את הקצאת המניות. מן הסתם רצה לגרום בכך השהיה שבמהלכה הייתי אני צריך לעזוב. גברתי על כך באמצעות טלגרמות ארוכות, שעלו 17 ליש"ט, וביום שלמחרת הגיעו כל ההסכמות להקצאת המניות... העבדתי את המשרד מלוא הקיטור. ב-29 לפני הצהריים התחלנו בהקצאה עם 240 אלף מניות רשומות. בינתיים נרשמו עד השעה חמש אחר-הצהריים המניות החסרות, וביקשתי מרואה החשבון ג'קסון שיאשר זאת עוד בו בערב. ההקצאה נעשתה על יסוד הכרתנו המוצקה שיש לפחות 250 אלף מניות חתומות. על ידי רישומו בו בערב של ההחתמות שהגיעו בינתיים בדואר, שמטנו את הקרקע מתחת למיני השמצות בעתיד, שאפשר היה לצפות להן לבטח. היימן... התפטר [מתפקידו כמנהל]... גאסטר הציע למנות במקומו של היימן מנהל אחר, שיהיה נאמן לו. את האיש הזה אני דחיתי. עכשיו אין לנו מנהל בלונדון, גם לא manager (מנהל עסקים). הדאגות מתרבות...

[26 באוגוסט, 1899, וינה] העיקרון הגדול של חיי: כל מי שמבקש לשנות את הבריות חייב לשנות את תנאי חייהם [לפי הכתבים הקודמים, הרצל כנראה התכוון שהרצון שלו לשנות את אופי היהודים יענה על ידי הקמת מדינה עצמאית ליהודים]

[26 באוגוסט, 1899, וינה] צוואתי לעם היהודי: התקינו את מדינתכם באופן שהזר ירגיש טוב בתוככם.

[17 באוגוסט, 1899, באזל] ואחרי ששבוע ימים טעמתי שוב את טעם החירות והייתי אדון לעצמי [בקונגרס הציוני השלישי], הנה אני חייב לשוב אל עבודתי המשפילה ב N.Fr.Pr. [העיתון הווינאי Neue Freie Press], שאני מנוע שם מלהיות בעל דעה משלי. מדובר בכמה אלפי גולדן עלובים, שבהיותי בעל משפחה אסור לי לוותר עליהם.

[30 באוגוסט, 1899] היום, באומניבוס מטלטל בנסיעתי לורינג, עלה במוחי השם של רומן-ציון שלי: Alt-Neuland (ארץ ישנה-חדשה). ההסתמכות על בית הכנסת בפארג אלטנוישול. זה יהיה שם מפורסם.

[29 בדצמבר, 1899, שיחה עם השגריר האמריקני בקושטא שטראוס] הוא סבור שארץ-ישראל איננה בהישג ידנו. הכנסייה היוונית והכנסייה הקתולית לא ירשו לנו להשיגה. אני אמרתי שרק רומא היא בעיני יריב... שכחתי לומר לו מה הסיבה העמוקה לכך: כי רק רומא היא אקומנית באותה מידה כמו היהדות. רומא היא האח העשיר השונא את האח העני. הכנסיות האחרות הן לאומיות, ועל כן אין הן זקוקות לירושלים שתהיה להן נקודה ארכימדית. שטראוס הוא בעג מסופוטמיה [ארם-נהריים]! ... ארם נהריים היא בהישג-יד. אין כאן יריבויות בין כנסיות, והרי היא מולדתם הקדמונית של ישראל. אברהם בא מארם-נהריים. אפשר לקשור כאן קשר מיסטי.

[13 בינואר, 1900] אתמול, בבורגתיאטר, בהצגת הבכורה של I love you [מחזה היתולי של הרצל], שוב השיבו לי כגמולי על הציונות שלי. בסיומו של המחזה התמים הזה היו שריקות חזקות, מן הסתם לא באשמת הקומדיה הזאת, שאין בה שום יומרות. אסור שאתפרנס מן הציונות, אך מוטב שלא אתקיים גם מן הספרות. בעיה!

[16 בפברואר, 1900, וינה] אתמול בבוקר נפגשתי עם ראש הממשלה קרבר בםגישה שסודרה באמצעות הד"ר ארליך... [דיון בענייני בנק אוצר ההתיישבות]... קרבר אמר: "אני מתפעל מן ההתמדה שלל רבת השנים במפעל הזה". אמרתי שזה צפעל החיים היפה ביותר שבאפשר. ושאני יודע שצוחקים לי. הוא חייך: "כן, גם אני יודע זאת". אני: "אבל לא אכפת לי".

[17 במארס, 1900, וינה, לאחר קבלת הזמנות לפגישות הן מראש הממשלה האוסטרי והן משר החוץ הגרמני] וכשהדברים הללו בראשי, מוטל עלי לכתוב היום בשביל N.Fr.Pr. רשימה קלילה על תצוגת האופנה! ליצן ומנהיג באיש אחד. מצבו של משה [רבנו] היה קל יותר.

[25 באפריל, 1900, לונדון] בסיטי רואים בין מעין banker (בנקאי). הרפתקה משונה. באוקטובר 1898, ב-Burlington Hotel, הייתי promoter (יזם). עכשיו הבנק [אוצר ההתיישבות] עומד על כנו, אבל אל תשאלוני איך. המזכיר לוה מפגין רצון רע שאין לתאר רע ממנו. הגוברנור ממלא-המקום רבינוביץ' מונה כל רבע שעה של ישיבה כעשיית טובה, שהרי איננו מקבל שכר. הסוליסיטור (היועץ המשפטי) גורם להוצאות. ועם אנשים כאלה עלי "לעשות מדינה".

[1 במאי, 1900, ברכבת מלינץ לווינה] ליהודים המסכנים מזל ביש מיוחד במינו. אם נמצא כבר אחד אשר רוצה לעזור להם ואף יש בכוחו לעשות זאת - שהרי אני משוכנע מעל לכל ספק שעל-ידי התערבותי האישית אני יכול לקדם את הדברים במהרה - הנה חסר האיש הזה חירות כלכלית ותמיד הוא רועד מחמת פרנסת ילדיו. רציתי לצאת בזמן הקרוב לקושטא - אבל אינני מעז להיעדר שוב. הרודנים שלי עלולים לראות את הדבר בעין רעה... במצב כה רגיש אל לי לעשות ניסויים כלשהם. ממה אתפרנס וממה אפרנס את משםחתי אם אאבד את משרתי? אמצא את עצמי ברחוב ואצטרך לנסות להכניס פלייטונים שלי לעיתונים בגרמניה. לכך מתווספים הקורבנות הכספיים העצומים שהקרבתי, ועכשיו כמעט שאין לי עוד שום רכוש. מן הנמנע לחלוטין שהציונות תוכל להציע לי ולו סכום המתקרב לזה שאני משתכר היום ב N.Fr.Pr. יתר על כן, אאבד מיד את כל יוקרתי וייסרו אותי על כל פרוסת לחם. בעצם, בנסיבות כאלה חובה עלי לפרוש, כי לא אוכל לשרת את העניין בכל מאודי. אבל האם מותר לי לעשות זאת? רעיון - למסור את המנהיגות (לפחות להלכה) לפרנסיס מונטיפיורי, שאיננו תלוי באיש.

[1 במאי, 1900, ברכבת מלינץ לווינה] יש לי עכשיו נוסח טוב לכתובת מצבת קברי: "היתה לו שעה טובה מדי על היהודים".

[18 במאי, 1900, וינה, על אלכס מרמורק שמחפש תרופה לשחפת ולמלריה] מי ששואף לגדולות הוא בעיני אדם גדול - ולא דווקא מי שמצליח לעשות גדולות. עשיית גדולות תלויה גם במזל.

[11 ביוני, 1900] ההבדל ביני לבין שבתאי צבי (כפי שהוא מצטייר בדמיוני) הוא, מלבד השינויים הטכניים המותנים בזמן, ששבתאי ניפח את עצמו כדי להשתוות לגדולי עולם. ואשר לי, הגדולים קטנים בעיני, כשם שאני קטן בעיני עצמי.

[21 ביוני, 1900] אתמול, במשרד של Die Welt, היתה לי הפרעה בהספקת הדם ךמוח, בשעת שיחה עם האנשים שם. לפתע היטשטשה הכרתי והקשבתי התעמעמה, ועם זאת ידעתי כל הזמן מה קורה לי ואף התדבחתי עם המזכירים שליט ורייך. אחרי כך לא נסעתי ל-N.Fr.Pr. אלא היישר הביתה ונשכבתי. הרופא ציווה עלי לנוח יומיים-שלושה. כמעט אי-אפשר. התרגזויות חדשות לבקרים. אתמול עם וולפסון, ואני מתרשם שעבר לצידו של קאן [שפרש מבנק אוצר ההתיישבות].

[לונדון, 14 באוגוסט, 1900] זה הקונגרס שמספר המשתתפים בו גדול יותר מבכל קודמיו [הרביעי, השתתפו בו 500 צירים]. דיוניו כבר מתפרסמים בעיתונים. מאות אנשים אחרים רושמים רשימות למזכרת עולם. ואילו אני עצמי עדיין לא חוויתי חוויות מפעימות... ואולם היה משום חידוש המסיבת הגן בגן הבוטני ביום א'. הקהל כולו נכרך אחרי בלא הרף כגוש אחד. רציתי מאוד להתענג על הגן האנגלי היפה, אלא שחנקו אותי בכבוד מלכים. הם הביטו בי בהשתאות כששתיתי ספל תה. הושיטו אלי ילדים, הציגו ךפני את הגברות, ישישים באו לנשק את ידי. בכל פעם שזה קורה, דוחף אותי יצרי לשאול: סלחו לי, מדוע אתם עושים את כל זה? אתמול בשעת ישיבת אחר-הצהריים מסרתי את הנשיאות חידי גאסטר טנורדאו ונמלטתי אל גני קנסינגטון, ובתוך נוף מקסים אל מול האגם שתיתי שם בנחת ספל תה.

[20 באוגוסט, 1900 בספינה מדובר לקאלה] "הקונגרס הציוני הרביעי הסתיים". הרבה רעש, זיעה, והלמות תופים. "עבודה", כמובן, לא היתה, ואף על פי כן היתה התוצאה מצוינת. הפגנו לפני העולם האנגלי, ושמו לב להפגנה. עיתוני אנגליה ככלל פרסמו כעת סקירות מן הסוג שהיה נחוץ לנו בעבר. [אוסזה, 29 באוגוסט, 1900] רק עכשיו אני מתחיל להתאושש מן המאמצים בלונדון ומן המחלה [כנראה התקף לב קל].

[18 באוקטובר, 1900] בילוב רייכקאנצלר! [החליף את הוהנהלוהה שלא התנגד לרעיון הציונות] לא טוב בשבילנו. בכל זאת אני מברך אותו "לפרק החדש בתולדות הרייך הגרמני". [20 באוקטובר, 1900] טלגרמת-תודה מבילוב. נאה מאוד מצד אדון כה רם... [ "לנקוט / כלפי שטן גופא שפה כה אנושית". דברי מפיסטופלס מהמחזה פאוסט של גתה]

[30 באוקטובר, 1900] האם אנוק קרובים להכרעה יותר משהאמנתי? אמש אחרי שובי הביתה מצאתי את הטלגרמה הזאת מקרספי, שהיא כנראה תשובה למכתבו של דירסטאי אליו: "תיאודור הרצל רח' קארל לודוויג 50 וינה מפרה [בצרפתית:] אם תוכל מיד אחרי קבלת טלגרמה זו להעביר 200 אלף לירות טורקיות כמקדמה על חשבון האשראי של 700 אלף המובטחות בריבית של שישה אחוזים, אוכל לפני הראמאדן להגיש הצעה לרגלי הכס הקיסרי. מקווה שאחר כך תוזמן רשמית לארמון. טלגרף. קרספי". אין להניח שקרספי היה מעז לשלוח מפרה טלגרמה גלויה שמדובר בה בכס ובארמון, אילולא היתה בה משום ערובה לנכונות הדברים, ולכן היה צריך להתייחס אליהם ברצינות. אני משיב [בצרפתית:]... אתה מדבר עכשיו על שישה אחוזים אחרי שהתחלת בשישה וחצי. אלא שעל הקושי הזה אפשר כנראה להתגבר, אם אוכל להיווכח שהטייתו הכללית של 363 [הסולטאן] היא לטובתנו. הכנסת המאתיים כמקדמה על חשבון האשראי של שבע מאות תהיה בתוך שמונה ימים אחרי שאתקבל לריאיון. | תוכנית-המבצע, למקרה שאוזמן אל הסולטאן, מוכנה אצלי זמן רב... [תוכנית המימון על ידי בנק אוצר ההתיישבות]... סוף-דבר, לא יצא מזה כנראה ולא כלום.

[30 בנובמבר, 1900, בערב] זה עתה הגיעה טלגרמה מקרספי שיבוא לכאן ביום א' בבוקר. | קופת הוועד הפועל ריקה עד כדי כך, שאחרי תשלום המשכורות של דצמבר וכו' אין לנו אלף פרנקים בשביל קרספי [רק הוצאות נסיעה להלוואת ה-700 אלף הפרנקים לטורקיה]. אני אף מרגיש (אפיסת כוחות), וזה כמה ימים אני סובל יותר מאי-פעם מהתקפי חולשה. רק עכשיו בעצם פוקדת אותי בחוזקה המחשבה לפרוש. אולי אני כותב את הדברים הללו בתקווה להיזכר בהם בימים טובים יותר. כדי שאוכל לומר אז: כשהיתה המצוקה בשיאה וכו'... אני כמובן מורכב מכדי שאוכל לכתוב יומן תמים, אף שאני משתדל שלא להתרברב. תמיד אני מרגיש את העתיד מצית מעבר לכתף.

[14 במארס, 1901] אני שוקד עכשיו על אלטנוילנד. התקווות להצלחה בתחום המעשי התמוססו. חיי עכשיו אינם רומן. יהיה אפוא הרומן חיי.

[18 במארס, 1901] שלשום בערב הלכתי אל קרמנצקי ומצאתי שם את זיידנר. ועל מה דיברנו? כמובן עך Palestine Exploration (חקירת ארץ-ישראל). זיידנר אמר שאחד הדברים הראשונים שהוא מבקש להקים בארץ-ישראל לעתיד לבוא הוא מפעל ללבנים מאבן חול וסיד, על פי השיטה שהומצאה רק לפני שנתיים [שאכן הוקם בשנות ה-20 בית החרושת "סיליקט" בתל אביב]. כמה כסף נחוץ לכך? "200 אלף פרנקים!". אשיג לך אותם... בתוך כך עלה בדעתי עוד רעיון. נייסד את מפעל הלבנים השה כחברת מניות אוסטרית או גרמנית בעירבון מוגבל. כך נקבל את חסותן של המעצמות הללו. לפי שעה הבנק שלנו יחזיק במניות. אני מאמיו שהרגע הזה שוב היה נקודת המפנה של התנועה. אנו מתחילים בעבודה מעשית. ממשלת טורקיה יכולה לאסור על הגירת מתיישבים, אך אין היא יכולה לאסור הקמת תעשיית גרמנית, צרפתית או אוסטרית. אולי אני צריך לגייס את הפסל בר לעניין הזה [ממציא חומר הבנייה בריט].

[2 במאי, 1941] היום מלאו לי ארבעים ואחת. "הרוו נושבת בשדות השלף / עלי להחיש את צעדיי...". עוד מעט שש שנים מאז שהתחלתי בתנועה הזאת, והיא הזקינה אותי, עייפה ורוששה אותי.

[9 במאי, 1901] אסיים את הספר כאן [ספר היומן השמיני], כי אינני יכול ליטול אותו אתי לארצו של שודד הדואר [הסולטאן העות'מאני, שהרצל היה בדרכו לפגוש אותו]. בדרך אתחיל בספר חדש. מה יהיה בו? בשבועות [של הנוצרים] ימלאו שש שנים - לא, שישים שנה - לבואי אל התנועה הציונית.

[21 במאי, 1901, באונייה "פרינצ'יפסה מריה", מקושטא לרומניה, לאחר מסע שבשיאו היה מפגש עם הסולטאן העות'מאני שגם נתן לו את העיטור הטורקי הגבוה ביותר] הרושם שלי מהסולטאן היה שהוא אדם חלש, מוג-לב, נטול אומץ, אך שופע טוב-לב. בעיני אין הוא מזיד, אף לא אכזר, אלא שבוי אומלל מאוד, שכנופייה חמסנית, נפשעת ועלובה, עושה בשמו מעשי נבלה איומים. אילולא הייתי צריך לדאוג לתנועה הציונית, הייתי מתיישב עכשיו וכותב מאמר שהיה מאפשר לשבוי האומלל לצאת לחופשי. עבדול חמיד חאן השני הוא שם קיבוצי לחבר הנוכלים המנוול ביותר שערער ואמלל אי-פעם מדינה כלשהי. מעולם לא יכולתי אף לחזות את קיומה של חבורת פושעים כזאת. הביזיון של לקיחת הבאקשישים, המתחיל בשערי הארמון ונפסק רק למרגלות כס המלוכה, מן הסתם איננו הדבר הגרוע ביותר. הכול סחר מכר וכל פקיד או נושא משרה הוא נוכל. מכל מקום, את זאת אני שומע מכל עבר, ומה שראיתי בניהול המסואב של ענייני הממלכה, מותיר לי מקום לחשוב שאין מדובר בהשמצה. אוכל להשוות את חבר הנוכלים האנונימי הזה רק לחבורה של פתנים. החלש, החולני והתמים שבהם כתר קטן לראשו. אך לחיל הפתנים מבנה משונה כל-כך, עד שנדמה שהראש הנושא את הכתר הוא שמכיש את הכול ומרעיל את הכול. עדת קורח הזאת מיילדיז-קיוסק היא כנופיית הפושעים האמתית. אחרי כל מעשה קלון הם נפוצים לכל עבר, ומכיוון שהם מונים תמיד כמה וכמה, איש מהם איננו נושא באחריות, כי אם רק הוא, האדון, שהדברים נעשים בשמו. ובשם הזה נתלית כל הזוועה, שהרי רק פושע מתחוכם ואכזר שיושב על כס המלוכה יכול לבצע, ואילו הפושעים [האמתיים] שורצים מסביב לכס... עוד אני רואה אותו לנגד עיני, את הסולטאן הזה של ממלכת השודדים שמתקרבת לקצה. נמוך קומה, ממורט, זקנו, שנצבע רע, מן הסתם מורחים עליו צבע רק אחת לשבוע, בשביל הסלאמאליק. האף הנשרי של פולצ'ינלה, השיניים הארוכות והצהובות והמרווח הגדול ביניהן בצד ימין למעלה. התרבוש המשוך על פדחתו, הקירחת מן הסתם, ויורד על מצחו, האוזניים הבולטות לצדדים "משמשות מגנים למכנסיים", כפי שנהגתי לשעשע את ידידי בספרי על חובשי תרבושים כאלה: הן מונעות מהתרבוש לגלוש עד המכנסיים. הידיים הרפות הנתונות בכפפות לבנות גדולות מדי והחפתים הצבעוניים הגסים שאינם תואמים. הקול הגועה, המוגבלות בכל מלה שהוא אומר, הפחדנות בכל מבט. והברייה הזאת מושלת! אך ברור, רק לכאורה ולהלכה. אך מיהו המנוול האמתי מאחורי המסכה הגרוטסקית של הסולטאן המסכן הזה? האם זה המזכיר הראשון טאחסין ביי? האם זה המזכיר השני איזט ביי? האם יש גם אחרים, שאינני מכיר אותם, האורבים בביצות ומאחורי השיחים של יילדיז-קיוסק המפואר הזה? טאחסין צונן ואין להזיזו, איזט נכון לזינוק כמו נמר. ואמנם, הפרק המוצלח ביותר של עבודתי הפעם - אילוף הנמר איזט. הוא מוכן בלי ספק לטרוף אותי בהזדמנות הראשונה, אך הפעם נאלץ לחמוק, נוהם, פחדן, זנבו בין רגליו.

[יום ב' של שבועות [של הנוצרים], 27 במאי, 1901, וינה] אתמול או היום מחאו שש שנים מאז ביקורי אצל הברון הירש, כשהחלטתי, אחרי סירובו, לעשות את מדינת-היהודים על דעת עצמי. איזו דרך, אילו עינויים.

[31 במאי, 1901, בבוקר, באוריינט אקספרס לפני פאריס] אתמול הייתי אפוא אצל הגרוסהרצוג [מבאדן] הטוב... התיישבנו בכורסאות בסלון האדום והוא פתח באומרו שהידיעות המשחמות נושעו לו צן הכתוב ב-Die Welt, שהוא נוהג לקרוא, ומפי הכלר. הרי מאס ומעולם טען, כך אמר, שעלי לנסות להגיע היישר אל הסולטאן. Parableu! (באמת!) חשבתי בלבי. הוא עצמו והקיסר אל להם לפעול בגלוי בענייננו, בגלל היהודים הגרצנים, שהרי אפשר חםרש את הדבר שהם מבקשים להיפטר מן היהודים שלהם. יש להזהר גם בגלל האנטישמים, שהרי אלה עלולים לתמוך בתנועה באורח מביך: Juden raus! (יהודים החוצה!) בכלל, האנטישמיות היא תנועה מסוכנת ומבלידה שצריך להתייצב נגדה בכל מקום... אמרתי: "גם אני סבור שממשלת גרמניה לא יכולה להתנרב בעת הזאת באורח גלוי למען התנועה הציונית, וזאת מסיבה אחרת. במעמד מסוים אפשר יהיה להסביר ליהודים הגרמנים שדווקא בתור פטריוטים גרמנים הם יכולים ואף צריכים לתמוך בענייננו, גם אם לא יהגרו. שהרי יש באסיה הקטנה אינטרסים גרמניים שבלי ספק ייצאו נשכרים מכך. היהודים בעולם כולו הם יסוד-תרבות גרמני, וכאיה לכך שפת הדיונים של הקונגרסים שלנו. לפי הבנתי יש סיבה אחרת להסתייגותה של ממשלת גרמניה: החשדנות והקנאה עד אין גבול שיכולה להתעורר אצל מעצמות אחרות אם תשים את עצמה גרמניה עצמה אפוטרופוסית של התנועה הציונית... [הגרוסהרצוג:] "מה אתה רוצה מרוסיה?" "לא כלום, רק ריאיון אצל הצאר"... "יהיה קשה להגיע אל הצאר". "אינני רוצה ממנו אלא שעה אחת של שיחה, אקט סמלי של רצון טוב. מצדי, אוכל לספר לו משהו על התאטרון הפריסאי. אני זקוק לשיחה הזאת כדי שהסולטאן בפחדנותו לא יחשוש שהוא מקים נגדו את רוסיה כדהוא נכנס למשא ומתן איתי..."... והוא הציע לכתוב אל הנסיך הגדול קונסטנטין שיקבל אותי לריאיון... הוא [הגרוסהרצוג] האדם האצילי ביותר שאני מכיר, עדין, גדול ונכון לעזור. היו פעמים שזלזלתי בכושרו הרוחני, אך אתמול, בהערותיו הפוליטיות, היה עצמאי לגמרי וחכם.

[1 ביוני, 1901, פאריס] כשתקום מדינת-היהודים ביום מן הימים, ייראה הכול קטן ומובן מאליו. היסטוריון הוגן יותר [ממני] אולי יגיע למסקנה שבכל זאת היה בכך משהו, דעיתונאי יהודי חסר אמצעים, בעיצומו של השפל הע טק ביותר של העם היהודי, בימי האנטישמיות המבחילה ביותר, הפך סמרטוט לשגל וספסוף עלוב לעם המתקבץ בקומה זקופה סביב הדגל הזה. ואולם כל זה, והכישרון במשא ומתן םע מעצמות ושליטים, אינם נחשבים. איש לא יוכל להעריך את מה שעשיתי וסבלתי, בלא שידע: א. מה יבר עלי ב-N.Fr.Pr. בשש השנים הללו, כשנאצלתי לרעוד שם למען לחמם של ילדי. ב. מה רבות היו הדאגות והטרחה שהיו כרוכות בגיוס אמצעי התעמולה. ג. מי היו העוזרים שלי. בעלי הכוונות הטובות ביותר או שהם עניים מדי, או שהם מנועים מלפעול, או שאינם מתאימים לכך.

[5 ביוני, 1901, פאריס] אמש שוב התקף של חוסר דם במוח. התקפ כזה יכריע אותי ביום מן הימים. הייתי בטיול ב Bois de Boulogne והתעלפתי בכרכרה. תחילה נשכבתי על שני כיסאות בחורש ואחר כך נסעתי הביתה כשהכרתי עמומה מאוד. היום הוטב לי שוב, אבל עצבי גמורים. את דישות הקש הריקות הללו בישיבות אחר-הצהריים הממושכות אצל נורדאו אינני יכול לשאת עוד. נורדאו מצייר לי במוחש את כל האי-נעימויות שממתינות לי. העיתונות העוינת ילולה לכתוב שאמי ברון הירש חדש, הרוצה לעשות עסקים עם טורקיה על גבו של העם היהודי - et autres bonnes choses (ועוד דברים טובים אחרים). הרי אפשר לקבל מזה שבץ. נורדאו מתנגד שאדבר עכשיו בלונדון נגד הרוטשילדים. הנאום יעורר רק רעש, וטוב שנתרחק מהצהרות שיש בהן משום רדיפה אחר הצלחה. אים הוא רואה בו תועלת כלל.

[אלט-אוסזה, 23 בספטמבר 1901, יום כיפור] זה שבועות שאני מנסה כל דרך לחדש את הקשר אל הסולטאן. באמצעות איברהים, נורי, ואמברי, באין-ספור דרכים. זה כמה ימים שאני שוקל לכתוב מכתב אל הסולטאן, אבל אינני יכול להחליט, שהרי היובדה היא כי הוא חייב לי תשובה.צהיום ישבתי על שפל האגם והאגם היה יפה. והנה הרהרתי מה טוב יהיה אם באביב הבא אשב כך על שפת ים כינרת, והחלטתי לכתוב [לסולטאן]. על לוח השחמט שלי נמצאים עכשיו ססיל רודז (שעלי להיפגש איתו אחרי שובו מסקוטלנד), רוזוולט, הנשיא החדש (באמצעות גוטהייל), מלך אנגליה (באמצעות ההגמון של ריפון), הצאר (באמצעות הגנרל פון הסה) וכו'. בו בזמן אני מתייסר בשל הסיכוי לקבל עיתון בווינה, אף על פי שהופסקרטר זוננשיין, שהזעיק אותי בעניין הזה, שוב לא השמיע קול כשלושה שבועות, ושוב היה כאן אפוא רק עורבא פרח. בעזרת העיתון הגדול הרי יכולתי לחולל פלאים. תחילת הפעילות של הבנק [אוצר ההתיישבות] נועדה לאוקטובר, וגם המועג הזה מציק לי. ליד האגם עלה על דעתי כיצד אוכל להרניס למשחק השחמט שלי פרש בדמותו של גוטהייל. אומר לסולטאן שיש בידי לרכוש לו שגריר שיהיה לו ידיד קבוע בקרב שגרירי המעצמות. שיבקש את גוטהייל או שיסכים להאמנתו.

[5 בינואר, 1902, בתא הרכבת אחרי ונציה, בדרך הביתה לווינה, אחרי הקונגרס החמישי בבאזל] ... כן, עוד דבר אחד, שהכאיב לי מאוד והרגיז אותי. כשנודע באמצעות העיתונים על טלגרמת התדובה של הסולטאן [שאישרה את הקשר לתנועה הציונית] , קיבלתי טלגרמות מלוזן ומז'נווה, מאספות דל סטודנטים מכל הלאומים, ארמנים, בולגרים, מקדונים, רוסים, פולנים וכו'. כולם הביעו את [מצרפתית:] הבוז ואת הזעם שלהם כלפי בגלל הטלגרמה שלי אל הסולטאן האדום [אדום בגלל שפיכת דמם של הארמנים ושל מתנגדיו]. זה בעצם יכול להועיל לי אצל הסולטאן.

[24 בינואר, 1902, וינה] הציונות היתה השבת של חיי. | אני סבור שאפשר לייחס את כוחי כמנהיג לכך שאני, אשר בתורת אדם וסופר יש לי והיו לי חסרונות רבים כל כל ועשיתי שגיאות ושטויות רבות כל כך, בעניין הציוני היה לבי טהור ולא ביקשתי לעצמי דבר. | כשאני מקיץ מטקדם מדי בבוקר, מחשבותי מפליגות לפעמים למרחקים. בשעות האלה אני פותר לעצמי הרבה משאלות היום ובעיני רוחי אני צופה כמה משאלות הנצו. הבוקר הרהרתי על גוף האדם, שעדיין אנו מכירים אותו אך מעט. הרופאים לוקים בעיוורון המקצועי של מומחים שחושיהם נתקהו. איזו מכונה מופלאה גוף האדם. מעבשה כימית, תחנת כוח. כל תנועה, רצונית או בלתי רצונית, היא מלאת רזים ופלאים. אילו גזים ואילו נוזלים נוצרים כאן, מזיקים ומועילים. על כן אני מאמין בתאוריה של הנסיוב. כשם שגוך החיה מייצר רעלים, מן הסתם הוא מייצר גם חומרים מרפאים, שבחלוף הימים בוודאי יתגלו.

[30 בינואר 1902, וינה] אחר כך [אחרי שהציע לבעלים לקנות את העיתון שעבד בו], כשעברתי בחדרי על הדואר שנכנס בשביל מדור הפלייטון, שוב היתה לי התקפה של חוסר דם במוח. לא דיברתי על כך עם איש, שהרי הדבר עלול להיוודע להורי, והם יתרגשו. ואילו אשתי לא תגלה לי יותר אהבה בשל כך. [מצרפתית:] אבל יבוא יום וזה יכריע אותי. אני יכול לתאר לעצמי את המוות: איבוד הדרגתי של ההכרה, ותחושת הדעיכה המתלווה לכך דווקא היא שמכאיבה ביותר. | הבוקר חשבתי בלבי: החיים - במקרה הטוב ביותר אתה משאיר אחריך אבלים. אם אמות בקרוב יתאבלו עלי יותר מכול הורי, ואחריהם, פחות מכך, ילדי, שנעוריהם יהיו להם נחמה - וכל העם היהודי. [מצרפתית:] מסע לוויה יפה: טרגי, נאה ונשגב כל-כך.

[15 בפברואר, 1902, אחר הצהריים, קושטא] המהלך הראשון הסתיים. התוצאה: לא טובה.... "טוב, הבה נקבע משני הצדדים במה הדברים אמורים", אמר איזט [ביי, כל השיחה בצרפתית]. "אעשה זאת בכנות. הוד רוממותו הקיסרית מוכן לפתוח את הקיסרות לפליטים יהודים מכל הארצות, בתנאי שיקבלו את הנתינות העות'מאנית עלע כל החובות הכרוכות בכך, ובהן החוקים שלנו והשירות הצבאי שלנו". "מצוין", עניתי. הוא המשיך: "לפני בואם אלינו עליהם לוותר על אזרחותם הקודמת ולהיות נתינים עות'מאנים. בתנאי זה יוכלו להתיישב בכל מחוזותינו, למעט - בתחילה - ארץ-ישראל". לא הנדתי עפעף; הבנתי שזו הצעה ראשונה ושאפשר להתמקח איתם. "לעומת זאת", הוסיף איזט, "הוד רוממותו הקיסרית דורש ממך ליצור סינדיקט לאיחוד החוב [הציבורי], הנצתא עתה בדיון, ולקבלאת הזיכיון לניצול כל המכרות בקיסרות, אלה שנתגלו ואלה שעוד יש לגלותם". "אילו מכרות?" שאלתי. "כל המכרות הנמצאים בה, מכרות זהב וכסף, פחם ונפט. מכיוון שידוע לנו שאתם מעוניינים בטורקיה חזקה, איננו חוששים שתנצלו אותנו, ואנו רוצים להפקיד בידיכם את ההפקה. ואולם זו צריכה להיות חברה עות'מאנית שמועצת המנהלים שלה תהיה מורכבת מיהודים ומוסלמים בלבד". "אני רוצה להרהר בכך", אמרתי. "רק אבקש שתואיל לומר בשמי להוד רוממותו הקיסרית, שבכל מקרה דבר אחד עומד מעל לכל ספק, והוא שהוא יכול לבטוח במסירותי הכנה והנחרצת. זה העיקרון שיעצוד בראש הדברים. אשר לפרטים, אנו נשתדל להאזין זה לזה ולהתקרב זה לזה"... אחר כך ננתי לו את קופסת הטבק המיועדת לו, והיא שימחה אותו מאוד. הוא להוט אחר קופסות טבק, אמר.

[17 בפברואר, 1902, קושטא] [מצרפתית:] הכול נשבר אתמול. היום.התחיל בטוב והסתיים רע. השלמתי את מכתב התדובה שלי אל הסולטאן ואחר-כך נסיתי, באיחור מה, ליילדיז. מסרתי את מכתבי לאיברהים והוא תרגם אותו לטורקית בשביל הסולטאן, בעזרת הטקס השני גאליב ביי... התברר שאיברהים ציוני חם, ושהוא [מצרפתית:] בעד ברית של התקפה והגנה בין הטורקים ליהודים]... אחרי זה הלכנו לארוחת הצהריים, שהפעם היתה טובה קצת יותר. וכמו להקל את העיכול - אחזה עיכול סוער - שוב הופיע איזט [ביי]. הוא עבר על התשובה שלי ודרש הבהרות, כמתבקש מכודר ההבחנה החריף שלו, על החברה העות'מאנית-היהודית להתיישבות. האם תהיה בידה הבחירה בעניין אתרי ההתיישבות, כלומר האם תקנה שטחים בכל מקום שץרצה ותוכל לאגד את היהודים תחת ניהולה? "כן" עניתי. "זה הכרח. הלוא אין ענייננו בחסות ליחידים - שאנו נהנים ממנה כבר עכשיו בכל ארצות התרבות - אלא בחסות הלאומית [כלומר בהבטחת זכויות לאומיות]". למה אני מתכוון? שאל הוד מעלותיהם. הסברתי: מחווה גדולה כלפינו, כגון הזמנה להגירה שאין עמה כל הגבלה. ואז הלך איזט אל הסולטאן עם המכתב שלי... אחר כך חזר איזט עם החלטתו של הסולטאן, וזו לא הניחה את הדעת. הסולטאן מוכן לפתוח את ממלכתו לפני כל היהודים שיהיו נתינים טורקים, אך הממשלה היא שתקבע מפעם לפעם אילו הם איזורי ההתיישבות, וארץ ישראל לא תיכלל בהם. החברה העות'מאנית היהודית תהיה רשאית ליישב בארם-נהריים, בסוריה, באנטןליה, בכל מקום, רק לא בארץ-ישראל! סירבתי בו במקום. איברהים העיר: "שתי ההצעות רחוקות מאוד זו מזו". איזט אמר: "מה אתם רוצים, כאלה הם החיים. בתחילה נמצאים במרחק אלף פרסות האחד מן השני, לבסוף מגיעין לידי הסכמה". אני אמרתי: "אני חושש שלא. עוד אישן על כך, אשקול זאת עד מחר. אבל אני חושש מאוד שלא אמצא פיתרון". איזט אמר בהתחסדות: "אינשאללה! נקווה שתמצא". אני: "צר לי, זה נראה לא-סביר. ואם לא אמצא עד מחר, אבקש מהוד רוממותו הקיסרית רשות לנסוע". הדברים האלה נתפסו מיד כאיום להפסקת המשא ומתן, איזט ואיברהים החליפו מבטים, ואיזט אמר בקור: "בלי ספק!". אחר כך נרשם פרוטוקול של השיחה הזאת, כפי שציווה הסולטאן, ואיזט ואיברהים חתמו עליו. הלכתי. אחר כך שאלתי את איברהים בלחש מתי עשו לבוא אלי קפורל, נאמנו של איזט. איברהים שיבר עם איזט והביא לי את התשובה: עכשיו זה מיותא. בכך הובהרה רצינותו של כשלון המשא ומתן... ואז הלכתי pour de bon (סופית).

[19 בפברואר, 1902] מחשבה בתאי בים השחור [בספינה לוינה בחזרה מקושטא] [מצרפתית:] הדיפלומטיה היא אמנות המשא ומתן עם גזלנים.

[11 במארס 1902, וינה] ואמברי סיפרי לי בשבת כיצד הסולטאן פטר את עצמט מאחד משריו. את שמו של אותו שר שכחתי. דומני שהיה שר החינוך. הלה בא לריאיון עם הוואזיר הגדול. תחילה דיבר הוואזיר הגדול. אחר כך בא תורו של השר לשאת את דברו. הוא פסע צעד קדימה ותחב את ידו אל תוך כיס החזה כדי לשלוף משם נייר כלשהו. ואז זעק הסןלטאן לעזרה: "הוא רוצה להרוג אותי, הוא רוצה לשלוף אקדח". מכל עבר התנפלו על האיש ההמום ומצאו אקדח בכיס החזה של בגדו, אקדח שלא היה שם קודם. האיש חוסל כמובן בן רגע. עם השליט הזה אני נושא ונותן הסיפור הזה מעיד על האינטואיציה שלי: בחודש מאי תחבתי את הרשימות שהכנתי בשבילו לא אל תוך כיס החזה של מעילי או אל תול כיס חזייתי, אלא אל תוך הכפפה שלי. כי חשבתי בלבי שאם אכניס את ידי אל תוך הכיס שבחזה מעילי הוא עלול לפרש זאת בטעות כאילו אני מתכוון לשלוף אקדח.

[24 במארס, 1902, וינה, על המשא ומתן עם הסולטאן] מה שטוב במשטרים רודניים - שמיד תוכל לחוש אצל אחרון השוערים אם נוטים לך חסד או שחנך סר. כל פעימה מתפשטת כמו בכוח החשמל.

[4 באפריל, 1902, וינה] מחמוד נדים הראה לי ותרגם לי אתמול מכתב של טאחסין ביי: ההפקדה שלי בערך של שלושה מיליונים [כחלק מעסקה של הסדר החוב הטורקי בתמורה להתיישבות באימפריה העות'מאנית] יסודה באי הבנה. [מצרפתית:] חי נפשי, ידעתי זאת. הרי רק רציתי להראות להם כסף - כדי שלא ישכחו אותי. - כך מסתיים הספר הזה של הרומן הפוליטי שלי.

כוחו של הרגל, למה אנחנו עושים מה שאנחנו עושים ואיך לשנות את זה (כשצריך) / צ'רלס דוהיג (17.5.2021)

לא חשבתי שאהנה מהספר הזה כמו שנהניתי, בסך הכל רציתי לשנות איזשהם הרגלים קטנים. והספר אכן מספק את הנוסחא לכל הרגל: סימן -> פעולה רוטינית -> גמול ובשאר הזמן השתוקקות. אבל זה בכלל לא העיקר - העיקר הוא מה שמניע אנשים וארגונים מצליחים ומהפכות חברתיות, עם דוגמאות מאלפות מקוגניציה, פרסום, שיווק, ספורט, בטיחות (גהות), התמכרויות ואפילו Data Science. כנראה שאפילו אקנה את הספר הבא של דוהיג.

אגב, גם הספרים שאני קורא הם חלק מהרגל, שתחילתו כמו כל הרגל בהחלטה מודעת לא לאבד את הדעת בסגרי הקורונה: הסימן הוא שעת הבוקר וכוס קפה, הפעולה הרוטינית היא הקריאה, הגמול הוא התעוררות ועניין, ובמהלך היום יש לי השתוקקות לקרוא עוד דברים חדשים.

עניין היהודים, ספרי יומן, 1898-1895 / תיאודור הרצל (17.4.2021)

- מהרגע שהרצל כתב את המכתב הראשון שמנסה לגייס את הברון הירש ב-1895, עוברות פחות מ-4 שנים עד שהוא משיג הבטחה מהקיסר הגרמני (באמצעות השגריר אוילנברג) שהקיסר מוכן לפעול אצל הסולטאן העות'מאני למען האינטרסים של הציונות ולהעניק חסות (פרוטקטורט) למפעל הציוני, וגם מוכן להיפגש עם משלחת של ציונים בראשות הרצל בארץ-ישראל. הישג מרשים מאוד לכל הדעות, אם נבין כי הרצל התחיל כמעט מכלום ושום דבר, הוא היה "סתם" עיתונאי-כתב תרבות בתחומו ומחזאי בהתהוות, לא נציג של אף אחד ואפילו לא חבר פעיל בקהילה יהודית. גם כשכתב את מדינת היהודים הוא כתב חצי סיפור בדיוני חצי תוכנית פעולה, הוא בעצמו לא היה בטוח.

- השיח של הרצל עם האנטישמים מרתק. נראה שהם נהנו מאוד לשמוע שיהודי מסכים שיש "שאלה יהודית", או בעיה יהודית. חלקם אף תמכו בו, ועם חלק היה בקשר. צריך לזכור אגב שגם אם היה רוצה, הרצל לא היה יכול להימנע מלשוחח עם אנטישמים, הוא ניסה להשיג הסכמה גם מצד הנוצרים ובמיוחד המעצמות לרעיון.

- אחד הדברים המרתקים אצל הרצל - ההבנה העמוקה שלו את האופי היהודי. למשל זה שאנחנו תמיד דורשים כבוד (ולא מרוצים).

- במובן מסוים הרצל הוא יהודי קלאסי (אבל גם ישראלי קלאסי) - ללא צבא, ללא ממון, ללא השתייכות מלאה, הוא הצליח תוך 9 שנים להגיע לכמעט הבכירים ביותר בכל הממשלים שהיו קיימים בתקופתו, אך ורק מכוח הרצון שלו ומהיכולת שלו לספר סיפורים. אגב, זה היה כישלון, אבל כישלון מפואר שסלל דרך להצלחות המאוחרות יותר של הציונות. רק שבניגוד ליהודי הקלאסי הרצל לא קידם את טובת עצמו אלא את טובת העם היהודי, ובניגוד ליהודי הקלאסי שנזהר לא לדרוך על בהונות שיעוררו כלפיו אנטישמיות, הרצל אמר את הדברים כמות שהם ודיבר על הבעיה היהודית. הוא הבטיח לכולם הכל, למרות שלא היה לא הכל. במובן זה, הרצל היה יותר ישראלי חוצפן מיהודי גלותי. התנועה הציונית הייתה הסטארטאפ של הרצל. זה היה רעיון גרנדיוזי ועדיין בדמיון, הוא ניסה לגייס קרנות הון סיכון (הברון הירש, הברון רוטשילד), כשלא הצליח פנה למימון המונים (מס השקל). יש קטעים בהם הוא ממש מדבר על זכויות בעלי מניות של מי שמשקיע בפרויקט הציוני. עם זאת, הרצל היה מודע לכך שיקחו עשרות שנים עד שהריעיון יתממש. הרצל גם היה אלוף בלספר סיפורים אבל גם עם רגליים על הקרקע ("שתיים כפול שתיים שווה ארבע", את כל תוכניותיו הגרנדיוזיות ניסה להגשים באמצעות גוף אמיתי שנקרא ה society of Jews), היה מורד בסמכות ומסוגל לדבר מאוד בישירות לאנשים רמי מעלה (יורד על הרוטשילדים ועל הברון הירש, כותב ישר לביסמארק ולקיסר הגרמני), אינטיליגנטי, לוחמני, חילוני אבל מאמין באלוהים שפינוזיסטי (של הטבע), שמח שהאנטישמיות דוחפת את היהודים לעלות ארצה.

בנוסף, נראה שההבנה של הרצל בתקשורת ובטקסים וסמלים (דגל, קונגרס וכו') הייתה פנומנלית.

- ביטויי הרצל כשמרן: טעותם של הליברלים היא בכך ששיערו שאפשר להפוך אנשים לאזרחים שווי זכויות באמצעות חקיקה בלבד; והנה טעו הליברלים הדוקטריניים בהאמינם שאפשר להעניק שוויון באמצעות צו ברשומות הממלכה; צעידה עם הסוציאליזם לא תעזור נגד האנטישמיות. הראיה גרמניה, ששם נוצרה האנטישמיות ואף התעצמה למרות מארקס ולאסאל, ועכשיו זינגר; מי שממציא חומר נפץ איום עושה יותר למען השלום מאלף שליחי דת מסורים; מתחנכים רק באמצעות קשיים; [לברון הירש] גררת לשם [ארגנטינה] את היהודים-איכרים הללו אלא בוודאי מאמינים שזכותם לקבל ממך תמיכה לעד, והרי כך לא מעודדים את הרצון לעבודה... במקום שתקנה לך את היהודים אחד-אחד, תכריז על פרסים ענקיים בארצות העיקריות של האנטישמיות: בעבור מעשים לתפארת, בעבור מעשים של יופי מוסרי, בעבור העזה, הקרבה עצמית [עוד פרסים]...; [הברון הירש:] "היהודים העשירים לא יתנו כלום. העשירים רעים הם, אינם מתעניינים בסבלות העניים". [הרצל:] אתה מדבר כסוציאליסט, הברון הירש!"; [מכתב לברון בירש:] "אבל האם תבין אותי אם אומר שעל-פי כל מהלך ההתפחות של המין האנושי שיטתך בטעות יסודה? באמת מבקש אתה להחזיק קיבוץ גדול של בני אדם ברמה נתונה, ואף להורידם למטה מזה? שטויות!"; רוסו האמין שיש אמנה חברתית. זו טעות; היהודים מוגי הלב שנטבלו, שיישארו. גם להם נביא תועלת - עוד יבוא יום והם יתפארו במוצא המשותף שעכשיו הם מתביישים בו. ואולם אנו, היהודים הנאמנים, קומתנו שוב תגדל; העיקרון בנוגע לשכר: להעניק לכל אחד העלאות שכר בשיעור רבע עד חצי מהכנסתו עכשיו. אבל לשמור על פער לצורך קידום, הן לגבי התואר והן לגבי השכר; ככל האפשר - לא להטיל מסים, לכל היותר מסים עקיפים, אבל כאלה שלא יפגעו בפרנסתו של האדם הקטן. גם לא מסים על מותרות, שהרי אני צריך את המותרות בשביל שוק ההון; [מספר ציטוטים כנגד משחקי הימורים]; אני מעוניין בלוקסוס לשם עידוד האמנויות, כמטרה וכפרס. כשרואים את הנאות העולם הזה ויודעים שאפשר להשיגן על-ידי עבודה הנעשית ביושר, הרי זה תמריץ למאמצים גדולים; ערכה של תוכניתי למעשה הוא בכך שאני רק נוטל מן הקיים. עניינים שלא נוצלו או שאי אפשר לנצלם, בכך שאני מחבר אותם יחד, אני מפרה אותם; אני מתחשב בכל הצרות (בוודאי גם באלה שהיהודים גורמים לנוצרים), מגן על כל הזכויות שנרכשו, מביא בחשבון את כל רחשי הלב של בני-אדם, מאזן בין היצע לביקוש בעולם, משתמש בהתקדמות הטכניקה, ומחייב את קדושתן של המסורות. להכניס תיקון: הזהירים מבחינים מיד באבני הריצוף האמינות.

###

תובנות מהמבוא שכתב שלמה אבינרי:

###

* גיבושה של תנועה לאומית הוא מעשה של רצון פוליטי, ולא רק תולדה הכרחית של נסיבות היסטוריות אובייקטיביות-לכאורה. "הולנד כולה היא הוכחה חמה שהאדם יכול להעלות מתוך קרקע סרבנית". הרצל היה איש חזון, מחזאי, סופר - ומצד שני עסק בריאל פוליטיקה קטנה. בכלל לא בטוח שמשפט דרייפטס הוא שדחף את הרצל לציונות.

* ייתכן שהאנטישמיות בתקופת הרצל הייתה חזקה יותר בגרמניה, אוסטריה ורוסיה מאשר בצרפת, אבל מכיוון שרוב הפעילים והמנהיגים הראשונים של התנועה הציונית היו גרמנים הם דיברו יותר עך האנטישמיות בצרפת ועל דרייפוס. הרי הרצל בעצמו גילה תודעה ציונית מתוך התחושות שחש באוסטריה בחייו. בפנייה לרוטשילד אומר הרצל: "כל מה שאני מבקש לעשות הוא לגבור על האנטישמיות במקום שנוצרה: בגרמניה".

* האימפריה האוסטרו-הונגרית (ההאבסבורגית) הייתה גורם רב לאומי מייצב שבמובן מסוים שמר על הליברליות ועל היהודים - והתפרקותו סיכנה את מעמדם.

* ההיסטוריה עושה רושם שההוגים הציוניים הכירו עבדו אחד עם השני, אבל מסתבר שהרצל היה די בור בכתבים ציוניים עד שלב די מאוחר, אפילו כאלה שהגיעו מגרמניה (ולא, נגיד, מרוסיה). גם על תנועת חיבת ציון הרוסית המבוססת הוא לא שמע עד שלב מאוחר. הוא גם לא שלט במיוחד בהיסטוריה, חשב ששבתאי צבי חי במאה השמונה עשרה ולא השבע עשרה.

* הרצל דחה את התפיסה שהיהודים הם גזע, וקיבל את התפיסה שהיהודים הם דת או ישות היסטורית, וטען שאף אומה אין בה אחידות של גזע. הוא התפעל לגלות על קיומם על יהודים כורדים, פרסים, הודים וכושים [כך במקור]: "בארץ ישראל אפשר לפגוש... גם יהודים מן ההרים ויהודים מן הערבות, דמויות של לוחמים". נראה שאם גישתו של הרצל שקיבלה את רב הגוניות היהודיות וריבוי השפות הייתה מושלת בכיפה של מדינת ישראל הצעירה, לא היה כור היתוך ותרבויות שונות היו מאומצות בישראל במקום מודחקות.

* מס השקל היה מהפכני בזמנו, כשאפשר זכות הצבעה בקונגרס הציוני גם לנשים.

* הרצל השתמש בביטוי קולוניאלי בצורה צינית כדי להשיג את המטרות הציוניות: "הבנק הקולוניאלי היהודי צריך בעצם להיות הבנק הלאומי היהודי. התוספת 'קולוניאלי' אינה אלה קישוט חיצוני".

* הרצל לא רק זרע את מוסדות ישראל בתנועה הציונית, אלא גם את ההתחלות של הקרן הקיימת וייעור הארץ, האוניברסיטה העברית, תעלת הימים ועוד. הוא דיבר גם על הקמת ירושלים מחוץ לחומות כשילוב של החדש עם הישן.

* אוגנדה מוכרת (או לא?) כתוכנית הזמנית להצלת היהודים, אבל מסתבר שתוכנית אל עריש - "פלשיתנה המצרית" בלשון הרצל - הייתה ריאלית יותר לפי הרצל. בכלל ככל שמצוקת היהודים גדלה הרצל חיפש פתרונות זמניים להקל עליהם, כש"ציון תישאר מטרה סופית".

* הרצל חזה לא רק על ארץ-ישראל אלא גם על מצרים, וחשב שהם הולכים להשתחרר מהאנגלים בגלל החינוך האנגלי שהם מקבלים.

* פעמיים קראו להרצל בכינויי גנאי אנטישמיים בגרמניה ובאוסטריה, והוא אמר שהוא תמיד צריך היה לחשוש שיקראו לו בכינויי גנאי. אבל הוא התחיל להבין את האנטישמיות ברמה ההיסטורית רק כשנסע לצרפת.

- "האנטישמיות גדלה [בעבר], גדלה והולכת [בהווה] - וכך גם אני" - על תהליך ההתפכחות של הרצל מפיתרון שאלת היהודים והאנטישמיות שלא באמצעות מדינה, אלא באמצעות חוקים ליברליים, התנצרות המונית באמצעות האפיפיור או תמיכה בארגונים שמתנגדים לאנטישמיות.

- הרצל ראה בקהמת המדינה המסע לארץ הבחירה, כמו אצל משה, שלקח 40 שנה.

###

טריוויה למתקדמים:

###

- הידעת? הרצל משתמש מספר פעמים במונח "קומבינציה", בצורה חליפית למונח "קומבינה" הישראלי - ניסיון להביא כמה גורמים ביחד כדי לארגן איזה עניין. העניין של הרצל הוא כמובן הקמת המדינה, אבל אצל הגורמים האחרים העזרה ליהודים באה ממניעים שונים, לפעמים דתיים, לפעמים ציוניים, וכמובן גם כספיים. יש מצב שהמדינה הוקמה בחלטורה :)

- הידעת? הרצל התנגד להתיישבות בארץ ישראל ללא הסכמת המעצמות ("הסתננות" כדבריו). הוא לא תמך ביישובים הקיימים, וחלק מהמנהיגים הציוניים (חובבי ציון, הרוטשילדים) התנגדו אליו בשל כך. "אחר-כך הסברתי שמנקודת הראות שלי אינני יכול להרפות מעמדתי נגד ההסתננות, גם אם תאבד לי תמיכתן של כל אגודות חובבי-ציון, המאוגדות עתה בהתאחדות מרכזית. כאן נעל יושב הראש מיסטר פראג את האספה ב-"Good bye Dr. Hertzl" חד ויבש".

- הידעת? הויכוח בין ציונים ובין מתיישבי ארץ ישראל היה קיים כבר בסוף המאה ה-19. התומכים בהתיישבויות ארץ ישראל (ללא הסכמת המעצמות) חששו שהפרסום הציבורי שהרצל עושה לציונות ולהקמת המדינה באמצעות המעצמות יפגע בהתיישבויות. הם רצו בציונות "מלמטה למעלה", קודם להקים התיישבויות ורק אחר כך מדינה, ואילו הרצל מציין מספר פעמים שהוא מאמין ב"מלמעלה למטה". בין תומכי בהתיישבויות יש את קרן הברון הירש, הרוטשילדים ועוד, שהיו מתנגדים ידועים להרצל.

- הידעת? מדינת היהודים נכתב במקור כנאום לפני הרוטשילדים, במטרה לגייס אותם למשימה. הם לא השתכנעו. אולי כי הרצל אמר שם ברוב חוצפתו שצריך לפרק את האימפריה שלהם. בכלל, להרצל הייתה איבה מתמשכת כלפי הרוטשילדים, שלא קיבלו את תוכניתו ואותו (יש לשאר שחששו שטיפוח לאומיות יהודית ושאיפה למדינה יהודית תפגע בהון שלהם). הוא התייחס אליהם בביטויים כמעט אנטישמיים - "יהודי ממון" או "היהודי הנודד" (כותרת מאמר שכתב נגדם). מכיוון שהרוטשילדים היו חשובים מאוד בעולם, ומנהיגים רבים יהודים ולא יהודים התנתו את תמיכתם בתנועה בתמיכתם של הרוטשילדים בתנועה, הרצל הציע פעמים רבות לרוטשילדים להתפטר מהתנועה הציונית אם הם יצטרפו לתנועה שלו, אבל הרוטשילדים תמיד סירבו.

- הידעת? הרצל ראה בחזונו מדינה ליברלית אך אריסטוקרטית, וחשב שיש לקדם את הקמת המדינה באמצעות הגבירים והמיליונרים היהודים, ולא באמצעות ההמונים. הוא נקלע לויכוחים עם הברון הירש ומשפחת רוטשילד על הדרך [האחרונים תמכו בהתיישבויות קטנות ונמנעו מקידם מהלכים מדיניים, ופחדו מהפצת הארץ בהמוני עניים שהם יצטרכו לתמוך בהם], ועד יולי 1896 היה מוכן אפילו לפרוש מהנהגת התנועה כדי שהרוטשילדים וקרן הירש יצטרפו אליה ויתרמו מהונם ומיוקרתם לקידום התהליך. בצר לו שלא הצליח לגייסם, פנה "לדמגוגיה", כדבריו, ולגיוס ההמונים. במכתב לרב הראשי של צרפת כתב: "אני מתנגד לבית רוטשילד משום שבעיני הוא אסון לאומי ליהודים."

- הידעת? הרצל ניסה לגייס הון כדי להקים עיתון שבו יוכל לכתוב מאמרים ציוניים בקלות (בעיתון שבו עבד לא הסכימו לכך). לשם כך היה מוכן לגייס לעניין את ראש ממשלת אוסטריה - האחרון יעזור בהקמת העיתון, שיהיה סימפטי כלפיו, ובתמורה ראש הממשלה יעזור בעניין היהודים.

- הידעת? הרצל השתמש באופציה ההיפוטתית של ארגנטינה כקלף מיקוח מול הסולטאן העות'מאני, כחלק מהמשא ומתן איתו על הקמת מדינה וסאלית יהודית בארץ ישראל.

###

ועכשיו, לציטוטים:

###

[6 באוקטובר, 1896] מכל האנשים שדבקו בי בעקבות "התנועה" הכומר הכלר הוא ההגון ביותר והנלהב ביותר [ארגן את המפגש עם הגרוסהרצוג, קידם עניינים גם עם האפיפיורות, הרצל העיד עליו שהוא אנטישמי וציוני וקצת מוזר]. ואולם נדמה לי שהוא רוצה להעביר אותי על דתי. הוא שולח לי גלויות דואר לעתים קרובות, בלי סיבה מיוחדת, ומודיע לי בהן שלא יכול היה לישון בלילה משום שחב על ירושלים.

[13 באוקטובר, 1896] עלי להודות: נפלתי ברוחי. עזרה לא באה משום צד, והתקפות - מכל עבר. נורדאו כותב לי מפאריס שזה מכבר אין איש נוקף אצבע שם. "המכבים" בלונדון הופכים "פיקוויקיים" [קבוצת שלומיאלים בספר של צ'ארלס דיקנס] יותר ויותר, אפ אכן אאמין ךדיווחיו של דה האז הנאמן שלי. בגרמניה יש לי רק מתנגדים. הרוסים עוקבים אחרי באהדה ורואים כיצד כלים כוחותי, ואוחם אף אחד אינו מטה שכם. באוסטריה, בעיקר בווינה, יש לי כמה תומכים. האדישים שבהם אינם עושים דבר, האחרים, הפעילים, מבקשים לעצמם קידום בעזרת העורך של N.Fr.Pr [העיתון שהעסיג את הרצל]. ועל כל אלה נוסף המסע הזה של עלילת השקר [שהרצל ביקש מהעות'מאנים 3000 לירות לעיתון שלו], שבראשה עומד כנראה שייד הטוב. היהודים שמצבם טוב - כולם מתנגדים שלי. וכך אני חש יותר ויותר זכאי להיות הגדול שבאנטישמים. לעתים קרובות אני נזכר בדבריו של לוויזון: "אלה שאתה רוצה לעזור להם, יקדימו לצלוב אותך ללא רחמים".

[14 באוקטובר, 1896] היום הייתי אצל מחמוד נדים פחה, השגריר הטורקי. הוא קידם את פנאי בחביבות כשבידו כתב-ההסמכה של עיטור המדז'ידיה. הוא מקווה שבקרוב אף ימסור בידי את כוכב-העיטור המיועד לנשיאה על החזה. העמדתי פנים כאעלו כבוד גדול נפל בחלקי... הוא רצה לומר: הבה נדבר בלי העמדת פנים. ואכן אמרתי לו את דעתי בלי העמדת פנים שיש רק דרך אחת להושיע את טורקיה: הסכם עם היהודים על ארץ-ישראל [מלווה של היהודים לטורקיה של 20 מיליונים ליש"ט שיחלצו אותם מהחובות לאירופאים]... מחמוד נדים הגיב בהינד-ראש של דאגה טדיבר בגילוי-לב עך המצב הנואש של אוצר המדינה. העם הטורקי מרושש לחלוטין, גם אי-אפשר להטיל עוד מיסים. במקום שאין בו כלום, אובדת סמכותו של הסולטאן... מחמוד נדים גם דיבר באורח מצחיק על הדתות שלנו: "המוסלמים", אמר, "קרובים יותר ליהודים מאשר לנוצרים. מי שעולב במשה או באברהם, אצלנו עורפים את ראשו. אנו גם נימולים כמוכם. אתה יכול להציג את עצמך כמוסלמי, אני כיהודי. אין אנו מכירים בישו כבן אלוהים, בוודאי לא יותר מכל אדם אחר. לנו כל אלה הם נביאים".

- "יש דברים ברשימות הללו שייראו מגוכחים, מוגזמים, מטורפים, אבל לו הפעלתי כאן ביקורת עצמית, כדרכי בעבודותי הספרותיות, היו מחשבות מתעוותות. המופלג ייטיב לשמש את המטרה מו המגומד, שהרי להפחית יוכל כל אחד בנקל."

- "רוסו האמין שיש אמנה חברתית. זו טעות. למדינה יש רק negotiorum gestio (ניהול העניינים). כך אני מנהל את ענייני היהודים, בלי שנתנו בידי ייפוי כוח, ואוחם בדרך וז אני נעשה אחראי כלפיהם."

- "- ... אני בוחר באריסטוקרטיה, כי נחוצה לי צורת שלטון גמישה בשביל העתיד. מונרכיה עלולה להביא למהפכה. בשביל רפובליקה אין המידות שלנו מספיקות. מונטסקיה."

- "הנימוקים נגד ארץ-ישראל הם קרבתה של רוסיה ושל אירופה, מגבלות השטח וכן האקלים שכבר נגמלנו ממנו. בעד: האגדה אדירת הכוח."

-"אנחנו אומה על פי הדת"

- "אני מבין מהי האנטישמיות. אנו היהודים התקיימנו, אף אם לא באשמתנו, כגוף זר בקרב אומות שונות. בגטו סיגלנו לעצמנו כמה תכונות אנטי-חברתיות. אופיינו התקלקל בגלל הלחץ, והוא צריך לבוא על תיקונו על-ידי לחץ אחר. לאמיתו של דבר האנטישמיות היא תוצאה של האמנציפציה של היהודים... בכל הסבל הזה שסבלנו התכערנו; אופיינו, שבימים עברו היה גא ונשגב, השתנה. הלוא היינו אנשים שידעו להגן על המדינה בחרב, ומן הסת היינו עם מחונן ביותר אם אלפיים שנה עמדו עלינו לכלותנו ולא יכלו לנו... אלא שהאנטישמיות, שהיא משהו חזק ולא-מודע בתוך ההמון הגדול, לא תזיק ליהודים. היא בעיני תנועה המועילה לאופיים של היהודים. היא החינוך של קבוצה אחת על-ידי ההמון ואולי אף תביא לטמיעתה. מתחנכים רק באמצעות קשיים".

- "והנה טועים הליברלים הדוקטריניים בהאמינם שאפשר להעניק שוויון באמצעות צו ברשומות הממלכה"

[לברון הירש] "אתה מגדל שנוררים. אופייני שאצל שום עם אין צדקה כה רבה וקבצתנות רבה כל-כך כמו אצל היהודים. מו הסתם יש קשר בין התופעות. כלומר, שהצדקה מסאבת את האופי הלאומי.

- "כתבתי בהליכה, בעמידה, בשכיבה, ברחוב, בעת האכילה, בלילה כשהדברים עקרו אותי מהשינה"

[ברון הירש במכתב] "העת הזה הוא בבחינת מעצמה... אתה היהודי הגדול של הממון, אני יהודי-הרוח."

- "עדיין אני חסר את הביטחון העצמי, אבל הוא יתעצם, כי הוא נחוץ אם רוצים לעבור מכשולים, לזעזע אדישים, לעודד סובלים, להלהיב עם מוג-לב וממורטט ולהתהלך עם שליטי עולם".

- ואז היית שואל אותי בלגלוג: דגל, מה זה? מוט ועליו מטלית של בד. לא, אדוני, דגל הוא יותר מזה. עם דגל מובילים את בני האדם לכל מקום שרוצים, אפילו לארץ המובטחת. למען דגל הם חיים ומתים, ובוא הדבר היחיד שהם מוכנים למות למענו בהמוניהם, אם מחנכים אותם לכך. האמן לי, מדיניותו של עם שלם - בייחוד עם המפוזר בכל העולם - אפשר לעשות ה רק באמצעים שאין להם שיעור, המרחפים גבוה בחלל. היודע אתה ממה נברא הרייך הגרמני? ממעשים של חלום, משירים, מפנטזיות ומסרטים בצבעי שחור-אדום-זהוב. ובזמן קצר. ביסמארק רק ניער את העץ שנטעו בעלי הדמיון... עם זאת צריך שלפנטזיות העממיות יהיה בסיסי איתן. מי אומר לך שאין לי רעיונות מעשיים ביותר לפרטי הפרטים? פרטים שגם הם בעצם אדירים.

כל אותם המהנדסים, האדריכלים, הטכנלוגים, הכימאים, הרופאים, עורכי הדין, שיצאו מן הגטו בשלושים השנים האחרונות והאמינו שיוציאו את לחמם ומעט כבוד מחוץ לסחר-מכר היהודי, עומדים עכשיו על סף ייאוש והם הופכים לאט לאט לפרולטריון איום של משכילים. ודווקא ןאלה נתונה אהבתי כולה ואת אלה ברצוני להרבות כשם שאתה רוצה להפחית אותם. בהם אני רואה את כוחות העתיד שיצמחו ליהודים. אנשים כמוני, בקיצור.

[פאריס, 5 ביוני 1895] עיקרון: מפעלים בדוקים כמו בנקים, רכבות, ביטוח, ספנות, המדינה נוטלת אותם לידיה בכל מקרה שהרווחיות אינה מוטלת בספק (בתמורה לזה אין הטלת מיסים). מה שכרוך בסיכונים יישאר להון הפרטי תמורת סיכויי רווח גדולים. מפעלים רווחיים משלמים אחר כך מיסים פרוגרסיביים ביחס ישיר לרווח הגדל. למתוח קו ברור למניעת החנקתה של היוזמה הפרטית.

[פאריס, 5 ביוני 1895] ליצור מחדש את האיכר ההיסטורי זה כמו לחמש צבא מודרני בקשתות ובחצים.

[פאריס, 6 ביוני 1895] יהיה עלינו להיאבק קשה: עם פרעונים החוזרים בהן, עם האויבים, ובמיוחד עם עצמנו. עגל הזהב... ואולם נוציא את הדבר מן הכוח אל הפועל מתוך עשייה רצינית ובמבט לרחוק, כשבני העם חשים ויודעים תדיר עד כמה כוונותינו נשגבות.

- היהודים מוגי הלב שנטבלו, שיישארו. גם להם נביא תועלת - עוד יבוא יום והם יתפארו במוצא המשותף שעכשיו הם מתביישים בו. ואוחם אנו, היהודים הנאמנים, קומתנו שוב תגדל.

- אני מוכן ומזומן לכול: ללילות על סירי הבשר של מצרים, לריקוד סביב עגל הזהב. גם לכפיות-הטובה של אלה שחבים לנו את החוב הגדול ביותר.

- ניגמל משפות היהודים, יהודית-גרמנית וכו', שהרי טעמן וצידוקן של אלה רק בכך שהן שפות-סתר של אסירים.

- כלפי רמי-מעלה יש להחמיץ פנים כשרוצים להשיג מהם משהו; את החיוך [החנפני] הם מרבים לראות יותר מדי.

- רוסו האמין שיש אמנה חברתית. זו טעות. למדינה יש רק negotiorum gestio (ניהול העניינים). כך אני מנהל את ענייני היהודים, בלי שנתנו בידי ייפוי כוח, ואוחם בדרך וז אני נעשה אחראי כלפיהם.

- כל אלה שחטאו כלפי אי פעם במשהו, ובשל כך אינם מעזים להתקרב אליי, למצוא אותם ולתת להם תפקיד. שהרי אני צריך להיות הראשון שיהיה למופת של רוחב לב ודעת.

- שאלת-היהודים תבוא על פתרונה באקורד סיום רב-עוצמה של פיוס. אנחנו נפרדים מאויבנו כידידים - זו תחילתו של כבוד-היהודים.

- אני מאמין בחוזקה שאכבוש את לבם של האנשים.

- רק אנשים קטנים נוקמים.

- לרוטשילדים אין מושג עד כמה רכושם כבר נתון עתה בסכנה. הם חיים בחוג צבוע של אנשי-חצר, משרתים, פקידים, אביונים וטפילים אריסטוקרטים כמותם.

- הרי זה פיתרון, באשר אני משביע את כוחם. עניים, עשירים, פועלים, משכילים, ממשלות וגם עמים אנטישמיים.

- אבל לא רק לחקות את פאריס, פירנצה וכו', אלא לחפש גם סגנון יהודי שיבטא את ההשתחררות ואת החירות. אולמות פתוחים ובהירים הנישאים על עמודים.

- בבוקר: היום אני שוב מוצדק כברזל. רפיונם של האנשים מאתמול אינו אלא עוד סיבה לפעולה. נוצרים, במצב שלהם, היו עולזים ורווים נחת. יהודים הם עצובים.

- יש למנוע בכל דרך אפשרית את התהוותם של פוליטיקאים מקצועיים. בבוא הזמן, אצטרך לעיין בסוגיה הזאת בקפידה רבה.

- הנימוקים נגד ארץ-ישראל הם קרבתה של רוסיה ושל אירופה, מגבלות השטח וכן האקלים שכבר נגמלנו ממנו. בעד: האגדה אדירת הכוח.

- בתחילה יסייעו לנו האנטישמים על-ידי הגברת הרדיפות (שהרי אני משוכנע שאין הם מצפים שנצליח, וירצו לנצל את "כיבושיהם".

- השפה לא תהיה מכשול. גם שוויץ מדינה פדרלית של בני כמה לאומים. אנחנו אומה על-פי הדת.

- אטיל עונש על התאבדות: על ניסיון התאבדות - שהות ממושכת בבית המשוגעים; על הצלחה - מניעת קבורה מכובדת. [רקע אפשרי לאימרה: חברו הקרוב של הרצל התאבד]

- לאיש שהצביע על מכסה הקומקום המתרומם מכוח הקיטור ואמר: בכוח הזה אעביר ממקום למקום אנשים, בהמות ומשאות ואשווה לעולם מראה אחר - לאיש הזה לעגו וקראו לו משוגע. ואני אדגים לכם את העיקרון הזה לא רק בקומקום, אראה לכם את הקטר השלם.

- ... אני בוחר באריסטוקרטיה, כי נחוצה לי צורת שלטון גמישה בשביל העתיד. מונרכיה עלולה להביא למהפכה. בשביל רפובליקה אין המידות שלנו מספיקות. מונטסקיה.

- ככל האפשר - לא להטיל מסים, לכל היותר מסים עקיפים, אבל כאלה שלא יפגעו בפרנסתו של האדם הקטן. גם לא מסים על מותרות, שהרי אני צריך את המותרות בשביל שוק ההון.

- ... אני שב ומאחה את המסורת הקרועה של עמנו. אני מוליך אותו אל הארץ המובטחת. אל תחשבו שזו פנטזיה. אינני אדריכל של מגדלים פורחים באוויר. אני בונה בית מוחשי מחומרים שאתם יכולים לראות אותם, ליטול אותם בידיכם, לבדוק אותם. הנה התוכנית.

- אני מעוניין בלוקסוס לשם עידוד האמנויות, כמטרה וכפרס. כשרואים את הנאות העולם הזה ויודעים שאפשר להשיגן על-ידי עבודה הנעשית ביושר, הרי זה תמריץ למאמצים גדולים.

- ערכה של תוכניתי למעשה הוא בכך שאני רק נוטל מן הקיים. עניינים שלא נוצלו או שאי אפשר לנצלם, בכך שאני מחבר אותם יחד, אני מפרה אותם; אני מתחשב בכל הצרות (בוודאי גם באלה שהיהודים גורמים לנוצרים), מגן על כל הזכויות שנרכשו, מביא בחשבון את כל רחשי הלב של בני-אדם, מאזן בין היצע לביקוש בעולם, משתמש בהתקדמות הטכניקה, ומחייב את קדושתן של המסורות. להכניס תיקון: הזהירים מבחינים מיד באבני הריצוף האמינות.

- אחד מחלומותיי בתקופת אי-הבהירות היה זה: לאלץ את אלויס ליכטנשטיין, את שנרר או את לואגר [פוליטיקאים אנטישמיים מפורסמים] לצאת אתי לדו-קרב. לו מתתי בירייה, היה המכתב שהתכוונתי להשאיר מעיד שנפלתי קורבן של התנועה הלא-צודקת ביותר. וכך היה מותי יכול לתקן את ראשיהם ואת לבותיהם של בני האדם. ואילו הרגתי את יריבי, הייתי נואם נאום גדול לפני חבר המושבעים, ובו הייתי מביע בתחילה את צערי "על מותו של איש-כבוד" - כמו משורס דקר למוות את הקפיטן מאיר [קצין צרפתי אנטישמי שהרג קצין יהודי בדו-קרב]. אחר כך הייתי עובר לשאלת-היהודים, הייתי נושא נאום אדיר בנוסח לאסאל [פוליטיקאי גרמני מפורסם בנאומיו], מזעזע את המושבעים, נוגע בלבם, רוכש לי את כבודו של בית המשפט - והייתי יוצא לחופשי. על כך עוד יציעו לי היהודים מושב בבית הנבחרים. ואולם הייתי נאלץ לדחות את ההצעה, שהרי לא הייתי מוכן להגיע למוסד המייצג את העם מעל לגווייתו של אדם מת. ועכשיו! אני סבור שהאנטישמים צודקים לחלוטין.

- זה יכול להיות רעיון מצויין לצרף אנטישמים הגונים ומורשים אל מפרקי הנכסים [של היהודים שעוזבים לארץ ישראל]. הם יכולים לערוב לנו כלפי העם [המקומי] שאין בכוונתנו לגרום להתרוששות של הארצות שאנו עוזבים. בשלב ראשון אל לנו לשלם להם ביד רחבה, שהלוא בכך אנו עלולים לקלקל את המכשירים, לעשותם בזויים בתור "עבדי היהודים". אך כך יוגדל שכרם, ולבסוף נעסיק בארצות הנטושות פקידים נוצרים בלבד. האנטישמים יהיו ידידנו הנאמנים ביותר, המדינות האנטישמיות - בעלות בריתנו הטובות ביותר. אנו מתכוונים לצאת כידידים מכובדים.

- במסגרת העברת ההרגלים מכאן לשם יועבר גם העיתון האהוב לארוחת הבוקר... העורכים הנוצרים נשארים כאן, וירגישו בנוח ומשוחררים; היהודים עוברים לשם, יתעשרו שם ויזכו ביוקרה, יטלו חלק פעיל בפוליטיקה. בעצם העיתונאים היום הם היהודים היחידים המבינים דבר מה בפוליטיקה. ההוכחה הטובה ביותר לכך היא אני עצמי.

- אמת המידה לעידוד או להגבלה של היוזמה הפרטית היא הסיכון. בעניין שאין בו סיכון [לפני זה ציין את עסקי הביטוח כדוגמה] אסור שיינתנו יתרונות ליזמים. לעומת זאת נהיה רחבי לב כלפי יוזמה שעדיין לא נוסתה.

- מושבי הזקנים הם מוסדות של התאכזרות לנפש האדם. האדם הזקן, שכבר מנותק ממילא מן החיים, קוברים אותו כאן לפני זמנו. זקנתו נהייתה לו בית אסורים, וזה מה שנחשב גמול על חיים הוגנים. באמצעות הפנסיה על ידי קיוסקים של טבק [תעשייה שהרצל רצה להלאים] אני שומר על חירותו של הזקן, על השתתפותו בחיים, מעניק לו את האשליה המנחמת שהוא מביא תועלת, מעסיק אותו בעיסוק נוח, מונה ממנו לשקוע בדיכאון, ואם הוא מוצא לעצמו עוד כמה עינוגים קטנים, אין הוא צריך להביט סביבו בחשש.

- הרישומים הללו אינם עמל בשבילי, הם הקלה. אני כותב ומשחרר את המחשבות, העולות כמו בועות אוויר בתוך אביק, והיו מפוצצות את הכלי לולא מתאו להן מוצא. אלוהים, אחרי הווידוי הזה לומברוזו עלול עוד לחשוב אותי למשוגע. ואילו ידידי נורדאו יסתיר מפני את הדאגות שאני גורם לו. אבל אין הם צודקים. אני יודע ששתיים כפול שתיים שווה ארבע.

- על פי הרישומים הללו יחשבוני לבעל שגעון גדלות. אחרים יאמרו או יחשבו שברצוני לעשות מזה עסק מכניס או פרסומת. ואולם עמיתי, האמנים והפילוסופים, יבינו עד כמה הדברים אמתיים וייצאו להגנתי.

[פאריס, 12 ביוני 1895] היום בכל מקום אנו בנים חורגים לארצות מגורינו... היום אני חדור אמונה ללא ערעור שהעניין יעלה בידי. לו היה בדעתי לעשות מזה רווח כלשהו, הייתי בשקט לווה היום כסף... אני הוא זה שעמל על כך? לא! זה עובד עלי. זאת היתה אובססיה, אילולא היה הדבר מחושב ונבון כל כך צתחילה ועד סוף. נסיבות מסוג זה נהגו לכנות לפנים "אינספירציה" (השראה).

[פאריס, 12 ביוני 1895] ליד פלה רויאל, בזמן שמיעת מוזיקה צבאית: לכפופים לי הרוצים להחניף לי: אותי אסור לשבח, כשם שאסור לגנות אותי. שהרי אני מנהיג. ואוחם אומר זאת לא רק כעניין של משמעת. אלא משום שרוחי מן ההכרח שתישאר בריאה וצנועה אם ברצוני להוציא את העניין לפועל. ממידת צייתנותכם והתלהבותכם אוכל לדעת כד כמה אפשר לסמוך עליכם... אשמש מופת ליהודים העניים והשרדנים, שגם אני הייתי כמותם. לו היה כסף מטרתי, לעולם לא הייתי יכול להתייצב לפני מעצמת הממון הגדולה ביותר עלי אדמות, הרוטשילדים, כפי שאני עומד לעשות.

[פאריס, 12 ביוני 1895] ... יטענו נגדי שאני מטיף ל"סוציאליזם מטעם המדינה" [כינוי גנאי למערכת הרווחה שהקים ביסמארק]. לא אראה בזה עוון אם אכן כך יהיה, ובלבד שהמדינה תרצה את הדבר הנכון והצודק. כלומר לא את היתרונות שן קבוצה או כת, אלא עלייה הדרגתית לכול, אל המטרות הרחוקות והנעלות של האנושות. טאוחם רק מוגבלים בשכלם או רשעים עלולים שלא לשים לב שאני רוצה לגרום לכך שהיחיד יהיה חופשי, גדול, עשיר ומאושר.

[פאריס, 12 ביוני 1895] לא התכוונתי לכתוב עוד אוטופיה. כל זה אמתי הוא, חכם, אפשרי. מדוע שלא אקום ואגיד זאת.

[פאריס, 12 ביוני 1895] אמש סעדתי בחברת רווק וינאי עשיר, בטלן רודף תענוגות. הוא רטן על האנטישמים, על עלילת הדם. דובבתי אותו. כל התחסקתי בדעתי על הלוך הרוחות בקרב העשירים. לרגע אף התייחסתי לאיש ברצינות. שאלתי אותו אם אכן יהיה מטכן לעשות משהו למען עניין היהודים. מן הסתם סבר שמדובר בתרומה, והוא השיב בלאו ארוך. העמדתי אותו מיד על טעותו ואמרתי: נסיעה לקושטא למשל? "לא", אמר, "אינני מתאים לעניינים כאלה. אני אוהב יותר מדי את הנוחות שלי". אכן, עוד יעבור זמן רב עד שיעלה בידי להעיר את היהודים מן הנוחות של שביים, לטלטל אותם.

[פאריס, 12 ביוני 1895] בארץ המובטחת, שם נוכל להתהלך בלי שיבוזו לנו על חוטם עקום, על זקן שחור או אדום ועל רגליים קשותות. שם נוכל לחיות סוף-סוף כאנשים חופשיים על אדמתנו ונוכל למות בשקט במולדתנו. שם נוכל גם אנחנו לזכות בכבוד על מעשים גדולים. שם נוכל לחיות בשלום עם העולם כולו, שאותו נשחרר בשחרורנו, נעשיר בעושרנו ונרומם בגדולתנו. וכך תהפוך קריאת הבוז "יהודי" למלה של כבוד, כמו גרמני, אנגלי, צרפתי, בקיצור, כמו שמות על עמי התרבות. וכך נוכל בעזרת מדינתנו לחנך את עמנו למשימות שעדיין נסתרות הן מעינינו. שהרי אלוהים לא היה מקיים את עמנו זמן רב כל-כך לולא נועד לנו ייעוד כלשהו בתולדות האנושות.

[פאריס, 14 ביוני 1895] עולה על שעתי הדגל. אולי דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. המשטח הלבןמסמל את חיינו החדשים והטהורים, והכוכבים הם שעות העבודה. בסימן העבודה אנו יוצאים אל הארץ המובטחת. [יומיים לפני: יום-העבודה-בן-שבע-השעות! מובן שלא יעבדו שבע שעות בלבד, אלא ארבע עשרה. בשתי משמרות או בארבע? הכול לפי המרחק ממקומות המגורים ומבתי-הספר. שהרי אם אתבע מן הפועלים לעשות דרך ארוכה פעמיים ביום, אפגע בהם].

[פאריס, 14 ביוני 1895] ...אכן קשה יהיה לגייס את היהודים לעניין. אבל אקבל אותם. אני חש כוח אדיר שמתעצם והולך למען המטרה הנעלה. האדם גדל עם מטרותיו הנעלות... העובדה שהגיתי את המפעל הגדול הזה מסבה לי אושר גדול ותהיה מעין עטרת זהב להורי היקרים בערוב ימיהם וכבוד-עולם לצאצאי.

[פאריס, 14 ביוני 1895] כל הנוער שלנו, כל אלה שהם היום בני עשרים ושלושים שנה, יתנערו מן המגמות הסוציאליסטיות המעורפלות ויבואו אלי. הם יצאו לשמש מטיפים נודדים בקרב משפחותיהם ויבואו אל הארץ, בלי שאצטרך לדרבנם. הלוא הארץ היא למענם!

[פאריס, 15 ביוני 1895] היום עדיין איש יחיד ובודד. מחר אולי מנהיגם הרוחני של מאות אלפים. מכל מקום, המגלה והמבשר של רעיון אדיר.

[פאריס, 15 ביוני 1895] ... הרבנים שאינם רוצים להצטרף יודחו הצדה. את המסע אי אפשר לעכב... ואולם הרבנים יהיו עמודי התווך של הארגון שלי, ועל כך ארחש להם כבוד. הם ידרבנו את האנשים, ירצו לפניהם באוניות, יפקחו שם את עיניהם. גמולם יהיה שאארגן אותם שם בהיררכיה נאה וגאה, אלא שזו לעולם תהיה כפופה למדינה [בדומה למה שהיה נהוג באוסטריה מפרנץ יוזף עד אמצע המאה ה-19, פיקוח הדוק של המדינה על הכנסייה הקתולית, מתוך מתן כבוד לכנסייה].

[פאריס, 15 ביוני 1895] מתוך כתיבה, ובייחוד כשעלו בדמיוני האווירה הרצינית והחגיגית באוניות, העגינה שם, קבלת הפנים המפוארת, בכיתי לא-פעם על גורל עמי. ואולם כשאנהיג את העם, אל לי להראות שיש דמעות בעיני. המנהיג חייב שיהיה לו מבט חמור.

[פאריס, 15 ביוני 1895] בימים אלה פחדתי לעיתים שאצא מדעתי. עד כדי כך דהרו המחשבות בתוך נשמתי וזעזעו אותי. חיי אדם לא יספיקו לעשות את הכול. אלא שאני מוריש ירושה רוחנית. למי? לכל בני האדם. אני סבור שיזכירו את שמי כאחד המיטיבים הגדולים ביותר של המין האנושי. או שמא כבר טמון במחשבה הזאת שגעון גדלות?

[פאריס, 15 ביוני 1895] איש לא חשב שיש לחפש את הארץ המובטחת במקום ששם היא נמצאת - והיא קרובה כל גךץ הנה היא: בתוך עצמנו פנימה. אין אני אומר דבר-שקר לאיש. כל אחד יכול להיווכח שאני דובר אמת. כי כל אחד נוטל לשם, עמו ובתוכו, פיסה מן הארץ המובטחת. האחד בראשו, האחד בידיו והשלישי בחסכונותיו. הארץ המובטחת נמצאת במקום שאנו נושאים אותה אליו... אני סבור שבשבילי נסתיימו החיים והחלו דברי ימי העולם.

[פאריס, 15 ביוני 1895] גתה, גתה! שלוש שעות שוטטתי ב-Bois כדי לתת דרור לעינויים של מצעדי מחשבות חדשים. המצב הלך והחמיר. עכשיו אני יושב אצל פוסה ורושם אותן, והוקל לי. אני גם שותה בירה כמובן.

[פאריס, 15 ביוני 1895] מדינת היהודים היא צורך-העולם... יתפללו לשלומי בבית-כנסת. אך גם בכנסיות!

[פאריס, 15 ביוני 1895] אחת המערכות העיקריות שלי תהיה נגד הלעג העצמי של היהודים. הלעג העצמי הזה של היהודים מצביע על הניסיון חסר-האונים של השבויים להיראות חופשיים. משום כך בעצם הוא נוגע לליבי.

[פאריס, 15 ביוני 1895] מעמי התרבות אנו לומדים גם, ובעיקר, את הסובלנות. הרי הם הראו רצון טוב והעניקו לנו את האמנציפציה. אבל היא כבר לא יכלה להצליח במקומות המושב הישנים.

[פאריס, 15 ביוני 1895] ...היותי יהודי לא נחשבה בעיני. אבל נאמר: זה היה מונח מתחת לסף הכרתי. אלא שכשם שהאנטישמיות דוחפת את היהודים החלושים, מוגי הלב והשאפתנים אל עבר הנצרות, כך סחטה והעלתה מתוכי בדף עצום את יהדותי. בין זה לבין התחסדות דתית אין ולא כלום. עם כל הכבוד שאני רוחש לאמונת אבותי, אינני מתחסד ולעולם לא אהיה כזה. שאין בדעתי לפגוע במאומה בדת, אלא להיפך, מתברר מזה שאני רוצה ללכת עם הרבנים, עם כל הרבנים.

[פאריס, 17 ביוני 1895] שיף אמר: את זה ניסה לעשות מישהו במאה הקודמת. שבתאי! [צבי, משיח השקר, פעל למעשה מאה אחת לפני המאה הקודמת]. אכן, במאה הקודמת זה לא היה בגדר האפשר. עכשיו זה אפשרי, כי יש לנו מכונות.

[פאריס, 17 ביוני 1895] שוב שהיתי במחיצתו של שיף. הוא "ריפא" אותי [פרידריך שיף היה רופא]. אכן, אני מקבל את החלק השלילי של הערותיו "שאיראה מגוחך או טרגי בשל העניין הזה". הלוא זה הלעג העצמי של היהודים. אני מקבל את החלק השלילי - בכך אני נבדל מדון קיחוטה. את החלק החיובי (דיבורים על סוציאליזם, סטירות לחי וכו') אני דוחה. בכך אני נבדל מסנצ'ו פאנסה.

[מכתב לברון הירש, 18 ביוני 1895] ...עוד לא הגיע הזמן לעזור ליהודים. לו הצביע מישהו והראה להם את הארץ המובטחת, היו בזים לו, שהרי הם מנוונים. ואף-על-פי-כן אני יודע היכן היא: בתוכנו. בהון שלנו, בעבודה שלנו ובחיבור המופלא שהגיתי סיו שני הדברים יחד. אבל אנו צריכים לשקוע עמוק יותר, לספוג עוד ועוד בוז, עוד יריקות בםנים, לעג, מכות; אנו צריכים שיוסיפו לדוד אותנו ולהרוג בנו, עד שנהיה בשלים בשביל הרעיון הזה... קיר יש כאן, זה הניוון של היהודים. מעברו השני, אני היודע, החירות והגדולה.

[מכתב אל ביסמארק, פאריס, 19 ביוני 1895] הוד מעלתך! אפשר שנתמזל מזלן של אחת מיצירותי הספרותיות וזכו בתשומת הלב של הוד מעלתך... מתוך שאני מסתמך על אוטוריטה מפוקפקת וקלושה זו, מבקש אני מהוד מעלתך לקבל אותי להשמעת הרצאה פוליטית... על שאלת היהודים... אני מאמין שמצאתי את הפיתרון לשאלת היהודים. לא "פתרון", כי אם "הפתרון", האחד והיחיד... הוא מעיד שאינני סוציאלדמוקרט... רק האיש שבמחט הברזל שלו השכיל לאחות את גרמניה הקרועה עד כי לא ניכר בה שעוד היא עשויה טלאים, רק האיש הגדול הזה גדול דיו לומר לי אם התוכנית שלי היא בבחינת רעיון מושיע באמת או פנטזיה שנונה... ניסו לעשות זאת באמנציפציה; זו איחרה לבוא. אין בכך שום תועלת להכריז כך לפתע בעיתון הרשמי של המדינה: "ממחר כולם שווים"... היה צריך להעמיד את האמנציפציה אחרי ההתבוללות, לא לפניה... גם בשביל זה חלפה כבר השעה... אם תדחק את היהודים מן הארץ בכוח, אתה צפוי לזעזועים כלכליים קשים ביותר... אני צריך להביא בחשבון את כל האפשרויות. גם את זו שהוד מעלתך לא ישיב כלל על מכתבי... ואז באמת תוכניתי היא רומן... [ביסמארק לא השיב על מכתבו]

[פאריס, 20 ביוני, 1895] ... הפומביות שמציעה לנו הדמוקרטיה הלוא היא מסולפת, פיקטיבית. מאחוריה הרי מתרחשים דברים שיוצאים אחר-כך לאור העולם כשערוריות, כמו עניין פנמה וכדומה [פרשת השחיתות המפורסמת של כריית תעלת פנמה]. [יומיים אחר כך] הדמוקרטיה היא איוולת פוליטית, ורק המון-עם יכול להכריז עליה בתוך רגשה של מהפכה... עלי להעביר את זכות הבחירה לתחום ההשכלה... ידיעת קרוא וכתוב לבחירת נציגים לגופים מייצגים אזוריים, השכלה גבוהה יותר לבחירת נציגים למוסדות גבוהים יותר וכו'... הזכות להיבחר תושתת אפוא על דירוג, מלמטה למעלה.

[פאריס, 20 ביוני, 1895] מי היה גדול יותר: נפוליאון או ביסמארק? נפוליאון. אלא שגדולתו היתה נטולת הרמוניה. נפוליאון היה האדם העליון החולה, ביסמארק הןא זה הבריא... אבל האם ביסמארק יבין אותי? נפוליאון לא הבין את ספינת הקיטור, והוא היה צעיר יותר, כלומר כשיר יותר להבנת חידושים... אם לא אצליח לשכנע אותו [את ביסמארק], או אם לא יקבל את פני כלל, אזי זה היה רומן. אכן, כזה שיחיה לנצח! גם זה משהו. [ביסמארק לא ענה למכתב של הרצל]

[נאום לפני הרוטשילדים "מועצת המשפחה" פאריס, 13 ביוני 1895] כוחו של רעיון הוא בזה שאין עוד אפשרות לנוס מפניו.

[נאום לפני הרוטשילדים "מועצת המשפחה" פאריס, 13 ביוני 1895] בארץ אחת, כנראה בצרפת, תבוא מהפכה סוציאליסטית, וקורבנותיה הראשונים יהיו בוודאי הבנקים הגדולים והיהודים. מי שחי כמה שנים בארץ הזאת כמוני, בתור משקיף בודד חסר פניות, אין לו עוד ספק בכך. ברוסיה פשוט יחרימו מלמעלה. בגרמניה יחוקקו חוקים של הפליה ברגע שהקיסר [ביסמארק] לא יוכל עוד למשול עם הרייכסטאג. באוסטריה לא יעמדו בפני אימת האספסוף הווינאי ויסגירו יהודים. שהרי באוסטריה הרחוב יוכל להשיג כל דבר אם רק יתאווה לו. אלא שהרחוב עדיין לא מודע לזה. המנהיגים כבר ידאגו שידע. וכך יגרשו אותנו מן הארצות הללו וירצחו אותנו בארצות שנימלט אליהן. האם אין הצלה? אכן יש, רבותי, יש אחת שכבר היתה פעם בעבר. עכשיו הזמן לחזור על עניין עתיק מאוד, ידוע מאוד, בדוק מאוד. אמנם בצורה אחרת, מודרנית ומתחוכמת יותר... העניין הפשוט והעתיק הזה הוא יציאת-מצרים [Auszug aus Mizraim]... אל נא תראט בי אפוא הוזה. הנה מיד אדון בצדק העסקי, ואז תוכלו להיווכח אל נכון אם דברי טמרופ בפי או לא. למען הפיתרון היחיד שבאפשר... של שאלת-היהודים, דרושים מיליארד פרנקים. המיליארד הזה יהיה שווה בעוד עשרים שנה שלושה מיליארדים; בדיוק שלושה מיליארדים כפי שתראו בהמשך...

[נאום לפני הרוטשילדים "מועצת המשפחה" פאריס, 13 ביוני 1895] יום העבודה הרגיל יהיה יום-שבע-השעות. אין פירוש הדבר שכל מאות סוגי העבודה, כריתת העצים, חפירות, הובלת אסני בנייה, ייעשו רק שבע שעות ביממה. לא, יעבדו ארבע עשרה שעות. אלא שגדודי העבודה יתחלפו זה בזה אחת לשלוש שעות וחצי... אדם בריא, כהשוא פעיל במשך שלוש שעות וחצי בלבד, יכול לספק עבודה מרוכזת רבה מאוד. לאחר שלוש שעות וחצי של הפסקה - שהוא מקדיש אותן למנוחה, למשפחה ולהשתלמות מודרכת - הוא שוב רענן. כוחות עבודה שכאלה יכולים לחולל פלאים.

[נאום לפני הרוטשילדים "מועצת המשפחה" פאריס, 13 ביוני 1895] ה"סעד באמצעות עבודה" מספק אפוא עבודה לכול. היש אחר כך שוק למוצרים? לא, בוודאי לא במידה מספקת. בכך החיסרון של המבנה כפי שהוא פועל היום. הסעד הזה תציד םועל על בסיס של הפסד. מכל מקום, רשויות העסד מוכנות להפסיד. הרי במוסד צדקה מדובר. התרומה מתבטאת כאן בהפרש שבין הוצאות הייציר לבין ההכנסות מן המכירה. במקום לתת לקבצן שני סו [10 סנטים], נותנים לו עבודה ומפסידים שני סו. ואולם הקבצן, שנעשה בינתיים לפועל מכובד, מרוויח פרנק וחצי. בשביל עשרה סנטים, 150! התסינו מה פירוש הדבר? פירושו של דבר לגפול את מעשה הצדקה פי חמישה-עשר. פירוש הדבר לעשות ממילארד אחד חמישה-עשר מיליארדים!... הסעד אמנם מפסיד את עשרת הסנטים, אבל את המיליארד לא יפסיד, אלא ישלש אותו.

[נאום לפני הרוטשילדים "מועצת המשפחה" פאריס, 14 ביוני 1895] התנועה תיוולד ברגע שאודיע לעולם מהו הרעיון שלי. אתם, רבותי, עשירים דייכם כדי לתמוך בתוכנית שלי; אין אתם עשירים שייכם כדי לעכב אותה. וזאת בגלל סיבה פשוטה להפליא: אינני עומד למכירה. כן, בכנות אצטער אם לא תלכו אתי ואם תינזקו בשל כך. שהרי אם תהססו, לא בגלל רוע-לב או צרות-מוחין תהססו - מן המפורסמות הוא שאתם נאמנים ליהדות המבוזה [הגלותית]... ואז אפנה את התעמולה שלי לרבדים עמוקים יותר. אם ה-Society of Jews לא תתיסד על ידי אריסטוקרטים של ממון, אזי תתיסד על-ידי דמוקרטים של ממון... הזהרתי ברורות: המסע יוצא לדרך [הרוטשילדים לא הלכו עם הרצל]

[נאום לפני הרוטשילדים "מועצת המשפחה" פאריס, 14 ביוני 1895] ואולם השאלה הסוציאלית, רבותי, היא בעיני רק שאלה טכנולוגית. הקיטור כינס את הבריות מסביב למכונות בבתי-החרושת, ושם הם שחוחים ואומללים. הייצור עצום, ללא בקרה וללא תוכנית, והוא גורם תדיר למשברים קשים המוליכים לאבדון את היזמים ואת הפועלים עמם. הקיטור הוא אפוא שקיבץ את בני-האדם בדוחק; אני מאמין שהשימוש בחשמל יפזר אותם למקומות עבודה מאושרים יותר. לא אוכל לנבא זאת. מכל מקום, הממציאים בתחום הטכניקה, המיטיבים האמתיים של האנושות, ימשיכו לעבוד בעשרים השנים הללו ומקווה אני שימציאו דברים מופלאים כמו שהמציאו עד עכשיו, לא: דברים מופלאים עוד יותר. אנו עצמנו נשתמש שם [במדינה היהודית] בכל הניסיונות החדשים ונפתח אותם, וכשם שיום-שבע-השעות יהיה ניסוי לטובתה של האנושות כולה, כן נצעד בראש כל עניין שיש בו מקום משום הטבה למען האנושות; כארץ החדשה נהיה ארץ של ניסיונות, ארץ-מופת.

-נהיה קולקטיביסטים רק בעניינים שבהם הקשיים העצומים של המשימה יצריכו זאת. כככל, רוצים אנו לטפח את הפרט ולהגן עליו ועל זכויותיו. הרכוש הפרטי, כיסוד משקי של העצמאות, מן הדין שיתפתי אצלנו באורח חופשי ומכובד. אנו מאפשרים ל-unskilled הראשונים לעלות למעמד של בעלי רכוש פרטי... מכסי מגן או סחר חופשי אינם בבחינת עקרונות כי אם עניינים של תועלת. בתחילה, מכל מקום, נקיים סחר חופשי. עם הזמן יוכרעו הדברים על-פי צורכי המדיניות שלנו.

[נאום לפני הרוטשילדים "מועצת המשפחה" פאריס, 14 ביוני 1895] כבר עתה נעים ונדים היהודים כל העת מארץ לארץ. נחשול גדול אף עובר אל מעבר לים, לארצות-הברית, שגם שם איננו רצויים. איפה נהיה רצויים כל עוד אין לנו מולדת? והנה רצוננו הוא לתת ליהודים מולדת. לא בכך שנעקור אותם בכוח מאדמת גידולם. לא, אלא בכך שנשלוף אותם בזהירות עם כל שורשיהם וניטע אותם מחדש בקרקע טובה יותר.

[נאום לפני הרוטשילדים "מועצת המשפחה" פאריס, 14 ביוני 1895] בראש ובראשונה נקרא לרבנים רועי העדה שישתפו עמנו פעולה. לכל קבוצה יש רב ההולך עם קהילתו... הרבנים אף יהיו הראשונים שיבינו אותנו, הראשונים שיידלקו לעניין ומן הדוכן ילהיבו את הציבור. צאו וחשבו באיזה להט תיאמר מעתה אמרתנו העתיקה "לשנה הבאה בארץ המובטחת". אין צורך לכנס אסיפות לשם פטפוטי סרק. הדברים ישולבו בסדרי התפילה. וכך צריך שיהיה. השתייכותנו זה לזה מבחינה היסטורית מבוססת על אמונת אבותינו בלבד, שכן זמן רב עבר מאז שהקנינו לעצמנו לצמיתות את לשונותיהן של אומות שונות. אשוב לזה אחר כך, כשאדון בחוקה של המדינה.

[נאום לפני הרוטשילדים "מועצת המשפחה" פאריס, 14 ביוני 1895] לא תוטל חובת הציות על איש אלא בעניינים שהם הכרחיים לקיום המדינה ולקיום הסדר הציבורי. העניינים ההכרחיים הללו לא יקבע אותם בשרירות לב אדם אחד או כמה כמה אנשים לפי הנסיבות, אלא הם יהיו חקוקים בחוקים של ברזל.

[נאום לפני הרוטשילדים "מועצת המשפחה" פאריס, 14 ביוני 1895] מן הפסולת של האנושות היום [יהודים שנדחפו לעסוק בבורסה בלית ברירה] ניצור אנשים מאושרים זקופי קומה, כשם שמן הפסולת של בתי-החרושת, שבעבר לא נוצלה, יוצרי היום צבעי אנילין יפים.

[נאום לפני הרוטשילדים "מועצת המשפחה" פאריס, 14 ביוני 1895] יהיו לנו בארצנו מכרות זהב. לא לאלה שעשויים להימצא שם באדמה החדשה אני מתכוון; זו הרי אשליה מטופשת. מתכוון אני למכרות הזהב הבטוחים, על כל היקפם, שאנו עצמנו נעביר לשם: לעמל, לההון ולמיזוג המוצלח שבין שניהם. מבינים אתם אפוא למה כוונתי: הארץ המובטחת בתוכנו היא! מעולם לא חיפשו אותה כאן.

[נאום לפני הרוטשילדים "מועצת המשפחה" פאריס, 14 ביוני 1895] המכרות, מכל מקום, ינוהלו בלעדית על-ידי המדינה, כי גם ביום-העבודה-של-שבע-השעות אין להפקיר את העובדים בהם ליצר החסכנות של היזם. המדינה לא תחסוך בנקיטת אמצעי בטיחות. אבל גם שביתות לא יהיו נגדה. אין היא מייצגת אינטרס פרטי כלשהו. ואילו באמצעות סולם דירוג של פנזיה יינתן פיצוי על עבודות קשות במיוחד. מי שעבד קשה יותר, יקבל מוקדם יותר את הקיוסק שלו [למכירת טבק ועיתונים, תעשיות שיולאמו בידי המדינה].

[נאום לפני הרוטשילדים "מועצת המשפחה" פאריס, 14 ביוני 1895] מסים מסוימים ייגבו על ידי המדינה, לא למענה, אלא כדי לאזן בלי כפייה בין העוני לבין העושר. לא נוכל לבטל הבדלים כלכליים. אם בעלי חלומות אנחנו ונבקש לעשות זאת, מחר שוב יצופו ויעלו.

[נאום לפני הרוטשילדים "מועצת המשפחה" פאריס, 14 ביוני 1895] ועתה, מלים מעטות בלבד על החוקה. נסיכות עם שליט נבחר. אנו נבחר באדם שקט, צנוע, נבון, שלא יחשוב שהוא אדון עלינו. ממילא נגביל את כוחו בחוקה די הצורך. שכן אנו עתידים להיות אנשים בני חורין, ואיש לא יעמוש מעלינו מלבד האל הכל יכול. אכן, רבים מאחינו אף בחלומם אין בכוחם לדמות לעצמם מהו להיות אדם חופשי! לא יקום שלטון העובר בירושה. אין אנו יכולים להיראות מגוכחים בעיני העולם... לא יבוא השליט השני מבית רוטשילד [השליט השליט הראשון יהיה אחד הרוטשילדים] ולעולם לא יבוא הבן על מקומו של האב. כל יהודי יכול להיות השליט שלנו; רק לא זה שהגה את התוכנית הזאת [הרצל עצמו]. שאם לא כן יטענו היהודים שהוא עשה את כל זה למען עצמו. ואם יקאו את הדברים נכונה, גם השליט הראשון לבית רוטשילד לא יורם כל-כך גבוה בשל כספו. כפי שתראו עוד מעט, אין אנו תלויים בכספכם. ואוחם בהרמת תרומתכם אתם עושים מעשה מוסרי.

[נאום לפני הרוטשילדים "מועצת המשפחה" פאריס, 14 ביוני 1895] ... את החלק העיקרי של רכושכם, עולם האשראי המסוכן, אנו נוטלים בשביל ה-society שלנו. אנו מפרקים את הרוטשילדים, כשם שאנו מפרקים את המתווכים והחנוונים הזעירים ביותר. פירושו של דבר: ה-society בולעת את בית רוטשילד. גם זה יקרה בדרך הטבעית ביותר. כל הפקידים שלכם נשארים בינתיים במקומותיהם... לא נעניק לכם תארים שבתחילה יישמעו מגוכחים. פה או שם, אתם פשוט נציגי היהודים.

[נאום לפני הרוטשילדים "מועצת המשפחה" פאריס, 14 ביוני 1895] איך תיראה חוקתנו? לא מונרכית ולא דמוקרטית. אני חסיד גדול של משטרים מונרכיים, באשר הם מגלמים מדיניות יציבה ושמירה על המדינה, המתקשרים עם האינטרס של משפחה בעלת שם שנולדה לשלטון וחונכה לקראתו. ואולם ההיסטוריה שלנו נעצרה לזמן ארוך כל-כך, עד שאין אנו יכולים לשוב ולהתחבר למשטר מסוג זה. אני נגד הדמוקרטיה, כי היא מגזימה הן בחיוביה והן בשלילית שהיא שוללת ומולידה בכך פטפוטי סרק פרלמנטריים ואת הסוג המכוער של פוליטיקאים מקצועיים. כמו כן, אין העמים בימינו בשלים למדינה דמוקרטית וסבורני שלעתיד לבוא יהיו בשלים לכך פחות ופחות. שהרי השמוקרטיה מביאה בחשבון מידות פשוטות מאוד, ואילו מידותינו נעשות מורכבות יותר ויותר בעקבות התפתחות הכלכלה והתרבות. "המניע של הדמוקרטיה הוא המידות הטובות", אומר מונטסקיה החכם... משאל העם הוא בעיני לא-נבון, משופ שאין בפוליטיקה בעיות פשוטות שאפשר להשיב עליהן ב"הן" או "לאו" בלבד. יתר על כן, ההמון הוא גרוע מן הפרלמנטים, הוא נענה לכל טירוף והולך שבי אחרי כל צווחן. עיניכם הרואות, השוויצרים, הידועים באהבת החירות שלהם והמתפרנסים עתה מן התיירות, חוקקו את חוקי ההפליה המודרניים הראשונים נגד היהודים. באספוץ עם אי-אפשר לנהל ךא מדיניות חוץ ולא מדיניות פנים. לא אוכל להסביר לעם אפילו מהו מכס מגן או סחר חופשי, לא כל שכן ענייני מטבע או אמנה בינלאומית, ופחות מכל את העקרונות המחושבים היטב של חינוך העם, שצריכים לעמוד בראש דאגותינו. פוליטיקה יש לעשות מלמעלה כלפי מטה. בכך אין אנו משעבדים איש, שהרי אנו מאפשרים לכל יהודי מוכשר להתקדם ולעלות. הכול ירצו להתקדם ולעלות... על כן אני רואה לנגד עיני "אריסטוקרטיה" בנוסח מונטסקיה. זה גם עונה לרוח השאפתנות של עמנו, דהתנוונה והיתה לרדיפת כבוד אווילית... לא אכנס עתה לפרטים על מוסדות הציבור. האמינו לי, אני בקיא בנושא המדינה. לרשותנו יעמוד גם הגוף המייעץ של המומחים למשפט המדינה... ברצוני להעיר רק עוד הערות אחדות על מוסדות אחרים. אולם יעלה מישהו על דעתו שעשוי לצוץ קושי בכך שכבר אין לנו לשון משותפת. הרי לא נוכל לדבר זה עם זה עברית. מי מאיתנו יודע עברית כדי לבקש לקנות בשפה זו כרטיס לרכבת? אין דבר כזה. ואולם העניין פשוט מאוד. כל אחד ימשיך לדבר בלשונו... רואים אנו בשוויץ שאפשר שתתקיים מדינה פדרטיבית של אומות שונות. אני סבור שהשפה הראשית תהיה השפה הגרמנית. אני מסיק זאת בגלל הז'רגון הנפוץ ביותר שבפינו, היידיש. אלא שניגמל שם גם משפת הגטו הזאת. זאת היתה שפת הסתר של האסירים. מורי-העם שלנו ידאגו לכך. הדבר האחד הנותר, שלפיו אנט מזדהים כשייכים זה לזה, הוא אמונת אבותינו. האם בסופו של דבר תהיה לנו תאוקרטיה? לא! האמונה קודרת אותנו יחד - המדע עושה אותנו בני חורין! על כן לא נאפשר את לבלובם של מאווים תאוקרטיים בקרב אנשי הדת שלנו. נדע איך להחזיק אותם בהיכךיהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. הצבא ואנשי הדת יזכו לכבוד גדול במידה הראויה לתפקידיהם היפים. אין להם זכות להתערב במדינה החולקת להם כבוד ומשלמת את שכרם, שאם לא כן הם עלולים להסב לנו קשיים כלפי פנים וכלפי חוץ. כל אחד חופשי לחיות באמונתו או בכפירתו, כשם שהוא חופשי לחיות בלאומיותו... באירופה למדנו סובלנות מהי. אינני אומר זאת בלעג. האנטישמיות של עכשיו רק במקומות בודדים אפשר ליחסה לאי-הסובלנות הדתית העתיקה. לרוב היא פועלת אצל עמי התרבות כתנועה שבעזרתה הם מבקשים להתגונן מפני רוח הרפאים של עברם שלהם. סבורני שעכשיו זה צריך להיות ברור מעל לכל ספק: מדינת-היהודים היא צורך העולם!

[6 ביולי 1895] אתמול עם נורדאו על כוס בירה. ברור שדיברנו גפ על שאלת היהודים. מעולם לא היתה ביני לבין נורדאו הרמוניה כזאת כמו בעניין הזה. דיברנו איש מפי רעהו. מעודי לא הרגשתי בעוצמה כזאת שאנו תואמים זה לזה. זה לא קשור לדת. הוא אף אומר: אין כלל דוגמה [Dogma] יהודית. אבל אנו בנים לאותו הגזע... בעוד דבר היינו תמימי דעים, נורדאו ואני, שהאנטישמיות, והיא בלבד, הפכה אותנו ליהודים. נורדאו אמר: "מהי הטרגיות אצל היהודים? שהשמרני שבעמים, המבקש להיאחז ברגב אדמה, אין לו מולדת זה אלפיים שנה". הסכמנו בכול, עד כי חשבתי שמחשבותיו הזהות [לשלי] גם יוליכו אותו לאותה התוכנית. אבל הוא הסיק מסקנה שונה: "בגלל האנטישמיות ייאלצו היהודים סכל המקומות לנתץ את רעיון המולדת", אמר. או לעשות מולדת לעצמם, הרהרתי בלבי.

- "אם לא אוכל להגיע לקיסר [הגרמני], נותרה בעיניה הצטרה האחרונה של ההגשמה: הפנטסטית. אספר ליהודים אגדות שמוסר השכל בצדן, והן יבינו אותן בהדרגה כעבור חמש-עשרה או עשרים שנים. אטמון את הזרעים בקרקע. זה נפלא, מחושב ונאה לסופר כמוני. אלא שאני חרד שעד שהזרעים ינבטו, יגוועו הכל ברעב. ברור שלא אעשה זאת בחמדה, שהרי התוכנית שלי אינה פנטזיה... אך לא. אין אנו עומדים לבדנו. כל היהודים חושבים כמונו. אני מאמין ביהודים, אני שהייתי קטן אמונב, וגם עכשיו אינני אדוק באמונתי. [בצרפתית:] המכות שאנו סופגים הן המוכיחות.

- ב Tavern Royal [מסעדה] יש כמה מנהלים שאינם אלא רבי-מלצרים. סידור מחוכם. כשרב-מלצרים כזה, שאינו לובש מדי מלצר, מגיש צלחת לסועד, הסועד מרגיש שמחמיאים לו, שמתייחסים אליו בכבוד. גם אני הרגשתי כך. כך יש "לשרת בתשומת-לב" גם את המהגרים. יהודים, בהיותם בזויים, הם תאבי-כבוד [kowedhungring]; כך אפוא יש להנהיגם.

- לטיפשים אסור להסביר דברים! סבי האשל דימאנט היה איש חכם. הוא היה אומר [מגרמנית:] לעולם אל תנשק אישה מכוערת! שהרי תענוג אין כאן. האזהרה מיותרת, אלא שמוסר ההשכל הוא: לא לנשק מכוערת מתוך רחמים, או כי אולי תשמור לך אמונים, שהרי סופה שתתנשא ואי-אפשר להיפטר ממנה.

[23 ביולי, 1895] למחרחרי ריב, למלבי שנאה, לנרגנים: בעשרים השנים הקרובות אין זמננו פנוי להתכתשויות. זה יבוא אחר כך. לפי עשה, מי שרוצה להתקוטט ויש לו אומץ לכך, שיילחם נגד אוייבינו. מחרחרי מדון יש להוקיע כאויבי הממלכה. נפקיר אותם לשנאת עמנו.

[23 ביולי, 1895] בעת השתילה מחדש יש לשמור על מנהגי המקום [הישנים] בחיבה. מקלות מלוחים, קפה, בירה, בשר מהסוג שרגילים אליו וכו' - כל אלה אינם דברים של מה בכך. משה שכח לקחת איתו את סירי הבשר של מצרים. אנחנו נזכור.

[23 ביולי, 1895] האם יקבלו היהודים את מרותה של חוקה מוכתבת מראש? פשוט מאוד: מי שרוצה להתאזרח חייב להישבע אמונים לחוקה ולקבל עליו את החוקים. אין כופים על איש להתאזרח.

[23 ביולי, 1895] ... באונייה, חליפת-סמוקינג לארוחת הערב, גם שם [במדינת-היהודים] הידור בלבוש, מהר ככל האפשר. טעמו של העניין הזה שהיהודים לא ירגישו שהם הולכים למדבר. לא, ההגירה *הזאת* מתרחשת בתוך תוכה של התרבות. אנו נשארים בין כותלי התרבות גם בהיותנו מהגרים. הרי לא מדינה כמו זו של הבורים עומדת לנגד עינינו, אלא ונציה.

- ובאשר לחוקה, מן הדין שגמישותה תהיה רק כשל צינור גומי בעובי הזרוע, יש לשים לב שהאריסטוקרטיה לא תצא משליטה ולא תהפוך לעריצות ולשרירות. לא אצולה בירושה תהיה האריסטוקרטיה שלנו. אצלנו כל אדם דגול יכול להפוך לאריסטוקרט (הכסף הוא קנה מידה טוב, אם יוכח שנרכש ביושר). צריך גם למנוע מדיניות כיבוש בעתיד. יהודה החדשה צריכה למשול רק באמצעות הרוח.

- אין הספרות בשבילי אלא צורה בלבד, כתב-תמונות בתווים גדולים, המשמש אותי לביטוי מחשבותי, כמו הכתב הזה הדל והפשוט של הסימנים שיוצאים מעטי. כשסיגלתי לי את הכתב הגדול עדיין לא ידעתי לאיזו מטרה ישמש אותי, לא יותר משידעתי בילדותי את הכתב הקטן. עכשיו אני יודע.

- לעמוד בחיבוק ידיים ולהביט מן הצד בשעה שהבית בוער, הרי זה טירוף גדול יותר מאשר לחוש לעזרה מצוידים בצינור כיבוי מודרני הפועל על קיטור. וזה מה שאני רוצה.

[27 ביולי, 1895] [הברון] הירש לא השיב. אני כותב לו את מכתב הפרידה הזה. אשלח אותו אולי מחר מבאזל. אדון נכבד מאוד! סירובל להתפכח שייך לרוכ גורלם של היהודים. כאיתי בך אמצעי מועיל למטרה חשובה, [מצרפתית:] משום כך הפצרתי בכך שלא כהרגלי. האגדה הרווחת בנוגע אליך אין בה ממש. אתה עוסק בענייני יהודים כמו בספורט. כשם שאתה מריץ סוסים כך אתה מוךיך את היהודים. ועך זה מחיתי בכל תוקף, היהודי איננו כלי-משחק... ובכך אני מבקש לומר לך שלום... [יומיים לאחר מכן] בדרך שיניתי את דעתי ולא שלחתי את המכתב להירש. אולי עוד יהיה אפשר למשוך פעם את האיש לתוך הקומבינציה לטובת המטרה. אני חייב לכבוש את הסלידה שלי ואת אהבתי את עצמי...

[27 ביולי, 1895] והיום אני עוזב את פאריס! מסתיים אחד הפרקים של חיי. מתחיל חדש. איזה?

[29 ביולי 1895] צל-אם-זה [שם של מקום נופש בזלצבורג]: בתא של מלתחה. הקיר מלא כתובות אנטישמיות. רבות מהן מחוקות או שיש לידן תשובות של ילדים יהודים נרגזים. אחת מהן אומרת כך:

אלי, את משה שוב אנא שלח

לארץ המובטחת את שבטו ייקח

ואז כשכל היהודים

בלב ים עומדים

סגור עליהם את הקופסה

ולכל הנוצרים תהיה מנוחה.

- לרפות את ידי מסוגלים רק הטיפשות, מורך הלב והרשעות של בני שבטי. והלוא רוצה אני לעזור גם לאלה שרוחם ומוסריותם פגומה.

- קוהן, הנגר-האומן באוסזה! בשנה שעברה שמחתי כשהבחנתי בבית ממול בחרט-העץ היהודי. חשבתי שזה "הפתרון". השנה חזרתי לכאן. קוהן הגדיל את הבית שלו והוסיף גזוזטרה מעץ, השכיר אגף מהבית לנופשים, והוא אינו עובד עוד בעצמו. בעוד חמש שנים יהיה האיש העשיר ביותר כאן, וישנאו אותו בגלל עושרו. כך נוצרת השנאה מחמת האינטליגנציה שלנו.

- שוחחתי עם ד"ר פ' מברלין. הןא בעד טבילה [לנצרות]. הוא רוצה "להעלות את הקורבן למען בנו", נו, נו. הבהרתי לו שאפשר להתקדם בחיים גם בדרכים אחרות של השפלה עצמית. הוא בוודאי ייטבל מיד אחרי שימות חמיו העשיר. אלא שהוא אינו מביא בחשבון שאם ישתמדו חמשת-אלפים כמוהו, פשוט תשתנה הסיסמה ותהיה: חזיר משומד!

- אמי הטובה מספרת איך מת אלברט שפיצר [ידיד המשפחה]. סוכנת ביתו שאלה אותו לאחר הארוחה: מה נבשל מחר? הוא ענה נמרצות: "Rumpsteak". זו היתה מלתו האחרונה. הוא צנח ומת. אמא שלי מסיקה גם מזה בדרכה השקולה מה טעם החיים הללו המסתיימים בקריאה "Rumpsteak".

[14 באוגוסט, 1895] בסך הכל אני צופה רק קושי אחד: איך לנתק את עכברי היבשה ממקומותיהם ולהביאם אל הים.

- רוצה אני לחנך את ילדי ברוח האל ההיסטורי כביכול. אלוהים הוא לי מילה חביבה, יפה ועתיקה, שברצוני לטפח אותה. זה קיצור מופלא בשביל דימויים שאינם מובנים למוח מוגבל או למוחו של ילד. אני מבין במושג אלוהים את הרצון לטוב! הרצון הנוכח תדיר, האינסופי, הכל יכול והנצחי של הטוב, שידו לא תמיד על העליונה, אבל סופו לנצח. שלמענו הרע אינו אלא אמצעי. כיצד ומדוע מאפשר הרצון לטוב התפשטות מגפות, למשל? משום שבאמצעות המגפות נחרבות הערים הישנות והמעופשות, ותחתיהן נבנות ערים חדשות מלאות אור, ואנשיהם נושמים אוויר צח לרווחה. כך יש בה באנטישמיות מן הרצון האלוהי להיטיב. כשהיא דוחסת אותנוזה אל זה היא מלכדת אותנו, הלחץ שלה מאחד אותנו, והאחדות משחררת אותנו. האופן שבו אני רואה את האלוהים הוא שפינוזיסטי, והוא גם דומה לפילוסופיה של הטבע של המוניסטים. אלא שהמהות השפינוזית היא בשבילי עניין רפה מדי והאתר הלא-נתפס של המוניסטים זוהר ומרחף מדי. ואולם אני יכול לדמות לעצמי רצון הנוכח תמיד, שהרי אני כואה שהוא פועל באי אלה תופעות. אני רואה אותו כפי שאני רואה את פעולת השריר. העולם הוא גוף ואלוהים הוא הפעולה. המטרה הסופית אינה ידועה לי ואינני צריך לדעת אותה; די לי בכך שהיא משהו נעלה יותר ממצבנו עכשיו. אני יכול גם לבטא זאת במילים עתיקות, ואני עושה זאת ברצון. [ספר בראשית, מלטינית:] והייתה כאלוהים יודעי טוב ורע.

- הגענו לידי סיכום [הרצל, גידמן ומאייר-כהן] שאין להביא את הנאום לפני הרוטשילדים, שהם אנשים שפלים, רודפי בצע ואנוכיים. צריך להוביל את התנועה מיד אל תוך העם, ובצורה של רומן. אולי יבינו את הגירוי ותתחולל תנועה גדולה.

- במה שונה תוכנית מאוטופיה? ברצוני לומר לך זאת במילים שאינן משתמעות לשתי פנים: בכוח החיות הגנוז בתוכנית ואינו נמצא באוטופיה, בכוח החיות שלא הכול חייבים להבחין בו, ועם זאת הוא יכול להימצא בה.

[20 באוקטובר, 1895] ...הוא [מוריץ בנדיקט]: הרעיון שלך הוא מכונת ירייה מפחידה, שיכולה לירות גם לאחור. אני: פחדנים אבור שנהיה. ממילא כל אחד יוכל להחליטמה מקומו, לפני מכונת הירייה או מאחוריה... הטיול הזה למאואר [כפר ליד וינה]... היה טיול היסטורי. אינני יכול להכחיש שגם מבחינתי שלי היתה בכך תפנית מכריעה. כאילו התחלתי להניע את עצמי. עד עתה לא היה הכול אלא מקסמי-שווא ופטפוטים. המעשה התחיל, כי N.Fr.Pr [עיתון שהרצל כתב בו] יהיה או לימיני או לנגדי. אהיה פארנל [מנהיג אירי לאומי] של היהודים.

[18 בנובמבר, 1895] ... היהודים הצרפתים מתייחסים לעניין באיבה. לא ציפיתי שזה יהיה אחרת. טוב להם כאן יותר מדי, טוב מכדי שיוכלו לחשוב על שינוי המצב... אלא שעליהם להיזהר מפני שלושה דברים: אלף, שיתר היהודים בעולם לא יוודע להם עד כמה מצבם של היהודים בצרפת מעורר קנאה; שהרי אז תתרחש הגירת המונים הרת אסון של בני דת משה לצרפת. בית, שלא ייעשו הצרפתים למבריקים מדי, שלא ימהרו לעלות בסולם החברתי, שלא ירכשו עוצמה רבה מדי, כזו הנראית לעין, בכנסים או בעמדות בולטות: בקיצור, שישמרו מפני המראה [Hamra'a]. וגימל, שיוותרו לחלוטין על דאגתם ליהודים בארצות אחרות. כי אז תתגלה הסולידריות שלהם לנוצרים, ואילו היהודים ידחו אותם מעליהם.

[19 בנובמבר, 1895] נורדאו, כך נראה, נכבש כולו לעניין. הוויכוח אתו נע בעניינים שברומו של עולם. "האם מבחינה אנתרופולוגית עוד יש בכוחם של היהודים ליצור עם?" וכיוצא באלה. את זאת הלוא נראה. נודראו סבור שדרושות שלוש מאות שנה להגשמת התוכנית. אני סבור: שלושים - אם יבקיע לו הרעיון דרך.

- אשר מאיר [מאירס] שאל: [מאנגלית:] מה יחסך לתנ"ך? אני אמרתי: אני חופשי בדעותי והעיקרון יהיה שאיש באמונתו יחיה. הירש שאל אם אני מקבל את הדגל של חובבי ציון. השבתי לו בדגל הלאומי-סוציאליסטי שלי: משטח לבן, שבעה כוכבים. דגל ציון [חובבי ציון] יכול לשמש לאלה שרוצים דגל לבית-הכנסת.

- ... חציית התעלה [מאנגליה לצרפת] אחר-כך הייתה נעימה, אבל לפאריס הגעתי חולה. נורדאו מאבחן ברונכיט. עלי לדאוג להגיע הביתה ולסיים את החוברת. "לנביא דרושות ריאות טובות", אמר נורדאו. "במעיל חורף שכזה אי-אפשר להיות נביא", עניתי משועשע...

[וינה, 15 בדצמבר 1895] ביחסים הבין-לאומיים אין לא צדק ולא אנושיות. היעדרם של שניים אלה - כך אפשר לומר בבדיחות הדעת - הופך את שאלת-היהודים לשאלה בין-לאומית.

[24 בדצמבר, 1895] ממש ברגע שהדלקתי את אורות האשוח בשביל ילדי, נכנס גידמן. נראה כי רוחו נעכרה עליו בגלל המנהג "הנוצרי". טוב, לא ארשה שילחצו עלי! אבל מצידי שייקרא עץ החנוכה או המפנה החורפי של השמש.

[18 בינואר, 1896] שידרוביץ [עיתונאי] מטלגרף מלונדון שהמאמר המקדים שלי "פתרון שאלת-היהודים" הופיע ב Jewish Chronicle. הצעד הראשון אל פומביות [לפני זה הרצל שיתף את תוכניתו בדיסקרטיות עם אנשים בודדים. יום לאחר מכן] חתמתי עם המו"ל בריינטנשטיין. היה נלהב כשקראתי לו חלקים מתוך החיבור השלם שסוף סוף סיימתי את כתיבתו לאחר עמל רב. את השם שיניתי: "Der Judenstaat" ("מדינת היהודים"). עכשיו אני יודע את ההקלה שבתום מלאכה שנסתיימה. להצלחה אינני מצפה. בשלווה אני חוזר אל עבודותיי הספרותיות. תחילה אעבד שוב את "הגטו" [מחזה המתאר לצד עורך-דין יהודי אליטיסטי, שנהרג בדו-קרב עם אנטישמי, יהודים בעלימוסר עסקי ירוד].

[25 בינואר, 1896] ד"ר ליבן, מזכיר הקהילה היהודית כאן [וינה], היה במערכת... אל ליבן הופנתה שאלה מלונדון אם אני הוא המחבר של האוטופיה ב-Jewish Chronicle (מדינת-היהודים). הוא ענה שאין הוא סבור כך, "שהרי הוא מכיר אותי ויודע שאני אדם נבון". בשיחה העלה בזו אחר זו את ההשגות הראשונות המוכרות. כשאמרתי שאני יהודי לאומי, אמר: "את זה אתה מדמיין לעצמך". לא התעניינתי בו עוד. [לאחר יומיים] גידמן קרא את גיליונות הדפוס הראשונים והוא כותב לי בהתלהבות. לדעתו, החיבור יהדהד כפצצה, יחולל פלאים. הרב הראשי אדלר [אנגליה] כתב לו שבעיניו העניין אינו בר ביצוע ובו בזמן הוא מסוכן. המשרה של הרב הראשי טובה מכדי שענייני ימצא חן בעיניו. כל הדברים הללו אינם מכעיסים אותי. [1 בפברואר] אופנהיים קרא את ה-Jewish Chronicle ומלגלג: "ז'יל [ז'ול] ורן היהודי". הוא רואה בזה חומר לידיעה הומריסטית בגיליון של סוף השבוע. על בסיס הרעיון שלי בדבר התהליך של שינוי הערכים, הוא מחוזק בעיני [כ]אחד מזועקי בוז שברחוב, המלגלג על הנביא או על המטיף. אמרתי לו, בנימוס כמובן: "מי שיתלוצץ על זה, אתלוצץ עליו גם אני. אני יודע לעשות בדיחות מרושעות". הוא ענה: "הבדיחה הגרועה ביותר היא הפרסום של העניין. אם יופיע המאמר שב-Chronicle בגרמנית, תקופ צהלה בקרב האנטישמים. הלוא לכך הם מצפים"... בעצם כבר ברור לי מה יהיו ההתנגדויות ומאין יבואו עלי. לעגם של העיתונאים הוא עכשיו הסכנה הקרובה. [מצרפתית:] אצטרך להראות להם שיש לי כתפיים רחבות. מהלך הדברים מצטייר בעיני כך: אם יעלה העניין יפה,הם יסתפקו בקנאה קטנונית. ואולם אם יהיה הפיצוץ רק [מצרפתית:] התפוצצות של צחוק, ארד לדרגת שוטה. זה הקורבן שאני מעלה עתה בהכרה ברורה למען עניין-היהודים; לפי שעה בהתעלם מן הקורבנות היותר קשים שאני חושש שיבואו.

[6 בפברואר, 1896] ... בערב פגשתי את מנהל הבנק דסאואר וטיילתי אתו בפארק העירוני המושלג... דסאואר העלה רעיון יפה. הוא אמר שיהיה מעניין לראות את מדינת-היהודים בעוד מאה או מאתיים שנה, לראות מה קרה לרעיון שלי. הוא סבור שאפשר שנזכה לראות עוד בחיינו את התהוותה של מדינת-היהודים, ואולי זה יקרה עוד כמה עשרות שנים לאחר מותנו. בעוד חמישים שנה, אמר, כבר תהיה מדינת-היהודים. הוא סבור שזו תהיה מדינה גדולה, שהרי לפי הדוגמה של אנגליה, לא מספר אסרחי המדינה קובע את כוחה, כי אם האינטליגנציה שלהם. השתעשענו קצת בחלומות על תרומתם של היהודים לרווחתם של בני האדם.

[8 בפברואר, 1986] בבית-הנבחרים של אוסטריה תחתית תבע אתמול הציר פון פאכר [תעשיין ופוליטיקאי אוסטרי], שכל מי שאפשר להוכיח לגביו שאבות אבותיו יהודים יהיה צפוי לשלילת זכויות אזרח.

[9 בפברואר, 1986] במועדון הסטודנטים [Lesehalle] היהודי בירכו אותי בהתלהבות. כשהיושב ראש קידם בברכה את האורחים זכה שמי לתשואות ארוכות וסוערות ביותר, מה שאולי העכיר את רוחם של כמה מאורחי הכבוד, אם ראיתי נכונה. אחרי הרצאתו של גידמן ניגשו אלי כמה מן הצעירים, ודיברתי שעה בחופשיות. היו שם כמאה אנשים צעירים, הרבה בחורים חסונים, עיני כולם בורקות ונבונות. הם עמדו צפופים והקשיבו בהתלהבות גוברת והולכת. הצלחה גדולה - כפי שציפיתי: כבר מזמן חזיתי מראש בדייקנות את כל הסצנה הזאת. כשנסעתי משם, המשיכו לעמוד ברחוב וקראו לעברי "הידד!" במקהלה, כשקולותיהם מבקיעים את הלילה.

[9 בפברואר, 1986] היום קראתי את החוברת "אוטואמנציפציה" [פינסקר מתנועת חיבת ציון], שנתן לי בלוך. זהות מדהימה בחלק הביקורתי, דמיון רב בחלק הקונסקרוקטיבי. חבל שלא קראתי את החיבורלפני הדפסתו של חיבורי שלי. ובכל זאת מוטב שלא הכרתי אותו, שהרי אילו הכרתיו, אולי הייתי זונח את מפעלי. בהזדמנות הקרובה אדבר על כך בפומבי ואולי אכתוב על זה מאמר ב-Zion.

[14 בפברואר, 1986] ימים של רוגז מלווים הרבה דפיקות-לב וקוצר-נשימה. היום דיברתי עם לודאסי [עיתונאי ביומון גרמני ליברלי]. חשב ש-Wiener Allgemine Zeitung יהיה הראשון [שיכתוב על החוברת].אחרי רבע שעה הבין אותי. הוא שאל: האם עלי לכתוב על זה בתור ידיד או באורח ביקורתי? אם אכתוב בדרך השנייה, אולי אפגע בך. אני עונה על זה: מידה כנד מידה. מי שיכני, אכה בו בחזרה. [מצרפתית:] לא אניח לפגוע בי. איאבק בכוח. ואולם אלה שילכו אתי, כולם יהיו לדמויות היסטוריות מפורסמות. הוא אמר: "אני הולך איתך"... לעת ערב הגיעו חמש מאות העותקים שלי [של מדינת היהודים]. כשביקשתי שיסחבו את הצרור לחדרי, נרעשתי כהוגן. צרור החוברות הזה מצביע במוחש על ההכרעה. נראה שחיי עומדים לפני מפנה. אחר כך הלכתי למערכת. בזכרוני עלה אותו דייג מן האגם באלטאוסזה, שאמר: "כמה נפלא כשאדם אינו מתייאש לעולם".

[15 בפברואר, 1986] בעת הזאת אבי הנאמן הוא משעני היחיד. כל אלה שנועצתי בהם בעניין עד עתה נוהגים באיפוק זהיר, אורבים, ממתינים. לצדי אני מרגיש רק את הזקם היקר שלי. הוא ניצב כמו אילן... הפרחחים רמי המעלה ירדפו אחרי. ואולם מי שאמור להיות צודק בעוד שלושים שנה, צריך שיחשבוהו משוגע בשבועיים הראשונים...

[18 בפברואר, 1986, מכתב לבדאני, ראש ממשלת אוסטריה איתו נםגש בעבר] ...מה שאני מציע אינו אלא ויסות שאלת-היהודים, בשום אופן לא יצאתם של כל היהודים. פחות מכול יכול הדבר לגרום להחלשתן הכלכלית של המדינות שהן עכשיו אנטישמיות...

[28 בפברואר, 1986] הבחירות אתמול למועצת העירייה של וינה שוב מוכיחות שצדקתי. מאז ספטמבר שוב רבו מאוד קולותיהם של האנטישמים. בכל המקומות יש להם רוב גדול, גם ב"מבצרים" של הליברלים: בעיר הפנימית ובליאופולדשטאדט [רובע עם ריכוז גדול של יהודים]...

[4 במארס, 1986] התומך הנלהב ביותר שלי הוא האנטישמי מפרסבורג (בראטיסלאווה) איוואן פון שימוני, המפציץ אותי במאמרי מערכת חנפניים ושולח לי כל מאמר שלו בשני עותקים.

[17 במארס, 1986] הדוקטור בק, רופא הבית הוותיק של הורי, בדק אותי וקבע שלקיתי בלבי עקב התרגזויות. אין הוא יכול להבין את העובדה שאני עוסק בעניין-היהודים, וגם היהודים שהוא בא אתם במגע גם הם אינם מבינים את זה.

[29 במארס, 1986] סדר-פסח באגודת הסטודנטים היהודית "אוניטאס". הלקטור פרידמן סיפר את סיפור החג הזה, שהוא אכן החג היפה והחשוב שבחגינו. ישבתי לידו. הוא לחש באוזני כמה דברים, הזכיר לי את שבתאי צבי שהקסים את הכול, ונראה שרמז לי שעלי להיות מין שבתאי צבי. או שמא חשב שכבר אני כזה.

[30 במארס, 1986] התומך המשונה שלי, האנטישמי איוואן פון שימוני, היה אצלי. איש כבן שישים, מרבה תנועות ומרבה להג, מדהים באהדתו הרבה ליהודים. מערבב בשיחתו דברים נבונים עם דברי הבל, מאמין בעלילת הדם, ועם זאת משמיע רעיונות חכמים מודרניים ביותר. אוהב אותי!

[10 באפריל, 1986] אחד, מלומד-ברשות-עצמו, קארל בלייכר שמו, בא אלי. בתחילה חשבתי שהוא "שנורר", שמבקש תרומות צנועות בשביל ספר. אבל הוא לא רצה כלום אלא ביקש לפעול בשבילי בתור תועמלן. אני מציין את העניין הזה כי זה סימן להתעוררות בקרב העניים. האיש הקשיש הזה, החי על נדבות של גולדן ושל עשרה גודלן, פותח את ארנקו, מראה לי מה בתוכו ודחה את תרומתי. זה ההבדל החשוב ביותר בין מה שאני עושה לבין מה שהברון הירש עושה. אליו פונים לבקש נדבות ואין אוהבים אותו. אותי הקבצנים אוהבים. לכן אני החזק.

[21 באפריל, 1986] את המכתב אל נורדאו [שידבר עם הירש] התחלתי אתמול וסיימתי אותו היום. בין היום לאתמול מת הברון הירש באחוזה בהונגריה. נודע לי על כך שעה אחרי ששלחתי את המכתב אל נודראו. היה עלי אפוא לבקש את המכתב חזרה באמצעות טלגרמה. איזה צירוף מקרים משונה. זה חודשים שהחוברת [מדינת היהודים] מוכנה. לכולם נתתיה, רק לא להירש, וברגע שאני מחליט לעשות זאת, הוא מת. שיתוף פעולה מצידו היה יכול לסייע סיוע אדיר לזירוז ההצלחה של ענייננו. בכל מקרה, מותו הוא אבדה גדולה לעניין-היהודים. מכל היהודים העשירים, הוא היה האחד והיחיד שרצה לעשות משהו גדול למען העניים. אולי לא ידעתי מהי הדרך הנכונה לנהוג בו. אולי הייתי צריך לכתוב את המכתב אל נורדאו לפני שבועיים ת נראה לי כאילו ענייננו התרושש היום. שהרי כל הזמן חשבתי על כך שעדיין יש לרכוש את לבו של הירש למען התוכנית.

[22 באפריל, 1896, רשמים מהשיחה עם הגרוסהרצוג, נסיך פרוסיה] בתוך כך רשמתי לפני מה משמעותו של שכרון החושים הקל בשביל הפסיכולוגיה של האורח שמתקבל לריאיון. ליראת הריאיון שבתחילה עונה שכרון הריאיון שלאחריו. ככל שצעניק הריאיון מרבה חנהוג בטבעיות ובפשטות, כן גדל השיכרון של מי שהיה נרגש בתחילתו.

[12 במאי, 1986] דברים גדולים אין צורך שיהיה להם בסיס מוצק. תפוח, כדי שלא ייפול, צריך לשים אותו על השולחן. כדור הארץ מרחף בחלל. כך אוכל אולי לייסד ולקבע את מדינת-היהודים בלי כל משען יציב. הסוד טמון בתנועה (סבורני שכך גם יימצא הפתרון לספינת האוויר המונחית: התגברות על הכובד באמצעות התנועה; לא את הספינה צריך יהיה לנווט, כי אם את התנועה שלה).

[יום א' של שבועות של הנוצרים, 1896]. מחר תמלא נשה מאז התחלתי את התנועה בביקורי אצל הירש. אם גם בשנה הבאה אתקדם באותה מידה כפי שהתקדמתי מן הלא-כלון של אז להישגים של היום, בשנה הבאה נהיה בירושלים!... "את הרעיון לשש הכרזת עצמאות 'לאחר שנהיה שם חזקים דיינו' אי אפשר להגשים לדעתי, כי המעצמות בוודאי לא יסכימו לכל, גם אם 'השער' [טורקיה] יהיה חלש מאוד. תוכניתי היא להפסיק את ההסתננות ולרכז את כל הכוחות לקראת רכישתה של ארץ-ישראל על-פי החוק הבינלאומי. לשם כך דרוש משא ומתן דיפלומטי, שכבר התחלתי בו, ומסע הסברה גדול מאוד".

[מכתב לרב הראשי של צרפת, צדוק קאהן, 8 ביולי 1896] ... תוכניתי שהוגדרה בזלזול כחלום, זה כמה זמן ניכרים בה סימנים של מציאות. כבר השגתי תוצאות מדהימוץ - מדהימות אף אותי עצמי. הכרח הוא שאדמונד רוטשילד יהיה אתנו [רוטשילד לא הסכים עם הרצל על הדרך]. כדי לקבל את תמיכתו הצעתי היא שאני אפרוש לחלוטין מהנהגת התנועה כדי להפיג כל חשד של אמביציה אישית. והיה אם יקבל את תוכניתי ויתגייס להמשיך את המפעל שהוחל בו, אבטיח בהן-צדק שלא אעסוק עוד בעניין אלא בתור חייל מן השורה.

- מהי בעיני עוצמתו של רעיון? שמתגייסים למענו כשאומרים כן, ואף מתגייסים כשאומרים לא.

[19-20 ביולי, 1896, פאריס] רושם כללי: אדמונד [דה רוטשילד] הוא אדם הגון, נוח לבריות, חסר אומץ-לב, שאינו מבין כלל את העניין והיה רוצה לעצור אותו, בדומה לפחדנים שרוצים לעכב ניתוח הכרחי. נדמה לי שהוא נבנת עכשיו על שנכנס לעניין ארץ-ישראל, ואולי יחוש מהר אל אלפונס [אחיו הבכור] ויאמר לו: "צדקת. צריך הייתי להריץ סוסים [בהימורים] ולא לגרום להגירתם של יהודים". ובאנשים כאלה תלוי גורלם של מיליונים רבים! ... [למחרת] אתמול נאלצתי להיאבק ברגשות של מיאוס. כשאני מעלה בשעתי כמה פשוט ומובן מאליו ייראה כל העניין בעתיד בעיני הבריות, לכשיסתיים, ובאילו מכשולים מטופשים נאלצתי להיאבק עד חולי ושחיקה! ... אדמונד רוטשילד אמר פעמיים: [מצרפתית:] אל יהיו עיניך גדולות מבטנך. נדמה לי שזה המשפט הפילוסופי הכי נשגב שלו... אני כותב לדה האז בלונדון שיתחילו בארגון ההמונים.

[21 ביולי, 1896, רכבת לקארלסבאד] עוד להוסיף לשיחה עם רוטשילד [מיומיים לפני-כן]: הזכרתי ששלושה אנשים עוזרים לי ואני משלם את הוצאות הנסיעה שלהם: דיפלומט אחד (נוולינסקי) [בזירות העות'מאנית והבאלקנית], עיתונאי אחד (סידני ויטמן) [בזירות העות'מאנית והגרמנית], ואיש כמורה אנגלי (הכלר) [בזירות הגרמנית והאפיפיורית]. לא נקבי בשמות. איש-הכמורה אינו מצפה לגמול כלשהו; לעומת זאת לדיפךומט נצטרך לקנות אחוזה נאה, אם אך נשיג משהו, ולעיתונאי נצטרטלתת גמול הגון. כשאמרתי זאת, שלח רוטשילד אל לון מבט ערמומי מאוד, כאומר "אהה!".

[24 ביולי, 1896, גמונדן (מקום נופש באוסטריה עילית] פעם אחר פעם שבה אלי המחשבה: כמה מעט רגשי תודה ירחשו לי היהודים בעבור המפעל העצום שאני עושה למענם. אם אני לעניין היום, מן הסתם יוותר מיותם, ואף בעוד עשרות בשנים לא יקום - ואם יקום, רק אם ישתמשו ברעיונות שלי יקום.

[מכתב אל צדוק קאהן, הרב הראשי של צרפת, אוסזה, 26 ביולי 1896] הנה העובדות בקצרה וסודיות גמורה. הייתי בקושטא והשגתי שם תוצאות שהפתיעו אף אותי עצמי. הסולטאן רשם לפניו את תוכניתי: ארץ-ישראל ליהודים, ואף-על-פי שהוא מתנגד לרעיון של מכירה פשוטה, הוא העניק לי כיבודים בדרכים שונות טשלח להודיעני כי העניין בר-עשייה אם תימצא צורה נאותה... מן החוג הסובב את הסולטאן הועלתה ההצעה הזאת: הסולטאן יוכל לקרוא בחגיגיות ליהודים לשוב אל ארצם ההיסטורית, לכונן את עצמם כוואסאלים של האימפריה הטורקית באורח אוטונומי, ולשלם לו בעבור זה מס (שישמש ערובה לקבלת מלווה). עם התוצאה הזאת נסעתי ללונדון, שם הבטיחו לי סר סמואל מונטאגיו ואחרים שיצטרפו אלי, בשלושה תנאים: 1. הסכמת המעצמות; 2. הצטרפותה של קרן-הירש [החברה היהודית להתיישבות]; 3. הצטרפותו של אדמונד רוטשילד. אני מקווה שאוכל למלא את התנאי הראשון, באשר שני שליטים כבר הבטיחו את עזרתם [הגרוסהרצוג מבאדן בגרמניה, נסיך בולגריה - הגם שהם די זניחים בהשפעתם]. נסעתי אפוא לפאריס ודיברתי עם אדמונד רוטשילד... ביקשתי ממנו שיצטרף לעניין על תנאי: כלומר שיתחיל לשתף פעולה רק כשיהיה הכול גמור ומושלם. אין הוא צריך להיחשף, אני כבר אסדיר הכול עם הסולטאן ועם הממשלות האחרות. ואוחם כשיגיע הרגע של הביצוע הלכה למעשה, יקבלו ממני הוא ומונטאגיו והאחרים אץ העניין וייטלו אותו לידיהם. וכדי שלא ידבק בי צל של חשד שאני מעוניין באיחוד ההז של כל הכוחות שלנו רק כדי לתפוס לעצמי את ההנהגה, התחייבתי בהן-צדק כי אני מוכן לפרוש לחלוטין ברגע שיכונן הוועד הפועל הזה... אמרתי אני להצהיר בהן-צדק שמאותו רגע לא אתערב עוד בשום דבר... סבורני שסאת היתה הצעה הוגנת, שהידה על רצוני הטוב ועל היעדר מוחלט של אנוכיות, ושלא העמדתי בכך שום תביעה מוגזמת. לדאבוני לא רצה, או לא יכול, אדמונד רוטשילד להבין אותי. הוא ענה שגם אם כל ההנחות הדיפלומטיות נכונות ונקבל את ארץ-ישראל, הוא סבור שהעניין אינו בר-ביצוע, משום שהמוני היהודים העניים יבואו לארץ-ישראל כנחשול שלא יהיה אפשר לשלוט בו, ולא תהיה אפשרות להעסיקם ולפרנסם שם. אתה קראת את ציבורי על משינת היהודים. אתה יודע כמה תיארתי בפרוטרוט - אולי יתר על המידה - את ארגון ההמונים הקודם להגירה... אם מדובר בחשש ממשי של אדמונד רוטשילד, אפשר מן הסתם להתגבר על כך בעזרת נימוקים של תבונה, ואני מבקש ממך, אף מותר לי לומר בשם אחינו האומללים, שתעמיד את כל כשרונך ואת הסמכות שלך לשירות העניין הזה... התנועה תימשך, והיא תגדל בסערה, אל יטעה בזה איש. למרות כל המרורים והקשיים שמסביב לי, אני מנהיג את התנועה הזאת כאיש מיושב בדעתו המודע תדיר לאחריות העצומה... את רצוני הטוב הוכחתי, לא נרתעתי צפני קטזי ומפני קורבן אישי. מצפוני רגוע. מן הדין שיבינו איסו סערת חמה תפרוץ בקרב היהודים העניים טבקרב כל הלא-יהודים, כאשר יוודע ביום מן הימים שאלה יכלו וצריכים היו לסייע במפעל-ההצלה שלי עזבוני לנפשי. אני מתנגד לבית רוטשילד משום שבעיני הוא אסון לאומי ליהודים... אין הוא צריך לתת פרוטה, לא לעשות צעד אחד, לא להיחשף... אם הוא לא ייתן את הסכמתו לכך, דווקא הוא, שבו תלויה הצטרפותם של אנשי לונדון ושל קרן-הירש, כלומר הכול תלוי בו, אז תצא זעקת זעם ותאחז בעולם כולו... התנועה היהודית-הלאומית רצינית באותה מידה כמו האנטישמיות. לא, היא רצינית הרבה יותר... עד עתה היו היהודים מחוסרי-האמצעים - הסדן, והאנטישמים - הפטיש. אבוי לאלה הנקלעו בין הפטיש לסדן! בהוקרה לבבית, שלך ת' הרצל

[2 באוגוסט 1896, אוסזה] מה שאינני עושה בעצמי, אינו נעשה.

- ... גם נגד השטות הזאת [שבנק אנגלי נתן להרצל שני מיליון ליש"ט לטובת מפעל הציוני] לא אמחה, שהרי אגדות, בדיחות וקריקטורות הן האמצעים להפצתו של הרעיון.

[23 באוגוסט 1896] עם המומחה לחשמל קרמנצקי [לימים יושב הראש הראשון של קק"ל] שוחחתי ארוכות... לחופי ים-המוות עתיר-המלחים אפשר להקים תעשיות גדולות לחומרים כימיים. את המים המתוקים הזורמיםלשם עכשיו יהיה אפשר להטות ולהשתמש בהם לשתייה. תחליף לזרימה - להעביר מים מן הים התיכון דרך תעלה שבחלקה תהיה תת-קרקעית, בגלל האיזור ההררי (אטרקציה עולמית), ואילו את הפרש הגובה בין שני הימים יהיה אפשר לנצל ככוח מניע להפעלת מכונות (מפל מים). הרבה אלפים של כוחות סוס. גם מלבד זה יש בארץ-ישראל די כוח-מים שאפשר לנצלו בשביל חשמל. עלינו לייסד אגודה-לאומית-לאילנות לשם ייעור הארץ. כל יהודי תורם לנטיעת עץ אחד או יותר. עשרה מיליון אילנות!

[1 בדצמבר, 1896] הד"ר רוטפלד מפשט [בודפשט] מספר לי על שמועה שהתהלכה שם. אמרו שקיבלתי מחברת-קרקעות אנגלית שהתכוונה לעשות עסקים בארץ-ישראל שכר-סופרים גסוה בעבור הפרסום של מדינת היהודים. עד כדי כך אין היהודים שלנו יכולים להאמין שמישהו מסוגל לעשות משהו מתוך שכנוע בלבד.

[20 בדצמבר, 1896] אני מרגיש שאני מתעייף והולך. עתה, יותר מאשר קודם, נדמה לי לעתים קרובות שתנועתי הגיעה לסוף דרכה. אני משוכנע לחלוטין שהגשמת העניין אפשרית, ואולם איני יכול חגבור על קשיי ההתחלה. מיליון אחד של גולדן דרוש כדי להציב את התנועה על רגליה [להקים עיתון]. הסכום העלוב הזה חסר (ולמען עניין כה גדול), ולכן נשכב לישון, לאור היום.

[6 בינואר, 1897] והנה נכנסנו לתוך שנת 97' שהיא אחת השנים ה"קריטיות" לידידי הכלר [הכומר שעוזר להרצל]. נעשיתי לאה בניהול היומן הזה. יש ימים הנושאים עמם עניינים שראוי לרשום אותם, אלא שהמחנק הכללי שהתנועה נתונה בו פשט גם בתוך עצמותי. אני גם כותב מכתבים רבים, שהרי אני משיב לכל מי שכותב לי, טמכתבים אלה מקהים את רצון הכתיבה הרפה שלי. באים אלי אורחים מכל העולם. השרך מארץ-ישראל לפאריס עוברת עתה דרך חדרי. האנשים המעניינים שעברו כאן בשבועות האחרונים: ... באזני הד"ר זאלץ תיארתי בפרוטרוט את מצב ענייננו כיום, שיוכל לגדול ולהעצים ברגע שיהיה לנו מיליון בשביל עיתונות. וכך המצב לאשורו. בעזרת המיליון הזה אפשר ליצור עיתון גדול. עם העיתון הגדול יבואן הממשלות במשא ומתן, כמו מעצמה עם רעותה. חוששני ששעת הכושר הוחמצה. היתה כזאת בחודשים שךאחר שהותי בקושטא, כשעדיין היה איזט ביי מקורב לסולטאן, ואני עדיין יכולתי להידבק עם הפחות [Pachot] מכוח יוקרתי הטרייה. ההסדר הפיננסי באמצעות בנקאים צרפתים הוא כענן מאיים התלוי מעל לציונות... ואיחו הציונות, אם אינני טועה, זוכה יותר ויותר להערכת הציבור בכל מיני ארצות. אט-אט מתחילים להתייחס אלינו ביתר רצינות. היהודים האמידים נוהגים בנו כמקודם, באורח מחפיר. וכפי שכותב לי דה האז הנאמן שלי מלונדון: "everybody is waiting to see how the cat will jump"...

[28 בינואר, 1897] ב-Nr.Fr.Pr. [העיתון שהרצל כותב בו] היה לנו פלייטון מאת פלאמריון: "היש חיים על מאדים?" במערכת דיברו על מאדים. באכר אמר בהתנשאות: "את מדינת-היהודים תוכל אולי להקים על מאדים". צחוקם של היושבים בצמרת.

[20 בפברואר, 1897] אתמול היה אצלי ד"ר ד'ארבלה מירושלים. הוא מנהל בתי-החולים של הרוטשילדים. איש מעניין, מראהו כשל מפקד-מפרשים, גבוה, חוטם נועז, שם ענקי, סנטר תקיף. הוא סיפר לי דברים מופלאים מארץ-ישראל, שאמורה להיות ארץ נהדרת, ועל היהודים שלנו מאסיה. יהודים כורדים, פרסים, הודים, באים אליו לטיפול. מוזר: יש כושים יהודים, הבאים מהודו. הם צאצאי העבדים שעבדט אצל היהודים הגולים וקיבלו את אמונת אדוניהם. בארץ-ישראל אפשר לפגוש לא רק עובדי אדמה יהודים ושכירי יום למיניהם, כי אם גם יהודים מההרים ויהודים מן הערבות [במקור: Steppenjuden], דמויות של לוחמים. אנו אהודים אצל הערבים והכורדים. ערבים המסוכסכים זה עם זה פונים לפעמים ליהודי שיפוט ביניהם במקום שיפנו לשופט טורקי. כל ארץ-ישראל מדברת על התוכנית הלאומית שלנו. הרי אנחנו יורשי הארץ ואדוניה מאס ומתמיד. מספר החיילים הטורקים היושבים בירושלים בימים אלה אינו רב - כ-600 איש. כבר עתה היהודים הם רוב האוכלוסים בירושלים [לפי האומדנים המקובלים 28 אלף מתוך 45 אלף תושבי העיר]... האקלים יוצא מן הכלל, הקרקע אינה קשה, ואוחם שכבת הרקבובית שבהרים, שעליהם היו פעם טרסות פוריות, נסחפה אל ערוצי הנחלים. עכשיו פורחים בישראל תפוחי זהב. אפשר לעשות הכל בארץ הזאת. את האיש הנהדר הזה נשמור בזכרוננו בשביל משימות בעתיד...

[10 במארס, 1897] הבחירות אתמול בקוריה החמישית נסתיימו בניצחון האנטישמים בווינה ובאוסטריה התחתית לאורך כל הדרך... [למחרת] היהודים בווינה מדוכדכים היום... רוצים לכנס אסיפה גדולה... [למחרת] הישיבה של אתמול היתה מעציבה. כמה מן הזעיר בורגנים הקשישים רוצים להסתיר את היותם יהודים, הממשיכים להחזיק מעמד למרות הרמיסות. [24 במארס] שלשום, יום ב', לאחר הבחירות בליאופולדשטאדט, כשהביס ה"ליברל" [היהודי] את האנטישמי, היתה מהומה ברובה זה של יהודים. כמה כמופיות של אספסוף הסתובבו שם, ניפצו שמשות של בתי קפה, בזזו כמה חנויות קטנות. גם קללו והכו יהודים ברחובות. כשקראו על כך בעיתוני הבוקר, חושבני שהדבר גרם הלם לכלל היהודים - הלם שהתגברו עליו חיש מהר. המצב חייב להחמיר, והוא יחמיר. אכן, המיליונרים יחלצו בקלות מן הצרה, והלוא יהודי וינה, כרוב בני עמנו, הם טיפוסים של יהודי גטו, השמחים שםה יוצאים מן העניין כשרק אחת מעיניהם עטורה בפנס כחול.

[18 במארס, 1897] פגשתי את גידמן [הרב הראשי של אוסטריה, מתנגד לציונות] ברחוב. הוא ליווה אותי עד שער ביתי ובהתפתלויות-גוך ואינטונציות של ייאוש, הקשה: "הסבר לי מהי הציונות. אינני מבין אותה". אמרתי: "לא, לא אסביר לך עוד דבר. חבל על כל מלה". היו בפניו כמה הערות גרוטסקיות: הוא יעדיף שיהרגו אותו ליד בית-הכנסת בזייטנשטטנגאסה ולא ייכנע לאנטישמים, הוא "אינו רוצה לנוס על נפשו", ועוד פנינים ידועות מן הסוג הזה. הוא אף דיבר על "שליחותה של היהדות", שפירושה לחיות בפזורה בעולם כולו. על "השליחות" הזאת מדברים כל אלה שאוב להם במקומות מגוריהם היום - אבל אלה בלבד.

[20 במאי, 1897, מכתב לסולטאן] ... ראשית לכול, אין לראות בספרי על המדינה היהודית ניסוח סופי של התוכנית, הרי אני הראשון שמטדב שיש בו הרבה מן האידיאולוגיה. אני, סופר פשוט כמוני, זרקתי לאוויר העולם את הרעיון הזה, בלי שאדע כיצד העם היהודי יקבל אותו. הוכחה טובה ביותר לכך היא הצעתי שנתיישב או בארגנטינה או בארץ ישראל. ואולם מאז הפורםס הספר, לבשה התנועה היהודית החדשה אופי שונה והיתה לתנועה מעשית ובת-ביצוע... זה העניין בכמה מילין: אפ יעמיק לנו הוד רוממותו הסולטאן את התנאים ההכרחיים בשביל התיישבותם של אנשינו בארץ ישראל, אנו נקבל עלינו לםי הצורך להרים את תרומתנו להסדרם ולרווחתם דל הפיננסיים של האימפריה...

[23 במאי, 1897] התנועה מתחילה באמריקה. מיכאל זינגר, עורכו דל שבועון חדש... שולח לי ידיעות על אספות בניו יורק וכו'. ועידה של רבנים בראשותו של ד"ר גוטהייל [רב בית הכנסת רפורמי ידוע בניו יורק] הכריזה שהיא מתייצבת לימין תנועתנו. ב New York Sun היו ב-10 במאי מאמרים על הציונות. כשהראיתי אתמול לבנדיקט את הטור ב Sun, העיר ברוח טובה: "אתה משגע את כל העולם. ממש החלילן מהאמלן"...

[2 ביוני, 1897] שלשום ואתמול בניתי את Die ✡ Welt [עיתון העולם היהודי].לא היה כלום. היום יש עיתון עם דעוקן ברור. קראתי את כל יריעות-ההגהה, גם את "המודעות", חילקתי את כל הטורים. כלומר אין [עדיין] מודעות... מלאכת העימוד הסבה לי הנאה. אמש בשעה דש יצא העותק הראשון של Die Welt ממכונת הדפוס. אני מקדיש אותו להורי היקרים.

[23 באוגוסט, 1897] ...נראה אפוא מה יוליד הקונגרס [הציוני הראשון, בבאזל]. אם בעקבותיו יתחשבו המעצמות הפוליטיות בעניין, אם למשל יקרא לי הקיסר הגרמני לבוא אליו, במקרה זה אמשיך לפעול. אם לא, ואם גם מקרב יהודי-הממון לא תבוא נכונות להמשיך בפעולה שכשי להביאה למקום שהדיעה הקרבתי קורבנות אישיים וחומריים גדולים כל-כך, אז אפרוש. אם יציעו לי להיות נשיא הקונגרס, אקבל, אבן רק לפעם הזאת. גם אם אמשיך לנהל את הפעולה, אינני רוצה לשוב ולהיות נשיא של קונגרס [הרצל היה לבסוף נשיא של ששת הקונגרסים הראשונים]. האמת היא, ואני מסתיר אוץה מעיני כול, שלרשותי צבא של שנוררים בלבד: אינני אלא מנהיגם של נערים, קבצנים ועיתונאים עלובים. יש מהם שמנצלים אותי עד תום. אחרים כבר מקנאים בי או שאינם נאמנים. ואילו הסוג השלישי פורש ברגע שנפתח לפניו פתח לאיזו קריירה קטנה. מעטים הנלהבים שאינם מחפשים את טובת עצמם. עם זאת, אם תאיר למו ההצלחה פנים, אפשר שהחיל הזה יהיה בו די, והוא יהפוך אז חיש מהר לצבא חזק ומסודר. נראה אפוא מה יביאו לנו הימים הבאים.

[24 באוגוסט, 1897] משונה, אחת המוזרויות הנסתרות היא שבבאזל [בקונגרס הציוני הראשון] יתקבצו מרבית החוטים שטוויתי עד עכשיו. הכלר כאן [כומר ציוני ולפי הרצל גם אנטישמי], נוולינסקי יהיה כאן [אציל פולני שירד מגדולתו] וכל מי שבהנהגתי נטלו חלק בעשיית תנועת-העם. אחת המטלות שלי תהיה למנוע שיראו זה את זה יתר על המידה, שהרי הם עלולים לאבד מאמונתם בעניין ובי אם יבחינו באילו אמצעים דלים כוננתי את הבניין כפי שהוא היום. העניין כולו דומה ללהטוט של שיווי משקל, שלאחר מעשה נראה מובן מאליו כשם שנראה בלתי סביר לפני מעשה... יהיה עלי לפזז בין ביצים שאינן נראות לעין איש. 1 הביצה של N.Fr.Pr. שאסור לי להביך אותה ושאסור לי לתת לה פתחון-פה לדחוף אותי החוצה. 2 הביצה של האורתודוקסים. 3 הביצה של המודרנים. 4 הביצה של הםטריוטיזם האוסטרי. 5 הביצה של טורקיה, של הסולטאן. 6 הביצה של הממשלה הרוסית, שנגדה אסור שייאמר דבר שאינן חביב, אף-על-פי שמוכרחים להזכיר את מצבם העגום של יהודי רוסיה. 7 הביצה של העדות הנוצריות, בשל המקומות הקדושים. הנה סקירה של כל הקשיים שנאבקתי איתם עד עתה, ומיתוספים אליהם עוד כמה: הביצה אדמונד רוטשילד. הביצה חובבי ציון ברוסיה. הביצה של המתיישבים שאסור לקלקל להם אתה סיוע של רוטשילד, בהתחשב במצוקותיהן. נוסף על כלה אלה חילוקי השעות האישיים. וגם הביצה של הקנאות וצרות העין. אני חייב להפוך את העניין לעניין שאיננו אישי, ועם זאת אינני יכול לשמוט את המושכות מידי. זה אחד ממעשיו של הרקולס, אינני מגזים, שהרי אין לי עוד חשק לזה.

[3 בספטמבר, 1897, וינה, 3 ימים אחרי הקונגרס הציוני הראשון] המה פרחו וחלפו להם הימים האחרונים הללו, הימים החשובים ביותר מאז נתעבר אצלי הרעיון בזמנים ההם בפאריס... אם אמצא את קונגרס באזל בדיבור אחד - שאזהר לא להגותו ברבים - הריהו זה: בבאזל ייסדתי את מדינת-היהודים. אם אומר זאת היום בקול, יענה לי צחוק כללי. אולי בעוד חמש שנים, בוודאי בעוד חמישים שנה, יודו בכך כולם. יסודה של המדינה, בעיקרו של דבר, טמון במאוויי העם למדינה ואפ במאוויו שך יחיד בעל עוצמה מספקת ([מצרפתית:] המדינה זה אני, לואי ה-16). טריטוריה היא רק התשתית הגשמית; גם במקום שיש לה טריטוריה, תמיד המדינה היא משהו מופשט. מדינת הכנסייה מתקיימת גם בלי טריטוריה, שאם לא כן לא היה האפיפיור ריבוו. יצרתי אפוא בבאזל את הדבר האבסטרקטי הזה, הנעלם, משום כך, מעיני רוב הבריות. [עשיתי זאת] בעצם באמצכים מזעריים. אט-אט דיברנתי את האנשים אל הלך-מחשבה של המדינה והקניתי להם את התחושה שהם-הם האסיפה הלאומית. כבר לפני חודשים אחד הרעיונות הראשונים שלי בנוגע לביצוע שיש לבוא למושב-הפתיחה לבושים בפראק [בגד עליון רשמי לגברים] ועניבת פרפר לבנה. דבר זה הוכיח את עצמו להפליא. בגדי החג משווין לרוב הבריות סבר נוקשה, ומתוך הנוקשות הזאת ציד נוצר טון מדוד שאולי לא היו משיגים אותו בתלבושת מסע קיצית בהירה, ואני לא נמנעתי מלהעצים את הטון הזה ולהעלותו לסולם חגיגי.

[6 בספטמבר, 1897, בתא הרכבת בדרך לווינה] דבר שנזכרתי בו מבאזל. מתוך כבוד לדת הלכתי בשבת שלפני הקונגרס [הציוני הראשון] אל בית-הכנסת. ראש הקהילה קרא לי לעלות לתורה. ביקשתי ממר מרקטב ממראן, גיסו של ידיד בר מפאריס, שישנן איתי את [מיידיש:] הברכה. וכשעליתי אל הבימה הייתי נרגש יותר מאשר בכל ימי הקונגרס. המלים המעטות של הברכה בעברית חנקו את גרוני מהתרגשות יותר מאשר נאום הםתיחה ונאום הנעילה וכל הדיונים.

[17 באוקטובר, 1897] בימים ריקים אני רפה מכדי לרשום משהו בספר הזה, ואילו בימים מלאי עשייה אני עסוק מכדי לעשות זאת. כך הוא מידלדל והולך, בכוד התנועה מתעשרת והולכת. כשהחילותי לרשום את הרומן של חיי, שיקפו הדפים הללו את כל הצללים שחלפו על נפשי ואת כל האורות. עתה הכול מוחצן. אני מרגיש גם אחריות גדולה יותר כשאני מביע דעות על אנשים, שהרי הספרים הללו מן הסתם יהיו ביום מן הימים חומר בשביל תולדות היהודים... טיוטה (טעונה עדיין התייעצות עם הכלר). הוד רוממותו הקיסרית [הגרמנית]... ספרי Der Judenstaat שנתפרסם בראשית 1896, עורר בכל חלקי תבל תנועה שקוראים לה בשם התנועה התיונית. היא ריגשה הרבה מאוד אלפי אנשים. בשלושת הימים האחרונים של חודש אוגוסט השנה התכנסו בבאזל 204 נציגים של העם היהודי מכל הארצות. קונגרס זה של היהודים בחר בי לנשיא וניסח את התוכנית של הציונות: יצירתו של בית-מולדת המובטח על פי משפט הכלל בשביל היהודים שאינם יכולים או שאינם רוצים חהתבולל במקומות ישיבתם העכשוויים. והנה לפני ימים אחדים הועלתה בעיתונות האנגלית ההצעה לכנס ועידה אירופית לשם התייעצות ומציאת פיתרון לשאלה הזאת, הקיימת בארצות רבות כל כך. עיתונים בעלי מגמות שונות - כמו Pall Mall Gazette השמרני ו-Daily Chronicle הרדיקלי, הסכימו שוויידה כזאת נחוצה. עם פיתרון שאלת-היהודים תיפתר גם בחלקה שאלת-המזרח... אם אזכה בשיחה פנים אל פנים דומני שאוכל להסביר את כל הפרטים. תנועתנו, שהיא כבר נפוצה מאוד, נאלצת בכל מקום במאבק מר עם המפלגות המהפכניות, המרחרחות בה, בצדק, אויב. אנו זקוקים לעידוד, ולו רק עידוד שצריך להקפיד לשמור עליו בסוד. אני תולה את כל תקוותי בקיסר... בכל עת ובכל מקוט שהוד רוממותו יצווה עלי להופיע לריאיון, אופיע מיד. בציפייה וביראת כבוד עמוקה [,] המסור להוד רוממותו הקיסרית[,] ד"ר ת"ה... נשלח ב-22 באוקטובר [מכתב לגרוסהרצוג שמבקש להעביר את המכתב לקיסר]. האם תגיע תשובה???

[29 בפברואר, 1897] נורדאו כותב לי שהוא מנסה להתקבל אצל הקיסר הגרמני בעניין הציונות. אם ישיג זאת, הוא האישיות שבחזית המהלך שיצרתי אני. אני שלם עם זה. מן הדין שהמפעל יגדל מעל לראשי. אני משגר לו בכתב את הסכמתי ואף מבקש ממנו שילך גם אל פובדונוסצב ואל הצאר. כן אני כותב לו שברצוני לעשותו לנאמן הראשי של הבנק היהודי. קנאה היא עניין טיפשי, והרי אינני רוצה "להיעשות" מישהו. החלום העכשווי שלי הוא לכתוב מחזה בחרוזים (בנוסח הרנסנס)... [1 בדצמבר] היום קיבלתי מכתב מן הגרוסהרצוג מבאדן: הקיסר לא יכול לקבל אותי, אך ישמח לקרוא את החוברת שלי על קונגרס באזל.

[וינה, 13 בדצמבר, 1897, מכתב למקס נורדאו] ... הבנק הקולוניאלי היהודי צריך להיות בעצם הבנק הלאומי היהודי. התוספת "קולוניאלי" אינה אלא קישוט חיצוני, הבל, תווית עסקית. יש לברוא את המכשיר הפיננסי הלאומי, ואלם אם יאלצונו, כמו שאילצו את חיילי הרפובליקה [הצרפתית] הראשונה, לצאת לקרב בלי נעליים, עוד ננקום את נקמת מצוקתנו.

[24 בפברואר, 1898] ברוב הבטחתי לנורדאו בבאזל אני רוצה לתת לו את הנשיאות השנה, אף בניגטד לרצונם של ידידי; ואוחם רק אם יתחייב גם לעבודה השנתית השוטפת. הקונגרס איננו אלא שער של זהב שמלפניו ומאחוריו עבודה קשה ומאבקים קשים. מן הדין הוא שנוסף לכבוד הזהוב יקבל עליו גם את העבודה. ואולם עדיין אינני יודע אם יתאים לכך. את מה שהגשתי אני ידעו להעריך רק כשיבוא מנהיג אחר. עמדתי איתן בימים הרעים ביותר, שלו בימים הטובים ביותר. צריך גם עוד סגולות: לשתוק ברגע שאפשר להלהיב על ידי מלה אחת.לקיים את אומץ לבם של הבריות, גם בשעה שבלבך שלך אמרת נואש. לשמור ץמיד על רוח טובה כלפי חוץ גם כשהמצב קשה, להתהלך עם נבלים, להיות חשוף חקבצנים ולהידחות על ידי רברבנים. הקבצנים היו נוהגים כרברבנים אילו היה להם כסף, ולהיפך. ועל כל אלה - קנאה, בגידה, התקפות זדוניות והיעדר שכר - שהרי רק מפני שאני רודף כבוד עשיתי זאת, לא-כן? האם נורדאו יעמוד בזה? האם בזעמו לא יהרוס את מפעלי?

[12 במארס, 1898] החלו היריבויות. עוד לא סיימתי את ההכנות, וכבר מבקשים להדיח אותי... בישיבות הוועד הפועל מחליטים על עניינים פעוטים בלבד. שנירר עסוק מכדי שיוכל לעבוד בשביל הוועד. קוקש מטפל באופן פורמלי בדואר הנכנס... עם זאת, זה יהיה עוול גדול להפחית בערכם של עמיתי אלה. הם אכן עושים באמונה כל שהם יכולים. אלא שאין לנו די כסף בשבין פעולה גדולה. כספי השקלים מגיעים בקילוח דק, התביעות גדולות. את תוכניותי ואת פעולותי אינני מעלה אף פעם בישיבות, משום שבירנבאום רושם פרוטוקול בתור מזכיר-כללי ו"אוסף חומר" בשביל הדחפותיו בעתיד. הוא האויב הטיפוסי, אבלכ זה שאי אפשר הליפטר ממנו כי הוא מאיים שיגווע ברעב. אם לא יאכילו אותו כל ימי חייו הוא עוד יעשה הרבה בושותלתנועה. אבל אולי יעשה זאת ממילא. | עיקר תרומתילתנועה היא שאני צקנה לה יוקרה. האמצעים קיימים להלכה, אבלא ינם קיימים למעשה. נזילותם העתידה של האמצעים הללו עושה בזכותי כבר עכשיו רושם כלשהו... החוכמה היא להעניק תמיכות, למשוך אלינו את השמשים של בעלי העוצמה ומה לא - והכול היום, כשיש לנו רק פרוטות עלובות... | אני עייף, הלב לא בסדר.

[26 במארס, 1898] ... קלנר, היקר והטוב שבידידי... סיפר לי באחרונה זכרון-נעורים מן ה"חדר". באחד השיעורים, כשהגיעו לפרק "אז ישיר משה", שמות ט"ו, שקע בחלום. מיהרתי לקרוא את הפסוק והוא ריגש אותי מאוד. בן-רגע עלה בדעתי לכתוב דרמה תנ"כית - "משה". הץנאים במצרים, המאבק כלפי פנים וכלפי חוץ, היציאה, המדבר, מות משה. אני רואה בעיני רוחי איש גדול, מלא חיים, משכמו ומעלה, שקול, בעל חוש-הומור. הדרמב - כיצד נםלה רוצו וואף על פי כן הוא נשאר עומד איתן, נשען על רצונו. הוא המנהיג, צשום שאינו רוצה להיות כזה. הכול נשמעים לו, משום שאין הוא מבקש דבר לעצמו. לא היעד עיקר לו, כי אם הנדידה. חינוך באמצעות הנדידה. מערכה ראשונה: שובו של משה למצרים. התנאים, מצבם העלוב של בני ישראל, משה ממריד אותם במר-לבו. מערכה שנייה: קורח. מערכה שלישית: עגל-הזהב. מערכה רביעית: מרים. מערכה חמישית: מות משה. מראות פאר במדבר: ארון-הברית, אחר כך עצמות יוסף בראש המסע. משה המזדקן נזכר שוב ושוב בקורח, בעגל-הזהב, תמיד אותם סממני עבדות. הוא מתעייף מכל זה, אך הוא בכל זאת חייב לחזור ולחדש את כוחותיו, כדי למושכם אחריו הלאה. זו הטרגדיה של המנהיג, של כל מי שמנהיג בני אדם ושאינו מדיח.

[12 במאי, 1898] עבודת הבנק החלה. שוב אני עושה כאן מעשה-להטים, חידוש פיננסי-טכנולוגי. ההחתמה הארעיתעל [מניות של] בנק שהפרטים עליו אינם ידועים כלל, אינה אלא הקמתו של סינדיקט הנפקה עממי. [מצרפתית:] אני שאול-תחתיות אם לא אוכל להניע את העליונים. כאשר בעלי הממון הגדולים מהססים, מראש אנו קוראים ומעליםאת בעךי הארנקים הקטנים. הטוב שבעניין, אם יצלח, שאיננו נתונים בידיהם של כמה בנקאים גדולים. הבנק יהיה שייך אפוא לקונגרס. המערכה הזאת על הבנק, על שלביה, י' בה גם משהו הדומה למלחמה. כוונות עמומות, תוכנית ברורה יותר, הכרזות ראשוניות, גיוס, הקמת עמדות קדמיות, היתקלויות ראשונות, קרב - כל אלה מתערבבים זה בזה בסרבול נוראי או בקלילות מגוחכת. לעתים אתה נדחף יותר מדוחף, בעצם אינך מאמין שזה קורה, ופתאום אתה מוצא את עצמך בתוך כל זה.

[12 במאי, 1898] תמיד אני נזכר בדברים של חברי לאון קלנר, דברים שאז כעסתי עליהם מאוד, והוא עצמו מתחרט מאז שאמר אותם. כשביקשתי לפני שנה וחצי להעמידו בגליציה בתורמועמד לבחירות לרייכסראט, דחה זאת מתוך ספקות: כל התנועה אינה המולה! אכן, הכול רעש, אמרתי לו ברוגז. לאמתו של דבר, רעש זה הרבה מאוד. רעש מתמשך כשלעצמו הוא עובדה הראויה לציון. כל ההיסטוריה העולמית אינה אלא רעש. רעש של כלי נשק, הרעש של אידאות הצועדות קדימה. צריך להפיק תועלת מן הרעש, ועם זאת - לבוז לו.

[12 במאי, 1898] רוב בני האדם אינם חוזים את צירופי הדברים העומדים להתרחש. הם רואים רק את צירופי הדברים העכשווים, לא את אלה שבעתיד. לכן קשייה של התנועה גדולים כל-כך, ולכן, אם אשיג תוצאה כלשהי, ייראה הדבר מוב מאליו כל-כך. שהרי אז יהיו החוטים הבודדים ארוגים כאריג, ופיסת הבד איננה מרשימה במיוחד. ולכן אקצור כפיות טובה רבה כל-כך. מה שקיים היום בחלקים חסרי שימוש, כלומר אינו קיים כשלמות, ובלעדי לא היה בא לעולם, יהיה אחר-כך "צירוף דברים עכשווי" ובעתיד לא ירשים איש.

[1 ביולי, 1898] אני חוכך בדעתי להציב לפני התנועה יעד טריטוריאלי קרוב יותר, אם כי ציון תישאר מטרה סופית. ההמונים העניים זקוקים לעזרה מיידית, ואילו טורקיה אינה אבודה עד כדי כך שתיענה לרצונותינו. אכן, בזמן הקרוב צפויה לנו בטורקיה הכרזה עוינת. הם יאמרו שאין בדעתם לתת לנו את ארץ-ישראל. על כן עלינו להעירך תחת דגל-ציון לקראת יעד שאפשר להשיגו במהרה, תוך שמירה על כל תביעותינו ההיסטוריות. אולי אנו יכולים לדרוש מאנגליה את קפריסין, להביא בחשבון את דרום אפריקה או את אמריקה - עד שטורקיה תתפורר. [מצרפתית:] הדבר עוד טעון חריש עמוק. לדבר על כך עם נורדאו לפני הקונגרס [הציוני השני].

[10 ביולי, 1898] יש כל מיני מחאות נגד בית הקונגרס בבאזל, שאני רוצה שמרמורק יתכנן... בית היהודים בבאזל יהיה אחד מן המראות הבולטים בשוויץ, אך בראש ובראשונה יהיה סמל לכלל היהודים. עם העמים חייבים לשוחח בשפה ילדותית: בית, דגל, שיר - אלה סימני התקשורת... | האמנות המדברת אלי עתה יותר מכל היא האדריכלות. לדאבוני אינני שולט בכלי הביטוי שלה. אילו למדתי משהו - הייתי עכשיו אדריכל.

[5 באוגוסט, 1898] מכתב אל בנדיקט (לכונינגן) [מראשי העיתון שהעסיק את הרצל] ... לי עצמי היה נוח למדי לעשות את עבודתי הספרותית בבידול גמור מפעילותי הפוליטית. לפיכך גם המרושעים לא יכלו לרנן אחרי שאני פוליטיקאי מקצועי - זן המאוס עלי מאוד. ואני מקווה שאוכל להמשיך ולהישאר בשקט במחיצת הפלייטונים שלי,אף-על-פי שעשיתי למען רעיון גדול וסייעתי לו לעמוד על רגליו כביכול. הלוא גם דחיתי מנדטים לרייכסראט, וגם אם אני רוצה לעזור ליהודים העניים, אני מעדיף לכתוב מחזות תיאטרון.

[2 בספטמבר, 1898, קונסטאנץ] הקונגרס [השני] חלף. תחושה של תשישות עמוקה. הישיבה האחרונה עד חמש בבוקר... | היומון הזה לוקה בחסר, אני חש בזה. חסרה בו סערת ההתלהבות שיכולתי להנציחה מיד לאחר מעשה, אבל אני שוכח אותה אחרי זה. גם היסוד הדומם חסר, ורגעי הייאוש שעשויים היו לעורר יותר עניין אצל קוראי הרשימות הללו בעתיד.

[18 בספטמבר, 1898, אישל, שיחה עם בילוב, דיפלומט גרמני, שר החוץ של גרמניה דאז, לימים קנצלר גרמניה] ... גם הוא [בילוב] מאשר את מה שאוילנברג כבר אמר: שהקיסר בשום פנים אינו אנטישמי כפי שהשמיצוהו. הוא רק נגד היהודים ההרסניים. כך הגענו אל הסוציאליזם, ואני הבהרתי את עמדתי שאיוולת היא מצד היהודים להצטרף אל הסוציאליזם, כי הוא יתנער מהם עש מהרה. והרי היהודי ביסודו איננו סוציאליסט. משה, בעשרת השיברות שלו, יצר את הסדר החברתי האינדיווידואליסטי, והיהודים היו ונשארו אינדיווידואליסטים. גם זה מצא חן בעיניו. הטא ציטט את היינה, שדיבר על "פרחחי השוויון". היהודים, אמר בילוב, לעולם לא ישלימו עם השוויוניות. פעם דיבר עם מנהיג של סוציאליסטים על מדינת העתיד הסוציאליסטית. היא תיראה כמו שדה פרגים שבו יקוצץ ראשו של כל פרחשיבלוט בגובהו. מדינה זו אף תהיה משעממת ומחוסרת כשרונות... הוא [בילוב] התרשם כשסיפרתי לו שהסטנו את הסטודנטים באוניברסיטה של וינה מן הסוציאליזם. אולי היו כאלה שהאמינו שיתקינו "שם" את מדינת העתיד הסוציאליסטית [אולי הכוונה לנחמן סירקין], ואולם אני לא בדעה כזאת. יש דברים שאולי נוכל להתקין שם טוב יותר מאשר בחברה מן המין הישן, אבל בסך-הכול יצטרך הכול להישאר כשהיה. לו חשבתי אחרת, אכן הייתי אוטופיסט.

[29 בספטמבר 1898, בתא הרכבת להולנד] מתברר שליהודי צרפת אין תקנה. הם מסיקים את תנוריהם בעת של מיטותיהם. הם מחפשים מגן אצל הסוציאליסטים ואצל מחריבי הסדר הבורגני הקיים. צדוק [רבה הראשי של צרפת] היה שבע-רצון שלא מדובר עוד בדרייפוס כי אם בזולא ובפיקאר. [למחרת, האג] יהודי צרפת לא ילכו איתנו בשום אופן. בעצם אינם עוד יהודים. מן הסתם גם צרפתים אינם. כנראה יהיו למנהיגים של האנרכיה האירופית.

[האג, 30 בספטמבר 1898] שוב נסעתי דרך השדות מדיפי הבטשם של הולנד. אלא שהפעם הדברים שונים מבעבר. ב-1885 הייתי בעל-חלומוץ צעיר ריק מתטכן שהבחין רק בצורתם החיצונית של הדברים. היום הארץ אומרת לי משהו אחר. אני רואה לפתע עיר עולה מן השפלה, בלי הר, בלי נהר, בלי ים, בלי עילה כביכול. זאת האג. הוכחה שהרצון הוא המעלה הרים. אם אצביע על נקודה כלשהי ואומר: כאן תהיה עיר! ותקום כאן עיר. הולנד כולה היא הוכחה למה שהאדם יכול להעלות מתוך קרקע סרבנית. צעיר מאוהב, בכל אישה שנקרית בשרגו הוא רואה את אהובתו. כך גם אני: כל דבר עכשיו יש בו גירוי ומזכיר לי את הרעיון שלי.

מדינה יהודית, הרצל ואתגר הלאומיות / יורם חזוני (27.2.2021)

- רוב הספר (הלא ארוך הזה, 159 עמודים ללא ההערות) הוא בעצם מבוא וכתב הגנה לטיעון בפרק האחרון - הרצל רצה מדינה יהודית ולא מדינת היהודים. חזוני טוען שההתנגדות ל"מדינה יהודית" נובעת מאי הנוחות שאנשים חשים מהעובדה שהמדינה מקדמת בראש ובראשונה את האינטרסים והשאיפות של העם היהודי. לדעתי חזוני תוקף כאן איש קש. רוב ההתנגדות ליהודית נובעת מהקונוטציה הדתית שמעוררת סלידה בקרב הרוב החילוני ולא מהקונוטציה הלאומית. הרוב יותר פוחד שיהיו כאן חוקי דת מאשר שהכיבוש ימשיך או שתהיה גזענות כלפי הערבים. הימין בוודאי לא חושב כך, לפיד גם אינו חושב כך, אולי יש מי שבשמאל חושב כך אבל הם בוודאי מיעוט - הח"כים הקיצוניים ביותר בעבודה, מרץ והערבים. כמה זה, 20% מהבוחרים? מה שכן, סמנטית, מעניין לגלות שהחיבור המפורסם של הרצל נקרא כמעט בכל השפות (גרמנית, צרפתית, אנגלית ועוד) "המדינה היהודית" ולא "מדינת היהודים", כמו המונח המוכר לנו מעברית. בגרמנית מילולית זו מדינת היהודים, אבל באותה תחילית הרצל השתמש כדי לציין דברים יהודיים אחרים ולא דברים *של יהודים* אחרים ולכן אנחנו יכולים להיות די בטוחים בעניין זה. בכתביו אחרים שלו ובנאומיו הוא השתמש במונחים הגרמניים של "יהודית" ו"היהודים" באופן חליפי, עבור אותם צירופי סמיכות כמו הקהילה היהודית (של היהודים) או השאלה היהודית (של היהודים). הגרסה העברית של הספר אמנם נקראת מדינת היהודים, אבל גם שם המילה יהודית משמשת במילה נרדפת ל"של היהודים".

- הסיפור על קורות הרצל לפני הציונות והתגבשות רעיון הציונות אצלו - מרתק. הספר הזה ממחיש לי כמה למדתי דברים שגויים לגבי הציונות בבית הספר: ישראל לפי הרצל הייתה מדינת יהודית ולא מדינת היהודים, הרצל חתר נגד הזרם גם בקרב חילונים שתקפו אותו כי חששו שארצות מוצאם יראו בהם בוגדים (ולא רק ספג התנגדות דתיץ מרבנים), הקונגרס הציוני הראשון היה בבאזל ולא במינכן כי יהודים ליברלים בגרמניה איימו לתבוע את הרצל, הרצל החל להרגיש משיכה למסורת היהודית מרגע שהחליט לחתור לרעיון הציוני (ולא היה מתבולל גמור עוד), "הכשרת הלבבות" של אחד העם לא הייתה מעשה פאסיבי חסר משמעות אלא משהו דומה למה שהרצל הבין - שמדינה קיימת קודם כל במוחם וברוחם של אנשים אם כי כן למדנו שאחד העם התווכח עם הרצל על הדרך (ולא במושבות הקטנות שקמו בא"י בתחילת המאה ה-19 שהרצל אגב התנגד להקמת המדינה בצורה זו).

- האם הרצל הליברל והמשכיל החילוני כיוון למדינה שהקשר בינה ובין המסורת היהודית אפסי? לפי חזוני, ב-9 השנים שלפני מותו הרצל מעולם לא טען בעד התבוללות ותמיד טען שאל ליהודים לוותר על מורשתם המפוארת ושיש לדאוג שהדור הבא יהיה קרוב יותר ליהדות מהוריו. כך למשל, בקונגרס הציוני הראשון אמר: "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים". הרצל גם לא היה מתבולל לחלוטין, בילדותו ביקר עם אביו בערב שבת בבית הכנסת. בסיפור הקצר שכתב, המנורה, סיפר על "אדם שכבר מזמן הפסיק להיות אכפת לו ממוצאו היהודי או מדת אבותיו... אדם שעמוק בנפשו חש את הצורך להיות יהודי... בראשונה לא הודה בכך אל-נכון... אף לבסוף חזקה עליו אהבה זו עד כדי כך... שלא נותר אלא מוצא אחד בלבד... והוא, לשוב אל חיק היהדות". יש גם רושם מכתביו שהוא לא היה אתאיסט, הוא מדבר על אלוהים לא מעט. הוא אמנם לא היה דתי והיה ליברל, אבל ראה חשיבות בחינוך מסורתי (כפי שעולה מסיפורו המנורה) ובוודאי לא היה אנטי מסורתי. הוא מאוד העריך את יהודי ימי הביניים שהצליחו בזכותם זהותם היהודית להחזיק באורך רוח בפרעות שעשו בהם, "מעין שלמות פנימית שאבדה לנו". ככל הנראה המקור לטענה שהרצל היה מתבולל אנטי מסורתי מגיע עוד ממתנגדיו הפוליטיעם בתנועה הציונית דוגמת אחד העם, שהטיחו את הדברים האלה בו כעלבון. הוא נמנע מלתאר במדויק וכנראה במכוון את תפקיד הדת במדינה כשי למנוע חילוקי דעות, למרות שכן טען שיהיו מרכזיים דתיים גדולים בירושלים. ודי ברור שהוא דחה את המונח "מדינת כל אזרחיה". לפי חזוני, המדינה ה"יהודית" של הרצל היא מדינת "שומר" של העם היהודי, המזוהה עם העם ופועלת לחצלץ אותו ממצוקתו, ובהמשך הדרך גם תפתח סממנים תרבותיים יהודיים. המטרה העיקרית - שמירה על העם היהודי. מה הופך את היהודים לעם? "אנחנו מזהים את עצמנו כאומה על פי הדת" (יומנו של הרצל). הוא התנגדלקבל יהודים שהתנצרו כחברים בהסתדרות הציונית. "מעולם לא חשבתי ברצינות להמיר את דתי או לשנות את שמי". הוא קיווה שהרבנים יהיו מנהיגי הקהילות שיעלו לישראל. "אנו לא נוותר על מנהגינו היקרים לנו, אלא נגלה אותם מחדש". הוא קיווה לבנות את בית המקדש בירושלים. פוליטית גם היו לו בריתות עם הגורמים הציוניים הדתיים, והוא התייחס לדתיותם בכבוד רב. לסיכום, הרצל לא נראה שתמך בהפרדת הדת מהמדינה. הוא תמך בדת ממוסדת, ולא חשב שתפריע לשוויון ולכבוד שינתנו לזרים שיגורו במדינה. דת כמו באנגליה, גרמניה ואוסטריה.

-חזוני טוען שהשקפת המדינה הלאומית מקודמת בתנ"ך, ושאף הלאומים האירופאיים התפתחו כלאומיים עצמאיים בגלל שהכנסייה הקתולית הושפעה מרעיונות התנ"ך. זה כמובן נכון שהתנ"ך הראה תהנגדות עקבית לריאיון המלוכה, אבל האם מרגע שהייתה מלוכה הוא בתנגד לרעיון האימפריאלי? אם זה נכון אז איך זה שבשיא תפארתם של היהודים בתנ"ך, ימי שאול, דוד ושלמה, ישראל הייתה אימפריאליסטית? או לפחות כך נדמה מהכתוב... בהקשר זה מעניין שיוון מעולם לא הייתה מדינה לאומית, או ערי מדינה או אימפריה (הלניסטית, מוקדון). לפי חזוני, ארה"ב היא אימפריה בגלל הסדר העולמי שהיא כופה, וכך גם האו"ם. ואם לפי חזוני מלחמת 30 השנים שהסתיימה בשלום ווסטפליה הייתה מלחמה בין מדינות הלאום המתגבשות (ביניהם צרפת) וצבאות גרמניים וספרדיים אימפריאליסטים, למה הוא טוען בהערה שלואי ה-14 כן רצה אחר כך להקים אימפריה? איך זה מסתדר עם היות צרפת מדינת לאום לא אימפיאליסטית מתגבשת? מה שכן, ההפרדה הדיכוטומית בין לאומיות לאימפיאחיזם מסתדרת לחזוני מצויין עם ההגנה על הלאומיות - הוא טוען שרבים מאשימים את הנאציזם (והאפרטהייד והעבדות בארה"ב) כתוצר של לאומיות מוגברת, כשלמעשה

היטלר סלד מהלאומיות של האנגלים והצרפתים, ובמקום זה קידם את האימפיריאליזם הגרמני ההיסטורי (הרייך השלישי כהמשך לרייך הראשון, האבירים הטווטונים וכו'). חזוני טוען שגם *הליברליזם* שואף לסדר עולמי חדש אנטי לאומי, ולא סובל את מדינת הלאום. לטעמי די מופרך, והליברליזם בסוף גם לא שורד *ללא* מדינת הלאום.

- יש לי הצעה אחרת - כל לאום שאף למדינה לאומית, וכל לאום גדול וחזק מספיק שאף למדינה אימפריאליסטית. אין כאן שום אידיאולוגיה של ממש... היהודים היו תמיד קטנים מדי בשביל להיות אימפריה, חוץ מבזמן האימפריה הקטנה של שלמה. איך זה מסתדר עם העידן המודרני? גם היום ארה"ב היא אימפריה רק בדרכים המודרניות של השפעה כלכלית ואיום צבאי. עוד הצעה, לפי דבריו של חזוני עצמו: בהערה 31 בעמ' 171 חזוני טועו ששילר הגרמני ניסה לחזק את רעיון הגרמניות על חשבון רעיון המדינה, כיוון שגרמניה אז הייתה מפוצלת למדינות זעירות ומסוכסכות. כלומר, אולי הרצון להפוך לאימפריה קיים אצל מדינות שמלכתחילה היו מחולקות למדינות שונות מפאת גודלן ולכן גם הרעיון של המשינה העצמאית היה פחות טבעי להן - רוסיה, ארה"ב, בריטניה, גרמניה. מדינות קטנות סובלניות יותר לרעיון של מדינות הלאום הלא אימפריאליות כי אצלן הרעיון הזה עבד מצוין.

- הרצל היה שמרן! הלך אחרי מונטסקייה ולא רוסו... מעניין... כלומר, הלאום לפני המדינה, משינת לאופ ולא מדינת כל אזרחיה, יהודי צרפת הם יהודים לפני שהם צרפתים. בבית הספר לימדו אותנו שיש ויכוח סביב השאלה מהי מדינת ישראל, כש"מדינה יהודית" העלתה תחושת קבס אצלנו, כאילו משובר במדינה דתית, בעוד מדינת היהודים הייתה בסדר - מדינה שיש בה רוב יהודי, שזו בעצם מדינה דמוקרטית ללא סממן יהודי. זה די נוראי כשחושבים על זה.

- חזוני טוען שלא סתם הרצל היה שמרן - זו הייתה הדעה המקובלת בזמנו, כל דמוקרטיה יש לה ביטוי פרטיקולרי של הלאום שהיא מייצגת. רק שזה לא מסתדר עם הטענה שלו לחזון הסדר עולמי חדש לאחר מלחמת העולם השנייה. חזוני צודק אבל שמדינות אירופה המערביות לא סובלות את הלאומיות. האם זה בגלל הסדר הלאומי החדש, או שמא בגלל החשש שלהן מההשלכות המוחשיות מאוד שכבר ראינו לתחושות פרטיקולריות ולא גלובאליות? לדעתי זה האחרון.

- אני לא סובל את הטיעון של חזוני והרבה מהימין שחוקי היסוד עברו בכפייה וללא דיון ציבורי. הלו! הם עברו בפאקינג כנסת. ככה כל החוקים במדינת ישראל עוברים. והם כל כך לא משוריינים שאם באמת הציבור לא מרוצה מהם הוא יכול לשנות אותם בנקל. רק שאף אחד לא משנה אפילו פסיק בהם.

- הרצל הסטודנט בוינה היה סוג של לאומן אוסטרי-גרמני, שתמך בעליונות התרבות הגרמנית באימפריה האוסטרו הונגרית, עד שהלאומיות הגרמנית החלה להוקיע יהודים. מדהים. לפני האנטישמיות הייתה הלאומיות הגרמנית ליברלית ונאורה, לכן זה לא באמת מפתיע... בזכותה הצליח אביו להיחלץ מעוני בסרביה.

- נפוליאון יצר את "צרפתים בני דת משה" ב-1807 כשכינס "סנהדרין" של 71 רבנים ומנהיגים יהודים וכפה עליהם להכריז כי ישראל אינה אומה עוד.

- "רצונם של רבים מיהודי גרמניה למחוק את זכר העובדה שפעם היו היהודים עם, הוא שהיה הקרקע הרעיוני עליו נעשה תאודור הרצל לאנטי-מהפכן הגדול ביותר שידעה היהדות האירופאית מעודה".

- צרפת שלאחר המהפכה הצרפתית במאה ה-19, נשמע די עוינת ליהודים, אולי הכי עוינת לאירופה. ממכתב הסנהדרין שנפוליאון כפה על הרבנים בתחילת המאה ועד הספר "צרפת היהודית" שהאשים את יהודי צרפת בכל קטסטרופה שהתרחשה מאז המהפכה, ונקב בשמות 3000 אישים יהודים בעלי כוח באימפריה היהודית הסמויה בצרפת. וכמובן - בסוף המאה, פרשת דרייפוס.

- הרצל דחה את רעיון האמנה החברתית, שבכלל לא היה ישים בהקמת המדינה היהודית. האמנה החברתית קידמה לפי חזוני רעיונות הרסניים שמנעו מהיהודים לשמור על יהדותם, כי בשוויון שהיא כופה באלימות אין מקום לפרטיקולריות. הרצל טען שהמדינה מובססת על החלטתו המודעת של היחיד להזדהות עם המדינה (ולא כפיית אמנה בהסכמה שבשתיקה), אפילו כשהיחיד אינו נמצא במקום האובייקטיבי שבו נמצאת המדינה, דהיינו בשטחה. הוא השתמש במושג הרומי נגוצריום גסטיו - "ניהול העניינים" - שמדבר על סוג של אפוטרופסות, ניהול ענייני אדם שחא יכול לנהל את ענייניו בעצמו. המנהל לא קיהל ייפוח כווט אנושי, הוא פשוט פועל מכורח עליון. "מטרת השומר ["האפוטרופוס"] היא רווחת הבעלים, שהוא העם".

- הרצל האמין שהמדינה צריכה להיות ארץ מובטחת אמיתית שבה היהודי יוכל לתת דרור לכוח היזמות שלו. אה והוא גם חשב שצריך לטפח את הדת על ידי קידום מרכזי אמונה (כמו מכה), ושקל אפילו להקים בית מקדש בירושלים. "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים".

- הרצל האצין שעדיפה כאן רפובליקה אריסטוקרטית על דמוקרטיה בגלל שלעם אין כל ניסיון שלטוני. חוסר הצלחתו בגיוס האריסטןקרטיה היהודית, למשל הברון רוטשילד, הביא אותו לחתור לתנועה פוליטית עממית יותר ולגיוס הון מההמונים.

- חזןני מתאר כיצד מרגע שהצעדים של הרצל הפכו ממשיים בכיוון של הקמת ריבונות, כמו למשל כינוס קונגרס לאומי, יהודים רבים שהיו לפני כן בעדו נמנעו וחלק אף התנגדו ותקפו אותו, הכל מפאת חששם לפגיעה מאמצי ההשתלבות שלהם במדינתם הנוכחית. הגלות איימה לחסל את רעיון המדינה הציונית באיבו. מעניין שזה משהו שלא ממש לומדים בבית הספר. כן לומדים שרבנים התנגדו לרעיון בגלל קירוב הגאולה, אבל לא לומדים שחילונים עצמם התנגדו לרעיון כי חששו שמדינותיהם יראו בהם בוגדים. הגונגרס הראשון היה בבאזל ולא במינכן עקב איום היהודים לתבוע את הרצל.

בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים - למה? כי הרצל הבין שמשינה זה קודן כל הישג רוחני, אמונה של העם, ורק אחר כך טריטוריה פיזית. וזה שהוא הצליח לגרום לאנשים להאמין שבאמת מדובר בקונגרס מייצג של העם, זה מבחינתו הניצחון שהביא להקמתה של המדינה כבר שם. ובאותו שורה שהוא כתב את המשפט המפורסם על באזל הוא גם כתב - בעוד חמישים שנה ידעו זאת כולם. והוא צדק בול, אחרי 51 שנים הוקמה המדינה.

- ביקורת מעניינת של אחד העם על החוסר בתרבות יהודית בדרך של הרצל: "... באופן שמדינת היהודים תהיה לבסוף משינת האשכנזים [דהיינו גרמנים] או צרפתים מזרע היהודים..."

- ויצמן הסוציאליסט התנכד לשיטות השמרניות של הרצל, של פנייה לבעלי ממון ומנהיגי אימפריות. האגודה המדעית היהודית-רוסית של ויצמן הטיפה נגד "נימות הלוואי הזעיר-בורגניות, השמרניות והקלרקליות הדוחות" של התנועה הציונית של הרצל.

- הרצל חשב שהדת היהודית צריכה להיות ממוסדת במדינה היהודית כמו שהצבא ממוסד או כמו שהכנסייה הנוצרית ממוסדת באוסטריה, בגרמניה ובאנגליה - כשאינה שותפה לגבלת ההחלטות.

- הרצל טען שהיהודים המסורתיים עוד יצמיחו את "הציונים הטובים ביותר", משום ש"הם לא שכחו עדיין את המסורות הלאומיות העתיקות ויש להםרגש דתי עז". חוזה או לא חוזה?

- הרצל לא כתב את החזון האוטופי של אטנוילנד כי היה חוזה תמים והזוי - הוא כתב אותו כדי להמשיך ולעורר השראה בקרב תומכיו שכבר לא מבינים לאן הולכים ומה מניבים מאמציו למדינה היהודית. והוא כתב אותו גם כדי להפיס את החששות העותמאניים ממדינה יהודית ריבונית, ואת החששות של הנוצרים.

כל התלמוד על רגל אחת / אורי בריליאנט (19.2.2021)

- התייאשתי בעמוד פב (82) מתוך תפו (486) עמודים, כלומר אחרי 17%. למה? כי במסכת ראש השנה הכותב אמר "עד כאן עסקנו ברעיונות, עכשיו נתמקד יותר בטכניקה" (היקשים לוגים וכד'), והמסכת עצמה עוסקת בתארוך השנה, נושא לא מאוד מעניין וגם די ארכאי... ואז הבנתי שרוב הנושאים בספר הולכים להיות כאלה :( למרות שההגשה מאוד מאוד ידידותית (בדפדוף קדימה רואים למשל השוואה לעקרונות התכנות FIFO מול LIFO), הנושאים שהגמרא עוסקת בהם פשוט לא מספיק מרתקים לטעמי. אולי צריך אמונה חזקה ורצון לעשות את מה שאלוהים ציווה עלינו באמת כדי להצליח להתמיד בזה... על אף זאת, הספר באמת ידידותי למשתמש החילוני ומותאם למי שכלל לא מכיר את ארון הספרים היהודי ובכלל מושגים יהודיים כמו שבת ותפילות. רהוט וקולח. יש בו רק את הדף הראשון מכל מסכת, כשיש 37 מסכות בסה"כ בתלמוד 2711 דפים.

- לא, אני לא חוזר בתשובה. אני חילוני "אחד-העמי", מתעניין ומקבל הרשאה מהמסורת והתרבות היהודית. חוץ מזה, איך אזכה להתווכח עם יהודים אחרים אם לא אדע בעצמי ממקור ראשון על היהדות? יהודים אוהבים להתווכח... הדברים למטה הם כמובן פירוש אחד של הכותב, ולא דברים מוחלטים.

- אז מה הפואנטה? קוראים משפט אחד מהדף הראשון שזה המשנה ללא הפירושים, ואז מהר מאוד נכנסים לעומקו של דיון פילוסופי - מהי מלאכה? בכמה מצבים אפשריים שני אנשים מוסרים משהו אחד לשני? מהו פתח, ומהי פרצה? הבסיס לדיון, כלומר התיאוריה הפילוסופית הבסיסית, היא תמיד התורה. כמובן שממנה יצאו הרבה גישות פילוסופיות שונות שלפיהן ניתן לנתח באופן שונה כל סוגיה. למשל שמאי והלל תמיד היו מתווכחים ביניהם, הלל דגלו יותר בגישת "התורה ניתנה כדי לחיות אותה" (אינטואיציות בסיסיות חשובות) בעוד שמאי דגלו בגישת "ציויי התורה מקודשים בפני עצמם, השמיים לפני הארץ". עוד גישות שונות להסתכל על סוגיות - איש ההדר ואיש האמונה של סולובייצ'יק, או הפשט של רש"י מול דרש. הויכוח הוא על הפירושים השונים של ל-מה המשנה התכוונה כשדיברה על מה שהתורה התכוונה, כל אחד מגיע עם גישות שונות, ועל זה מוסיפים פלפול של הטענות שהועלו, אם לוגי ואם לשוני, וכל טענה מבססים על מקור - התורה, ברייתות, תוספות, מסכות אחרות או המציאות. מכיוון שארון הספרים היהודי הוא עצום, והתורה די ארכאית ולא מכבידה במילים, קל לראות איך ניתן להתווכח כמעט על כל דבר.

#מסכת_ברכות

- היום החדש מתחיל בלילה ולא בבוקר, ואולי בגלל זה שולחן ערוך אומר "יתגבר כארי לעמוד בבוקר לעבוד את בוראו", הלילה הוא רק הכנה לבוקר ולא מנוחה ממנו, לא צריך להתרסק בלילה אל המיטה.

- שתי השקפות עולם - איש ההדר ואיש האמונה של רבי סולובייצ'יק - ראו רשמים מהספר למטה. איש ההדר בונה ועושה לבדו, על פיו יקום דבר. איש האמונה מקבל את הדברים כמו שהם, עניו. שתי הגישות האלה קיימות כל הזמן בחיים שלנו, ברגעים שונים, ועל פיהם אפשר גם לחשוב על מסכות רבות בתלמוד בדרכים שונות. זה משתלב עם הדברים מהספר הקודם שקראתי, חזרה בתי תשובה. נראה שמיכה גודמן (ראו ספרים למטה) מכוון לאיש ההדר, לפירוש משלנו של ההלכה, בעוד המסורת מכוונת לאיש האמונה, לקבלת הדברים מבחוץ כמו שהם, לענווה.

#מסכת_שבת

- איסור המלאכות בשבת נובע מאיסורי המלאכות בבית המקדש (שלפי התורה קשורים). יש 39 מלאכות כאלה, לא מדובר בסתם "עבודה קשה", לבשל היא אחת מהן. מכאן נבע גם עניין העירוב, של איסור הוצאת חפץ ממקום למקום. בישראל יש פחות בעיה כזאת כי בכל עיר יש חוט עירוב שתוחם את המקום שבו מותר לטלטל, אבל בחו"ל אין וזה ממש מורגש בשבת. למשל אסור לקחת מפתח מחות לבית, או להכניס בקבוק יין לבית אחר.

- חלוקה לאבות ותולדות - החלוקה הקלאסית של סיבה ותוצאה בפילוסופיה.

- רש"י, הפרשן הדיפולטי, מפרש בצורה מקומית, ולא מנסה לשמור על העקביות בין המסכות השונות.

- גם בעבודה, יש איש ההדר ואיש האמונה - איש ההדר עובד מתוך רצון לכבוש את העולם, ואיש האמונה עובד כדי שיאכל להאכיל את עצמו, כדי לשמר את הקיים. ואנחנו לפעמים כך ולפעמים כך. בשבת לא יוצרים וגם לא שורדים, רק נחים.

#מסכת_עירובין

- למה חז"ל מוסיפים איסורים מעבר למה שנאסר בתורה? תשובה אחת היא שאיסורי חז"ל הם גדר ביטחון מסביב לאיסורי התורה - אין בעיה אמיתית לעבור על הגדר אבל אז יש סכנה לעבור על איסורי התורה. תשובה אחרת היא שאיסורי התורה מלמדים על עיקרון, ואיסורי חז"ל שומרים עליו במקומות נוספים שהתורה לא התייחסה אליהם. זה לא הזוי או קטנוני כמו שזה נשמע - התורה אסרה על בפירוש על סבא להתחתן עם נכדתו, אבל לא על סבתא להתחתן עם נכדה. חז"ל אסרו על נישואי סבתא לנכדה, יש טוענים כדי שלא תהיה תחושה שגילוי עריות זה סבבה ואז גם דברים שהם איסור מהתורה ייעשו, ויש טוענים כי מטסבר בעוד מקום שבאופן כללי לפי אותו עיקרון צריך להימנע מתועבות כאלה, גם פחות חמורות, ולכן הם הרחיבו את האיסור גם לתועבה הזאת.

#מסכת_פסחים

- יש קשר בין חיפוש החמץ לאור הנר לבין החיפוש הפנימי הרוחני. פסח הוא לא רק סיפור היסטורי, הוא גם יציאה שנתית מעבדות ובחירה בחירות (חופש חיובי, לא רק חופש שלילי). החמץ מסמל את כל מה שגוזל את חירותנו הפנימית.

- לשון סגי נהור - לרע אין קיום אמיתי אלא רק ארעי, הוא רק היעדר של טוב. לכן לא נקרא לו בשמו ולא ננכיח אותו. חושך הוא היעדר אור. ולכן גם ללילה קראו במשנה אור, שזה הזמן שבו בודקים את החמץ.

חזרה בלי תשובה / מיכה גודמן (19.2.2021)

- אפשר להיות חלק מהסיפור היהודי מבלי להתחייב לאל היהודי. אפשר להשתייך למסורת העתיקה מבלי לוותר על הרציונליות המודרנית. ופעם זה גם היה הזרם המרכזי בציונות, אחד העם, ביאליק וגורדון היו האבות המייסדים של הפרויקט החילוני הישראלי. גם אצל הדתיים, הדתיות הליברלית של בית הילל, הרמב"ם ורבני ספרד אינה איזו תנועה שולית אלא זרם מרכזי ביהדות. כמתבקש, גודמן מתייחס למושג סינתזה וטוען שלא מדובר כאן בסינתזה, אלא בשני רעיונות שונים שמאזנים זה את זה. היהדות מאזנת את המערביות אצל החילונים, וההפך אצל הדתיים. לא נוצרה כאן דרך אחת לשניהם. כך, אפשר לחזור בלי תשובה, אפשר להתקשר למסורת אבל שלא תהיה ודאות. אינני מסכים עם דבריו של גודמן שהשביל הספקני מרוקן את העולם ממשמעות, אני די מתעב את העמדה הזאת וממליץ לחפש את הביטוי "רוחניות חילונית", אבל ההמלצות שלו נכונות - לא צריך לפחד מהצד השני, יש חופש באימוץ דברים מהצד השני.

- לפי גודמן, ישראל ממחישה את דבריו של דה-טוקוויל - כשהדת לא מופרדת מכוח הכפייה של המדינה, אנשים שנתרעים באופן טבעי מהמדינה ירתעו גם מהדת. זה גם הופך את החילוניות והרתיעה מהדת לפוליטית, גם שומרי מצוות יגידו שהם חילונים, ו"בשותפות מוזרה ומפליאה, הסמכותנות הדתית משמרת את המרדנות החילונית". האנטי דתיות התחילה ב-67, כי שחרור השטחים הוצדק ממניעים דתיים - ואם הוא לא מוסרי אז גם הדת לא מוסרית. הרתיעה מהכפייה הדתית מופנית לחרדים (הפאסיביים), הרתיעה מהכיבוש מופנית לדתיים (האובר אקטיביים). זה משהו חדש של היה עם קום המדינה, הרתיעה מהאקטיביים שמקדמים את הלאומיות. מסורתיים רוצים לקיים מסורת, אבל לא להשתעבד לה. זהו מלכוד הזהותי, בדומה למלכוד הפוליטי שהוצג בספר הקודם "מלכוד 67". כאמור, מלכוד הוא לא מצב שפותרים, אלא מצב שמנסים לצאת ממנו למצב טוב יותר, מרוכך יותר. פתרון אפשרי לחילוני למלכוד הזהותי: יהדות תרבותית. התורה נוצרה על ידי העם, היהודים שייכים לעמם ולכל יצירותיו. היהודי החופשי מתמסר בלימודו לכתבי הקודש של האומה ממש כמו בחור הישיבה הדתי, אבל מתוך חיפוש רוח העם ולא רצון האל. הטקסט הוא לא מקור סמכות אלא מקור השראה.

- ניתוח עצמי לפי הספר - אבי הגיעה במקור (הוריו בפולין) מחרדיות קיצונית שהפכה לחילוניות אצל סביי וחילוניות קיצונית אצל אבי (אכל פסטרמה חזיר). אמי הגיעה מהדתיות הציונית הליברלית, והפכה לחילונית רוחנית של א"ד גורדון. בפועל הגדרנו את עצמנו רוב ילדותי כמסורתיים-חילוניים, קצת כמו המסורתיות המזרחיות - שומרים על חלק מהמנהגים, לא כפופים לדת אבל מכבדים אותה. היום אני יכול להיות ביהדות החילוניות האינטלקטואלית, זו שקוראת בכתבי הקודש מתוך פליאה וסקרנות והשראה תרבותית, ללא אמונה. אם כי אני עדיין לא שם...

- יש מחיר פסיכולוגי ללהיות חילוניים כי לפי מחקרים הדתיים מאושרים יותר. אבל כמו שנוזיק הדגים ב"מכונת החוויות" שלו, רוב האנשים מעדיפים לדעת את האמת ולהיות פחות מסופקים - https://en.wikipedia.org/wiki/Experience_machine?wprov=sfla1 וכמובן, דוגמת המטריקס - אנשים בכל זאת יוצאים המטריקס וגם לא רוצים לחזור, על אף שהמציאות גרועה בהרבה...

שאלה מעניינת שעולה - האם הציונות היא מרד בעבר (הדתי) או שיבה לעבר (בארץ ישראל, בעברית)? ואולי "המתח הבלתי פתור הנובע מן הקטבים הזהותיים והתודעתיים של הציונות, מייצר את החשמל הזהותי של התנועה"? היום הפיצול הפך לשבטי, החילונים רק מורדים בעבר, הדתיים רק נקשרים אליו.

- המרד הגדול - גם האנטישמים וגם הציונים חשבו שהיהודי הוא יצור חולה, אבל בעוד אצל האנטישמים זו מחלה גנטית, אצל הציונים זו השפעה סביבתית, תוצאה של מחסור באדמה משלהם. ותגובתי - ז'בוטינסקי חשב שהדת חולה, אבל דווקא על היהודים חשב שיש להם אורך רוח גדול, ושהיהודי הממוצע מוכשר יותר מהגוי הממוצע במקצועות החופשיים בגלל הסביבה שבה גדל. ז'בו בהחלט סלד מהנטייה היהודית להימנע מעימותים, כפי שמשתקף מהערצתו לטרומפלדור, האנתי תזה ליהודי הסובל. ולגבי האנטישמיות, ז'בו חשב שיש שני סוגים של אנטישמיות, רק אחד מהם חושב שמדובר במשהו גנטי. האנטישמיות השנייה, האנטישמיות של הדברים, רווחה במדינות כמו פולין והייתה תוצאה של הצלחת היהודים - כלומר גם תוחאה של זה שליהודים אין אדמה משלהם ושכשיש שוויון הזדמנויות הם מצליחים להגיע לכל המשרות הטובות בפולין.

- בבורותי הגדולה לא ידעתי שחיים נחמן, המשורר הלאומי, שינה במו עטו את הפרדיגמה על היהודי הגלותי (בעצם השניא אותו עלינו) בשיר "בעיר ההרגה".

- הרפורמה היא תגובה למודרניות, והאורתודוקסיה היא תגובה לתגובה-למודרניות. שתיהן תנועות מודרניות - אחת דוגלת בשינוי היהדות, השנייה באי שינוי. האורתודוקסיה היא תנועה מודרנית הנתפסת כמסורתית, היא מתנגדת לשינוי ובכך יוצרת שינוי, היא הופכת את התורה לחתוכה, כלומר לחדה ולבהירה, ובכך היא מערערת את מה שנתן לרגליים של התורה עמידה איתנה בזמנים שונים (התורה אף פעם לא הייתה כל כך חדה ובהירה וחתוכה).

- לפי אחד העם, אם אנשים דתיים משועבדים לדת, אנשים חילונים משעובדים לרגש השנאה שלהם לדת. לטעמי ברור שעבור האנשים הקיצוניים בשני הצדדים, זה אכן נכון.

לאחרונה חל שינוי אצל החילונים? אמנים חילונים שהתחילו לשיר פיוטים, הוצאות לאור לכלל הציבור של ספרים מארון הספרים היהודי, בתי מדרש חילוניים... זאת *חזרה בלי תשובה*. גילוי נאות - גם אני קניתי ספר על התלמוד, ואין חשש שאני אחזור בתשובה.

- חילוניות היא תודעת ריבונות (עצמית). חילוני שלומד את כתבי היסוד של המדורת היהודית לא מצמם את הריבונות שלו, אלא מרחיב אותה גם על המסורת. זה אפילו חופש גדול יותר מהחילוני שזורק את כל העבר לפח. חילוניות שמחוברת ליהדות, היא החילוניות שהצליחה סוף סוף להשתחרר מהדת.

- חוויה היא שילוב שהגה א.ד. גורדוו של המילים חיים והוויה, שמנוגד להכרה. הכרה היא רציונליות ומודעות, חוויה היא חיבור לרבדים הבלתי מודעים של האדם.

בעולם הדתי יש חסידים (משתוקקים לחווית דבקות באלוהים) וליטאים (שואפים להבנת אינטלקטואלית של תורתו). גם בעולם החילוני יש חסידים (א.ד. גורדון שדיבר על חיבור חוויתי ורוחני לעבר) לעומת ליטאים (אחד העם, הרחבת האופקים האינטלקטואלים של החילוני לעבר היהודי). אז אני חילוני ליטאי. ביאליק היה תלמידו של אחד העם, אבל חשב שחיים בהשראת העבר דורשים גם ביטוי הלכתי ולא רק אינטלקטואלי. אבל לא חזרה אל שולחן ערוך, אלא דברים מאוד ספציפיים כמו שמירת שבת וחגיגה תרבותית שלה (אהל שם ועונג שבת). לטעמי הדוגמה שהסופר נותן כאן של התנזרות מרצון של מכשירים דיגיטליים בשבת היא אווילית - הרי כיום חלק נכבד מעונג שבת ומההגות הפילוסופית מתרחש ברשת. אז דווקא בשבת נתנזר מתרבות ומפילוסופיה? אולי רק מיש עבורו המסך הוא מקום לאינטסגרם וטיק טוק, באמת "שמירת מסך" היא הדרך הנכונה לקיים שבת אינטלקטואלית.

- היציאה מהמלכוד הזהותי - במקום שליטה וסמכות של הדת, השפעה והשראה מהדת. ממשיכים לכתוב את הספר של הסיפור היהודי - במקום להעתיק את אותו הפרק (שמרנות מסורתית) או לכתוב פרק תלוש לגמרי (חילונים), צריך לכתוב פרק ממשיך. לטעמי זה בדיוק הרפורמיות וכד'... לא בטוח שאפשר לקבל את זה. גודמן אומר שאפשר חילוניות תרבותית כמו של אחד העם, חופשיות מיסטית כמו של א"ד גורדון והתחדשות הלכתית חילונית של ביאליק. מדובר בפירוש חדש של היהדות, החילוניות כחידוש של היהדות. אבל כל עוד המדינה כופה את הדת, נראה שלפי דברי גודנן זה לא הולך לקרות. מושל אחד העם, לפי גודמן, היה מודל הרמב"ם - בתקופתו של הרמב"ם היה צורך לחשוף את הפילוסופיה הנסתרת של היהדות כדי לשמור עליה רלוונטית, ובתקופתנו אנו - את האופי החילוני תרבותי של היהדות. לפי גודמן, הקושי הגדול ביותר עולה דווקא עם גישת אחד העם, האתאיסטית. ועכשיו, ניסיונות להתמודד עם הקושי הזה:

פרדוקס התקדשות האל - ההיסטוריה של ההגות היהודית *המרכזית*, מהמקרא ועד לרמב"ם, היא היסטוריה של התרחקות האל: בעולם הפגאני היהודת הוציאה את האל מהטבע, חז"ל חסמו את הערוץ הנבואי אל האל, הרמב"ם הוציא את האל מגבולות השפה (טען שאי אפשר בכלל לדבר עליו במונחים חיוביים). הקדוש בעברית הוא הבלתי נגיש. הפרדוקס של התיאולוגיה היהודית: ככל שהאל מתקדש יותר, כך המציאות נעשית מחולנת יותר. ואולי המונותואיזם אפילו תרם למדע - אם אלוהים איננו חלק מהטבע אפשר לחקור את הטבע בכלים רציונליים ואנושיים. אז האם החילוניות היא פרשנות נוספת של הדת? כמובן שלא במובן של פרשנות נוספת לטקסט. אבל לפי גודמן (והרמב"ם, אבל לא הרמב"ן) גם חכמי המדרש לא בהכרח ביארו את הטקסט המקורי, אלא התחברו אליו ופתחו אותו בדרכם, יצרו מדרשי הלכה. מכאן - החילוניות היא פרשנות אורגנית של הדת, וממשיכה את מגמת החילון של העולם שהדת עצמה עשתה בכל שלב. אבל האם אתאיזם יכול להמשיך דת, ולא לסמן את פרפורי הגסיסה שלה? לטענת גודמן כן, כי מעולם לא הייתה הסכמה בין הוגים יהודים באשר לשאלה מיהו ומהו אלוהים. ההסכמה הייתה על המחלוקת הסוערת בין יהודים. בתנ"ך כתוב שלאלוהים יש רגשות אנושיים - הרמב"ם טוען שאלו סתם דימויים. ואחרים גדולים טענו שהרמב"ם טועה. ליבוביץ': אין אמונה ליהדות; יש אמונות של יהודים. גודמן טוען שלפי רמב"ם אתאיזם יהודי איננו יותר מופרך מחלטקת האל לעשר ספירות. לטעמי זו טענה שגויה, הרי הרמב"ם גם דיבר על 13 עיקרי האמטנה, שאתאיזם בוודאי לא מסתדר איתם. אז מה כן מחבר את היהודים אם לא האמונה? לפי עמוס עוז ופניה עוז, אלו השיחה והוויכוח ואפילו המרד על הטקסטים הקדושים. אחת המצוות החשובות ביותר בתורה היא היא מצוות "תלמוד תורה", שכוללת גם שיחה על התורה, כלומר גם מחלוקות שמאי והלל ולא רק ספר שופטים. יש מדרש בתלמוד שבו משה רבנו יודב כתלמיד בבית המדרש של רבי עקיבא ולומד ממנו על דברים שלא ידע. יש גם מדרש שבו אלוהים בעצמו יושב ולומד תורה. אבל - האם החילונים מכירים בכלל את הדת שעליה הם רוצים להתווכח? הבעיה של החילוני אינה הכפירה אלא הבורות. רק החילונים שבאמת לומדים את הטקסטים (למשל בבתי המדרש החילוניים) יכולים להיות פרשנות נוספת על היהדות, וחלק מההתפתחות היהודית.

- יש לא מעט שיח בספר על ההשלכות הרעות של טכנולוגיה על חיינו, וכיצד המסורת יכולה לאזן אותם. אני לא מתחבר לדיון הזה כי הוא מאוד פטרנליסטי. הרי מי שרוצה להימנע מהשלכות של הטכנולוגיה מסוגל לעשות את זה גם בלי לקבל על עצמו כוח כפייה מסורתי.

- הציונות הדתית מאמינה שהדבק בין הציונות לדת היא הגאולה. הבעיה היא שלא בהתאם לגאולה, עם ישראל לא חזר בתשובה. לזמן מסוים הרב קוק חשב שהציונות החילוניתהיא התגשמות מחאה של הגאולה כיוון שהם שבים אל אלוהים באופן בלתי מודע. הרוח של האומה היא רוח אלוהית (בהשראה מהיגל), והחילונים כמובן מקדמים אותה. החילונים מכחשים את דתיותם, אבל הם לא מודעים לתשוקת אלוהים שבתוכם. גם זה טיעון פטרנליסטי די מביך, והייתה לו ביקורת מהצד החרדי דווקא, הרב זונפלד, שאמר שרק אלוהים רואה ללבב ואנחנו לא יכולים לדעת מה קורה בפנימיותם של החילונים.

- במקביל צמחה החרד"ליות, שמאמינה באלוהיות של האומה. התורה לא התגלתה לעם ישראל כמו שהיא התגלתה *מ*עם ישראל. זה קצת דומה לאחד העם (התורה היא לא יצירת אלוהים אלא יצירת העם), אך הפרשנות שונה - בגלל שהעם אלוהי, היצירה שלו שהיא תורה שהיא אלוהית. אדם לאומי יותר הוא אדם הלכתי יותר (התורה היא יצירה לאומית). אדם שאינו מקיים את מצוות התורה, אינו מחובר באופן מלא לנשמת האומה. סוג של דת ציונית. לא מדובר בחרדים שהם לאומיים, אלא חרדים *בגלל* שהם לאומיים. ההסתגרות החרד"לית לא מגוננת על המסורת (כמו ההסתגרות החרדית), אלא על האומה והשפעות של תרבות זרה עליה. רוב הציונות הדתית לא חיה לפי הכללים האלה. התחזית של הציונות הדתיץ המשיחית לציונות החילונית - סופה של החילונית להיעלם. רק שזה לא קרה. ישראל החילונית דווקא הפכה לפחות לאומית ויותר קוסמופוליטית וליברלית (אבל ז'בו היה הליברל מספר אחת!). הישראלים מוכנים לקבל נסיגות מהארץ. החילוניות פוררה את הלאומיות, לפי המשיחיים.

- כיצד היהודים שרדו בעוד שאר עמי המאזח התיכון התפוגגו? התורה שמרב עליהם, וחז"ל עיצבו את היהדות במיוחד כדי שתשמטר על יהדותם. אבל זה הפך את שימור היהדות למטרה מרכזית של היהדות. האם תכלית היהדות היא היהדות? לפי גודמן זו חישה שביסוד ההגות היהודית לדורותיה. הרמב"ם טען שמטרת היהדות היא אנושיות, הבעל שם טוב טען שדבקות באלוהות, הרב יהושע השל האמין שזו תיקון עולם. אין הסכמה על התכלית, אבל יש הסכמה שהתכלית איננה שימור היהדות. הציונות ומדינת ישראל יצרה מרחב שבו האינטרקציה של היהודית היא בעיקר עם יהודים, בשפה העברית, בזמן העברי ובמקום העברי. הציונות יצרה קיר מגן זהותי - "זוהי מתנץ הציונות ליהדות". יהודים בחו"ל שמתנהגים כחילונים מתבוללים, ובישראל - לא. כלומר, בזכות בציונות אפשר להפסיק לחשוב איך משמרים את היהדות, ולהצליח לחשוב מחדש על תכלית היהדות.

התורה מצווה להיזכר בחולשת העם ובשעבוד שלו, וחדאוג לחלשים בחברה. העיקרון - אדם חזק צריך להיזכר בחולשה כדי לגלות חמלה כלפי החלשים (לכאורה). הבעיה - בגלות היינו מלכתחילה חלשים, אז מה הטעם? לכן נמצאה בגלות דרך הפוכה, בזוהר כלוב שאנו נזכרים בהבטחות המקראיות על שליטת היהודים בארץ. אם כך, בית המדרש הוא המקום לאיזון, שם לנזזכרים בהבטחות. ספר הכוזרי הוא "ספר ההגנה לדת המושפלת", ומציג את היהודי כעליון לשאר בני האדם. עם זאת, הרעיון לא בהכרח נובע מהתורה, שם לפי גודמן נאמר שעם ישראל נבחר מכל העמין אם לא מהנה מעליונות ולא טוב מהם. הרמב"ם גם לא האמין בעליונות היהודים - הוא סבר שצלם אלוהים באדם הוא השכל, והשכל הוא אוניברסלי. אבל עמדתו נדחקה לשוליים. הציונות החילונית החזירה את היהודים לעמדת כוח (אם כי איזורית אנחנו עדיין מיעוט בים ערבי). הגיעה העת לאיזון מחדש - הציונות הדתית יהולה להביא לכך, לטפח רגישות מחודשת שתאזן את הריבונות היהודית.

לפי גודמן, עליית כוחה של המדינה המודרנית פירקה את האוטונומיה היהודית (קהילה עם מיסוי ובית דין עם כוח אכיפה). כיצד בכל זאת שמרו על היהדות? הלכ, הסתגרות תרבותית, אבל זה הוביל לשינוי סדרי העדיפויות הנבואיים, למשל שהרגישות המוסרית חשובה מהקפדנות הפולחנית - "כי חסד חפצתי, לא כוח". מוסר הוא אוניברסלי (גם גויים קמים לזקנים באוטובוס), פולחן פרטיקולרי ליהודים (רק הם שומרים שבת ומניחים תפילין). לכן במקום עם סכמת התבוללות, מי שמתעדף את המוסר על פני הפולחן לא יישאר יהודי (כמו בארה"ב). מכאן, הציונות היא ההזדמנות של היהדות לחזור למוסר ולתעדף אותו על פני הפולחן.

- יש גם סתירה לפעמים בין הפולחן למוסר, למשל ביחס לנשים. חז"ל עסקו בהתאמת המוסר להחכה, כשלמשל ניטרלו את האלימות ממצוות כגון החברת העיר הנידחת או סקילת בן סורר ומורה. אבל כעת מהחידוש האחרון ביהדות הוא ההתנגדות לחידושים מעין אלה. ולמה? כי הקהילה היהודית החלה להתפרק, היה צורך לשמור על הפולחן. החת"ם סופר: "החדש אסור מן התורה בכל מקום ובכל זמן, ובזמן הזה יותר ויותר". היהודים בחו"ל במלכוד - או שישמרו על יהדות פולחנית משובשת, או שיאבדו את יהדותם. בישראל אין כזה מלכוד, וזאת חשיבותה הרוחנית של ישראל. ומהי התשובה ההלכתית לחידוש הרוחני? רבני ספרד. הרב חיים דוד לוי טוען שהתורה החזיקה מעמד אלפי שנים עם כל שינויי החיים *בגלל* החידושים התמידיים שלה - "אין גמישות כגמישותה של ההלכה". זו תזה שמהווה תשובה גם לרפורמים, שכופרים במקור האלוהי והמוחלט של התורה. ייתכן שהסיבה להבדל בין הגישות הוא קצב האימוץ האיטי של המודרניות במדינות ערב, לעומת אירופה. היהדות המזרחית יכולה חהוות מודל ציונות הדתית המתחדשת. אבל גם המסורתיות הדתית יכולה להוות תחליף לחילונות השמרנית, הקיצונית. אורח החיים המסורתי הוא אורח חיים הלכתי סלקטיבי, אפשר לנסוע לבית הכנסת בשבת. ההלכה (והתעדוף שלה את המצוות) לא מנחה את הבחירות ההלכתיות של המסורתיים. המסורתי הוא אדם שמאמין שההלכה היא מצווה, ועם זאת הוא לא חש עצמו מצווה לבצעה בשלמותה. יש להם כבוד עצום לרבנים, אך הם לא חשים כפיפות להם או לפסיקותיהם. מקור הסמכות הוא ההווה ולא העבר. זה כמובן לא מסתדר לאשכנזים, כי זה בכלל לא מגיעה מהעולם המוחלט שלהם. הקטגוריה המסורתית היא קטגוריה של נאמנות. המסורתי לא מציית חעבר אך נאמן לו. הוא אינטימי עם העבר אך לא נשלט על ידו. ברור כבר שזוהי היציאה מהמלכוד הזהותי שהוצג לעיל, שכן המסורתיות איננה ברצף הדיכוטומי של השמרנות הדתית והשמרנות החילונית.המסורתיות איננה מפקד קשוח אלא מורה חכם. היא מאגר של רעיונות ושל הרגלי חיים ולא של פקודות נוקשות. המסורתיות היא דרך חיים יותר מאשר אידיאולוגיה מנוסחת ושיטתי, היא "פרקטיקה המחפשת השקפת עולם", לפי מאיר בוזגלו. בגלל החולשה האידיאולוגית מזרחים נשאבו לדיכוטומיה האשכנזית. ייתכן שצאצאי דור המייסדים שניסו לשנות את המזרחים, משתנים עכשיו בהשראת הדרך המזרחית. יש טענה שרוב הויכוחים בחברה היהודית הם בין 30% חילונים וחרדים קיצונים, על לב 70% המסורתיים הנותרים והדוממים. יש. שלוש פתרונות אפשריים למלכוד הזהותי - חילוניות אלטרנטיבית (אחד העם), ציונות דתית ליברלית, מסורתיות מזרחית. כולם צריכים להתעצב מחדש כדי להתמודד עם המודרנה. כולם פתרונות מורכבים, לא חד משמעיים. הבעיה - עמדות מורכבות לא עושות רעש כמו עמדות מוחלטות. החהט של הקבוצות המתונות הוא מתון. האם ניתן להתגבר על הכשל הזה, של אנרגיה לא מתונה לאנשים מתונים?

- אין ראוי להביט על האומר אלא על המאמר - רבין שם טוב בן יוסף אבן פלקירה

- הרמב"ם, בן פלקירה ואבן עזרא האמינו שהשכל הוא החלק האלוהי באדם. אם כך, כל מי שמבטל את שכלו, מכבה את הניצוץ האלוהי שבו. ועמדה המקנה ערך דתי לתבונה, מצמיחה גם עמדה דתית לא מסתגרת, תבונה איננה איכות יהודית אלא אוניברסלית. מקובל לזהות הסתגרות תרבותית עם מחויבות דתית, ופתיחות דתית עם פשרנות דתית. לפי גודמן, בית הלל הוא ההוכחה שפתיחות איננה פשרנות דתית אלא מצוינות דתית. פתיחות ושמרנות (בית שמאי) הן שתי תפיסות דתיות שונות אך שוות. לפי גודמן, אחד העם וביאליק הם בית הלל של החילונים, וברדיצ'בסקי (חילוניות קשה) הוא בית שמאי מסתגר. כיום ההלכה היא אמנם ההלכה שהוכרעה לטובת בית הלל, אבל היא מתפרשת בדרך של בית שמאי, אין לדורות הנוכחיים יכולת להתווכח עליה. גם אצל החילונים, השמרנות הבית שמאיץ נתפסת כחילונות האותנטית, בעוד התעניינות בדת בית הללית נתפסת כסטייה מהחילונות. ברדיצ'בסקי ניצח את אחד העם. לפי גודמן,שמרנות נובעת מפחד זהותי. השמרנות הדתית ברורה, היא באה מהםיד לאבד את הזהות בגולה. השמרנות החילונית גם באה מםחד לאבד את הזהות - גם כי בישראל יש חוקים דתיים שיכולים להפוך את המרחב לדתי, וגם כי החילונות לא התבססה מספיק בסמלים עמוקים (בניגוד לסמלים הדתיים) כדי להוות מוקד למשקל נגד לדתיות, ולכן הדתיות מהווה מוקד משיכה תמידי לחילונים. דוגמה לטענה הזאת - לבנברג הסופר חיחוני של הרצל באלטנוילנד, שפתאום חש התרגשות כשהוא רואה את חומות ירושלים, או הצנחנים שבוכים בכותל. המסקנה של גודמן - ככל שהחילוניות תהיה בטוחה יותר בעצמה ופחות תפחד, היא תוכל לחזור לאחד העם (יהדות אינטלקטואלית ותרבותית), ככל שהדתיות תהיה בטוחה יותר בעצמה היא תוכל לחזור לבית הלל. לפי גודמן כרגע מתרחש פיצול, הן אצל החילונית והן אצל הדתיים, בין שמרנים לליברליים. המאבק הוא לא בין דתיים לחילונים, אחא בין שמרנים וליברליים בשתי הקבוצות. לליברליים בשתי הקבוצות יש הרבה מן המשותף. הפתרונות שהליברליים מציעים אינם מוחלטים, אבל הם משנים את אופי המתח בין הקבוצות השונות. החולשה של החילוניות הקשה - האדם הוא לא רק יצור שמחפש אמת (ולכן שולל את הדת), האדם הוא יצור שמחפש קשר, מה שהחילוניות די מפרקת. גודמן טוען שהמציאות איננה בין בחירה בגלולה האדומה (דתיות קיצונית) או כחולה (חילוניות קיצונית), ואפשר גם לחיות עם האמת וגם להתעמק בעבר הזהותי שלנו.

היהודים והמלחמה / זאב ז'בוטינסקי (5.2.2021)

הספר כולל את רוב כתביו של ז'בוטינסקי משנת חייו האחרונה, 1940, חלקם כלל לא התפרסמו או התפרסמו לאחר מותו. בחרתי לקרוא דווקא אותו ולא אחרים שלו כי יש בו מחשבות על החוקה של המדינה היהודית העתידית, אבל בעיקר שמעניין לראות האם דברים שכתב 20 שנים לפני ב"ארץ ישראל א" (ראו למטה) היו עדיין רלוונטיים בעיניו גם לאחר שכבר היה ברור שההתיישבות בארץ לא הולכת להיות פשוטה, או שדעתו השתנתה. לטעמי - לא היה שינוי משמעותי.

עם זאת, בעוד השקפותיו הליברליות והביטחוניות מגובשות מאוד ורלוונטיות גם לימינו אנו, חלק מהשקפותיו החברתיות-כלכליות לטעמי לא מגובשות מספיק. אי אפשר, כמו שנראה שז'בוטינסקי עושה, גם לקדש את הקניין החופשי והתחרות ולרצות מדינה מינימליסטית על סף האנרכיה, וגם לרצות ש"חברת המופת" תעשה מוסד של משרתי שירות לאומי חובה שיספק מזון, מעון ומלבוש לכל החברה. אי אפשר גם שבכל פעם שעולה "הרוח החברתית" של כעס מפערי התחרות יתבצע איזה שידוד מערכות כלכלי כדוגמת שנת היובל - לא סתם ז'בוטינסקי בעצמו מודה שמעולם לא נוסה רעיון דוגמת שנת היובל. מצד שני הביקורת שלי קצת לוקה באנכרוניזם - ז'בוטינסקי לא ידע לתאר איך תראה המדינה בשנת 2020, הוא כתב את הדברים האלה עוד ב-1940. אולי אם הייתה לנו חברה הומוגנית כמו בדנמרק (אם אינני טועה), הדברים היו אפשריים והיינו יכולים להגיע גם לתחרות גבוהה וגם לאיזה מנגנון מוזר שכזה לאיזון מחדש של אי השוויון פעם בכמה זמן. אבל בחברה שבה אחוז הנמנעים מעבודה והבוחרים בחיי עוני מבחירה כל כך גבוה, ברור שהדבר אינו אפשרי. נכון שז'בו התנגד לעמדת לנין ש'רק מי שעובד יקבל לחם', אבל כל זה מבוסס על ההנחה שכולם *רוצים* לעבוד ולא לחיות בעוני. בעולם של החרדים האדם איננו מלך, כפי שאומר ז'בוטינסקי, רק אלוהים הוא מלך והאדם הוא בסך הכל משרתו.

ציטוט אחד שמסכם את רוב הכתבים בספר, בעמ' 230 (מתוך הספר חזית המלחמה של עם ישראל שמובא במלואו בספר זה): "סוגיית ארץ-ישראל בתור מטרת המלחמה [מלחמת העולם השנייה] אין לה מעמד בר תוקף אלא אם כן תוצג כפתרון שלם לשאלת היהודים בתור הזירה המעשית היחידה למימוש תוכניתו של מקס נורדאו, התרופה המלאה היחידה למחלתה הממארת של אירופה. רק כך יהיה אפשר להגן על תביעתנו על ארץ-ישראל לפני המועצות שיחרצו את גורלו של העולם שיקום למחרת המהפך הגדול, עולם שיעמוד לנוכח הצורך בפתרונות מהפכניים ומרחיקי לכת, ולא יהיה לו פנאי וסובלנות לזוטות ולתיקונים קלי ערך [כמו הצעת ויצמן, ראש הסוכנות היהודית דאז, ל-50,000 עולים בשנה]. נוכל לעשות זאת רק אם נעמיד את ארץ-ישראל בתור תוכנית יחידה במינה בהיקפה החומרי וההומניטרי, בלעדית ואינה מכירה בתוכניות מתחרות, ובעצם מגמדת את כל מתחרותיה, שלעומתה הבטחותיהן נראות חסרות ערך."

והציטוט המשלים: "הפעם חובה להקים צבא יהודי, לא גדודים בתוך הצבא הבריטי. יש לתת לו הזדמנות לגדול עד כדי 100,000 איש, ולהילחם בכל החזיתות שבעלות הברית נלחמות בהן, כדי להוכיח את מה שכמה בני אדם מעדיפים לשכוח - שזוהי מלחמתם של היהודים לא פחות משהיא מלחמתם של בריטניה, צרפת ופולין." כלומר, אם תוכניתו של ז'בוטינסקי הייתה מתממשת, התסריט של טרנטינו בממזרים חסרי כבוד על יהודים שלוחמים בנאצים בשם היהודים אולי עדו היה מתממש. בניגוד לטרנטינו, ז'בוטינסקי תכנן איך זה יקרה פרקטית, הקים ארגון לקידום העניין וניסה לגייס תומכים. ז'בו רצה להקים צבא יהודי שליחם למען הדמוקרטיה, אבל גם שיהיה זכאי בסוף המלחמה להקים מדינה.

אגב מלחמת העולם השנייה, ז'בוטינסקי מתואר אצל מיכה גודמן כאיש שכמעט תמיד צדק, אבל מסתבר שב-1939 הוא חשב ש'אין אפילו סיכוי קלוש למלחמה'. ייתכן שדווקא כאן הוא נפל לאידיאליזם שלו על "מצפון העולם". ז'בו חשב שהיטלר הוא אגרוף מלא אוויר, ובאמת מי היה יכול להאמין שכזה מטורף חסר מעצורים יעלה לשלטון בגרמניה (קצת כמו טראמפ של ימינו רק בעל אידיאולוגיה סדורה, ישב בכלא, בעל ניסיון בטרור וחסר מעצורים). אבל כן נראה שהוא פיתח תיאוריה של מאזן התרעה של שתי מעצמות, שדומה עד מאוד למה שהתנהל בזמן המלחמה הקרה שפרצה אחר כך. אבל כשגרמניה תקפה את צרפת הגדולה התיאוריה של ז'בו קרסה... כנראה שבכלים הקונבנציונליים של אז לא הייתה דרך אמיתית ליצור הרתעה מספיק גדולה כפי שהתיאוריה של ז'בו דורשת, או שהיטלר היה כל כך מטורף ששום הרתעה לא הייתה עוזרת נגדו. ז'בו גם חזה בינואר 1939 שהצבא ידיח את היטלר כדי למנוע מצוקה מהעם הגרמני, למרות שהיו מספר ניסיונות התנקשות גרמניים בחייו, כולל מהצבא. לעומת זאת, הוא כן העריך נכונה את השינויים לאחר המלחמה, כמו התחזקות האו"ם וצמצום הריבונות של המדינות. לאחר כישלונו בחיזוי פרוץ המלחמה הוא חזה שהמלחמה תתמשך הרבה מעבר לחורף הבא, מה שאכן קרה.

אחד החלקים המעניינים בספר "חזית המלחמה של עם ישראל", שמהווה החלק הארי של הספר הזה, הוא הירידה לעומקם של האנטישמיות (היהודים כרוטב פיקנטי שמלבה את השנאה) ושל טיבו של האדם. להלן מספר תובנות מהספר:

- ז'בו חשב שהיהודים נוטים לעצבנות בגלל ירושה מתריסר דורות של חוסר ביטחון, שרק כמה דורות של ביטחון ישנו בחזרה. זה יכול להסביר כמה דברים על התכונות של הישראלי הממוצע...

- הוא גם חשב שיש כזה דבר פרצוף יהודי (על אף במדובר בבליל רב על גזעים במקור, כי בסוף כל גזע הוא בליל רב של גזעים). למרות שיש מקרים לכאן ולכאן, ככלל הוא חשב שהגויים יותר יפים מהיהודים ברמה אסטתית - תנו לי את האלבום של הדודות לבית ג'ונסון ולא של כהן! קורע...

- ז'בו טוען שהאנגלים פועלים לפי ניסוי וטעייה בלבד, ללא תכנון, בהתאם לשיטה הפילוסופית האמפריציסטית המקובלת באנגליה, לפיה אין לדבר על תיאוריות מופשטות אלא רק על מה שלנגד עינינו. אחת הביקורות הנפוצות על הפוליטיקה הישראלית היא שאין בה שום תכנון לטווח ארוך, רק כיבוי שריפות... הייתכן שירשנו את זה מהבריטים? מדהים אם כן, הרי אם כבר מדברים על הבריטים בהקשר זה, זה הפוך.

- ז'בו דיבר על הקמת צבא עברי שיפעל ביחד עם כוחות הברית, עד כה - אפשרי, שמענו על לוחמים יהודים כמו חנה סנש... אבל מהחישובים שלו אפשר היה להגיע חל-100,000 חיילים, די ממטורף. חוץ מזה הצבא העברי הוא לא רק גורם אינסטרומנטלי, יש בו גם ערך לקיבוץ העם היהודי וללגיטימיות של דרישות העם היהודי מהעולם.

- יש מצב שאם ז'בוטינסקי לא היה נפטר הוא היה מצליח להקים צבא עברי... הוא פרסם ב-1940 קול קורא לכינוס היסוד של 'הפטרונים' בספטמבר, אגודה ליצירת לחץ ולסיוע להקמת צבא היהודי "שיילחם למען הדמוקרטיה בעולם ולמען חירותם של היהודים". הוא נפטר באוגוסט.

- מסתבר (לפחות לפי המאמר ועד עולמי), שגם ב-1940 המחנות הפוליטיים הציוניים נחלקו בין מחנה השוויון ומחנה החירות - שוויון זכויות ליהודים בכל מקום ו/או גזרה שווה בין ארץ ישראל וכל שאר המדינות, וחירות מוחלטת ליהודים בארץ ישראל, חירות להגר וחירות להגשים את עצמנו בארץ. ז'בוטינסקי ידע במאה אחוז שגם אם בעלות הברית ינצחו, זה לא יביא לפיתרון הבעיה היהודית ללא החירות שבארץ ישראל.

- ב-1940, לפני שהיה ידוע בכלל על ההשמדה השיטתית במחנות ההשמדה, ז'בוטינסקי טען שחיסול היהודים בעייירות הכבושות מזכיר את חיסול הארמנים. אז מסתבר ששואת הארמנים הייתה ידועה כבר אז ואף הושוותה לפחות על ידי ז'בו לשואת היהודים.

- ז'בו טוען שרוב הנאצים היו שפויים לחלוטין ולא סדיסטים. מקור שנאתם ליהודים וליבוי היצרים נגדם הוא שאין דלק יותר טוב לקידום מטרות המפלגה הנאצית מאשר האנטישמיות. זו תיאורה מעניינת ואף סבירה, הבעיה היחידה היא שקשה להבין איך היא מסתדרת עם מחנות ההשמדה, ובזבוז המשאבים על השמדה שיטתית של היהודים. האם זה היה רק יישום של מצע המפלגה, או שמא היו חלקים מרכזיים בנאצים שבאמת פעלו מתוך אנטישמיות טהורה ויצרים סאדיסטיים? נדמה לי שהתשובה היא שכל התשובות נכונות.

- ניתוח האנטישמיות של ז'בו מרתק, ממליץ מאוד לקרוא את הציטוטים למטה...

- על אף המצב הנורא ב-1940 באירופה, ז'בו שוב ניבא די בבהירות כיצד יוקמו מדינות חדשות עם חוקות דמוקרטיות ששומרות על זכויות מיעוטים, וכיצד חבר הלאומים יוקם מחדש ויבטיח טוב יותר את זכויות המיעוטים.

- למה לא אוסטרליה? מסתבר שמצאו שם שטח מתאים ולא מיושב בצפון המדינה על ידי ה'פריילאנד ליגע' ודקטור שטיינברג, וגם האוסטרלים די היו מוכנים לזה. התוכנית נקראה תוכנית קימברלי. התשובה - החשש האוסטרלי שיהודים שמאוכזבים מקשיי הפיתוח של המקום יעברו לערים האוסטרליות הגדולות ויקחו להם את העבודה... ואז הפיתרון הוא שוב יצירת מעין גטו בצפון אוסטרליה ליהודים, וגדילת ה'אנטישמיות של הדברים' באוסטרליה (כי מדינה עצמאית לחלוטין לא תצליח להתפתח באיזור הנידח הזה של העולם). כלומר, הדרך היחידה לפיתרון הבעיה היהודית היא מדינה יהודית ריבונית לחלוטין, לא מספיק אפילו שטח במדינה מערבית ידידותית וליברלית.

- ז'בו טוען שאין שום בעיה לבנות מדינה שכוללת מיעוט, הבעיה היחידה היא שלמיעוט הזה אין מדינה משלו בשום מקום אחר בעולם. עכשיו השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא האם הפלסטינים הם מיעוט בכל מדינה ערבית שהם נמצאים בה או לא. מהרבה בחינות הם לא - המוצא, השפה, ההיסטוריה העתיקה, התרבות - כולם ערביים. רק הסיפור מ-48 שונה. אבל האם הפלסטינים בלבנון הם כמו אתיופים בישראל? זו שאלה טובה. אבל גם עם כן, צריך לזכור שבירדן יש רוב מוחלט של פלסטינים, ואף שהם קשורים בדם לשלטון המלוכה. בקיצור, הם לעולם לא יהיו במצב שהיהודים היו בו. ועם נעמיק עוד קצת, אף אחד מעולם לא נלחם עבור היהודים חוץ מהיהודים עצמם, ואילו אצל הפלסטינים, חוץ מהסימפתיה שהם מקבלים מכל העולם, המדינות הערביות מסביב נלחמות, לפחות ברטוריקה שלהן ובהצדקה למלחמות שלהן בישראל, למען הנרטיב הפלסטיני הייחודי. האמת שזה די תמוה איך העולם התאחד סביב הפלסטינים אולי אפילו יותר משהוא התאחד סביב היהודים לאחר מלחמת העולם השנייה. אולי זה בגלל שאירופה רואה את האסון הפלסטיני גם כנגזר להצעת החלוקה ולשואה, שנוצרו באירופה.

- ... לפי העיקרון שהוא עמוד התווך של הרוויזיוניזם הציוני, אי-אפשר לקדם את ארץ-ישראל לעצמאות מדינית אלא *לאחר* שיושג בה רוב יהודי.

ומהו קיר הברזל? מחשבות מחודשות שלי על העניין: לא משהו מאיים כמו שהוא נשמע. השמאל אומר, "אין ערבים רעים - יש ערבים שרע להם". אם נהיה טובים אליהם, נבטיח להם שוויון ומדינה ועושר, הם יהיו טובים אלינו. הימין הקשה - " יש ערבים רעים, הערבים הם העמלק של דורנו". זה קרב אבוד, אי אפשר לדבר איתם ונחיה על חרבנו. והימין הרך, ז'בוטינסקי, אומר: אין ערבים רעים - אבל נסיבות החיים של הערבים קשות מעצם קיומנו כאן, רע לערבים כי הם הפכו למיעוט בארצם, ואין לנו שום דרך לתקן את זה. מה שכן אפשר לעשות, חוץ מלהתייחס אליהם בשוויון אזרחי כמו שאנחנו מתייחסים אלינו, הוא לחנך אותו בצורה טובה, כלומר עם גבולות ברורים - ומרגע שהוא יפנים שאנחנו כאן כדי להישאר, אז יתחיל להיות לו טוב גם עם עצמו. אז הוא יבין שאין ברירה אלא לשתף איתו פעולה, ומילד שורר הוא יהפוך לילד מאושר. במובן מסוים זה מה שאכן קרה עם הערבים הישראלים, ומה שעדיין לא קרה עם הפלסטינים.

ולסיום, ציטוטים שעניינו אותי מהספר:

####

#על_נושא_ספרותי_טהור, 1940:

- ...והם ברוסיה... חשבו שמת אובלמוב ואין לו יורשים [גיבור ספרו של גונצ'ארוב, שנולד עם כפית כסף והיה עצל ונמנע משינויים כמו הדוב הרוסי בתרדמת החורף], ונולד במקומו הרוסי החדש, ששמו שטולץ [דמות משנה בספרו של גונצ'ארוב שמנוגדת לאובלמוב]... והוא בונה גשרים ומניע מכונות, הוא, כ'אחרים', אינו ירא שינויים, אלא להפך - הוא מטבעו דוגל בעקרון השינוי והקידמה וכו', עד אין סוף... יפן הרכינה ראש, אנגליה וצרפת ביקשו חסותו, ועל ננס כפינלנד אף לדבר אין כדאי... חלפו חמישה שבועות מיום פרוץ המלחמה בין רוסיה לפינלד... וכי באמת נפטר אותו אובלמוב ולא השאיר בארצו יורשים בצלמו ובדמותו?... הייתכן שיחלום הדוב חלומות בזמן תרדמתו?... הייתכן שאת כל זה רק בחלום תרדמתו הרגילה חזה, ופתאום הקיץ הקץ והנה לא היה ולא נברא כל הנס הזה, ואמן שמו שטולץ אלא אובלמוב כקודם - אותו אובלמוב, שגם לתקוע מסמר בקיר מעולם לא הצליח בלא להכות בפטיש על ציפורן אגודלו, גם כוס תה לא מזג בלא להכוות עת הגברת היושבת על ידו משמאלו, וכל ימיו סמך על 'מזל' במקום לסמוך על השכל המכוון והמסדר.

#אותו_טמטום_[לא_זכר_ולא_נקבה]_שיחת_רעים, 1940:

-... על חומת מג'ינו יישברו מיליון גולגלות ולא יעברו; ובתשובה לסגריר-פצצות כאן יבוא סגריר-פצצות שם. - ואז? - אז - אז תבוא אכזבה המונית באשכנז [גרמניה] והמרד הגדול והסוף. - אני מסכים. זה ברור. כל כך ברור, שגם לגרמנים ברור. למה יעשו ניסיון משוגע כזה... אינני חושב כי הנאצים מפחדים ממפלה צבאית, אם יחליטו להתנפל על השכנים האלה. להפך, ודאי בטוחים שגם פה הם יצליחו במלחמת 'בזק' [בליצקריג], אולי קצת יותר ארוכה. ואף-על-פי-כן מסופקני אם יעשו זאת. מסופקני מאוד. להתנבא לא אעז, כמובן, אבל שמום אשתומם ותמוה אתמה אם תראינה עיני כזאת.

- הפתגם הזה ישנו בכל השפות, אם כי בצורות שונות, אבל צורתו הגרמנית טובה מכולן: 'דער מאהר האט זיננע שולידיגקייט געטאן - דער מאהר קאן געהען' [הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת]... את המולדת הצלת, אבל - זאת אומרת שהיא כבר מוצלת ואין צורך במצילים; ועל כן, הנך פנוי. - אדוני חולם והוזה הזיות. מי יעז להגיד את כל אלה לאדולף היטלר וסיעתו?! ... ראשי הצבא [הגרמני]. - הזיה? נראה. אני מצפה להתחלת הסיום הזה בכל שבוע ושבוע. על כל פנים לא יאוחר מהקיץ הבא... הערת הסופר:... שברור יהיה לקורא כי אינני אחראי לדעות שרשמתי ומסרתי.

#שאלתנו, 1940:

- העולם כבר מבין את הקשר בין חיידק האנטישמיות לחיידק המלחמה: אמנם, כרגע עוד איננו מוכן ומסכים להודות בזה בפה מלא, ואולם יש סימנים שהעיכוב איננו ברזל וסלע, ובקרוב אולי נשמע גם מפי שרי הממשלות, שהבראת המחלה היהודית היא אחת המטרות שבעבורן יצאו לקטל.

- מעצם יום הצהרת בלפור צריך היה לרכז את כל מאמצינו בשטח החינוך החיצוני על הסיסמה האחת: יציאת-מצרים. הבית הלאומי ויציאת-מצרים חד הוא. אין זה עסקך, ידידינו הנוצרי, אם יעלה בידינו לבנות שם חברה טובה מזו שבאירופה. אם לא יעלה: בזה העתיד יטפל. אתה מעוניין רק בצד הטראגי של הדבר. גורל המונינו ב'מצרים' הוא עינוי בשבילנו וסרטן לכולכם, על כן תן לנו להוציאם ממצרים הנה.

- 'ועד הצלת הלאום', הצענו לפני שנה; לאוזניים חירשות הצענו. עתה גם זה לא די: שלטון ישראל דרוש לנו כיום, אלא שהאוזניים גם כיום חירשות הן, והמוחות אטומים.

#בטל-בשישים, לא פורסם מעולם, 1940:

- ... הד"ר ויצמן אמר שהבית הלאומי יוכל לקלוט עד חמישים אלף בשנה בלי כל נזק למשק הארצי ולאוכלוסים המקומיים... גישת נורדאו, אילו מסרו לו את התפקיד לייצג את האומה לפני ועידת השלום אחרי המלחמה הזאת, הייתה מתבטאת בדרישה אחת: תנו לנו את השטח היחידי שאני דורש, ואני לוקח על עצמי את כל האחריות בעד הפתרון השלם והסופי של כל הבעיה מאלף ועד תיו. כמובן, על הנוסח הזה היה מוסיף נורדאו עוד כמה פרטים חשובים: [...] אבל עיקר גישתו הוא כזה שאין 'שתי בעיות' אלא רק בעיה אחת. ציונות מצד אחד ותרופה שלמה לחורבן הגלות - חד הוא.

#סך_הכל_דלע"ע [דלעת עתה, עד עכשיו], 1940:

- באוויאן, לפני שנה וחצי, נועד 'ועד בין-ממשלתי לענייני הפליטים', והוא, כנראה, עוסק בדברים של מה בכך: כמה מאות פליטים אפשר להכניס לרודזיה וכמה טלפים לסן דומינגו. בשאלה היחידה שכדאי לו לחקור - מדינת היהודים - איננו מטפל. ואין סיבה שיתחיל לטפל בה: כי בלונדון מתנגדים לזה, ומהצד העברי אין לחץ בכיוון הדרוש, ואין מי שילחץ, וגם אין מי שהרהורים יהרהר. 'הצד העברי'... [הנקודות במקור] במילה אחת אפשר לתאר את המצב מ'הצד העברי': חידלון. אין מחוקק ואין יועץ, אין מורה דרך ואני חושש שאין גם רצון במורה דרך.

#המנצח, 1940:

- אינני מאמין בערכו של ציבור הזקוק ל'עידוד': מי שנמזג די ברזל בלבו, גם בלא עידודים יאתן [ירגיש איתן]; מי שאין לו ברזל, איננו כדאי לטיפול.

#בין_חוף_לחוף, 1940:

- על הלוח [בספינה מאנגליה לאמריקה] כתוב באותיות אמה וחצי: 'לכל מקום אשר תלך - שא אתך חגורת הצלה'. העצה היא מלאת שכל וטעם, אבל רק בימים הראשונים נענו לה... הפחדן הוא ישראל או עז לב? מימי לא יכולתי להבין... לו נסע איתנו האנגלי... ולו אירע אסון חלילה - אין ספק כי היה מתנהג בשקט בלי כל סימן לבהלה, כמו שאין ספק כי לא כל אחד משכני העברים... אולי יש להבדיל בין שני מושגים שונים לגמרי - פחדנות ועצבנות; או עזות הלב והכישרון לשלוט בעצבינו... 'עצבים' הם עניין הבריאות הגשמית, עניין של ירושה מתריסר דורות, ורק דורות של חיי ביטחון ושלווה יבריאונו.

- מה טיבו וערכו האסתטי של הטיפוס העברי? ... אולי אטעה, אבל נדמה לי כי לפני גזר דין שכזה רוב מכרי, והם כולם חובבי ציון נאמנים, לחסד אחד יתפללו: למען השם, את אלבום הדודות לבית ג'ונסון תנו לי, ולא לבית כהן!

#האם_המלך_לבוש? 1940, לא פורסם:

- דבר טוב הוא לנסות לעצור תוקפן, אבל רע מאוד להרגיזו בלי כוונת מלחמה של ממש, כשקורבנותיו קטנים וחלשים.

- המדינאות הבריטית מסתייגת מחשיבה. קוראים שאינם בריטים אולי יראו בכך פרדוקס, אבל לא כן הבריטי המשכיל, מפני שהוא יודע את הסוד; ובעצם אין זה סוד. כל הסופרים הבריטים שכתבו על עניינים פוליטיים הודו בבוז הזה ל'חשיבה התיאורטית' וראו בו דבר מה מעודן וטוב. 'המדינאות הבריטית אינה רוחשת אמון להיגיון המופשט'. 'החשיבה שלנו אמפירית'. 'איננו לומדים מן ההיקש - אנו לומדים מניסוי וטעייה'... זהו מקור גדולתה של אנגליה, הם אומרים. מדינאיה לא חיקו את המדינאים ביבשת ולא ניסו למפות את העתיד. הם פשוט התמודדו עם הדברים לפי סדר הופעתם, 'ומעולם לא חיפשו להם צרות עד שהצרות צררו אותם', 'מעולם לא חצו גשרים עד שלא הייתה להם ברירה', פנו תמיד אל הדרך הראשונה שנקרתה לפניהם עד שנתקעו, ואז אמרו 'לעזאזל', יצאו ממנה איכשהו ובחרו בפניחה הבאה, טעו שוב, וכן הלאה... 'ולבסוף הצליחו לעבור איכשהו'. כו, הם עשו זאת - עד היום... איך אנחנו ההדיוטות קוראים למנהג הזה לפעול בלי מחשבה, לקפוץ בראש, להבטיח בלי שיקול דעת - ובשפה גבוהה יותר להעדפה הזאת להקדים מסקנה ואפילו מעשה למחשבה? אנחנו ההדיוטות קוראים לכך קלות דעת כשמדובר ב'התבטאויות' , שטויות... וכאחד מן המיליונים שלא יספרו מרוב, שנחנקים בשעה שאנגליה משחקת באמפריציזם, אני מבקש את הרשות להפעיל את צופר האזעקה הזה.

- מנהג שטבוע בנפש הלאומית אינו יכול כמובן להירפא ברגע אחד, אבל תמיד ישנם יחידים שמסכינים אתו ברצון ואחרים שמסתייגים ומתנערים ממנו.

- האין זו מהות הדמוקרטיה הפרלמנטרית כמו שהיא מיושמת באירופה, שמדינאים שנכשלו מסתלקים ברגע שקו הפעולה שלהם מתמוטט? ומה קורה כאן? עוד נסיגה אל הדעה הקדומה האווילית והלא מוסרית ש'נאמנות למנהיג' יכולה להיות מעלה, בשעה שרק לנאמנות לרעיון יש ערך? למה, בשם אלוהים? ובשם אלוהים, לכמה זמן עוד?

#חזית_המלחמה_של_עם_ישראל, 1940:

- [נכתב באנגלית ביום הכרזת המלחמה, 3.9.1939, ופורסם למחרת ב Times] אויב אכזר מאיים על פולין, לב תפוצות ישראל בעולם זה כאלף שנה, שם חיים למעלה משלושה מיליון יהודים והם שומרים אמונים למדינת פולין ולאומה הפולנית. צרפת, מולדת החירות של העולם כולו, ניצבת לנוכח אותה סכנה. אנגליה החליטה להצטרף למערכה הזאת כאילו היא מלחמתה שלה. ואנו היהודים, אף לא נשכח לעולם שבמשך עשרים שנה, עד הזמן האחרון, הייתה אנגליה שותפתנו בציון. מקומה של האומה היהודית הוא אפוא בכל החזיתות שבהן נלחמות הארצות האלה למען אושיות החברה שה'מגנה כרטה' שלה היא התנ"ך שלנו.

- יש כמה דימויים שעוזרים להמחיש את התפקיד האורגני שממלאת רדיפת היהודים בהתפתחותה של מחלת המלחמה. אפשר לדמות לתבלין או לרוטב שמאפשר להמונים לבלוע סוג של רעל שבלעדיו יהיה מאכל מדי, או לחומר סיכה שמאיץ את החלקתו של מטען במדרון, ובלעדיו הוא עלול להיתקע, או לחומרי הצתה שעקרת בית מדליקה כדי להבעיר אש בבול עץ או בערמת פחם גדולה באח... אפשר לבלוע אוכל גם בלי תבלין ובלי רוטב, ומטען יכול להחליק במדרון גם בלי סיכה, וכיוצא בזה. אבל הנאציזם לא היה צומח לממדיו הנוכחיים בלי עזרת האנטישמיות. 'התרבית לחיידק' היא אולי הדימוי הטוב ביותר.

- הכל יודעים שבתעמולה פועל כוח משיכתה של האהבה באיטיות ובכבדות הרבה יותר מכוחה של השנאה. השנאה היא הרוטב הפיקנטי שמאיץ את הבליעה ואת העיכול של רעיונות וקווי מדיניות. הרוטב הזה יעיל ביותר כשמושא השנאה נמצא בקרבת מקום, מוכר לכל, ואפשר לפגוע בו בנקל ובלי חשש.

- יש רק מושא אידיאלי אחד שאפשר לאלף באמצעותו את השנאה הקיבוצית, והוא היהודי. הוא נמצא בכול ובהישג יד, אפשר להצביע עליו בפינת כל רחוב ואפשר להעליבו ולהתקיפו מתוך סיכון מזערי בלבד ואפילו בלי חשש כלל. מי שמטפח תנועה כדוגמת הנאציזם בלי תרגול יומיומי בפגיעה במטרות יהודיות, כמוהו כתיאטרון שמעלה הצגה בלי לעשות חזרות.

- איוולת היא לנסות להסביר את ליבוי היצרים הזה בעזרת המילה 'טירוף'. חוץ מכמה יוצאים מן הכלל, כל צמרת השלטון הנאצית שפויה לא פחות מכל קבוצת אישים בממשלה או במפלגה במדינות אחרות. גם המילה 'סדיזם' אינה מסבירה הרבה, ואף לא שום דחף חולני אחר שטמון בנבכי התת-מודע הקודר של האדם. כמעט כל אחד מן המנהיגים האלה, לאחר שירחץ את צבעי המלחמה וייבחן באור היומיום הרגיל, יתברר שהוא אדם ממוצע ורגיל בתכלית. על כמה מהם דווח - ואין סיבה לפקפק בכך - שהודו בפה מלא שכבר 'נמאס להם' הצורך התמידי הזה לדבר על יהודים, יהודים, יהודים. דברים כאלה אינם נעשים למען ההנאה שהם אלא רק בשל הצורך. הם יודעים שתעמולתם לא תתקבל מהר די הצורך ובחוגים רחבים דיים בלי הרוטב הפיקנטי. רק הודות לרוטב הזה נקלטה התעמולה במהירות ובהיקף גדולים כל כך. המילה 'רק' מודגשת כאן בכוונה תחילה, כדי לציין שרדיפת היהודים אינה מרכיב חיוני בתעמולה הנאצית, אלא היא שמן הסיכה שבלעדיו לא הייתה הארוחה הקשה לעיכול מצליחה להחליק פנימה בקלות שכזאת.

- ... שנים לאחר מכן [אחרי הפוגרים באוקראינה בסוף המאה ה-19], גם זה ברוסיה, השמיע מהפכן יהודי את הנוסחה שמרבים לצטטה: 'דם יהודים הוא השמן הטוב ביותר על גלגלי הקדמה'... עובדה מעניינת היא, שבכל פעם ששקלה אחת מן האומות האלה להצטרף אל אויבי גוש המערב... מיהרה תחילה לקנות לה 'כרטיס כניסה' למחנה באותה שיטה עצמה, והלעיטה את עמה ב'תבלין היהודים' [פירוט דוגמאות רומניה ואיטליה].

- המחבר אינו היסטוריון ואינו סוציולוג. אין הוא מתיימר להסביר בדיוק למה חומר הסיכה ששמו אנטישמיות הוא אמצעי יעיל כל כך. גם הוא, כמוהו כאחרים, שאל את עצמו לא פעם את השאלה הזאת: אין ספור מלחמות כבר ניטשו בעבר, אבל איש לא חשב שיש צורך להתכונן אליהן מתוך הדגשה מיוחדת של שאלת היהודים. מה הסיבה שיש צורך בכך עכשיו? הסבר אחד כמעט יש בו נחמה: מתברר שאחרי ככלות הכול העולם מתקדם.... שוב אין די בפקודה בלבד כדי לשגר את ההמונים אל מותם. בימינו הם זקוקים לסוג מסוים של 'דת' כדי למות למענה... האוכלוסייה הדוברת ניבים גרמניים ויושבת בשטחים רצופים באירופה מונה כתשעים מיליון נפש, לעומת ארבעים או 45 מיליון בני אדם בבריטניה, בצרפת ובאיטליה. כבר במספרים האלה עצמם טבוע רמז של עליונות; ולא רק רמז לעדיפות או יתר השפעה בלבד, אלע לשעבוד ממש, לסמכות ולמרות מוחלטת כשל אדון על עבדיו שחורי העור.

- ... במאה האחרונה הוטמעו בדעתן של מיליוני בני אדם מושגים כגון אנושיות ושוויון, וכדי לטאטא את המושגים האלה כליל ולפנות את הדרך לשיבתה של החייתיות נדרש מאמץ עצום. לא מאמץ עצום בלבד נדרש, אלא גם מספר גדול של חזרות ואימונים, של ניסויים זולים וקלים על גוף חסר ערך... חיית הטרף הרדומה בנפש הברמנית מנמנמת סמוך מאוד לפני השטח, ואף על פי כן יש צורך לאמן אותה בחייתיות ובאכזריות בתרגולים מודרגים. כמו שאמר וולטר על האלוהות, לולא היהודים היו קיימים היה צורך להמציאם.

- מדינאי המערב יואשמו בעיוורון נפשע אם יתעלמו מן האמת ההיסטורית של הדברים האלה. כשהנאצים שמעבר לגבול ושלוחיהם בבריטניה ובצרפת אומרים בקולי קולות או בלחישה שמדובר ב'מלחמה יהודית', הם צודקים בהחלט. חיידקי המלחמה היו מתים לולא הניחו להם להתפטם ולשגשג על מצע הטרגדיה היהודית.

## פרק 4: 'האנטישמיות של האדם'

- שני כוחות נפרדים פועלים בתוך התופעה הכללית הקרויה אנטישמיות: האחד הוא סתידה סובייקטיבית, עזה וקבועה די הצורך להיעשות כל דבר מתחביב ועד דת; האחר הוא מצב דברים אובייקטיבי, שנוטה לנדות את היהודי כמעט בלי קשר לשאלה אם שכניו מחבבים או שונאים אותו. לסוג הראשון נקרא 'האנטישמיות של האדם', ולאחר 'האנטישמיות של הדברים'. כדי לחקור את הסוג הראשון גרמניה היא שדה המחקר הטוב ביותר, ואילו לחקירת הסוג השני פולין היא המתאימה ביותר.

- למרבה התמיהה דומה שההיסטוריה האימתנית של האנטישמיות בגרמניה הולכת ושוקעת במהירות בתהום הנשייה. במדינות הדמוקרטיות נוצר מין מיתוס שכל הרע בא אל העולם עם עלייתו של האיש ששמו אדולף היטלר... והוא ייעלם אם יסולק. אבל האמת היא שהיטלר קשור למקורות האנטישמיות כמו שנפוליאון קשור להמצאת אבק השרפה; נפוליאון לא המציא את אבק השריפה - הוא רק הצטיין בשימוש בו, ולאחר מותו קמו אחרים שעלו עליו בכך. גרמניה - ובמובן הזה גם אוסטריה זמן רב לפני האנשלוס - הייתה תמיד בית היוצר העיקרי של האנטישמיות המודרנית. שם נעשתה התגלית, ולא במקום אחר, ושם נטבע העיקרון המוצהר שהבסיס לדחיית היהודים אינו דתי אלא גזעי, ולכן יש לרדוף אותם גם אחרי שהוטבלו לנצרות. שם ולא במקום אחר הועלתה האנטישמיות לדרגת פילוסופיה מדעית. ואין אומה אחרת שבה הייתה שנאת היהודים לאורח מחשבה מקובל בגלוי בקרב אישים רבים כל כך מן המעלה הראשונה, שמקצתם תופסים עמדות מנהיגות בתחומים רבים של עולם הרוח: שופנהאואר, פוירבאך, דירינג, טרייצ'קה... [דוגמאות לאנטישמים] דברים כאלו אירעו שלושת רבעי המאה קודם שהמפלגה הנאצית הייתה קיימת אפילו בתור רעיון.

- שטות היא להעמיד פנים שהגרמנים נוקטים את האנטישמיות לפי פקודה בלבד, וכשתבוטל הפקודה עם מיגור הנאציזם תישכח גם האנטישמיות. עובדה היא שהגרמנים מחוץ לגרמניה, ששום סכנה אינה נשקפת להם אם יבחרו שלא לציית לפקודות מברלין, הראו שוב ושוב שהנאציזם כובש את לבם בכוח קסמו ולא בשל פחדם מהגסטפו [תוצאות משאל העם בחבל הסאר, גרמנים גולים ששבו למולדת לאחר עליית הנאצים, שמחת ההמון בווינה על האנשלוס והשפלת הגברות היהודיות]... 'לפי פקודה?' מובן שחייבת להיות פקודה כדי להחריד מרבצה את החיה שבאדם; אבל הנקודה העיקרית היא נוכחותה של החיה מתחת לפני השטח; ואיזו חיה רבת ראשים היא!

- לאחר שיסולק היטלר אולי ייעשה ניסיון עממי לכפר על ההילולה האנטישמית, במידת מה מסיבות תועלתניות, אבל בלי ספק גם מתוך מיאוס אמתי מן הצורות החייתיות, הלא-אנושיות, שלבשה רדיפת היהודים. נוסף על כך יפעלו גם סעיפי השוויון בהסכם השלום ובחוקה החדשה... המשטר החדש שיקום אחרי המלחמה, שיאסור על האלימות, עשוי בסופו של דבר להיות משטר 'לא רע כל כך', ועל כל פנים לא רע ליהודים, מפני שאחרי ככלות הכול אלה אינם יכולים לשכוח שמוטב להם שלא להיות בררנים... אבל הזיכרונות האלה אינם נוגעים לענייננו. בינתיים כבר שוחררה החיה הטורפת מכלובה וטעמה טעם דם.

## חלק ב': 'האנטישמיות של הדברים'

- באותן השנים [1926] היו מזרח אירופה ומרכזה... אחוזות קדחת חברתית זדונית. מוקד הדלקת הזאת, המרכז שממנו התפשטה צפונה ודרומה, הייתה פולין. זו הייתה, כמובן, אותה רעה חולה ישנה נושנה, קדחת האנטישמיות. סיבתה הייתה העובדה הסטטיסטית שהיהודים היו כעשרה אחוזים מכלל אוכלוסיה של פולין, וכמעט שליש מן האוכלוסייה העירונית במדינה... שוויון זכויות באווירה כזאת פירושו שבכל ענף של הכלכלה שמצריך השכלה כלשהי יגברו היהודים, יושבי ערים זה דורות רבים, על מתחריהם הפולנים, בניהם ובני בניהם של איכרים נבערים... העובדה בעינה עומדת שקנאתם של הפולנים ביהודים ופחדם מפניהם השחיתו כל חלקה טובה בחיים הציבוריים בפולין... כאןא נו נתקלים לראשונה באנטישמיות העובדתית [של הדברים] מן הסוג הזה.

- ... יש צדדים *הכרחיים* מסוימים בהתפתחות החברתית *הנורמלית* של מזרח אירופה, שמעצם טבעם הם הרי אסון לקיומם של היהודים מן הבחינה האורגנית והאובייקטיבית... [עליית התנועה השיתופית ודחיקת הסוחרים שבמקרה היו יהודים, הלאמה של המדינה והשארת רק הפולנים בחברות המולאמות]... עוול משווע! כמובן. אבל אין טעם לגנותו. לא שנאת היהודים היא שורש הרע כאן - באנטישמיות אפשר להיאבק, גם אי אפשר להעלימה לחלוטין - אלא משהו יסודי וקדמוני הרבה יותר: אהדתו של אדם לבני עמו. זהו אינסטינקט שאי אפשר למתוח עליו ביקורת מפני שאחרי ככלות הכל הוא טבעי, כמו אדם המעדיף את ילדיו שלו על ילדי שכנו... כשהיא [הרוח שהיהודי אינו מבין העם המקומי] לעצמה איו בהכרה הזאת כדי להכשיל יחסי גומלין בין שכנים, עזרה הדדית ואפילו ידידות, כל עוד ה'אקלים' החברתי מסביר פנים. ב'אקלים' השורר במזרח אירופה המרכזית היא נעשית גזר דין מוות ליהודים.

"אין צורך להדגיש כאן את מה שהעולם יודע היטב: שאולי יהיה אפשר להבטיח, באמצעות פיקוח חיצוני, שתקנות בין-לאומיות לא יופרו; אבל שום פיקוח חיצוני לא יוכל למנוע לצמיתות ממדינה ריבונית לעשות כרצונה בתוך גבולותיה. דבריו השקולים כל כך של סר ארצ'יבלד סינקלר על עתידה של גרמניה, כוחם יפה גם לעתידה של פולין. ערובות של נייר, כשהן מנוגדות למציאות השוררת בשטח, יטואטאו לקרן זווית או 'יפורשו' כך שתוקפן יתבטל כליל, וגם המפקח החיצוני עצמו ייאלץ כנראה להסכים בעל כורחו, באמתלה שאין מה לעשות'. פולין המשוקמת תעשה ביהודים שיישארו בשטחה ככל העולה על רוחה"

- גישתי הבסיסית כלפי רוסיה הסובייטית שלילית, מן הבחינה הרציונלית והרגשית כאחד. השלטת מעמד אחד על חשבון מעמד אחר הוא מעשה תועבה בעיני, פשע נגד השוויון, שהוא המסד והתכלית של כל הגינות חברתית. משטר שאין בו חופש עיתונות משמעו חרפת רעב בשביל אדם כמוני, שבחסד אלוהים מוצא את מחייתו בכתיבה. לדעתי על המדינה לנקוט עמדה מעט ככל האפשר. מקובלת עליי הכפייה רק כמו שאדם משלים עם כינין, כלומר כשאין שום ברירה אחרת. הציות שנוא עלי, ונראה לי שאנרכיה ידידותית היא המשטר האידיאלי לכל האומות בעתיד הנאור. ארץ שבה הכל מאורגן ומסודר בדיוק כמו ששנוא עלי היא סיוט. ועוד, הסובייטים הם אויבי הציונות, ואילו אני רואה בתקומתה של ארץ-ישראל את הצידוק היחיד האפשרי בפני האל והעולם. הסובייטים מבקשים להחניק את תחיית העברית, ואילו אני, אף על פי שאני יודע בעל פה כחמישים מכתבי פושקין, מוכן ומזומן להחליף את כל שירתה המודרנית של רוסיה תמורת שבע אותיות אלפית עבריות. זו גישה צרת אופק, אבל עקשנית ונחושה. ומעל לכול, הסכם הידידות של הסובייטים עם הנאצים, בבחינת דקירת סכין בגבה של פולין, מוציא אותם לדעתי מכלל היצורים ההולכים על שתיים. יכולתי להוסיף כאן עוד עמוד שלם של גינויים וגידופים, כולם כנים ונכונים.

- במבט מרחיק ראות דומה שהסכסוך הנוכחי הוא מאבק בין הדמוקרטיות המערביות ובין הסובייטים לא פחות משהו ניטש בינן ובין הנאצים. אם תצא רוסיה ברווח מן המלחמה יגדל כוחה בעולם ותיחלש השפעתן של בעלות הברית המערביות. לעומת זה ניצחונן של בעלות הברית יהיה בגדר כישלון עצום לרוסיה.

- התברר כי ניסיונם של היהודים בעבר להיטמע בגויים במזרח אירופה המרכזית היה מדומה בלבד. היטמעות אמיתית אינה מופע סולו אלא דואט. אין די בכך שהיהודי משוכנע שהוא כבר דומה לחלוטין לשכנו הגוי; מה שחשוב יותר הוא אם גם השכן הגוי סבור כך. ההצטרפות לקהילה או לאומה או למעמד או לקבוצה אינה תלויה בניסיון כן בלבד של המצטרף, אלא בראש ובראשונה בנכונות הקבוצה לקבלו.

- בשום פנים אין המחבר מתכוון לומר שעלינו לאהד כל תקווה שיום אחד נצליח להבטיח קיום הוגן ותקין ליהודים בגזרת התפוצה הזאת [פולין]. אדרבה, המחבר עדיין מאמין שהדבר אפשרי. אבל התנאי המוקדם לכל תקווה שכזאת הוא יציאתם של רוב היהודים.

- החיים הם תחרות, ולשוויון זכויות יש פירוש ממשי אחד - הזדמנות שווה בכל היבט של תחרות החיים. זכותו של אדם לנצח כשהוא מוכשר יותר. עשרים מאות שנים של עירוניות מעוותת עשו את היהודי - הממוצע, לו מי ששוכן בפסגת הגאונות - למוכשר יותר ברוב תחומי התחרות של החיים המודרניים. אין כוונה להתגאות, מפני שהיתרון הזה היה לנו לקללה תמיד, קללה ומטרד. והיהודי אף אינו יכול להימנע מן ההצלחה, כדרך שברנש אדום שיער, או גבה קומה, או שמן, אינו יכול שחא 'להתבלט'... התוצאה היא 'התבלטות' שאין מנוס ממנה, קנאה, טינה והתגברותה של האנטישמיות שכינינו כאן 'האנטישמיות של האדם'. כל זה נכון גם במדינות העשירות, שם התנאים אינם קשים די הצורך תיצור את האנטישמיות מן הסוג האחר, זו שטמונה בהשפעתן האובייקטיבית של הנסיבות. זאת הסתירה הפנימית הטמונה בשוויון הזכויות האזרחיות ליהודים: השוויון יכול להתקיים רק כל עוד היהודים אינם מנצלים אותו עד תום, אבל אי אפשר לגרום לבני אדם לוותר מרצונם על זכות שכזאת.

- כל אדם חייב להיות מלך בין מלכים, ואם לא כן אין החיים ראויים לחיותם. השוויון [בפני החוק] אינו מצב נסיבתי בלבד אלא גם עיקרון. בתור עיקרון נודע לו ערך עצום, בין שאפשר לתרגמו לחיי היומיום ובין שלא. היהודים, אם הם עם ראוי לשמו, חייבים להיאבק מאבק חסר פשרות כדי להבטיח שעיקרון השוויון - ויהיה חסר ערך מעשי ככל שיהיה - יוצהר בחגיגיות בחוקתה של כל אומה. וזהי שאלה של כבוד אנושי, משהו שבלעדיו יהיו החיים מתועבים מן הבחינה המוסרית, ושלילתו תצדיק כל מעשה גמול נגד המדינה העבריינית.

- מאחר שכבר אז [1936] הסכימו הכל שלא פחות משליש מתוך 3,300,000 יהודי הארץ [פולין] כבר איבדו את 'עמדותיהם' [הכלכליות] לבלי שוב (ועוד מיליון אחרים, אביונים מלידה, לא החזיקו מימיהם בשום עמדה שכזאת), הפתרון הוא הגירה המונית מן המדינה.

- פינוי המוני הוא התרופה היחידה לסרטן המצוקה היהודית. ייתכן שהוא מצריך מאמץ על-אנושי, ואולי הוא יקר עד בלי די, אבל זו הדרך היחידה להציל את אירופה מאסון חדש, ולכן אין מנוס מלעמוד בקשיים ובהוצאות. בסופו של דבר יתברר, כמובן, שהמבצע הזה, אפילו בשיאו, קל וזול הרבה יותר מכל מלחמה מודרנית, ולהבדיל ממלחמה הוא אף בגדר השקעה מכניסה לעתיד.

- כמה יהודים יהיה צורך לפנות? השאלה הזאת חשובה, אבל אי אפשר להשיב עליה... יש כנראה סף מספרי מסוים שמאפשר חיי שיתוף ושלווה יתקיימו בין הרוב הנוצרי למיעוט היהודי, לאחר שזה הצטמצם ונעשה קטן די הצורך... האמת תתברר רק במהלך ההגירה, והיא תציית כנראה לעקרון האוסמוזה: האזור המפונה והאזור הקולט יתנהגו כשני כלים מופרדים בקרום חדיר למחצה, שבכל אחד מהם שורר לחץ שונה. עוצמת הזרימה תהיה תלויה לא רק בגורמי הדחייה של האנטישמיות באירופה אלא גם בכוח המשיכה של הבית החדש. להלכה תיפסק הזרימה כשיושג שיווי משקל, למשל כשהשלטונות והחברה בפולין, בהונגריה או ברומניה יתחילו להרגיש שיציאת היהודים הגיעה אל גבול 'התועלת', טהמשכה יהיה בגדר הפסד. במצב הזה ייתכן שהמדינה והחברה יתחילו להציע ליהודים שעדיין לא התפנו תגמול מפתה כלשהו תמורת הישארותם... לעומת זאת תיתכן גם אפשרות שלמרות השינוי המבורך הזה ביחס כלפי היהודים יימשך השינוי בכל זאת, בשל כוח המשיכה - החומרי או האידיאולוגי - של הארץ הקולטת.

- בן אנוש ממוצע באיזור אנטישמי אינו נהנה מפגיעה ביהודי ומהשפלתו, אבל יעשה זאת ברצון שוב ושוב אם יחשוש שהיהודי עומד לדחוק אותו ממעמדו בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה. אם יקבל האדם הממוצע הוכחה מוחשית שנעשה ניסיון רציני לדלל את שורות מתחריו היהודים אולי תתפוגג כל לוחמנותו. אין זו אופטימיות גרידא, כשם שהסירוב להאמין ביעילותו של שוויון הזכויות באווירה השוררת באיזור אינו פסימיות; זהו ריאליזם חסר פניות, צונן אבל שוחר טוב, שרואה את היהודי והגוי עין בעין, כמו שהם באמת.

- האם טוב האדם מיסודו או רע מיסודו? הנה עוד משל אחד, שמשיב על השאלה הבטלה והאווילית הזאת. בעיר אחת היו 500 בתים, ויום אחד שלח אליה הסולטאן חמישים יתומים וקרא לתושבי העיר לרחם על האומללים ולהעניק להם בית. מועצת העיר בחרה אפוא חמישים משפחות מן העשירות והנכבדות ביותר ושלחה יתום אחד אל כל אחת מהן. חודש לאחר מכן רעשה העיר. חמישים אמהות התלוננו שהיתומים שורצים כינים, חסרי חינוך, ובכלל איומים ונוראים. מועצת העיר חזרה והתכנסה והחליטה לגייס תרומות ולהקים בית יתומים. תושבי העיר תרמו סכום גדול כפליים מן הדרוש, בנו בית נפלא ליתומים וחיו באושר מאז ועד עצם היום הזה.

- *כל דבר* שיכול לשמש ערובה נגד מלחמה בעתיד הוא מטרת מלחמה ראויה

- חמישים שנה של מאמצים, מימי תיאודור הרצל ואפילו לפניו, יוחדו לאותה מטרה עליונה - לשכנע את ממשלותיהן של מדינות התרבות שרעבונו של העם היהודי להגירה הוא בעיה עולמית, ויש להיחלץ לפעולה בין לאומית כדי לפתור אותה על כל גודלה העצום. סוף-סוף, לאחר זמן רב, החלה יוזמה רבת עוצמה לנוע בכיוון הרצוי, בימים שאפשר היה לשער (כך חשבנו) שהאהדה לסבלם של היהודים חסרי הבית תקיף את כל האומות. עתידו של העם כולו תלוי בהצלחת הצעד הזה, ולא זו בלבד שזה הסיכוי היחיד של עם ישראל להינצל - זה גם הסיכוי של אירופה. הלא מדובר כאן במעשה בעל ערך הומניטרי ובין-לאומי, שהשפעתו תהיה עמוקה ובת קיימא - אולי אף נצחית.

- יש דעה קדומה אנגלו-סקסית ידועה נגד יישומו של ההיגיון בפוליטיקה; הדעה הקדומה הזאת מוטעית. החיים מתנהלים תמיד בהיגיון בלי דופי. אבל ההיגיון הוא מושג מורכב, נפתל ממש כמו המושג 'אריתמטיקה'. מעשה באיכר רוסי שהייתה לו תורה מתמטית כזאת: 'ארבע ועוד ארבע הם שמונה, אני מסכים; אומרים שגם חמש ועוד שלוש הם שמונה - אבל זו כבר תחבולה יהודית'. אותו איכר בוודאי היה נדהם לשמוע ש-629 פחות 1,000 ועוד השורש המרובע של 625 ועוד 64 ועוד 30 כפול תשע ועוד 20 גם הם מסתכמים בשמונה. מסובכות עוד יותר הן שיטות ההיגיון הפוליטי.

- טריטוריה (מחוץ לארץ-ישראל) שמתאימה להקמת מדינה יהודית חייבת לעמוד - לפחות מנקודת מבטם של הגויים - בשלושה תנאים הכרחיים; ... מי שמחפש ארץ שעומדת בשלושה תנאים שאינם מתיישבים זה עם זה, כגון 'לא מיושבת', 'ראויה ליישוב', 'חסרת ערך' [למדינות אחרות] לא ימצא דבר. לדעת המחבר יש רק ארץ אחת כזאת, היא ארץ חיזיון התעתועים. וארץ ישראל, האם היא עומדת בשלושת התנאים? זו השאלה המתבקשת בשלב הזה. למה יש להעדיף את ארץ-ישראל? ה'בחירה' בארץ-ישראל אינה קשורה כלל בתנאים האלה. גם הציונים מרבים להתלוצץ על מגרעותיה הטבעיות שך הארץ מנקודת מבטו של החלוץ... ורובם יסכימו בנכונות רבה עוד יותר שחוסר רצונם של הערבים לקדם בברכה את השינוי הוא עובדה מצערת מאוד, והכל היה קל הרבה יותר אילו לא כל היו פני הדברים... המחבר שותף לרתיעתם של בני דורו מפני הפטריוטיות הטוטליטרית, אבל יש מצבים נואשים שבהם לא נותרה עוד כל בררה, והגישה היחידה שראוי לאדם הגון לנקוט היא 'לטוב ולרע - ארצי'... ודרך אגב, עוד יתברר לנו שבחירתנו בארץ-ישראל לא תהיה בחירה יקרה כל כך, ולא קשה כל כך ואף לא רעה כל כך.

- זאת האמת על הספר הלבן של 1939 מנקודת המבט של הערבים: מדובר בניסיון לספח בפועל את ארץ-ישראל לאימפריה הבריטית לעולם ועד, ולשם כך הבריטים משתמשים בבית הלאומי היהודי בתור הצדקה. מאחר שאפשר תמיד לטעון שהיהודים פוחדים מן הערבים... לעולם לא ייפסק הפיקוח שתטיל בריטניה על המדינה... ארץ-ישראל לא תוכל לעולם להצטרף לפדרציה ערבית כלשהי, אלא אם כן גם הפדרציה הזאת תהיה חלק מן האימפריה הבריטית.

- שכשעוסקים בהגירה המונית מו הסוג הזה ראוי להיפטר גם מההנחה מסורתית אחרת של תורת הכלכלה הפוליטית - מן האקסיומה שהחקלאות היא הבסיס לחברה. ייתכן שהקביעה הזאת נכונה, אבל אין היא נוגעת לעניינו. כאן שולטת אקסיומה אחרת: התעשייה היא עמוד התווך של הכלכלה בהגירת המונים בימינו. ברור שמפעל התיישבות בהיקף שכזה, הייחוד כשלמהירות נודעת חשיבות מכרעת, החקלאות בתור ענף קולט של המוני מהגרים היא בעלת חשיבות משנית בלבד. כלכלתה של הגירת המונים תלויה בראש ובראשונה בתעשייה ובבניין בתים, ובמידה פחותה הרבה יותר במסחר ובתחבורה, ופחות מכל בעיבוד הקרקע.

- אחד הצדדים המרתקים ביותר בתכנון אנושי הוא שבסופו של דבר הדברים אינם מתנהלים לעולם בדיוק כמו שתוכננו; אבל אם התוכנית טובה יתברר שהתיקונים הלא צפויים יעשו אותה לתוכנית טובה עוד יותר.

- הפינה הזאת של המזרח התיכון, שבה מצרים וישראל ממתינות להזדמנות, היא צומת הדרכים החשוב ביותר של העתיד. פנים הארץ האמתי שלה אינו ערב הסעודית אלא כל המרחב הדרום-מזרחי של אסיה, שבו שוכנים כמחצית מאוכלוסיית העולם - כמעט מיליארד בני אדם. סחר החוץ שלהם, היבוא והיצוא יחד, מגיע לכדי שלוש לירות סטרלינג לנפש לשנה בממוצע. בדנמק המספר הוא ארבעים לירות לאדם. הארצות האלה יתפתחו ודרישותיהן יגדלו... יקצר הדמיון לתאר את זרם הסחורות האשיר שיועבר אז ממקום למקום, בים, באוויר וביבשה, בין שני חלקי האנושות... ארץ-ישראל תהיה יום אחד בין הארצות המאוכלסות ביותר על פני כדור הארץ. היום ההוא צפון בעתיד הרחוק, אבל כל עשור שנים מקרב את בואו.

- כדי לקלוט את המוני היהודים היוצאים מאירופה ארץ-ישראל חייבת לכלול גם את עבר הירדן... השטח הדרוש כדי להציל את ילדיה החורגים של אירופה חייב להיות גדול די הצורך לשכן את כולם... [פירוט מספרי השטח והעולים הצפויים]... סביב השם 'עבר הירדן' שוררת אווירה משונה של טאבו, מין מיתוס או אמונה תפלה שדווקא עבר הירדן נחשבת בעיני הערבים לחבל קדוש במיוחד של אדמת ארץ-ישראל... אלה דברי הבל. רק בארץ-ישראל המערבית יש מקדשים מוסלמיים: בירושלים ובחברון... מה שחשוב לא פחות הוא שממערב לירדן חיים 900,000 ערבים (מוסלמים ונוצרים), ואילו ממזרחו 300,000 בלבד... אם יצווה אללה על לאומן ערבי... לבחור מה ברצונו להשאיר בידו... אין ספק שהוא יבחר לתת ליהודים את עבר הירדן... המחבר הוא בעל תפיסות מיושנות ועדיין רואה מידה של חשיבות בחוקיותם של הסכמים... ראוי אפוא לזכור שבכתב המנדט על ארץ-ישראל המונח 'פלשתינה' כולל גם את עבר הירדן, והעובדה הזאת לא שונתה מעולם... סביר וחוקי בהחלט לשער שכוונתה של ההחלטה [של חבר הלאומים ליישם את הציונות רק בחלק המערבי של המנדט] הייתה רק לדחות את יישומם של 'הסעיפים הציוניים' בכתב המנדט בעבר הירדן בגלל 'נסיבות מקומיות' [לשון חוק המנדט]; ומה שנדחה יכול עכשיו לשוב לתוקפו הקודם בלי הפרה כלשהי של המנדט. הקושי העיקרי, כמובן, אינו ה'החלטה' אלא קיומה של מציאות שושלתית מסוימת [ההאשמים]. מביף הדבר שעלינו לעזוק באמצע המאה העשרים בשושלות מתוכה שמקורן מלאכותי בעליל, כאילו מדובר בגורמים החורצים את גורלם של עמים... מה שברור בתכלית לכל הנוגעים בדבר הוא שבבואנו לטפל בסוגיות עולמיות רציניות אסור בתארים מלאכותיים יעמדו בדרכנו.

- ארץ ישראל יכולה להיות מדינה יהודית בלי לעקור את ערביי הארץ ממקומם. כל מי שטוען ההפך טועה בתכלית. ארץ ששטחה גדולה מ-100,000 קמ"ר והיא מיושבת בצפיפות ממוצעת כשל צרפת (78 תושבים לקילומטר רבוע) יכולה להכיל למעלה מ-8,000,000 תושבים... ובצפיפות של גרמניה או איטליה (140) כ-14,000,000 תושבים... יש אפוא די והותר מקום בארץ-ישראל לקלוט את רוב יושבי הגטו של מזרח אירופה המרכזית - כלומר את רובם הגדול של חמישה מיליון היהודים שחיים שם - בלי להתקרב אפילו לצפיפות האוכלוסים המתונה של צרפת. אם לא יבחרו הערבים להגר מן הארץ מרצונם אין להם שום צורך לעשות זאת.

- עוד שטות היא הקביעה שאם יהיו הערבים מיעוט במדינה המיושבת ברובה ביהודים הם יירדפו וידוכאו. פחות מכל רשאים לחזור על השטות הזאת מחברי הספר הלבן של 1939... הגיוני הרבה יותר שמחברי הספר הלבן יציעו למיעוט הערבי את אותן ערובות שלדעתם די בהם כדי להבטיח את רווחתו של מיעוט יהודי [לשם חתר הספר הלבן של 1939].

- הנחה חסרת שחר היא שמיעוט אתני הוא מיעוט מדוכא תמיד ובכל מקום. אין זו אמת. [דוגמאות רבות מהעולם]... אין דבר מושלם בעולם הזה, כמובן, ואין ספק שנעים יותר להיות חלק מן הרוב ולא מן המיעוט, אפילו בתנאים הטובים ביותר שאפשר להעלות על הדעת; אבל אין בכך לומר שמעמדו של מיעוט תמיד ובכל מקום הרה אסון [דוגמאות]... יש רק מצב אחד שבו קיומו של המיעוט הרבה אסון: כשהמיעוט הוא מיעוט *בלבד*, מיעוט תמיד ובכל מקום, מפוזר בתוך עמים אחרים ואין לו פינה בעולם שהוא יכול למצוא בה מפלט. אין זה מצבם של הערבים, שיש להם ארבע ארצות ערביות ממזרח לתעלת סואץ ועוד חמש ממערב לה... בכל אחת מהן יש רוב ערבי שאין עליו עוררים, וכל אחת מהן היא כבר מולדת לאומית ערבית.

## פרק 18: שאלת הערבים - דיון ענייני

- הדברים האלה אולי ירגיעו את מי שילמדו לדעת איך רואים הציונים - ולא המתונים שבהם אלא אנשי האגף ה'קיצוני' כביכול של הציונות - את חוקתה של הארץ בעתיד. קטעים שלהלן הם מובאות מתוך טיוטה שעובדה בידי הנהלת התנועה הרוויזיוניסטית בשנת 1934 [לא נמצאה עוד התייחסות לטיוטה הזאת בשום מקום אחר], ולכן אפשר לומר שהדברים האלה הם בחזקת 'הגרוע מכל מה שיכול לקרות' לערביי ישראל. הטיוטה אינה תוכנית רשמית, והמחבר אינו יוכן להגן על כל תג שבה. אף על פי כן נדרשה עבודה זהירה ורבה כדי להכינה.

- בשעה שקוראים את הטיוטה הזאת יש לזכור שלפי העיקרון שהוא עמוד התווך של הרוויזיוניזם הציוני, אי-אפשר לקדם את ארץ-ישראל לעצמאות מדינית אלא לאחר שיושג בה רוב יהודי.

1. שוויון אזרחי

(א) עקרון שוויון הזכויות לכל האזרחים מכל גזע, דת, שפה ומעמד יונהג בלי הגבלה בכל תחומי החיים הציבוריים, ובלבד שלא יהיה בכך כדי למנוע מכל יהודי בארץ אחרת לשוב אל ארץ-ישראל ובכך להיעשות אוטומטית לאזרח המדינה.

(ב) בכל ממשלה שבה ראש הממשלה יהודי סגנו יהיה ערבי, ולהיפך.

(ג) יהודים וערבים ישתתפו במידה יחסית בכל החובות ובכל ההטבות שהמדינה מטילה ומעניקה; זה יהיה הכלל באשר לבחירות לפרלמנט, לשירות האזרחי והצבאי ולחלוקת התקציב.

...

2.

(א) לשפה העברית ולשפה הערבית יהיו זכויות שוות ותוקף חוקי שווה.

(ב) כל חוק, הצהרה, צו, מטבע, שטר או בול של המדינה, ובכל פרסום וכתובת שיודפסו על חשבון המדינה יהיו תקפים רק אם ייכתבו במידה שווה בעברית ובערבית.

(ג) עברית וערבית ישמשו במידה שווה של חוקיות משפטית בפרלמנט, בבתי המשפט, בבתי הספר ובכל משרד או גוף של המדינה, ובכל בתי הספר מכל הדרגות.

(ד) כל משרדי המדינה יענו לכל פונה בעל פה או בכתב בשפת הפנייה, בין עברית ובין ערבית.

3. אוטונומיה תרבותית, 4. במקומות הקדושים [מאוד דומה לתוכנית הלסינגפורס מכתבי ארץ ישראל א של ז'בוטינסקי]

- שאלה אחרת היא אם יראו הערבים בכל זה תמריץ חזק די הצורך להישאר במדינה היהודית. אבל אם לא, המחבר מסרב לראות ברצונם להגר אסון או טרגדיה. גם הוועדה המלכותית לארץ ישראל לא נתרעת מן ההצעה הזאת... המחבר, כאמור, אינו רואה שום צורך ביציאה הזאת; מבחינות רבות היא אף אינה רצויה. אבל אם יתברר שהערבים מעדיפים להגר, אפשר לדון בכך בלי להעמיד פנים שאנו חוששים. מאז 1923, כשבתוך חודשים אחדים עברו 700,000 יוונים לפחות למקדוניה ו-350,000 תורכים עברו לתרקיה ולאנטוליה, נעשה הרעיון בדבר הגירות המוניות שכאלה מוכר וכמעט אהוד... זאת ועוד, יש הבדל מוברי גדול בין מה שקורה בארץ-ישראל ובין מקומות מרובי לאומים אחרים בשאלה המסוימת הזאת של הגירת המיעוט. בכל המקומות האחרים החיכוך נגרם בגלל שאפתנות: מגזר אחד באוכלוסייה שואף להשתלט על האחרים, על כל פנים כך חושש המגזר החלש יותר... אין זו, בסופו של דבר, אלא שאפתנות ולא צורך של ממש - רעבתנות ולא רעב. בארץ-ישראל, חוסר הנוחות שייגרם לאוכלוסיה הילידית מבואם של המוני מהגרים נובע מן הצורך הטרגי של המהגרים האלה למצוא לעצמם בית. אין לו דבר עם שאפתנות, ולא עם הרצון לשלוט על עם אחר; במקרים רבים אין לו אפילו עם הרצון להגר, שכן בכל הגירה המונית בוודאי יש מאות אלפים שהיו מעדיפים, אילו יכלו, להישאר בביתם הישן. הסיבה כאן היא רעב אמיתי, תשוקתו וגעגועיו של עם שאין לו מקום אחר שיכול להיות לו לבית. אפ יעדיפו הערבים להגר, עצם העובדה שהם מסוגלים לעשות זאת תוכיח שאכן יש להם 'מקום אחר' לבנות בו את ביתם החדש. התחרות הזאת בין 'אין מקום אחר' ובין 'יש מקום אחר' תשקף את המאפיין האוניברסלי של העת החדשה שלנו - ההסדר שאין מנוס ממנו בין מי שיש להם ובין מי שאין להם. ומי שאין להם אינם חייבים להרגיש אשמה על שכפות המאזניים הגיעו לכלל שיווי משקל כמו שהיו אמורות לעשות לפני זמן רב... אבל כל הדברים האלה נאמרו בדרך אגב ואין להם שום קשר עם מטרות המלחמה [מלחמת העולם השנייה]. בארץ-ישראל משני עברי הירדן יש די מקום למיליון ערבים, ועוד למיליון צאצאיהם, וגם לכמה מיליוני יהודים - ודי מקום לחיים בשלום, שלום רב כל כך עד שישכין שלום גם באירופה.

- סוגיית ארץ-ישראל בתור מטרת המלחמה אין לה מעמד בר תוקף אלא אם כן תוצג כפתרון שלם לשאלת היהודים בתור הזירה המעמדית היחידה למימוש תוכניתו של מקס נורדאו, התרופה המלאה היחידה למחלתה הממארת של אירופה. רק כך יהיה אפשר להגן על תביעתנו על ארץ-ישראל לפני המועצות שיחרצו את גורלו של העולם שיקום למחרת המהפך הגדול, עולם שיעמוד לנוכח הצורך בפתרונות מהפכניים ומרחיקי לכת, ולא יהיה לו פנאי וסובלנות לזוטות ולתיקונים קלי ערך [כמו הצעת ויצמן ראש הסוכנות ל-50,000 עולים בשנה]. נוכל לעשות זאת רק אם נעמיד את ארץ-ישראל בתור תוכנית יחידה במינה בהיקפה החומרי וההומוניטרי, בלעדית ואינה מכירה בתוכניות מתחרות, ובעצם מגמדת את כל מתחרותיה,שלעומתה הבטחותיהן נראות חסרות ערך.

- המחבר אינו בטוח לחלוטין אם הוויכוח הישן בשאלה אם היהודים הם אומה או קהילה דתית בלבד עודנו נמשך או שכבר הסתיים... הוויכוח על השאלה הזאת כאן יהיה ברכה לבטלה. מה שאנו זקוקים לו הוא הכרה באינטרס עליון משותף ומטה אחד שיגן עליו, בחזקת 'הסנאט והעם היהודי'. זוהי אולי אבן הנגף הגדולה ביותר בדרך לגאולה... מצע משותף יחד עם מטה עליון אחד, שיתעלו על כל הריבונויות הסיעתיות האלה, הוא רעיון שכולם כאחד יילחמו בו עד חורמה. אין למחבר שום אשליות בעניין זה... המחבר מטיל ספק אם יקום אי פעם מטה עליון של היהדות העולמית באמצעות הסכם בין ארבעת או חמשת הארגונים הקיימים הגדולים [הג'וינט באמריקאי והאנגלי, כי"ח הצרפתי, החברה היהודית להתיישבות והסוכנות היהודית]... אבל כשם שברור שיש להציל את עמנו כן ודאי הוא שהחזית המאוחדת של היהדות העולמית תהיה חייבת לקום. החיים לוחצים בכיוון הזה. דעת הקהל פועלת לאט, אבל בסופו של דבר תפנה גם היא אל אותו כיוון.

- באוגוסט 1917 הקים משרד המלחמה הבריטי את הגדודים העבריים - 'גדודי קלעי המלך' מספר 38-41. לאחר זמן מה ניתן ליחידה כולה השם 'ראשון ליהודה' וסמל מיוחד (מנורת שבעת הכנים, שכונתה בפי החיילים 'מזלג הקלייה')... הקצינים היו יהודים ונוצרים, המש"קים רובם יהודים והטוראים יהודים כולם... אחרי שביתת הנשק עשו חיילי 'הראשון ליהודה' משימות של חיל מצב בארץ-ישראל המערבית. ב-1919, כשפרצו מהומות במצרים ורוב יחידות הצבא הבריטיות יצאו לקהיר, שמרו הגדודים על קו מסילת הברזל מרומני שבמדבר סיני ועד חיפה. בבית הקברות הצבאי על הר הצופים יש חלקה של קברי יהודים. אין הם רבים; לא ניתנה לגדודים העבריים הזדמנות של ממש להילחם, אולם מפני שבמקרה לא היו קרבות קשים במקומות שבו היו מוצבים. את כל מה שהוטל עליהם ביצעו היטב... הפעם חובה להקים צבא יהודי, לא גדודים בתוך הצבא הבריטי. יש לתת לו הזדמנות לגדול עד כדי 100,000 איש, ולהילחם בכל החזיתות שבעלות הברית נלחמות בהן, כדי להוכיח את מה שכמה בני אדם מעדיפים לשכוח - שזוהי מלחמתם של היהודים לא פחות משהיא מלחמתם של בריטניה, צרפת ופולין.

- אם רוצה התרבות האנושית לשרוד יהיה עליה לוותר על הריבונות הלא מוגבלת של מדינות, על כל פנים באירופה. דומה שמדינאים מתחילים אט-אט להבין זאת, והתנגדותם לרעיון מעטה מן הצפוי, אם כי ייתכן שהמצב יהיה שונה כשינסו לממש אותו הלכה למעשה. ואף על פי כן שוררת בדעתם של רוב בני האדם האשליה הילדותית שרק בתחום היחסים הבין-לאומיים יש לסייג את הריבונות ולכפות עליה כמה ויתורים, ואילו את הריבונות ה'פנימית' אין צורך להגביל ולא נשקפת ממנה סכנה לשכנותיה של המדינה. אם נתרגם את הדברים ללשון המעשה פירושו הדבר שכל עוד שרר הנאציזם בגרמניה בלבד לא נשקפה שום סכנה לשכנותיה. זוהי שטות גמורה. תחום האינטרסים ה'פנימי' של אומה, שאינו משפיע כלל על אומות אחרות, מצומצם מאוד והוא מצטמצם והולך מיום ליום. איש לא יטען שיש לאכוף את המסקנה ההגיונית המופשטת עד תום, וכל מה שמתרחש ביוון הוא מעניינו של הציבור בפורטוגל ולהפך. אבך מבחינת ביטחון הדדי, ההפרדה בין ענייני חוץ לפנים היא תפסיה ילדותית. אם הביוב בבית שכנך מקולקל הדבר נוגע לך, ומן הראוי שתישמר לך הזכות לפנות למשטרה.

- המחבר סבור שאחד העניינים ה'פנימיים' ביותר, שיש להם השלכה ישירה ומוחשית על סכנת המלחמה, הוא היחס למיעוטים אתניים או דתיים. מאה השנים האחרונות בתולדות אירופה הוכיחו זאת. אין להתיר לשום טענה בזכות הריבונות להגן על הפרת אמנת השוויון. על צעד בכיוון הזה שקול להצתת חבית אבק שריפה. מנגנון הכפייה חייב להיכנס לפעולה ולמגר את העבריין. כדי שתהיה לה עוצמת כפייה שכזאת, על אמנת השוויון למלא בין השאר את שני התנאים האלה: עליה להיות חגיגית מאוד, ועליה להיות הגיונית וזהירה בתכלית.

- חוק המנוגד לטבעו הרגיל של האדם אינו הגיוני, וכך גם חוק שמתעלם מתנאי המציאות, שלמרות רצונו הטוב הממוצע של האזרח הצייתן הממוצע מקשים עליו מאוד לציית לו. אי-אפשר לאכוף את השוויון במקום שבו מטבע הדברים הןא עלול להידרדר לאי-שוויון... אמנה הגיונית תביא בחשבון מצבים מסוג זה. שוויון ההזדמנויות והתחרות החופשית אינם חזות הכל כשמדובר בשוויון זכויות. יש שהעקרונות האלה כמעט אינם קשורים למהותה האמיתית של הבעיה. הרוכבים במירוצי סוסים נשקלים לפני המירוץ, וכדי שיהיו שווים באמת מעמיסים משקולות על הקלים שביניהם; לשחקני גולף מציבים מכשולים שונים לפי רמת המשחק שלהם... אבל האמנה חייבת להיות הגיונית, ומחבריה אינם יכולים לצפות ששוויון זכויות של היהודים במזרח אירופה המרכזית לא יהיה שקר, אלא אם עמיתיהם, המדינאים האחרים במושבים האחוריים של ועידת השלום, יקימו את המדינה היהודית.

#האם_הדמוקרטיה_אשמה, לא פורסם, 1940:

- ... מה פגום, הדמוקרטיה או משהו אחר? אם זו הדמוקרטיה, יהיה עלינו להקריבה למען הביטחון. אני טוען שזו שעת כושר לעד הראייה להעיד הדמוקרטיה אינה אשמה. האשמה היא בדעה הקדומה שאיטיות וביטחון הן מילים נרדפות, שהריאליזם [האנגלי] כמדיניות עדיף על החזון [הצרפתי], שהעובדות מציאותיות יותר מן הצפי ושמלחמות פורצות רק כשהן פורצות. דמוקרטיה שתתנער מן השטות הזאת תעמוד לעולם.

#השקפה_על_בעיות_מדינה_וחברה, נובמבר 1940:

- כאשר אני מבקש להתחקות אחר היסוד הפנימי של אותו הלך רוח יהודי חדש שעד כה משמשת לו תנועת בית"ר [ברית יוסף תרומפלדור] את הביטוי המתקדם ביותר, אני מוצא אותו ברעיון על מלכותו של אדם. ככל שהוא אמור לגבי יהודי הוא מובע בהמנון בית"ר שלנו: ... נוצרת בן מלך בכתר דוד נעתר... אני, שכתבתיו, נתכוונתי להחילו על כל אדם, יווני או בן שבט הבנטו, צפוני [ארי] או אסקימוסי. הכל נבראו בצלם אלוהים: זאת למדנט מו הפרק הראשון של התנ"ך... מסורתנו התנ"כית עולה אפוא, מבחינה זו, בקנה אחד עם אותו עקרון הגאווה שהוא נשמת בית"ר: אפילו אני מושפל, משועבד, מדוכא - 'הנני מלך ואני תובע את זכותי המלכותית'. וזכותו של 'מלך' יסודה בעיקרון עליון אחד: הוא אינו נתינו של איש.

- אולם הביטוי העיקרי בתנ"ך לפולחן החירות מתמצה במקום המוקצה לנביאים. היום מתמצה מבחן הדמוקרטיה בחופש העיתונות: החוקה הליברלית ביותר יסודה בשקר אם מושם מחסום על פי העיתונות, אבל במקום שבו העיתונות חופשית - שם יש תקווה, על אף מגרעות החוקה באותם ימי קדם לא הייתה 'עיתונות' - היה רק 'הנביא' הנואם בפומבי בכיכר השוק. 'נואם', לא 'מטיף'. אל לנו לחשוב על נביאינו במושגיהם של אנשי הכמורה הנושאים מעל דוכניהם דרשות לתיקון האדם. הנביאים היו אזרחים שדיברו באוזני שאר האזרחים על ענייני מדינה, מדיניות בין-לאומית, מאורעות העולם ותיקוני חברה. ורוב דבריהם היו מה שאנו קוראים היו 'אופוזיציה': הם מתחו ביקורת על המלך, על השופטים, על המינהל, על הכוהנים ועל העשירים. רוב דבריהם נשמעים כה חריפים עד כי שום צנזור היום לא היה מציר להם להיאמר אילו היו משמיעי הדברים בני דורנו בהל מדינה שבה פועלת צנזורה. אף בחייהם נרדפו הנביאים על פי רוב בידי רשויות השלטון, העשירים והאספסוף. עם זאת דבריהם הועלו על הכתב בקפידה ונשמרו לדורות: כתבי קודש שלנו הם מצבת זיכרון אדירה לקדושתו של חופש הדיבור המהפכני.

- לפנינו שתי הנקודות המכריעות הקובעות את איכותו של כל משטר מדיני [והן מציינות את] ההבחנה היסודית בין מה שאנו מכנים 'דמוקרטיה' ל'עריצות'. אם רצונך לדעת אם ראויה מדינה או שאינה ראויה לתואר של דמוקרטיה אמיתית, אין ביכולתך לקבוע זאת תמיד על פי סעיפי חוקתה [דוגמאות בית הלורדים באנגליה, הסמכוץ האדירה של הנשיא האמריקאי]... ראשית, האם במדינה הנדונה נחשב הפרט לריבון, חירותו למיטב התחיקה, וסמכותה של המדינה להגביל את החירות מותרת רק במקרה של הכרח מוחלט, או שמדובר במדינה שהפרט הוא קודם כל נתין, והמדינה תובעת לעצמה את הזכות לכוון כל היבט של חייו ופעילותו? ושנית, האם במדינה זו שמור החופש לכל המותח ביקורת פומבית על המשטר הקיים, או שזכות כזאת אסורה? בשתי אמות מידה אלה די כדי להבחין בין דמוקרטיה להיפוכה, יהא אשר יהיה כתוב בחוקה.

- הכלל המעולה ביותר יהא זה שלפיו כל עוד אין 'מלך' [אדם] אחד מסיג את גבולות 'ריבונות' שכנו, יש להניחו לנפשו. אם דבר זה הוא באמת בלתי אפשרי, הואיל ולמרבה הצער אורבות סכנות מחוץ ומעיקים צרכים מבית המחייבים מאמץ קיבוצי, מן הדין שיוגבל השלטון בקפידה למינימום בלתי נמנע. זהו, בקיצור, הלך הרוח שלפי מבחנו תהא מדינה 'טוטליטרית' בגשר תועבה: ולהפך, האידיאל האמתי שלו יהא מעין אנרכיה מנומסת. ומכיוון שזה בלתי אפשרי לפחות תהא זו (סלחו נא על המונח המחוספס) מדינה 'מינימליטרית'.

- כאן עלינו להיזהר מפני אי הבנה אחת. שמעתי את טענתם של מקצת מתנגדינו: 'אתם הרוויזיוניסטים רוצים מדינה יהודית; המדינה היהודית היא האידיאל שלכם, ואתם מעלים אותה לראש כל שאר האידיאלים. כך עושים גם הפאשיסטים: המדינה מעל לכול'. זה מעשה להטים, משחק מילים... כמובן, הואיל ואין לנו מדינה, הריהי האידיאל שלנו ולמענו אנו מוכנים להקריב כל דבר אחר. אולם אין משמע השבר שאנו רוצים כי מדינתנו העתידה תהיה כלוב, מטרד וסיוט רצוף מעוות מצוות לא-תעשה. אנו רוצים שהיא תהיה בלתי משועבדת, ככל האפשר, למצוות עשה ולמצוות לא-תעשה. אך מובן מאליו, מעל לכול וראשית לכול רוצים אנו שתהיה.

- ועתה נסכם נא אותו היבט ביחסו של התנ"ך לבעיות המדינה המוכר אף יותר מיחסו לסמכות המדינה - כוונתי להשקפתו של התנ"ך על הרווחה החברתית. אין אנו צריכים להתעכב על כל דבר ידוע כל כך כמגמתו הכללית של התנ"ך, זו העוברת כחוט השני כמעט בכל עמוד של כתבי הקודש: המאמץ הנלהב לבטל את העוני, למנוע אפשרות שבה ימות אדם מרעב. מצד אחד (וזהו דבר הנשכח לעתים קרובות מידי מךב הבריות), בתנ"ך נתפס האיש החופשי כאדם שנתברך בקניין משלו. כדי שאדם יהיה בן חורין לחלוטין, מן הדין שיוכל להינות מחירותו תחת גפנו ותחת תאנתו. חזון זה עולה בקנה אחד עם התפיסה שהוזכרב לעיל - מהות הממלכה באדם, תפיסה המכילה בתוכה מעין 'ממלכה' מוחשית. מן הראוי להזכיר כאן גם את העובדה שהספרות העברית הבתר-מקראית, שהתפתחה באידיאל של האזרחות במלוא היקפה, התבססה אף היא על אותה הנחה שהקניין הוא משהו הטבוע באורח אורגני בעצם הרעיון של החופש האזרחי; 'בעל הבית', ריבטן בביתו... בשיגרת הלשון היידית כל פסגות השבח הללו מתמזגות במונח הרווח 'בעל בית'. לעיתים קרובות משתמשים אנו בו באירוניה (ממש כשם שהאנגלים מוסיפים נופך לעג בהתייחסם למישהו כאל 'ג'נט'), אך משמעותו המקורית והבסיסית של המונח היא בוודאי ניסיון לתמצת את כל התכונות העיקריות החוברות יחד ךעצב חסון של נאמנות איתנה שיש בה מילוי חובה יחד עם אותה ריבונות 'מלכותית' על משק הבית.

- האמצעים המתוכננים בתנ"ך לצורך מלחמה בעוני ובשעבודו של האביון בידי העשיר מגיעים, כידוע לנו, לפסגת בשני מוסדות: 'פאה' ו'שבת'. פאת השדה - אסור לקצור את יבולה; בעל השדה מצווה להשאירה בבחינת קודש למחייתם של היתום, האלמנה והגר. לפנינו האב טיפוס לכל התחיקה הסוציאלית של החברה שנחקק מעולם במרוצת ההיסטורית [דוגמאות לחוקים ששאבו השראה מהפאה]... מצד אחר, מהשבת היא אב-טיפוס לכל התחיקה שמטרתה להגביל את זכויות ההון לעומת העבודה - מה שאנחנו קוראים לו היום ניצול אדם בידי רעהו. מלב שני אמצעים מעשיים אלה הציג התנ"ך גם את רעיון היובל, שהוא בה בעת הרבה פחות ועם זה הרבה יותר מנתח של תחיקה חברתית. שנת היובל, פכיש היא מתוארת בכתבי הקודש, הייתה אמורה לחול אחת לחמישים שנה, ולרגל בואה עמדו לשוב לבעליהן המקוריים כל נכסי הקרקעות הממושכנים עקב חובות... לאמתו של דבר, לא הוצא חוק זה אל הפועל מעולם, ואי-אפשר היה לחוקקו בצורה תמימה זו. עם זאת ישמבכך יותר מתחיקה - זוה חזון מהפכני עצום למדי [שעתיד היה] לשמש מקור השראה לדורות ולטהר את מבנהו החברתי של העולם. עיקרו של רעיון היובל נעוץ בהנחה שמהפכות חברתיות מציגות וצריכות להציג קווי אופי מתמידים של קידמת האנושות. שלא בדומה לסוציאליזם, אין עקרון היובל מתכוון חזעזוע אחד וסופי היוצר שיווי משקל נצחי, אחת ולתמיד, כדי למנוע את הצורך במהםכות נוספות. הסוציאליזם - כוונתו לכונן מצב טוב כל כך, עד שלא יהיה צורך לעולם לתקנו בדרך אלימה. איןב על עיקרון היובל מאמין, ואין ליבו נתון למשטר החברתי מושלם ללא דופי במידה כזאת עד שלא יהיה בו מקום למאבקים אחרים. להפך, הוא מחשיב בבירור היאבקות חברתית כיסוד בלתי נמנע ונחוץ לחיי הציבור, ובמיוחד מחשיב הוא מהפכה הדרושה לטיהור האווירה החברתית כשם שדרושות סערות חטיהור האווירה המוחשי. תכונה בולטת של רעיון היובל כפי שהוא מתואר בקצרה בתנ"ך, מתבטאת בכך שהוא מאשר את קדושת הקניין. זכויותיו המלכותיות של אדם על ממלכתו החומרית קדושות כל כך עד כי אפילו נתקפחו בידו עקב ביש מזל, סופו שהוא מקבל בחזרה את רכושו. בעת ובעונה אחת משמש היובל עיקרון מהםכני ויש בו אישור מחודש לזכויות האדם להחזיק בבעלותו חלק מעושר העולם.

- זהו סיכום קצר של השקפת התנ"ך על בעיות המדינה והחברה. אין צורך להפריז בערכה המעשי המיידי. ברובה היא חלק מתרשים כללי למדי, פרימיטיבית מדי, תמימה מכדי שתהיה בה תועלת מעשית. מובן שאין לייסד משטר משינה על סמך השקפה שיסודה רטינה של הנביא שמואל, ואשר לפיה סמכות השלטון היא בפשטות משהו בגדר מטרד שאין לו תקנה... אולם כל הרמזים האלה במצורף מכילים אוצר בלום של רעיונות, המחיילים - אם מותר לומר כך - להיאסף ולהיערך מחדש כדי ליצור מסגרת לשיטה מדינית שתהיה השיטה העברית המקורית ובה בעת גם לקח לאנושות כולה. תפיסה כזאת של המדינה, של חובותיה ומגבלותיה, דומני לא נוסתה מעולם, אפילו לא ברישום על גבי נייר... יהא צורך בדורות של ניסיון וטעייה כדי לתרגמה ללשון העובדות של מדינה קיימת. אולם הניסיון ראוי שייעשה...

- חזון זה יצטרך לכלול את הסעיפים הבאים:

א. בני אדם הם בני חורין ושווים זה לזה. אין אמת בהנחה שהאדם הוא קודם כל אזרח. להפך, האדם הוא קודם כל משהו מעל לאזרח; הוא מלך בזכות עצמו ואין לכבלו ולכוף עליו התחייבויות מן החוץ, אלא אם כן הדבר הוא הכרחי לשם הגנה עליו ועל שכניו.

ב. מן הדין להגביל תמיד את סמכות המדינה למינימום בלתי נמנע לחלוטין: המצב האידיאלי יהא חברה בלא שליטים בכלל. הואיל ודבר זה אינו אפשרי בשלב הנוכחי של התפתחות האנושות, יהיו נא שלטון ושליטים, אבל רק כל עוד בהיעדרם תתרקם סכנה ברורה. להגן על חבריה מפני סכנה, זוהי בעצם חובתה היחידה של המדינה. אילו סכנות? התקפת אויבים מבחוץ, התקפת פושעים מבית, התקפת מחלה עקב הזנחה בהיגיינה הציבורית, וכיוצא בזה. אפשר, כמובן, להאריך את הרשימה ככל שמתרבים צורכי האדם ודרישותיו, ככל שהוא מגלה נכונות גדלה והולכת להקריב חלק מחירותו הפרטית ומקנייניו כדי להתגונן באורח קיבוצי מפני סכנה (סבל), או כדי להבטיח לעצמו טובות הנאה מסוימות באורח קיבוצי.

ג. אחת הסכנות האורבות לחברה זו של בני חורין היא סכנת הדלות. סכנה זו נחשבת במשך מאות שנים כעניין החורג מתחומי דאגתה הישירה של המדינה. הדלות נחשבה לתחום פעילותן של צדקה פרטית ושל הכנסייה. במשך מאות שנים לא חשה המדינה כל אחריות לבני אדם הגוועים ברעב או מתים ממחלות בעטיים שך תנאי מגורים פגומים. ואילו התפיסה היהודית הייתה שינה מלכתחילה - לפיה חובתה של המדינה להילחם בעוני על פי העקרונות שננקבו לעיל, כשם שחובתה ללחום בפשע ובאויבים זרים.

- החוקה שתכונן על פי העקרונות הללו תהיה חוקה ליברלית ודמוקרטית בעיקרה. לפי תיווצר מדינה 'מינימליסטית', שתתערב בענייני חירות הפרט רק כשיהיה צורך לפעול למען הגנה הכרחית, ותימנע מכל התערבות מעבר לנקודה זו. היא תערוב במיוחד לחופש הביטוי (מה שעולה, כפי שראינו, מחופש הדיבור אצל הנביאים) - חופש הביטוי בכל מובניו של המונח הזה - וכן לחופש ההתארגנות. אבל היא תקיף גם שיטת הגנה מפני העוני ותתבסס על עקרון 'הפאה'. כמו כן היא תקיף מקצת אמצעים לחולל 'התפרצויות' חוזרות ונשנות לתיקון החברה, בלא שפיכות דמים, באישור חוקי על פי החוקה, 'התפרצויות' שתתקרבנה בהיקפן ובתנופתן לקנה המידה ולהשפעה של מהפכות חברתיות ממש.

- השיטה לחיסול העוני על בסיס ה'פאה' תהא דבר שונה לחלוטין מן הסוציאליזם. לא יהיה ולא כלום בינה לבין הנוסחה המפורסמת של לנין: 'מי שאינו עובד אינו אוכל'... זכותו של אדם למזון מותנית בטעם אחד בלבד - היזקקותו למזון... דרך אגב, יחסו של התנ"ך לעבודה עלול לאכזב את כל אלה הנוטים לערוך פולחן לעיקרון עבודת השכיר. אל נכון רואה התנ"ך בעבודה קללה. נגזר על האדם שיאכל את לחמו בזיעת אפיים. היה זה עונש... מטרתה האמתית של כל קידמה טכנית הייתה תמיד ליחור 'רובוט' - 'גולם' בעברית - משוכלל כל כך, עד שיטול לידיו את המאמץ הפיזי הדרוש לייצור הנכסים החומריים, ויניח את האדם בן-חורין להינות מאותם נכסים באין צורך לרכשם בזיעת אפיים... הדחף למאמץ פיזי הוא אחד התמריצים הנאצלים והעקשנים ביותר של הטבע האנושי, אך בחלוף הזמן יבקש האדם סיפוק בשיעור גובר בסוגי ספורט שונים. כאמצעי להשגת לחן דבר יום-יום אין העבודה, לאמתו של דבר, אלא עבדות, ומן הדין שמדינה מתוקנת תחתור לחסלה.

- פופר [לינקיאוס, סופר ומדען יהודי אוסטרי, הציג גם את רעיון המדינה היהודית ב-1886] דגל בביטול חובת השירות הצבאי והמליץ להנהיג במקומה שירות לנוער. על שירות זה יוטל לייצר את מלאי המזון, המלבוש והמעון לכל אדם במדינה, ככל שיהא זקוק להם מכל טעם שהוא. במלאם את חובת השירות הכללית הזאת במשך השנים המועטות והקבועות בחוק ימציאו, מצד אחד, כל צעיר וצעירה את המינימום הדרוש למחיה לכל הנצרכים, ומצד אחר 'יקנו' בכך לעצמם את הזכות לספק את צורכיהם ואת צורכי ילדיהם. אני בטוח שהחברה לעתיד לבוא תיבנה על עקרונות אלה. יתרה מזאת, אילו היו עתותינו בידינו לבחון את התחיקה החברתית של המדינות הפרוגרסיביות השונות, היינו מגלים כי עד כמה שיש לתחיקתן החברתית ערך כלשהו הריהי הולכת בעקבות שיטתו של פופר. מעבר לייצור המינימום הזה בשביל הכל, על הכלכלה להיות חופשית. המדינה לוחמת בעוני ובכישלון - אין זה מעניינה ללחום בהצלחה או בעושר שהוא פרי הצלחה. מאבק תוך שאפתנות, מאמץ שהוא פרי כישרון הפרט, תחרות בכל שטח - אלה הם גילויי 'מלח' החיים, ובלעדיהם אין החיים ראויים שנחיה אותם. יש להתנגד לתחרות רק כל עוד אורבת הסכנה לאלה שידם על התחתונה, שדינם למות ברעב. משתסולק סכנת הרעב ניטל מן התחרות כל יבוד של טרגדיה, ומן הדין שתחרות זו תוסיף ותתקיים באין מפריע, כמוה כתחרות יופי לנערות וכתחרות משוררים על הסונטה המעולה ביותר. מן הדין שהמדינה תגלה אדישות לזהותו שן הזוכה וחטיבו של הפרס כאחד. מקצת המתחרים ייכשלו בעוד אחרים יצליחו וירבו עושרם וכוחם, אך בסופו של דבר יסבו ההצלחה והכישלון מפקידה לפקידה מריטת עצבים לאנשי החברה. התנאים שישתררו יזרעו מבוכה נפשית או אף יהיו בלתי נסבלים. או אז יופעל עקרון שנת היובל, לא בבחינת מוסד קבע נמתחולל באורח מחזורי ביום קבוע, עלא אולי על פי החלטה בדרך של משאל עם הנערך במועד ההולם את הלך רוחו של הקהל, ואז ייושרו הדורי אי-השוויון והתחרות הגדולה המקובלת על האנושות תתחיל שוב מראשיתה.

- אל תגזימו בחובת המשמעת. קודם כל קשה אוד להוכיח שאמנם קיימת חובה מוסרית כזאת. האדם הוטל אל העולם הזה בלא שנשאל אם עולם זה רצוי לו. על סמך הנחה כזאת קשה מאוד להקיש שמוטלות עליו התחייבויות מוסריות כלשהן. ההתחייבויות הממשיות הילידות הן אלה שאדם מסכים להטילן על עצמו מרצון. ציות לצווי המדינה הוא בגדר הכרח, שכן אחרת צפוי המסרב למאסר או לקנס או לגזר דין מוות. מחמת לחץ כזה אין לראות בציות סגולה מוסרית. אם נרצה לשמור על ערכו של המונח משמעת, לא נחיל אותו לעולם על ציות המחייב את האזרח להיכנע לחוק המדינה... את המונח 'משמעת' נייחד תהכדרת הסגולות האמתיות ונייעדו להתאבדויות מרצון.

- יש, כמובן, מקרים שבהם משלהבת כל כל רוח האחדות בקרב אזרחי המדינה, עד שהם שוכחים, אם מותר לומר כך, את הכפייה ופועלים כאיש אחד מתוך התלהבות מוחלטת... ייתכן שהתקדמותן של מדינות ואומות תגיע ביום מן הימים לדרגה כזאת של שלמות... האידיאל של אומה הוא להיות למדינה. האידיאל של מדינה לאומית הוא להיות התאגדות מרצון. ואל להם להגזים גם בסגולת הכניעה לרוב. יש משפט קודם לגבי 'סגולה' זו [דוגמת המהפכה הצרפתית]... כוונתם האמתית של אותם מהפכנים קדמונים הייתה זו: אם יש הכרח שמישהו יהא זכאי לשלוט, הרי מוטב שיהא זה הרוב ולא המיעוט. והם אמנם צדקו בהחלט, עד לגבול מסוים זה. אך שטות היא לזהות את שלטון הרוב עם תמצית הדמוקרטיה והחירות. תמצית החירות היא השאיפה לכך שאיש לא ייאלץ להיכנע למה שמצפונו מתנגד לו, אפילו אם הרוב תומך בקביעה זו. מטבן שאם יש לנו ברירה ביו שלטון המיעוט לבין אנרכיה או שלטון הרוב - הרי משלוש הרעות הללו, השלישית היא הרעה במיעוטה ועל כן עדיפה. אבל עדיין נשאר הדבר בעיקרו בגדר מעשה כפייה וכניעה, ולעולם אין להתייחס אליו כאל אידיאל. במדינה אידיאלית מן הדין שהפשרה ביו הרוב למיעוט תהיה מקובלת בחזקת נוהג קבע. אולי יש להקים שני בתי מחוקקים, שני בתי פרלמנט, האחד לשם גיבוש השקפותיהם של הרוב והמיעוט, והבית העליון, שיהא מורכב מאנשים הנודעים במתינותם המשפטית וחסרת הפניות, ובידיהם תופקד החובה לתווך ולמצוא פשרה. אולי תהא זו פשרה הנותנת זכות קדימה לרצון הרוב, אבל תוך קביעת סייגים וערובות הנדרשים על ידי המיעוט.

#הראשונים, אפריל 1940:

- ... הראשונים האמתיים - התגעגעו בנעוריהם לעמוד אש גדול, ראו אותו בהרצל ועל כך נהרו אחריו. לימים נהפך עמוד האש של הרצל לענן אפור, לעניחם משעמם בלא תנופה ובלא תוכן, ומטבע הדברים התחלקו הראשונים לשני סוגים: הראשונים לשעבר והראשונים הנצחיים. בקרב אנשי הסוג הראשון דעך הרעב לתנופה ולתוכן, אולי מחמת זיקנה ואולי מסיבות דוליות; ואילו בני הסטג השני נשארו כבנעוריהם - חדורי אותה כמיהה לעמוד האש הגדול... כשיהודי, בעיקר יהודי צעיר, בא אלינו, הוא מתייצג נגד כל העולם ואומר: 'או שיש משפט צדק בשבילי, או שלא יהיה צדק לאיש. במקום שבו אני מלך, ככך המלכים האחרים, שם שרויה קידמה; במקום שבו נועלים את הדלת לפני - שם מוטב שתעלו עולם באש, ואני עוד אסייע בדבר. בלעדי אין גן עדן. בראשית ברא אלוהים את תביעתי'. הרוויזיוניזם והקומוניזם הם היום שני המתחרים היחידים בשדה הקרב על נפשותיהם של בני הנוער היהודי - אני מדגיש - על נשמתם. בשדות הקרב האחרים מתנהלץ המערכה על הכרס היהודית ובכלל אין שם נוער, הואיל ואין די בהיות האדם לא מבוגר כדי שייקרא 'צעיר'. לא אכפת לי כלל, מי יזכה בכרסות. אחת היא לי. כי הכרס נגררת ואילו הנשמה מובילה, ובנשמות נזכה אנו, וזוה הקדיש שלי ביום השנה השלישי למותו של יעקב דה האז.

מלכוד 67 / ד"ר מיכה גודמן (4.1.2021)

אמ;לק: הספר מיוחד בשני אופנים:

א. הוא מצליח להציג בצורה רהוטה ופשוטה (ולפעמים שטחית) את האידיאולוגיות הגדולות, את השינויים שחלו בהן לאורך השנים ואת הסכסוך.

ב. הוא מגדיר את הסכסוך כמלכוד ולא כבעיה, ולכן גם בהגדרה אין פיתרון מוחלט למצב אלא רק דרך לצאת מהמלכוד. הדרך הזאת תהפוך הן את הבעיה הביטחונית והן את הבעיה הדמוגרפית (והמוסרית) מבעיות קיומיות לבעיות שניתן להתמודד איתן. מה שצריך הוא לא שינוי רדיקלי אלא שינוי במסגרת המציאות. הדרך היחידה להגיע לפיתרון משביע רצון היא להימנע מהצהרות על סיום סכסוך וקץ כל התביעות של שני הצדדים - זה רעיון שאני מתחבר אליו במיוחד, רעיון בית הלל (או אריסטו, או דיוויד היום ואמפריציסטיים) ששומע גם את האידיאולוגיות הגדולות (אפלטון, פילוסופים רציונליסטיים) אבל גם מודע למצב בשטח, ומחליט על דרך פעולה שהיא תמיד במסגרת המציאות. זה מזכיר לי גם את ז'בוטינסקי, שתוכנית הלסינגפורס שהוא היה שותף מלא בכתיבתה הוגדרה על ידו כאלסטית, ובאמת הוא מוגדר בספר הזה כ"איש שכמעט תמיד צדק", שזה בכלל נהדר. הספר כאמור קולח ומלא תובנות מעניינות, ולא ארוך, ולכן גם מומלץ.

###

להלן התרשמויותיי ורשימותיי לאורך הקריאה בספר, שהושפעו מאוד מהספר שקראתי לפני על כתבי ז'בוטינסקי:

- ז'בוטינסקי, האיש שכמעט תמיד צדק בתחזיותיו האפלות לפי גודמן, מיזג הגות פוליטית חשדנית עם הגות מדינית ליברלית. הוא חשד ביריבי האומה, אבל תבע רגישות כלפי המיעוטים שבתוכה. מה קרה לימין הליברלי הזה, שואל מיכה גודמן. מדוע נעלם המיזוג של החשדנות הגדולה כלפי האויבים והרגישות ליברלית גדולה כלפי מיעוטים?

- גודמן טוען שיש סתירה בין הליברליות "הקיצונית" והאינדיבידואליזם של ז'בוטינסקי, ובין הלאומיות האורגנית שלו, האמונה שלו שהיהדות יכולה להתפתח רק בארץ ישראל עם ריבונות יהודית. לטעמי זו אינה סתירה, ולמעשה מעט מאוד דמוקרטיות ליברליות בעולם אינן נשענות על רוב לאומי מוצק ששומר על זכויות המיעוט. ולמה זה? כי במדינה בעלת אינדיבידואליזם חזק וכפייה חלשה, הבסיס לאמונה במוסדות המדינה (בלעדיו אין מדינה) לא יכול לנבוע מכך שהמדינה דואגת לאזרחיה (כי היא לא עושה את זה כמו מדינות סוציאליסטיות) אלא מכך שהמדינה מייצגת ומטפחת את הלאום של הרוב. כלומר יש סולידריות במדינה שקשורה בשייכות השבטית ולא בדאגה החברתית-סוציאליסטית. אגב זה טיעון שעלה באחד הקורסים בתואר בפכ"מ באוניברסיטה העברית.

- עוד דבר לגבי הסתירה לכאורה - ז'בוטינסקי היה שייך לציונות המדינית. כן, הוא חשב שזכותנו על עבר הירדן היא גם זכות היסטורית וזכות מוסרית, אבל תבע את זכותנו המדינית מהעולם בעקבות החלטותיו של חבר הלאומים. אם כן, ז'בו כנראה לא היה יכול להישאר אדיש להחלטת העולם לחלק את הארץ בכ"ט בנובמבר. ייתכן והוא היה מאמין שזכותנו ההיסטורית על עבר הירדן לא נפגעה, אבל חל שינוי בזכותנו מתוקף החוק הבינלאומי. אדם בעל ידע נרחב על ההיסטוריה הלאומית כמו של ז'בו, שאהב מאוד להסביר את טיעוניו באמצעות טיעונים על מדינות אחרות, בוודאי היה צריך להתחשב הזה שלאחר מלחמת העולם השנייה שטחים שהיו שייכים לגרמניה כנראה בזכות היסטורית עברו לידי מדינות אחרות וחדשות, כי העולם החליט.

- ועוד דבר על הסתירה - קשה היה לז'בו לחזור מהדברים האלה: "המחבר של שורות אלה נחשב לאויבם של הערבים, למצדד בדחיקת רגלייהם מהארץ וכו'. אין זו אמת. מבחינה רגשית יחסי לערבים הוא כיחסי לכל שאר העמים: שוויון נפש אדיב. מבחינה פוליטית הוא נקבע על סמך שני קווים מנחים. האחד, דחיקת רגליהם של הערבים מארץ-ישראל בכל צורה שהיא נחשבת בעיני לבלתי-אפשרית בהחלט; בארץ ישראל תמיד יהיו שני עמים. והשני, אני גא על השתייכותי לקבוצה שניסחה את 'תוכנית הלסינגפורס'. ניסחנו אותה לא רק ליהודים אלא לכל העמים; ויסודה שוויון זכויות לכל העמים. ככל היהודים, אני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצינו, שלעולם לא נפר את שוויון זכויות זה ולא ננסה לדלוק את רגליהם של הערבים או לדכאם. כפי שהקורא רואה, הרי זה 'credo', האומר כולו שלום. ואולם במישור אחר לגמרי מוצגת השאלה: האם אפשר לממש בדרכי שלום מחשבות של שלום. שהרי אין הדבר תלוי ביחסנו לערבים אלא אך ורק ביחסם של הערבים לציונות."

- בגין סתר ב-1938 את תורת ז'בוטינסקי, ודרש שצריך לעבור מציונות מדינית (דרישת א"י מהעולם) לציונות צבאית. ז'בוטינסקי בתגובה: "חריקת דלת שאין בה טעם ותועלת". נדר בית"ר השתנה בסוף בהתאם לתיקון בגין: אכין זרועי לכיבוש מולדתי (במקום ולא אשא זרועי אלא להגנה). ואני תוהה - אולי היה מקום לשתי העמדות הללו, לעמדת ז'בוטינסקי עד להקמת המדינה, ולעמדת בגין בזמן המאבק ממש לפני קום המדינה? מצד אחד אפשר להגיד שז'בוטינסקי צדק ואכן קיבלנו את המנדט מהעולם, מצד שני אחרי השואה נוכחנו לדעת שאין לעולם באמת מצפון, עם ישרוד על חרבו בלבד. גם היום נדמה לי ששני הדברים ברורים - מצד אחד אנחנו שומרים על צבא חזק ועליונות צבאית ושמירה על עצמנו, מצד שני תמיד משתדלים להפעיל את הדיפלומטיה לטובתנו וכמהים להכרה העולמית.

- גודמן טוען שיש סתירה בין החשדנות המדינית של ז'בוטינסקי ובין התביעה שלו את המדינה ממצפון העולם. לדעתי גודמן מבין רק בצורה שטחית את התיאוריה הימנית, אני מאמין שבטח גם על אדם סמית' היה אומר שהוא בעד אנוכיות - מה שכמובן שגוי - הוא היה בעד קידום האינטרס האישי, שכולל גם מניעים אלטרואיסטים ברורים, והוא ובעיקר ידידו הטוב דוויד היום כתבו ספרים על האמפתיה (ראו ביקורת למטה על מסכת על טבע האדם). גודמן לדעתי לא ירד לסוף דעתו של ז'בוטינסקי, שניכרת בעיקר בתיאורו המדויק את הבריטים, בחלק השלישי של מאמרו "לחץ", מ-1923:

"שני מיתוסים מתהלכים בסביבתנו על ה'אנגלי'. שניהם חסרי טעם וסותרים זה את זה. האחד בנוי על הביטוי הרווח 'אלביון הבוגדני', והשני על הביטוי הרווח 'ג'נטלמן'. אלביון הבוגדני... הוא הישועי הערמומי ביותר, הנותן הבטחות בשבועה ואחר כך מפר אותן. מעולם לא היה אלביון כזה בעבר וגם אין כמוהו בהווה. ובאותה מידה חסר-היגיון המיתוס השני, על ה'ג'נטלמן', שהוא בבחינת אדם עליון... ה'ג'נטלמן' הוא אביר, הנודד על פני תבל ולנגד עיניו מטרה אחת ויחידה: לגלות את בעלי החוב שלו... ובלי שום תזכורת מצדם לפרוע את חובו להם במזומן. אם הבטיח הג'נטלמן לתת לכם מאה רובל, ואתם שכחתם את החוב הזה ונסעתם למרחקים או סתם נרדמתם, הוא ישיגכם ולו גם בקוטב הצפוני, יעירכם בנימוס, יציג עצמו לפניכם בנימוס, יזכיר את הבטחתו לפרוע את חובו, שנשכחה מלבכם, ויתקע בידכם את הכסף... ה'ג'נטלמן' הקיים במציאות, ואשר עמו אנו מנהלים עתה עסק קשה ומשותף, אין בדעתו להתכחש לשטר החוב שלו, אולם הוא גם לא יכפה עלינו לקבל את כספו. הוא יושב במשרדו. אם רצונכם לקבל את המגיע לכם על פי השטר, הואילו להטריח את עצמכם אליו והציגו לפניו את השטר שבידכם. הוא יבדוק מכל צד בקפידה רבה מאוד... ואף על פי כן האנגלי הוא ג'נטלמן'. אני כותב מילה זו ללא כל באירוניה... הפסיכולוגיה המדינית' של האנגלי היא פסיכולוגיה של אדם קשה, איטי, ועם זאת הגון מאוד. הוא הגון, כי בשעה שתוכיח לו את צדקתך הממשית, את צרכיך הממשיים ואת סבלך הממשי, שנגרמו בגלל מחדליו, הוא יודה בצדקתך, אף על פי שאין לך אגרוף משוריין... לבו פתוח להוכחה ולשכנוע... אולם באמצעים אלה יש להשתמש בעקשנות ובהתמדה, שאם לא כן תחדל עצם הזכות להיראות כזכות בעיני האנגלי... כל המסורת של מאה השנים האחרונות לימדה אותו, כי אין רפורמות ללא משא ומתן קשוח. מעולם לא קיבל דבר בחינם... המיתוס הלא מוצדק ביותר... הוא זה האומר, שאם נתחיל לסחוט מן האנגלים ויתורים בדרכי התמקחות, מחאה ולחץ - 'הם ינטרו לנו איבה'... אם יש דבר שאיננו תואם את דמות האנגלי והרגליו, הרי זו 'מריבה' עם יריב ישר. הוא ינהל את העסק ואת המשחק נגדך בכל כוחו, אך אם תנצח, ילחץ את ידך בכל הכנות... [ומהמאמר הקודם] המסקנה היא: לחץ בלתי-פוסק או סוף בלתי-נמנע".

כלומר, הבריטי מכבד הסכמים, אבל מכבד הסכמים בצורה יבשה וקשה, כי הוא סוחר ממולח ואיננו פראייר. אני מאמין שהתביעה המצפונית של ז'בוטינסקי מהעולם, שגודמן מכוון עליה, בנויה על אותו בסיס - חבר הלאומים התחייב לתת בית לאומי ליהודים, אבל לשם כך צריך לדרוש אותו במלוא הכוח. ההתחייבות הזאת לא הייתה התחייבות לפעילות אקטיבית, אלא הכרה בצדקת דרכם של היהודים. רק על היהודים מוטל ללכת בדרך הזאת, ותוך כדי לתבוע כל העת מהעולם את צדקת דרכם. זאת לא סתירה אלא הבנה של איך עולם ההסכמים בין הצדדים עובדים. תמיד יש כבוד הדדי בין הצדדים, אבל הכבוד הזה נובע משילוב של המצפון אבל גם של עוצמתם של הצדדים, או היכולת שלהם להגן על עמדתם בפני הריבון. רוב האנשים מכבדים הסכמים מתוקף מצפונם, אבל מיעוטם ילכו ויתבעו את מילוי תפקידם שלהם בהסכם עם הצד השני ממאן לעשות זאת. זו לא סתירה - זו ההבנה היומיינית הבסיסית שגם אם האדם הוא אמפתי, הוא קודם כל קרוב אצל עצמו (ראו ביקורת מסכת על טבע האדם למטה).

- גודמן טוען שבזה שנסיכי הליכוד (ביניהם גם נתניהו) לא תובעים את שלמותה של הארץ ותומכים בפומבי בחלוקת הארץ לשתי מדינות, הם הפסיקו להיות ממשיכים אידיאולוגיים. אני סבור שגם כאן, גודמן לא ירד לעומקם של הדברים של ז'בוטינסקי. בשביל ז'בוטינסקי ציונות היא בראש ובראשונה רוב יהודי בא"י: "... יצירת רוב יהודי בארץ-ישראל הייתה ותהיה תמיד מטרתה העליונה של הציונות" (רוב, 1923). ז'בוטינסקי היה מוכן אפילו בעתיד הרחוק בו הערבים יכירו במדינה היהודית ובציונות לתת להם "ישות לאומית עצמאית". אם מסתכלים על המספרים היום, ועל מגמות העלייה, ברור שסיפוח כל הארץ, יחד עם מתן זכות בחירה לפרלמנט (וז'בוטינסקי לא ראה אופציה אחרת), יחסל בעתיד הקרוב את הרוב היהודי בא"י. לכן, הרצון לחלק את הארץ כך שמדינת ישראל תישאר עם רוב יהודי הוא כן ז'בוטינסקאי לטעמי. כמה שורות אחר כך גודמן כן מתייחס לאחר מכן לדרישה הציונית לרוב בא"י, רק טוען שחורבן יהודי אירופה לא מאפשר אותו. מה שכן מתנגד לז'בוטינסקי, לדעתי, הם החתירה לשלום של אולמרט ולבני, כי ז'בוטינסקי האמין שהדרך *היחידה* שהערבים יכירו בציונות היא שנעמיד מולם קיר ברזל שהם לא ימצאו בו כל סדק: "אין משמעו של דבר, שאין להעלות על הדעת אפשרות של כל ה ס כ ם כ ל ש ה ו א עם ערביי ארץ-ישראל. אך הסכם מ ר צ ו ן איתם אינו אפשרי... וזאת דווקא מפני שאין הם אספסוף אלא עם חי, אמנם נחשל. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות גורליות שחשיבותן אדירה רק כאשר אין לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות את קסמן קבוצות קיצוניות, שסיסמתן היא 'לעולם לא', וההשפעה עוברת לידי קבוצות מתונות... רק אז הם יתחילו לשאת ולתת אתנו בכנות בשאלות מעשיות, כגון מתן ערובות כנגד דחיקת רגליהם מן הארץ, או בעניין שוויון זכויות, או בדבר ישות לאומית עצמאית. ואני מאמין ומקווה, שנוכל לתת להם ערובות כאלה, שירגיעו אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ובהגינות. אבל הדרך היחידה להשגת הסכם כזה היא הקמת קיר ברזל, כלומר חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל, שלא יהיה נתון להשפעות ערביות כלשהן, כלומר, השלטון שהערבים לוחמים נגד כינונו. במילים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להגיע להסכם בעתיד היא ויתור מוחלט על כל הניסיונות להגיע להסכם בהווה." (הסוכנות הערבית, 1923).

- לפי גודמן הבעייתיות בכיבוש אוכלוסייה אזרחית סדקה את השידוך בין ליברליות למקסימליזם טריטוריאלי. אבל ז'בוטינסקי לא היה מקסימליסט (אלא פרגמטיסט, לפי טענתו שלו), ולדעתי השליטה המקסימלית על האוכלוסייה האזרחית הלכה ושחקה את קיר הברזל שהעמדנו בפניהם, ולכן חיפוש דרכים להקל עלינו בייצוב קיר הברזל (כמו אוסלו) אינו נסיגה בהכרח מהתורה הז'בוטינסקאית, אלא מימוש שלה בדרכים אחרות מהדרך הנוכחית (והרי ז'בו לא הגדיר מהו קיר הברזל בדיוק). צריך לזכור בסופו של דבר שהרשות גם הורידה מאיתנו חלק מהנטל של הטיפול באוכלוסייה האזרחית, בעוד השת"פ הבטחוני והמשך השליטה הביטחונית עדיין הבטיחו לנו את קיר הברזל. נדמה לי שהתקווה להעיף אותנו מפה הולכת וגוועת בקרב הפלסטינים תחת הרשות, בעוד שבעזה המצב שונה לחלוטין. מתישהו גפ ראיתי דוקו שמאלני שדיבר על כך שאין דבר יותר נוח לביבי מאשר אוסלו - ולדעתי זה נוח לו גם מהפן האידיאולוגי! בקיצור, הדור השלישי של הרביזיוניסטים שנותר בליכוד לא איבד את האידיאולוגיה, פשוט המצב בשטח השתנה - קיר הברזל שלנו המשיך להתעצם עם השנים ולהקטין את ההתנגדות הפלסטינית, לפחות ברשות, ומצד שני במקומות בהם נשחק עשינו כל שביכולתנו כדי למנוע ממנו להישחק. המצב בעזה , אמנם, מורכב יותר, ובניגוד לגדה, ישראל לא נסוגה מעזה עם איזושהי הכרה מצד הרשות השולטת, מה שכן לכשעצמו לדעתי מהווה מדיניות שמאלית של שרון.

- בעצם גודמן טוען שהמציאות לא מאפשרת יותר יישום קוהרנטי של תורת ז'בוטינסקי בעקבות החורבן היהודי בשואה. זה לא נכון, משני טעמים:

א. אני לא מסכים עם גודמן שז'בוטינסקי היה מקסימליסט (ולכן לא ניתן לממש את ההיבט המכסימליסטי בימין, כמו שגודמן טוען). ז'בוטינסקי טוען במאמרו על תוכנית הלסינגפורס לשלטון זמני בארץ ישראל (1918), כי: "התוכנית הזאת לא הייתי קורא 'מכסימליסטית' או 'מינימליסטית', אלא 'אלסטית'. אם נבוא אל ועידת השלום ונראה, כי אנו יכולים לקבל את הכול, אז נוכל להכין, על פיה, את כל התוכן של מדינה עברית; ואם נראה, כי יש סכנה, אז נוכח להכין, על פיה, ולגייס את כל כוחותינו להגנה". כשז'בוטינסקי נדרש לממש את האידיאולוגיה שלו לכדי תוכנית ממשית, ברור שהיא לא הייתה מכסימליסטית.

ב. אני לא מסכים עם גודמן שהמצב השתנה לרעת מימוש החזון של ז'בוטינסקי. קודם כל כי כבר הבטחנו רוב תחת הריבונות הדמוקרטית של מדינת היהודים. ודבר שני, כי קיר הברזל שלנו רק התחזק לאורך השנים בגזרת ברשות, ברמה שאין להם ברירה אלא לקבל את שלטוננו הבטחוני ואף לשתף איתנו פעולה ברמה הבטחונית - כנגד העם שלהם עצמם! ואינתיפאדת הסכינים הייתה בסופו של דבר, תופעה די מינורית ולא מוכוונת מגבוה. לדעתי ז'בוטינסקי היה מביט במצב זה כחלום, שמי היה מאמין שאי פעם יתגשם. עם זאת המצב בעזה שונה, שם קיר הברזל שלנו חזק ברבה יותר וההתנגדות אלינו עדיין חזקה. אני מודה אבל שעוד לא קראתי את כתביו המאוחרים יותר של ז'בוטינסקי, ולכן אולי עוד אתבדה.

- הניתוח של עמדת השמאל מעניין, אני רק מקווה שהוא לא לוקה בשטחיות. במיוחד ההקבלה בין המאבק הסוציאליסטי ובין המאבק ביום הכיבוש - הכיבוש מנצל כמו שהקפיטליזם מנצל, ההווה הוא חתירה לסיום הכיבוש/הקפיטליזם, העתיד הוא עתיד אוטופי של שוויון בין המעמדות/העמים. עכשיו אני מבין, אגב, שכשחילונים דיברו איתי על חברת מופת זה לא בא ממקום דתי (עם סגולה) אלא ממקום סוציאליסטי... מפתיע. עוד נקודה מעניינת - מאבק יוקר המחיה הוא מאבק קפיטליסטי של צרכנים, ולא סוציאליסטי של עובדים. גודמן טוען שצדק חברתי זה בין היתר מאבק להפחתת מע"מ והכנת תחרות, ואני בכלל לא בטוח שזה נכון - הרוח הייתה של בוז לטייקונים (בעלי הון), הבטחת זכויות בסיסיות (למשל על ידי פיקוח מחירים), דאגה לחקלאות. כח קבוצת אינטרס התאגדה ורצתה משהו לעצמה - זה יותר מאבק מעמדי (מעמד החקלאים, מעמד העובדים משלמי המיסים ומשרתי הצבא) מאשר באמת מאבק סוציאליסטי. גם מוצרי הצריכה שנלחמו עליהם - קוטג' או דיור - נסחרו בשוק שבו היה תכנון מלא וקומוניסטי מצד הממשלה (מכסות ייצור, פיקוח מחירים ואף בעלות מלאה במקרה של קרקעות). לא נראה שהקריאה במחאה הייתה לשחרור השוק, אלא להורדה כפויה של המחירים שהממשלה שולטת בהם בפועל, ועל ידי תקיפת טייקונים. מה שכן, ועדת טרכטנברג אכן הציגה המלצות קפיטליסטיות ומעודדות תחרות, לשמחתנו.

- סיכום מעניין: סיפורו של השמאל הישראלי הוא המעבר מסוציאליזם לשלום, ושל הימין הישראלי הוא מעבר מליברליות למשיחיות. לדעתי יש קצת תחושה שיש עכשיו תחייה מחודשת דווקא של הרעיונות הקדומים - בשמאל של הסוציאליזם (בגלל דיכוי התקווה לשלום בגלל האינתיפאדה השנייה) ובימין לליברליזם (בגלל דיכוי התקווה לסיפוח בגלל האינתיפאדה הראשונה). בערך 70% מהישראלים גם מתנגדים לשלמות הארץ וגם לא מאמינים שאפשר לעשות שלום - כן, זה נשמע הגיוני.

- לפי גודמן, זה סיפור הרעיון המרכזי של הימין: הארץ השלמה היא הארץ המובטחת על ידי הקהילה הבינלאומית --> (לקראת סוף המאה ה-20) הארץ מובטחת על ידי אלוהים; מזכויות אדם ---> לגאולה. לא יודע אם אני קונה את הסיפור הזה, לטעמי הימין (וז'בוטינסקי) דגלו קודם כל ולפני הכל ברוב יהודי בארץ ישראל. כן, ז'בוטינסקי חשב שגבולות ארץ ישראל כוללים הגדה המזרחית, אבל זה ממש לא במוקד של כתביו המוקדמים, ובחזון אחרית הימים שלו הוא אפילו נותן שלטון עצמי לאומי לערבים - מן הסתם זה באותו איזור מדובר. מבחינת זכויות האדם והגאולה, כאן יכול להיות שהוא באמת צודק.

- גודמן טוען שהשבר בימין הדתי המשיחי, שהאמין שהציונות והשטחים שנכבשו הם מימוש הגאולה והמעטים אך המנהיגים שהאמינו שלחילונים גם תפקיד בגאולה עקב כך, הגיע עם ההתנתקות. אז הובן שהחילונים כבר לא ממש מייצרים את הגאולה ומאוד מודעים לנסיגה. החילונים כבר לא יחזרו בתשובה. לפי גודמן, דווקא ההתנתקות שיצרה בר אידיאולוגי בימין הדתי, היא שמיזגה אותה לחברה הישראלית, שבה שאר הקבוצות האידיאולוגיות חוו שבר. גודמן טוען שבעקבות השבר הימין עבר לעיסוק הביטחוני, שהרי רואי השחורות שניבאו חוסר ביטחון בעקבות ההתנתקות צדקו. השמאל גם המציא את עצמו מחדש - במקום שיח על פירות השלום - שיח על פגיעה בזכויות אדם. לפי הימין נסיגה זה קטסטרופה ביטחונית, לפי השמאל כיבוש זה קטסטרופה מוסרית. הפחד החליף את התקווה בשני המחנות. עברנו מוודאות אידיאולוגית למבוכה ישראלית.

- לפי גודמן, יש שלושה רבדים לסכסוך הישראלי פלסטיני: טראומת ההשפלה של האסלם בידי המערב, טראומת הנטישה ההמונית של הפלסטינים במלחמת העצמאות וטראומת כיבוש האדמה והשלטון הצבאי של ששת הימים. לדידו, הסדר שמטפל ב-67 ורק נסוג משטחים לא יסיים את הסכסוך בגלל שני הרבדים הקודמים. לדעתי התשובה לרוב השני של טראומת הנסיגה ב-49 היא קיר הברזל - ז'בוטינסקי הבין שהערבים בא"י חייבים לשנות את יחסם לציונות כדי שהסכם יקרה, ושזה יקרה רק בעוד שנים רבות של מימוש קיר הברזל, שיגרום להם לוותר על שאיפתם לחזור להיות רוב בא"י. גודמן טוען שזה ידרוש ממש את שינוי זהותם של הפלסטינים, ולכן ז'בוטינסקי ככל הנראה צדק כשאמר שזה לא יקרה עוד שנים רבות, אם בכלל. לגבי הרובד השלישי, ההסכמים עם מדינות ערב בהחלט יכולים לרכך את ההשפלה המוסלמית, שכן עם האיסלאם (איחוד האמירויות, מרוקו וכו') והמערב (ישראל) יכולים לשתף פעולה, במקום מלחמה והכרעה והשפלה יש לנו איחוד והקמה של מערכת יחסים חדשה, וגם הבנה שאין שום דבר משפיל מבחינת העולם הערבי בהסכם עם ישראל, שהיא עכשיו כבר שותפתה לדרך. גודמן לעומת זאת טוען שאין בכוחה של ישראל למחוק את ההשפלה.

- נקודה מעניינת של גודמן - מפתה אותנו לחשוב שאפשר לפתור את הסכסוך בצורה מדינית ולא לשקוע במרה השחורה של ז'בוטינסקי (שהיה בעצמו מאמין גדול במדיניות! אבל לא בהקשר הפלסטיני), את זה אני אומר. זו פשוט דרך החשיבה המערבית, שהכל הוא בתחום שליטתנו. אבל ייתכן שהסכסוך אינו בתחום שליטתנו.

- גודמן טוען שיש סתירה בעמדה הימנית כי אין לסמוך על המדינה הפלסטינית שתקום, אבל ניתן לסמוך שיהיה בסדר אם נספח את יהודה ושומרון ונאזרח את כולם. אני סבור שהוא טועה אמפירית - הדוגמה הטובה ביותר לכך היא הערבים שאזרחנו ב-48, אבל יש לכך גם צידוק תיאורטי - מרגע שאתה שהריבון (הלוויתן) הוא אנחנו, ברור שההתנגדות של הפלסטינים ביו"ש תשתנה לחלוטין. אפשר להגיד שזה קיר ברזל, שכן זה ככל הנראה יסדוק את ההתנגדות האחרונה של הפלסטינים לישות הציונה - מרגע שהרשות חוסלה והם אזרחים של ישראל בין אם ירצו ובין אם לא, המאבק שלהם נגמר. הבעיה האמיתית, כמו שמצביע עליה גודמן, היא שהם יכולים להפוך את המאבק לדמוגרפי (לפי הנתונים האופטימיים הם יגיעו ל-40 אחוז מהאוכלוסייה יחד עם ערביי ישראל), ולשנות את מדינת ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי למשהו אחר. בגלל זה אני לא תומך בסיפוח, אבל גם לא רץ להסכם או לפינוי. קודם כל צריך שהערבים ישתנו כמו שז'בו טוען, ואז אפשר לדבר על הסכמים וכו'. פיתרון הביניים כרגע הוא אופטימלי לדעתי (והיה מקובל גם על ז'בו), וגם מוצדק מוסרית, עד שנגיע לנקודה שבה הם ישתנו.

- נקודה חשובה של גודמן על ההבדל בין האפרטהייד בדרום אפריקה לישראל - האפריקאים רצו להיות אזרחים שווים בארצם, הפלסטינים רוצים עצמאות מישראל. הוא טוען שמרגע שהפלסטינים ידרשו להצביע לכנסת, אז ישראל תהפוך לאפרטהייד. לשמחתנו זה כנראה לא יקרה אף פעם, אבל אם זה יקרה אנחנו באמת נהיה בבעיה.

- גודמן טוען שאחד מלקחי ההיסטוריה המערבית הוא שכל ניסיון שליטה על העם האחר הוא אסון. לא בטוח שזה נכון. האם האירים לא בשלום עם האנגלים?

- עובדה היסטורית: יהודה ושומרון נכבשו מירדו במגננה ולא במתקפה, לאחר שישראל אותתה לירדן שלא להצטרף ללחימה של מצרים וסוריה. גודמן חושף כאן לדעתי בפעם הראשונה ש*דעתו* היא שעולם שאין בו מחיר לתוקפנות הוא עולם מסוכן, ולכן הירדנים לא רשאים לתבוע את השטח חזרה. או כמו שז'בו אמר - הדדיות. מה גם שהשטח בכלל לא היה ירדני במקור, ויכבש על ידם במלחמת העצמאות במהלך שלא זכה ללגיטימציה בינלאומית. הירדנים ויתרו על הזיקה שלהם לשטחים ב-1988? לא ידעתי.

- אחרי תוכנית השלום של ברק, קלינטון הציע את תוכנית הפרמטרים שהייתה עוד יותר מרחיקת לכת - גם אותה הפלסטינים קטלו. קלינטון בתגובה: "אם ערפאת סירב להצעה שלי, הוא לא יסכים לשום הצעה".

- מסקנה יפה של גודמן - השטחים אינם כבושים, אבל העם הפלסטיני כבוש. השמאל צודק ביחס לאנשים, הימין צודק ביחס לאדמה.

- גודמן בעוד נקודה מעניינת על הפן ההלכתי, שמראה שהוא רק שני לפן הבטחוני. הרמב"ם קבע שאסור לעשות מצווה שמסכנת חיי אדם (פיקוח נפש), והרב עובדיה אמר שאם נסיגה מצילה חיי אדם (לפי המומחים - רמטכ"לים, מדינאים), מותר לעשות אותה. ואולם רבני יש"ע טוענים ההפך, שנסיגה מסכנת חיי אדם (לא תעמוד על דם רעך). אם כך השאלה הדתית היא בכלל שאלה חילונית - האם נסיגה מסכנת חיי אדם? האם התיישבות מצילה חיי אדם, ו/או לא מסכנת אותם? ואולי השאלה היא - מי קובע מה מסכן חיי אדם? האם מה שהממשלה קובעת הוא אכן נכון? ראינו שלא ברור למה הובילה ההתנתקות. מבחינתי זה לגמרי מסביר למה הציונות הדתית עברה לשיח בטחוני - הוא מוביל ישירות להצדקה הלכתית.

- הטיעון הזהותי-לאומי - ארץ ישראל לא שייכת לעם היהודי, היא חלק ממנו, בדיוק כמו שכל חלק מצרפת הוא הגוף של צרפת והתרבות שלה היא הנשמה. אם נסוגים מחלקים בישראל זה מוכיח שישראל זה רק נשמה, רק תרבות, שיכולה להיות תלושה מהגוף כמו בגולה.

- יחס התורה לגרים בארץ - יש להכות בעובדי האלילים ולהתייחס בכבוד לגרים, שאינם עובדים עבודה זרה. לפי הרמב"ם, הערבים (המוסלמים) אינם עובדים עבודה זרה ולכן יש להתייחס אליהם כגרים. מכאן שהשליטה על הפלסטינים ביו"ש פוגעת בציווי ההלכתי ליחס לגר, לכאורה. ואני אומר, כמובן שאם מספחים ומאזרחים אין יותר בעיה. אבל אז יש סכנה לעם היהודי.

- הציונות, כתנועה לאומית, סותרת את עצמה כשהיא משעבדת עם אחר, וסותרת את עצמה כשהיא נסוגה מארץ מולדתה. Deadlock.

- מי שמפיק את הלקח הציוני יודע מיד שלא ניתן לסמוך על אלוהים (לכאורה הימין הדתי) אם לא נצא מהשטחים ותהיה סכנה לרוב ערבי, ולא ניתן לסמוך על אומות העולם (לכאורה השמאל שרוצה ערובות ביטחוניות מהעולם) אם רוצים לסגת מהשטחים. זו עמדה מאוד שטוחה של גודמן (שאומר "יש מי שחושבים"), כי היא לוקחת בחשבון רק את הגורמים הקיצוניים ביותר של כל מחנה (ככל הנראה גם הקטנים ביותר) - אלא שמסתמכים על אלוהים ואלה שמסתמכים על אומות העולם. ברור אבל שהרוב הדומם בכל מחנה מסתמך על עצמנו (את זה הוא לא מציין). אז הפיתרון הוא בכל מקרה לסמוך על צה"ל, בכל הסכם להשאיר נוכחות ביטחונית בשטח. נשמע אחלה, לא?

- טענה מעניינת של גודמן - הדדלוק הרעיוני הוביל להמרת האנרגיות הפוליטיות המּדיניות לאנרגיות פוליטיות חברתיות, ומחאת 2011.

- גודמן טוען גם שהיעדר הקיטוב האידיאולוגי (שהרי שתי התזות מימין ושמאל לא קרסו), הוביל להקצנה של הפערים האישיים. אני טוען שצריך לזכור שמגמת הפרסונליזציה היא טרנד עולמי, אם כי יכול להיות שהיא בא לידי ביטוי ביתר שאת עם קריסת האידיאולוגיות הגדולות. הוא גם טוען שקריסת האידיאולוגיות הביאה לכך שבמקום לבטא בפוליטיקה את ההבדלים האידיאולוגיים בינינו, אנחנו מבטאים את ההבדלים הזהותיים בינינו. יש בזה איזשהו היגיון, שהרי הפוליטיקה היא מראש מקום מסוכסך (מפלגה מפלגת ומקצינה את ההבדלים בין ובין מפלגות אחרות), ולכן אם אין אידיאולוגיה כדי להקצין את ההבדלים אולי נפנה להבדלים עמוקים יותר - זהות. אבל אז אפשר לדעתי להיות אופטימיים לגבי העתיד - שבט השמאל והימין המרכזיים הולכים ומתערבבים, ורק החרדים והערבים נותרים סטאטטיים. איפה הם מתערבבים? לא בצבא (שם אולי רק אצל הקרביים יש ערבוב, שמהווים מיעוט בצבא) אלא בנישואים!

- גודמן גם טוען שמגמה הזהותית מחליפה את החשיבה החופשית בחשיבה קבוצתית, ללא ספקות וללא טיעונים רציונליים. לא ברור לי למה זה לא היה הדין גם כאשר נחלקנו לשני אידיאולוגיות גדולות - מי שבגדול חושב שהשמאל צודק יקבל את כל מה שהשמאל אומר גם כשה טיפשי לחלוטין, וכנ"ל לגבי הימין.

- ההתנגדות של גודמן לכך שהציונות היא קולוניאליזם - נכון שבריטניה בתחילת הדרך סייעה לציונות, אבל לאחר מכך היא הפריעה והמדינה הוקמה תוך מאבק אלים בבריטניה. בכלל, היהודים מאירופה לא מרגישים שליחיםשל אירופה אלא *פליטים* שלה. ואני אומר - זה די דומה למצב באמריקה. האנגלים הגיעו ליבשת בעידוד האנגלים, ואז מרדו בבריטניה. האם האמריקאים קולוניאליסטים בארצם? זו שאלה כבדת משקל. בכל מקרה יש לנו טיעון הרבה יותר טוב נגד הקולוניאליזם - ישראל היא מולדתנו! אפילו אם אינכם מאמינים בסיפורי התנ"ך, נתכבדו ופתחו את מלחמת היהודים ברומאים, ספר שנתכב בחסות קיסרים רומאים ובאישורם, ואז טיילו בארץ וראו את אותם האתרים בהם מדובר בספר על קהילות יהודיות חיות ואף מלכים יהודים גדולין שמרדו ברומאים. בנוסף, אין אף עם קולוניאלי שהגיע לארץ והקים לתחייה שפה *מקומית*, ואת זה אמר לי ד"ר באשיר באשיר מהאוניברסיטה העברית, שלימד אותי בקורס האנטי ציוני: דו-לאומיות בישראל ופלסטין.

- לפי גודמן, אימצנו את הקשר הדתי בין היהודים לנוצרים כדי להשתייך לתרבות המערבית, אבל אולי הגיע הזמן לטפח דווקא את הקשר היהודי מוסלמי, שיש לו פוטנציאל דתי גדול הרבה יותר. כמובן שזה מצריך סובלנות, שכרגע אין לאף אחד משני הצדדים.

- סיום יפה לחלק ב' - האיחוי בין הקבוצות היהודיות השונות יכול להגיע ברוח התלמוד, שכל כולו עוסק במחלוקות, אבל שיותא מנקודת הנחה שצריך להחזיק בלב מבין כדי שןמוע ולהבין את דעת הצד השני. כלומר, בניגוד למה שנעשה ברשתות החברתיות שם רק בדעה דל המחנה שלך נחשבת ומהודהדת, התלמוד מקפיד על מחלוקת עמוקה וטיעונית. והתלמוד יכול לקסום גם לחילונים כי אין בו פן הלכתי בהכרח - העניין הוא המחלוקת על האמת.

- בן גוריון היה פרגמטיסט? למען הקמת המדינה, ויתר על החילוניות שלה (הסטאטוס קוו), ויתר על הסוציאליזם (לפחות ברמה הפוליטית, עם פירוק הפלמ"ח, זרם החינוך של העובדים והקשר עם בריה"מ), ויתר על שלמות הארץ (הצעת החלוקה).

- מלכוד 67: נסיגה מהשטחים = ביטול הבעיה הדמוגרפית ויצירת בעיה ביטחונית (גיאוגרפית), הישארות בשטחים = יצירת בעיה דמוגרפית והיטל הבעיה הגיאוגרפית. ולמה מלכוד? כי אין כאן פיתרון, יש רק מצב שצריך לצאת ממנו - וכך אמנם נסיר את האיום אך לא נפתור את הבעיה. נעבור מבעיה קיומית לבעיה כרונית. ולשם כך צריך פרגמטיזם בן גוריוני.

- שתי תוכניות אפשריות להיחלצות מהמלכוד: ההסדר החלקי, ורעיון ההתפצלות.

- הסדר חלקי - תוכנית אלון: הישארות בבקעה, פינוי כל השאר. נסיגה מיו"ש היא אמנם פגיעה ביטחונית, אבל נסיגה מהבקעה היא פגיעה קיומית. הנוכחות הצבאית בבקעה לא רק תמנע העברת אמל"ח אלא גם תמנע כניסת אוכלוסייה רבה לפלסטין, שעלולה לערער אותה (כמו באביב הערבי, שנובע לטענת גודמן גם מהגירה בתוך המזרח התיכון). כמובן שיש המון פלסטינים מחוץ לישראל שעשויים לרצות להיכנס. התוכנית לא התממשה, לפי גודמן, כי היא הייתה אמורה להוות בסיס להסדר מלא שבו הפלסטינים יוותרו על כל תביעותיהם, אך אף פלסטיני לא יכול לעשות זאת בתמורה גם לאיבוד שטחים וגם לויתור על שיבה. השיבה אף יותר חשובה מהשטחים, כי להסכים לויתור שיבת 5 מיליון םליטים זה ממש לפנות נגד הזהות הפסלטינית למען שלום עם הישראלים. אז, לפי גודמן, אם רק נתייחס לכך כפיתרון חלקי - הפלסטינים לא יוותרו על כל דרישותיהם (שיבה וריבונות ישראלית בשטחים מוסלמים) יש עדיין סיכוי ליישום התוכנית ולהיחלצות מהמלכוד. ישראל תיסוג משטחי 67, הפלסטינים ייותרו על פליטי 48. נסיגה חלקית תמורת שלום חלקי. יש גם ביטוי מוסלמילהסדר זמני שכזה, כך שהפלסטינין אינם צריכים לאבד את זהותם - הודנה. ככל שההסכם יהיה ארעי יותר, כך הוא יהיה מקובל יותר על הפלסטינים ולכן יציב יותר. גודמן ציין גם את המ שאנחנו יודעים היום, שהסכסוך השיעי סוני יכול לעבוד לטובתנו, ושסעודיה, מצרים ומדינות המפרץ יכולות בתוך כך לתת רוח גבית להסדר חלקי. יש אפילו פיתרון אפשרי להתנחלויות מחוץ לגושי התיישבות שישארו בידנו - מעין אוטונומטיות בטחוניות, ואולי אפילו שיבה של פלסטינים לישראל כמספר היהודים שישארו בפלסטין. לדעתי היתרון הגדול של התוכנית - המדינה פלסטין תקום ולא יהיה יותר איום דמוגרפי קיומי, למרות שעדיין ישאר סכסוך ותביעות בכל הנושאים דרין להם פתרונות - שיבה, ירושלים וכו'.

- רעיון ההתפצלות - מבית היוצר של קיסינג'ר. אם נקים מדינה פלסטינית חדשה, מה הסיכוי שהיא תשרוד את האקלים הלא יציב הנוכחי במזרח התיכון? נחזק את הפלסטינים עד כדי "כמעט מדינה", וניתן להם יותר חופש בשטחי c, עד תושבות בישראל. נכיר חד צדדית בפלסטין, בלי לסיים את הסכסוך, אבל בלי להכיר בגבולות של פלסטין, בדומה להקמה של מדינת ישראל, לה עדיין אין גבולות מוכרים (הסיבה שעד כה לא הכרנו בפלסטין היא שהם לא הסכימו לסיום סופי של הסכסוך בתמורה). ניתן למדינה הפלסטינית שכונות מזרחיות בירושלים שגם בימין וגם בשמאל רוצים לתת (למשל מאחורי הגדר), ואז הם גם יוכלו להכריז על ירושלים כבירתם. מבחינה טריטוריאלית, ניסיון חיצור רצף תנועתי בשטחי הרשות, אם על ידי מסירת חלק משטחי c, אם באמצעים טכנולוגיים או מנהרות וגשרים. השוני מתוכנית ההרגעה של בנט - הוא מציע לספח את שטחי c לישראל, מה שיחליש את הרשות בניגוד לתוכנית. לסיכום, שטחי A ו B הופכים לכמעט מדינה, תושבי שטחי C הופכים לכמעט אזרחים ישראלים. נפתרנו גם מהאיום הגיאוגרפי וגם מהאיום הדמוגרפי.

- גודמן מצין גם את תוכנית two states one homeland - יש גבול אחד לשתי המדינות, יהודים בפלסטין יהיו תושבים של פלסטין ואזרחים של ישראל, וכנ"ל לגבי פלסטינים בישראל. מעניין אם כי נשמע אוטופי.

- התוכנית הראשונה כוללת התערבות חיצונית מדינית את שינוי המציאות, בשנייה כוללת הגברה של תופעות שכבר קיימות במציאות, וחכן למרות שגודמן רוצה להימנע מכך, ברור שהראשונה יותר פרוגרסיבית (שמאלנית) בעוד השנייה יותר שמרנית (ימנית). במובן השטוח שתי התוכניות שמאלניות, שכן לדעתי בשתיהן לפי ז'בו הפלסטינים לא מכירים בנו ואנחנו חותרים לשלום. מצד שני, ז'בו כן היה חסיד הפיתרון המדיני לשאלת היהודים, ובהינתו המצב היום ברשות, שכן יש בה סוג של אוטונומיה וגם סוג של הכרה בישראל, אולי הוא כן היה תומך בפיתרון מדיני פלסטיני. ז'בוטינסקי בהחלט הכיר בכך שהערבים יהיו םה תמיד ואי אפשר לגרש אותם או להתעלם מהם. הוא רק סבר שבדרכי שלום לא נצליח להגיע איתם לשלום. האם זה אומר שצריך קיר ברזל פאסיבי עד שהם יתחננן לשינוי המצב, או שמה קיר ברזל אקטיבי שדוחף אותנו מחוץ למצב? אין לי מושג...

- המצב כרגע בשטחי הרשות - שטחי A ו-B הם יחסית בשליטת הרשות, אבל התנועה בין A ו-B היא בשליטה ישראלית.

- אבחנה מעניינת של גודמן, ל-למה הקונצזוס לפיתרון חלקי של הסכסוך יותר קיים היום מפעם - הימין הישן (גאולה) והשמאל הישן (שלום) היו מנוגדים לחלוטין, אך הימין החדש (ביטחון) והשמאל החדש (ביום הכיבוש) אינם מנוגדים לחלוטין. ברור מאליו גם למה - אם מקבלים את זה שהשטחים אינם כבושים אך הפלסטינים כן כבושים, קל לחשוב על דרכים בהן נחזיק בכמה שיותר שטחים אך נצמצם את השליטה על הפלסטינים - כלומר נמשיך להחזיק ביתרון הגיאוגרפי ונצמצם את הסכנה הדמוגרפית ואת הפגיעה המוסרית. ועוד אבחנה יפה - כשם שאין כמעט יותר נצחונות מוחלטים במלחמות (כי כבר אין צבאות סדירים נלחמים), כך כבר אין שלום מוחלט (כי שני הצדדים הלוחמים אינם סימטריים). ומכאן כמעט ברור מאליו שהפיתרון יהיה חלקי.

- אז ל-מה עסקת המאה של טראמפ דומה יותר? לשעתי היא מעין שילוב, כולל תוכנית ההרגעה דל בנט - מצד אחד סיפוח הבקעה, מצד שני שכונות מעבר לגדר בירושלים יהפכו לפלסטיניות, מצד שלישי מנהרה בין עזה ליו"ש והעברת שטחים לעזה, מצד רביעי סיפוח של C (כמו בתוכנית ההרגעה). הכל טוב ויפה, הבעיה - התוכנית שום לוקה בבעיית "הפיתרון המוחלט" - הפלסטינים יוותרו על השיבה. הסיכוי - אפסי עד לא קיים. גם שאר הדרישות הסופיות לא יצליחו... מיכה גודמן מדבר על כל כאן: https://www.google.com/amp/s/www.haaretz.co.il/amp/opinions/.premium-1.8502490

- סיכום נרגש - המסורת היהודית היא פרגמטיסטית, היא קטלה מלכים בעידן שבו מלכים היו אלוהים חיים, והיא עודדה ויכוח ומחלוקת תוך הקשבה. וגם במסורת הפוליטית בישראל, האידיאולוגיות הטהורות הביאו להקמה הבלתי אפשרית של המדינה, אך רק בשילוב עם הפרגמטיזם הבן-גוריוני.

ארץ-ישראל א / זאב ז'בוטינסקי (28.12.2020)

עורך ראשי אריה נאור, בהוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל ומרכז מורשת מנחם בגין

###

בתזמון מוצלח (בחירות!) סיימתי לקרוא את קובץ המאמרים והנאומים המוקדמים של ז'בוטינסקי. כמאמר השיר, "אין אמ;לק - תקראו". אפשר אבל רק את 5 הנקודות הראשונות: האם תורת ז'בוטינסקי נשכחה, מה ז'בוטינסקי היה אומר על המצב המדיני, על הסכמי השלום עם הערבים, על המצב הכלכלי-חברתי, והתרשמותי האישית מהאיש. לאחר מכן, למיטיבי לכת שמתעניינים ברעיונות נוספים ובסגנון הכתיבה הייחודי שלו, רשימת ציטוטים נבחרים מכל מאמר בספר. הנה כמה דוגמאות: "ערכה של מפלגה או סיעה אינו נמדד לפי מספר הדקירות שהיא דוקרת את שאר הסיעות, אלא בהיקף היצירה החיובית שהיא יוצרת ברוח התוכנית שלה עצמה", "לחץ הוא האמצעי היחיד והאוניברסלי ליצירת שיתוף פעולה מדיני; הוויתור עליו כרוך בוויתור על פעילות פוליטית", "עשו את ההיסטוריה שלכם במו ידיכם, סמכו על עצמכם ואל תצפו לקבל ערובות. שכן את הערובה היחידה לעתידנו יכולים לתת לנו רק אנחנו עצמנו", וגם - "אלי שבשמים, איזה טמטום, איזה חוסר-מחשבה כללי, איזו עקשנות חסרת-מצפון". אגב, את הכל הקלדתי בסמארטפון ככה שהמקלדת של גוגל כבר מציעה לי אוטומטית להשלים ל-"ארץ-ישראל" בכל פעם שאני כותב "ארץ" 😅

###

1. מי שחשב שתורתו של ז'בוטינסקי נשכחה, טעה. מי שחשב שהימין המתון פועל ללא חזון, טועה גם הוא. רובי ריבלין לא התרכך עם השנים, ולא הפך לשמאלן. רשימת ראיונות שז'בוטינסקי הגה או נתן להם הד בתחילת המאה ה-20 ועדיין איתנו: הערבים אינם טיפשים כלל (וזו דעה שהוא חוזר עליה מספר פעמים לאורך כתביו), הם לא יקבלו בקלות וגם לא בעבור "פיתוח כלכלי" את ההגירה חופשית של יהודים לארץ שתהפוך את הערבים למיעוט בארצם (וזוהי התכלית הציונית, שיהיה רוב יהודי בא"י!), ולכן יש צורך בקיר ברזל שידכא את תקוותם לגרש אותנו; הציונות היא מוסרית, גם כי גורשנו מארצנו וגם כי לערבים 22 מדינות ולנו אחת; חובה לחשוף את השקר והפנטזיות שבניסיונות ההידברות עם הערבים, 'חובבי הערבים' שלנו הם גזענים שחושבים שהערבים תאבי בצע יותר מאשר אוהבים את מולדתם; ז'בוטינסקי היה מוכן *להישבע* שהערבים בישראל יהיו זכאים לשוויון אזרחי גמור; אסור להילחם מלחמת גרילה ולפגוע באזרחים אפילו כשעושים את זה לנו; כשלא מענישים פורעים, הפורעים חוזרים לפרוע; הגבלת זכויות היהודים לטובת הערבים היא אנטישמיות; ריאל-פוליטיק (מול הבריטים ובכלל) - לחץ חשוב כמנוף פוליטי והתפשרות אינה מקדמת דבר.

2. מה ז'בוטינסקי היה חושב לדעתי על המצב המדיני-בטחוני היום?

ז'בוטינסקי האמין שציונות היא בראש ובראשונה רוב יהודי בארץ ישראל, ושהערבים תמיד יהיו שווי זכויות בישראל ושלא ננסה לדחוק את רגליהם ולדכאם. מצד שני ולא פחות מכך, הוא גם האמין כי שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן, וכי אי אפשר לממש את כמיהתנו לשלום בדרכי שלום, והשלום תלוי אך ורק ביחסם של הערבים לציונות ולא ההפך. אם כך, עמדת ז'בוטינסקי למצב היום תלויה בתשובות לשתי שאלות:

א. האם ארץ ישראל השלמה כוללת רוב עקבי ליהודים? אם כן, אפשר לספח ולגמור את הסיפור. אם לא, צריך להמתין (ובטח לא לחתור לשלום!). אם להאמין לויקיפדיה, יש בסה"כ 6.68 ערבים בארץ ישראל השלמה, ו-6.8 יהודים. במצב של עלייה של אלפי יהודים כל שנה אבל גם ילודה ערבית גבוהה בהרבה, כנראה שהיהודים לא ישארו, במקרה של סיפוח מלא, רוב לאורך זמן. יש לזכור, כי בזמנו של ז'בוטינסקי היהודים בא"י היו בנחיתות מספרים עצומה אל מול הערבים בא"י, אולם הוא סמך לחלוטין על העולים לישראל שיבטיחו את הרוב היהודי. אגב, הוא חשב שטרומפלדור צריך לסגת מתל-חי ולהתארגן מחדש, ולא להקריב את חייו על תא שטח שהוא אבוד מול רוב ערבי ברור (מה שבסוף אכן קרה).

ב. האם הפלסטינים מוכנים להכיר בציונות? אם הפלסטינים אכן היו מכירים בישראל "כמדינה עברית", ברוב יהודי בא"י, ז'בוטינסקי היה מוכן לתת להם אפילו "ישות לאומית עצמאית". מצד שני, אפילו בפרשנות רחבה קשה לראות איך הם מכירים בנו: ההתקפות החוזרות ונשנות היוצאות מעזה אך גם מהגדה, האדרת המחבלים ומחיקת הסכמי אוסלו ממערכת החינוך (אם הדיווחים נכונים). נכון, הרשות הכירה בישראל במסגרת אוסלו, אבל לא מוכנה לוותר על זכות השיבה, שלפי הגדרת ז'בוטינסקי את הציונות - רוב יהודי בא"י - מנוגדת אליה לחלוטין. אלא אם, מדובר בזכות שיבה סמלית (מה שכרגע לא נראה אופציה).

אז מה ז'בוטינסקי היה אומר? ז'בוטינסקי נמנע מלדרוש פרלמנט מהבריטים כשלא היה רוב יהודי בא"י, מהסיבה הפשוטה שאין מדינת ישראל ללא רוב של אזרחים יהודים (ואין אפשרות להקים פרלמנט ולא לתת אזרחות לערבים). לכן אני מאמין שהוא היה מעדיף שלא לספח את כל הארץ, על מנת שלא לתת להם זכות הצבעה. מצד שני, ברור שהוא היה מתנגד לחתירה לשלום, הוא כתב בפירוש שדרכי שלום אינם הדרכים להגיע לשלום, ושהעולם בנוי על tit for tat - ערבות הדדית - או, "יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו". אם הערבים לא יקבלו את הקיום המוחלט שלנו כאן, אנחנו לא נעניק להם כוח ריבוני. לכן, הוא ככל הנראה היה מעדיף לחכות ובינתיים להעמיד קיר ברזל, שהוא הדרך היחידה מבחינתו לדכא את קבוצות הקיצון הערביות ואת התקווה שניתן יהיה לסלק אותנו מכאן.

3. מה ז'בוטינסקי היה חושב לדעתי על הסכמי השלום והנורמליזציה עם העולם הערבי? הוא היה בטוח שאין לנו מה להציע לעולם הערבי מבחינה כלכלית (כמובן שזה כבר השתנה) וגם מבחינה מדינית (גם זה השתנה בהינתן המצב עם איראן), ולכן אלו חלומות בהקיץ. אבל הוא חשב שגם אם היה לנו מה להציע להם, זה לא היה משנה את המצב בארץ-ישראל. אז זה נכון שהמצב לא השתנה כאן, אבל אם חושבים על זה שתורתו של ז'בוטינסקי מדברת על שבירת התקווה של הפלסטינים שהם יצליחו להעיף אותנו מכאן, נדמה לי שגיוס קואליציה ערבית לטובתנו היא בהחלט אבן דרך לתכלית הזאת. הפלסטינים לא יכולים יותר לאיים באמברגו ערבי או במלחמה של כלל העם הערבי אם לא נענה לדרישותיהם, ומצד שני מדינות ערב ככל הנראה גם לוחצות עליהם להתפשר.

4. מה ז'בוטינסקי היה חושב לדעתי על המצב הכלכלי-חברתי היום?

שוב, לפי ז'בוטינסקי ציונות היא הדרישה לרוב יהודי בארץ-ישראל, היום כמובן זה כבר מדינת ישראל. כדי לשמור על הרוב הזה צריך שני דברים: א. לדאוג לריבוי היהודים - למשל ע"י המשך קידום מפעל העלייה או אולי קצבאות ילודה. ב. לדאוג שהחיים כאן יהיו טובים, כי היום אנשים כבר לא מונעים מאידיאולוגיה כמו פעם, ולא מוכנים להקריב למענה את היכולת להגשים את עצמם ולהינות מהחיים. יש סתירה בין א' ל-ב', למשל כי מדיניות של קצבאות שמעודדת ילודה ככל הנראה גם פוגעות באיכות החיים כאן. אז אני לא בטוח מה כדאי לעשות עם קצבאות הילודה, אבל אם יש משהו שאני בטוח לגביו זה העניין עם החרדים: הריבוי החרדי הטבעי הוא גם ברכה וגם קללה. הוא ברכה כי לאורך זמן הוא שומר על רוב טבעי גדול ויהודי במדינת ישראל, כשאחוז הערבים נשאר 20% גם בתחזית ארוכת הטווח של הלמ"ס. והוא קללה כיוון ששיעור הילדים שגדל כאן עם כישורי עבודה נמוכים מאוד (לפי מבחנים בין לאומיים), בפרט עם מחשבים, חשבון, אנגלית ואפילו קריאה בעברית, עלול להביא לירידה מתמדת של רמת החיים בארץ ולבריחה של הציבור החילוני שיכול לעשות זאת לארצות אחרות. ז'בוטינסקי דיבר במילים גדולות על חינוך: "מכאן נובעת מהותה של שליחותנו העיקרית בארץ ישראל: ללמד. עלינו למלא ולגדוש את כל הערים, הכפרים והפינות הנידחות של ארץ ישראל, שיש בהם יהודים, במורות ובמורים צעירים ונבונים. יש להנהיג הלכה למעשה בקרב כל יהודי הארץ את חוק חינוך חובה, מפני שהוא היה תמיד, ותמיד יהיה, התנאי העיקרי להיותנו בלתי-מנוצחים כלאום". כמו כן, גם תל אביב היא ציונות, לא רק הרוח שלה אלא גם הכוח הפיננסי שלה שמושך הנה יהודים מכל קצוות תבל ושומר על הארץ הזאת יהודית. זה ניכר מאוד גם מ"שיר ההלל" לתל אביב במאמר האחרון בספר (מיד לפני שיר ההלל להתיישבויות החקלאיות של קרן היסוד). בקיצור, אני מאמין שז'בוטינסקי היה תומך בהפסקת התשלומים לכל האברכים. התורה והתלמוד היו חשובים לו, אבל עם המספרים היום של העולם החרדי, ברור מאליו שעולם התורה לא יגווע, גם אם יפעל רק מכספים של נדבנים יהודים, כמו שקורה בברוקלין ובקהילות אחרות בעולם.

5. והתרשמותי האישית מז'בוטינסקי -

האיש ככל הנראה נחשב בעיני רבים לאביר האפל של הציונות: "ההתיישבות שלנו צריכה להיפסק או להימשך בניגוד לרצונה של אוכלוסיית הילידים. ולפיכך היא יכולה להוסיף ולהתפתח רק בחסות של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסייה המקומית - קיר ברזל שלא יהיה בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע." אבל הוא היה האביר הלבן, שכן הוא האמין וכתב פעמים רבות כי קיר הברזל היא האסטרטגיה המוסרית היחידה: "אחת משתיים: או שהציונות היא מוסרית או שאין היא מוסרית... ואם הציונות היא מוסרית, כלומר צודקת, הרי יש להגשים את הצדק בלי להתחשב בהסכמתו או באי-הסכמתו של כל אדם שהוא... שנית, אין משמעו של דבר, שאין להעלות על הדעת אפשרות של כל ה ס כ ם כ ל ש ה ו א עם ערביי ארץ-ישראל. אך הסכם מ ר צ ו ן איתם אינו אפשרי... בשבילנו הדרך היחידה להגיע להסכם בעתיד היא ויתור מוחלט על כל הניסיונות להגיע להסכם בהווה".

חוץ מזה הוא כותב רהוט להפליא, עם משפטים נוקבים ולעיתים עם אירוניה נפלאה, הוא היה היה בעל תודעה היסטורית יוצאת מן הכלל, לא איש חזון חולמני אלא איש חזון ארצי סופר-מפוכח. האיש גם היה בעל יכולת מרתקת של התבוננות והבנת הפסיכולוגיה והמניעים של אנשים, אומות ורעיונות: הניתוחים של הערבים, הבריטים, היהודים, הציונים (על פלגיהם) והלא-ציוניים באמת מצוינים, הוא הבין לעומקם הן את טרומפלדור והן את הנציב סמואל, וגם את בעיית היהודים ועקרונות היסוד של הציונות. בקטע הזה הוא מאוד הזכיר לי את דיוויד היום. האיש גם ידע להפריד בין אידיאולוגיות טהורות, אפילו כאלה שהוא עצמו האמין בהן, ובין המציאות הקשה. כך שגם אם האמין שהרכוש צריך להיות פרטי, ידע שבמצב הנוכחי של גניבת רכוש היהודים או של נסיקה במחירי הקרקעות יהיה קשה מאוד לבנות את ארץ-ישראל ללא הלאמת הרכוש. האיש לא חשש גם לתפוס את דעת המיעוט, להיות "קסנדרה" ולהתנגד גם לדעה הרביזיוניסטית - ועדיין הסביר שאין שום אידיאולוגיה גדולה מאחורי הלאמת הקרקעות הזאת ושאין שום מוסריות ברורה באידיאולוגיה כזאת. ולבסוף, האיש אהב באמת את הפרויקט הציוני: "הכותב הוא מבקר מחמיר של מצב העניינים בארץ-ישראל. אולם אילו ניגש אליו מישהו, לאו דווקא יהודי, ושואל בעצתו: מהו המקום המעניין ביותר בעולם לבלות בו חופשה[,] היה הכותב עונה לו ברצינות תהומית: סע לארץ-ישראל, ושם תראה במו עיניך את החידוש האחרון, בהרפתקה הרומנטית המרתקת ביותר בהיסטוריה [של ה]התיישבות."

###

להלן ציטוטים מעניינים ממאמריו של ז'בוטינסקי:

#ציונות_וארץ_ישראל, 1904:

- הדת היהודית התאבנה והפסיקה להתפתח, הקצינה בשמרנותה והקפידה על דברים קטנוניים (פרשנות על פרשנות על פרשנות), נחשבה כמתה על אף שהיה בה זיק של חיות, מרגע שעזבנו את ארץ ישראל. כל זה לא ממעיט מערכה הפנימי של היהדות, דת שמרובים בה זרעי האמת הנצחית, זה רק עניין של נסיבות. המניע העיקרי של כל פעילות חייו של עם ישראל לאחר אובדן ארצו היה המאבק על האינדיבידואליות הלאומית הייחודית שלו. הגרעין האמיתי של האינדיבידואליות הלאומית שלנו הוא תוצר טהור של ארץ ישראל. לפני בואנו לארץ לא היינן קיימים כעם. על אדמת ארץ ישראל נוצר העם העברי משבריו השונים.

- כל קבוצה במחננו סבורה משום מה, כי לא תוכל לצעוד בשלווה כל עוד לא היכתה עד מוות את כל שאר הקבוצות, שאינן צועדות כמוה. כל ניסיון ליצור טקטיקה נפרדת מכונה מיד בשם 'בגידה'. העובד בתרבות - 'בוגד' בקרן [הקיימת לישראל], המקרב את אנשי 'המזרחי' - 'בוגד' בתרבות, וכן הלאה. אני מעז לטעון, כי חיבה להשמצות הדדיות נובעת במישרין מן הנטייה לבטלנות, שהרי הקולות והברקים מקילים על האדם להשתמט מפעילות של ממש, שיש לה תכלית. אני שב וטוען, כי להיקרא 'פעילות של ממש' ראויה רק פעילות חיובית ויוצרת... ערכה של מפלגה או סיעה אינו נמדד לפי מספר הדקירות שהיא דוקרת את שאר הסיעות, אלא בהיקף היצירה החיובית שהיא יוצרת ברוח התוכנית שלה עצמה.

- על קיר חדרו של אחד הסופרים היה רשום: 'לכתוב כל יום, ולו שורה אחת בלבד'. עלינו לרשום על הקיר: 'צריך לקנות כל יום לכל הפחות דונם אחד'.

#על_הטריטוריאליזם_ציונות_וארץ_ישראל, 1905:

- אין פירושו של דבר, שהציונות בלי ארץ-ישראל היא 'סטייה מדרך הישר', אלא פשוט שלא ניתן להגשימה.

- הטריטוריאליזם האמיתי הוא בעיני זה המוכן לוותר על ארץ-ישראל רק משום שנדמה לו, כי לא ניתן להשיג את ארץ-ישראל.

- והמעניין ביותר הוא, שאין לפאות אלה [של החרדים] טעם אפילו מבחינת הפילוסופיה של הדת היהודית. העצמת הצד החיצוני של טקסי הדת היהודית שימשה מבודד מלאכותי למניעת ההתבוללות בין הגויים, והיא באה דווקא כתוצאה של אובדן המבודד הטבעי - הטריטוריה הלאומית.

- ויש לזכור, כי הציונות נועדה לא להניח תחבושות 'מיידיות' על פצע זה או אחר של הגלות, אלא לחסל את הגלות עצמה... בזאת צריכים להודות גם ה'ארץ-ישראליים' וגם הטריטוריאליסטים.

- בשעה שעם עושה את ההיסטוריה שלו, לא נודע משקל מכריע להסכמה או לאי-הסכמה של הזולת. אחרת היינו צריכים להסיק את המסקנה, שאם 'לא ירשו' לנו כלל לעבוד בשום טריטוריה, השלם נשלים עם הדבר ונוותר לגמרי על הרעיון להשיג לעצמנו ארץ.

- ... עשו את ההיסטוריה שלכם במו ידיכם, סמכו על עצמכם ואל תצפו לקבל ערובות. שכן את הערובה היחידה לעתידנו יכולים לתת לנו רק אנחנו עצמנו.

#קול_קורא_להתגייסות_לעבודה_בארץ_ישראל, 1905:

- כבר מאות שנים לא היו לעם היהודי חיילים משלו, ועתה הגיעה השעה. המתגייס לצבא בימי מלחמה, האוהב את מולדתו, אינו שואל אם בזמן המסע הצבאי יאכל לשובע ואם ייחם לו... אני מאמין שנמצא לא רק בחורים שאין להם מה לאבד. הם יבואו גם מבתים נוחים, יוותרו על קריירה רווחית; יימצאו גם בחורות שלא יפחדו מדבר.

- והעיקר שנאמץ לעצמנו את זה כחוק: בצעירותו חייב כל אחד מאיתנו לתרום לעם היהודי שלוש שנים לשירות החובה הלאומי-'הצבאי' בארץ ישראל.

- את נטל העבודה הפיזית אנחנו צריכים ליטול על עצמנו, כדי שכרמי היהודים יינטעו ויעובדו בעבודה יהודית ולא בעבודה ערבית. אם אנחנו מאמינים שהפועל היהודי הוא לב האומה, אסור לנו להניח שהלב הזה ייעדר מקרב העם היהודי החי בארץ-ישראל.

- ... מכאן נובעת מהותה של שליחותנו העיקרית בארץ ישראל: ללמד. עלינו למלא ולגדוש את כל הערים, הכפרים והפינות הנידחות של ארץ ישראל, שיש בהם יהודים, במורות ובמורים צעירים ונבונים. יש להנהיג הלכה למעשה בקרב כל יהודי הארץ את חוק חינוך חובה, מפני שהוא היה תמיד, ותמיד יהיה, התנאי העיקרי להיותנו בלתי-מנוצחים כלאום.

- יש להקריב ללא רחמים את השורות הראשונות, כדי שאחרי אלפי כישלונות נוכל בכל זאת להשיג את מטרתנו ולתת לארץ-ישראל, בתוך שנים מספר, חברה יהודית צעירה, חזקה, תרבותית, מודעת לעצמה ומלוכדת למופת, חיל-חלוץ מובחר של הציונות המדינית - בתוך המבצר שאנחנו זוממים לכבוש באמצעות מצור מתוכנן היטב, לפי כל כללי אמנות המלחמה.

#תוכנית_לשלטון_זמני_בארץ_ישראל, 1918 [תחת ממשל הטראטסי האנגלי]:

- וזיר [שר] מיוחד לענייני ערבים ייחשב גם כן לחבר ועד השלטון.

- VI. שלטון-עצמי לאומי

כל קיבוץ לאומי או דתי בכל מושב ומושב ייחשב ל'קהילה לאומית', ויקבל זכויות שלטון עצמי גמור ושלם בכל ענייניו הפנימיים, כלומר:

א. ענייני הדת, עם דיני הנישואין, גיטין, ואופני הירושה.

ב. ענייני השכלה [...]

ג. ענייני משפטים בין בני האומה.

ד. ענייני הסיוע החברתי לכל ענפיו.

בקהילה ייכנסו באופן הכרחי כל בני-אומתה הגרים במושב. לקהילות יש זכות תרומת מבין, הרשות לפנות לממשלה בפטיציות בכל עניין הנוגע לארץ או לאומה, והרשות להתאגד.

- VII. דיני הלשונות

בכל המוסדות של ממשלת ארץ-ישראל, ובכלל זה גם בבתי המשפט, עברית וערבית תיחשבנה לשפות רשמיות על בסיס שוויון גמור. כל דוקומנט [מסמך] או סמל ממשלתי יהיה בשתי השפות הללו... במשא ומתן עם יהודים ומוסדותיהם כל אורגני הממשלה ישתמשו רק בעברית, גם בכתב גם בדיבור. כל החוקים הנ"ל ישלטו גם במוסדות המוניציפליים של כל עיר, או שכונה ברשות עצמה, אשר יש בהן גם יהודים וגם ערבים.

- ואם אנו יוצאים כלפי העמים והממשלות ואומרים להם: 'ארץ-ישראל היא שלנו'! - אין אנו אומרים כדברים האלה, כי חפצים למשול עם עם הערבים, אלא זו היא כוונת דברינו לעמים ולממשלות: אתם אמרתם 'בית לאומי לעם ישראל בארץ-ישראל', מה פירוש הדברים האלה? פירושם הוא, כי אתם מביטים על עם ישראל כעל עם מתגעגע ומשתוקק לשוב לארצו.

- נתבונן נא מעט אל הבניין הזה, ונתחיל מלמטה למעלה. מלמטה אנו רואים קודם כל את התושבים ואומרים: כל התושבים, בלי הבדל גזע ודת - ערבי, נוצרי, יהודי - שווים זה לזה. אין אנו מתנגדים לכך, כי תהיה אוטונומיה פנימית לערבים כאוטונומיה הפנימית שלנו לנו. מה ייכנס בחוג השפעת האוטונומיה הפנימית? ... [לא פיתוח דרכים] ... אבל ענייני הדת - גיטין, קידושין, נישואין וכדומה - כל ענייני המשפטים בין יהודי ליהודי, כל עניניי הסיוע, כל ענייני החינוך נכנסים בחוג האוטונומיה הפנימית.

- תפקידו של הנציב יהיה לפתח את 'הבית הלאומי', וגם להשגיח, כי לא ייעשה עלבון לשום איש - כנוצרי, ערבי, יהודי.

- זולת זו, אנו חושבים, כי אם הערבים יחפצו אשר גם מיניסטרים ערבים יהיו בוועד השלטון, נסכים לכך, על פי הפרופורציה של עשרה מיליון יהודים, אשר לא הספיקו לשוב אל הארץ, לעומת שש מאות אלף ערבים הגרים בסוריה וארץ ישראל... חמישה שלנו ואחד שלהם.

- משתתפי האספה הציגו שורת שאלות וז'בוטינסקי השיב:

ג. על דבר פרלמנט. דנו הרבה ובאנו לידי החלטה, כי לעת עתה אין אנו יכולים עוד להציע, או לדרוש, פרלמנט: אם הוא יהיה דמוקרטי - יהיה נגדנו; אם נשתדל למצוא רוב - לא נצליח, הרוב איננו לנו. 'בוחרי' ארץ-ישראל, אזרחי ארץ-ישראל, עוד לא שבו. והם, אזרחי ארץ-ישראל אלה, הנמצאים בגולה ומתאווים לשוב לארצם, הם הפלטפורמה המוסרית שלנו. אמרנו אפוא: לעת עתה יהיה ועד השלטון בלי פרלמנט.

ט. משפטים בין יהודי לנוכרי. את הדבר הזה צריך להשאיר לממשלה [ולא לאוטונומיות הקהילתיות]. אנו נדרוש, כי בבתי המשפט יהיו גם שופטים יהודים וגם לא יהודים.

יז. הצבא. את ענייני הצבא הוצאנו מהקומפטנזציה של שלטון הארץ: ראשית, מפני שכך נוהגים בכל 'קולוניה' [מושבה]... שנית, אם נקבל צבא, נצטרך לקבל גם ערבים. נשאיר-נא אפוא לעת עתה את השאלה הזאת, ונסתפק בפרצדנט [תקדים] של גדודים עבריים.

כ. על דבר ה'קשר' [בין חבר הלאומים לבית הלאומי] נעזוב-נא לעת עתה את השאלה הזאת. אם נראה, כי 'בעל-חוזה' [בריטניה] מגן עלינו היטב - טוב; אם נראה כי הוא לא טוב - נדרוש אז את 'פיטוריו'. אבל בשעה שעושים 'שידוך', אין מדברים תכף על גט...

- מנהיגי התנועה הערבית הם אנשים פשוטים, אבל יש להם שכל בריא. הם אינם מתנגדים לתנועה הציונית, ל'ממשלה היהודית'; הם מתנגדים רק לאימיגרציה... אם תבואו אליהם ותאמרו: 'אין אנו דורשים ממשלה !' אז יענו לכם: 'כן, עכשיו אינכם דורשים ממשלה ; אבל אחרי עשרים וחמש שנה תדרשו את הממשלה, יען כי אז תהיו הרוב וגם [תדרשו את] הדמוקרטיה'.

- אמרו, כי התוכנית הזאת בנויה על 'הפחד מפני הערבים'. אולי גם בלי 'הפחד' לא הייתה התוכנית אחרת. אבל, על כל פנים, מכיוון שאנו מפחדים, אין אנו רוצים, כי תהיה פה קונסטיטוציה נורמלית, יען כי מצב ארץ-ישראל הוא בלתי-נורמלי: רוב 'בוחריה' לא שבו עדיין לארץ. אם תהיה פה קונסטיטוציה נורמלית, אחראית כלפי ה'רוב', אז רוב משלנו לא ייכנס, וגם אתכם - במחילה מכבודכם - יגרשו מן הארץ. אנו רוצים אפוא, כי תהיה פה ממשלה.

- את התוכנית הזאת לא הייתי קורא 'מכסימליסטית' או 'מינימליסטית', אלא 'אלסטית'. אם נבוא אל ועידת השלום ונראה, כי אנו יכולים לקבל את הכול, אז נוכל להכין, על פיה, את כל התוכן של מדינה עברית; ואם נראה, כי יש סכנה, אז נוכח להכין, על פיה, ולגייס את כל כוחותינו להגנה.

- האם אתם הנכם כל כך נאיביים לחשוב, כי מיניסטר אנגלי, או איטלקי, או צרפתי, יודע, כי יש תל אביב, או ראשון לציון, או רחובות, או כי יש לנו חמישים בתי ספר בארץ-ישראל. לא! הם אמרו, כי את ארץ-ישראל צריך לתת לעם היהודי, יען כי טיטוס גירש את עם ישראל מארצו לפני אלפיים שנה, ועם ישראל כשיצא - אמר כ ו ל ה ש ל י !' (מחיאות כפיים)

- לדאבוני הגדול, אינני בקי בכתבי חכמינו. אבל יש דברים מעטים שלמדתים היטב, ומהם שאבתי את כל חוכמתי הפוליטית, הגדולה או הקטנה. זהו המשל של 'שניים אוחזין בטלית'. אם זה אומר 'כולה שלי!' וזה אומר 'כולה שלי!' - אז המסקנה היותר גדולה היא: יחלוקו... אבל בשעה שהאחד אומר 'כולה שלי'! והשני אומר 'חציה שלי!' - אז הראשון מקבל שלושת רבעים והשני רק רבע אחד... אל-נא נקדים אפוא את פני אלה, אשר יאמרו כולה שלי!' נעמוד בכל תוקף ונדרוש: 'כולה שלנו!'

- אני הנני בעד הסכמה עם הערבים... נגיד להם כי כי באוטונומיה שלנו דאגנו להם. רק יש דבר אחד, אשר עליו אין יכולים לוותר, והוא, כי הממשלה תהיה כולה שלנו. אין עם אשר יסכים, כי אחרי שבתו בארץ אחת אלפיים שנה, יבוא אחר ויתרבה בה. צר לנו מאוד על הדבר הזה. אבל אנו צריכים להעמיד את הדבר הזה לא כמו 'שאלה' בין עם ישראל ותושבי ארץ-ישראל הערביים, כי אם כמו בין עם ישראל ובין עם ערב. לעם ערב, המונה שלושים וחמישה מיליון איש, יש חצי אירופה: בשעה שעם ישראל, המונה עשרה מיליונים, נע ונד בעולם, אין לו אבן משלו, והוא רוצה להניח את ידו על 'הארץ הזאת', ארץ-ישראל, יען כי כל מה שיש לארץ הזאת, וכל מה שנמצא בה מהראוי לתהילה ולתפארת - זה שייך לנו, לעם ישראל. האם יעמוד העם הערבי מנגד? האם יתנגד? כלומר, כי מי שיש לו רוב, יישאר רוב לעולם? ומי שיש לו שטח אדמה יותר גדול מאשר אנגליה, צרפת ואיטליה יחד, יהיו לו עוד עד בלי סוף; ומי שאין לו כלום, לא יהיה לו כלום לעולם? אנו עומדים על נקודת ההשקפה של [שנת] ה'יובל': מי שאין לו כלום, נותנים לו; מי שיש לו יותר מדי, לוקחים ממנו; מי שנלקח ממנו, חוזר אליו .. (מחיאות-כפיים)

- שלום אדוני[י]! להתראות באספה המייסדת [המכוננת]! (מחיאות כפיים ממושכות)

#_כמות_עלייה, 1919:

- ארבעה תנאים דרושים לבניין אינטנסיבי: השפעה מדינית; אנשים; כסף; ותוכנית.

- לא לרמות את ההמון [העולה] אנו מציעים, לא לספר לו כי מצאנו אמצעי בטוח לפתרון השלם של כל השאלות [של העלייה ובניין הארץ] תיכף ומיד; כי אם לפנות אליו בהצעות המתאימות לחשיבות הרגע, ובדרישות המתאימות לחשיבות ההצעה, ולהוסיף את דברי האלמוות: א ם ת ר צ ו , אין זו אגדה.

#הגליל_העליון, 1920 [האיזור שעבר לצרפתים]:

- בתנאים כאלה אפשר לנהל מצדנו רק את המלחמה הידועה בשם 'גריליה' [גרילה], לאמור, מלחמה פורחת של התקפות ונסיגות: להתנפל פתאום על מחנה או כפר, להרוג (כמו שהם הרגו את שר [אהרן שר, נהרג בתל חי]) ולשרוף (כמו שהם שרפו את חמארה [יישוב שננטש עקב התקפות]) ולהיעלם בנקיקי הסלעים. כמובן, את זה לא נעשה, כי אין זה דרכנו.

#תל_חי, 1920:

- אלה היו הדברים האחרונים של יוסף טרומפלדור, בראותו את צער חבריו בפני הקורבן הגדול הזה. 'אין דבר - טוב למות בעד ארצנו'. כל מי שהכיר אותו יוכל לשער את בת-הצחוק השקטה, שרפרפה על שפתיו באומרו את הדברים האלה. הוא לא היה נתון למלול גבוהות... וכשהיה מוכרח לפעמים לגלותה באמרי פיו, היה כמתבייש, וכיסה על דבריו בצעיף של בת-צחוק, ובמילות הקדמה של צנועים: 'אין דבר'. מי שהכיר בת-צחוק זו ואת 'אין-דבר' זה, ידע את טרומפלדור... כשהקיץ בבית החולים הצבאי בפורט ארתור וראה, כי קצצו את זרועו השמאלית כמעט עד לכתף, לחש בבת-צחוק: 'אין דבר - הימנית חשובה ממנה'. כשנודע לו, כי מהגדוד, שיצר באלכסנדריה לשם כיבוש ארץ-ישראל, החליטה הממשלה לעשות חבורת נהגי פרדים בגליפולי, ורבים התייאשו, אמר: 'אין דבר - נתחיל בזה, הדבר יתפתח מאליו'... [עוד ארבעה סיפורי 'אין דבר']... רעיון עמוק, היגיון נשגב, פילוסופיה מקיפה-כול טמונים בשתי המילים האלה. הרצון מכריע, המקרים אינם אלא הבל. מכל מר יצא מתוק, אם רק הרצון חי. הרצון הוא תל-חי נצחי, וכל השאר - קורבנות, השפלות, מפלות - 'אין דבר'.

- גם טל וגם מטר עליכם הרי הגליל העליון; תל-חי וכפר גלעדי, חמארה ומתולה. א י ן ד ב ר, לנו הייתם, לנו תהיו.

#יום_השנה_לטרומפלדור, 1928:

- ההיגיון של ה'קדיש' הוא כנראה בכך שהקב"ה, אשר אותו מהללים, איננו השם של האלוהים שלך, אלא של אלוהי הנפטר - הקדושה שהוא חי למענה ואפשר שגם מת למענה. מכאן שמשמעות ה'יתגדל ויתקדש', הנובעת מנקודת מבט זו, היא: 'אף על פי שאתה, בן אדם, הסתלקת מן העולם, הקדושה, אשר שימשץ כלי שרת שלה, נשארת גדולה וקדושה; ואנחנו, שנחיה אחריך, נמשיך את מלאכתך, ונוסיף להילחם עד לניצחון!'

- גדולתו של טרומפלדור אינה בגלל שהערבים הרגו אותו, אלא בכך שהוא הגן על יישוב ערבי, כשרובה בידו, והרג רוצחים רבים לפני שהוא עצמו נפל.

- ...טולסטוי או גנדי [והודגלים בתורתם], האומרים... שהשפעת הגשת הלחי השנייה על השונא הנורא ביותר קשה יותר מאשר סטירת לחי ביד חזקה... [הם מאמינים ש]הבלגה היא הדרך היחידה הנוגעת ישירות למעמקי נשמתו הזדונית, מכבה לאט לאט את האש הזרה בלבו, בעצביו ובנפשו. השונא מתחיל להתבייש, והבושה הרי היא המטרה המובהקת של המוסר. אנשים אלה מאמינים, שכל אסונה של האנושות הוא בזה, שאנשים מבקשים תמיד 'להשיב גמול'... זוהי תורה יפה ונאצלה, אבל עדיין אין יופי ואצילות בגדר אמת... אנחנו, היהודים, ניסינו זאת. לא רק ניסינו אלא גם יישמנו אותה באופן שיטתי, בסבלנות על-אנושית, במשך דורות לאין ספור. ולא שמנו לב לכך, שדרך ה'הבלגה' הביאה במקרים רבים מספור לתוצאה אחת ויחידה: שבו והיכו בנו, ושוב לא הגבנו... אין הטבע האנושי לא שחור ולא לבן, לא רע ולא טוב. הוא פרי היחס שבין התיאבון והיכולת לספקו. לאדם יש תאוות והוא משתדל לספק אותן במקום שבו ההתנגדות המעטה ביותר. אם ההתנגדות רבה מדי, האדם אומר לעצמו, שאין הסחורה שווה את מחירה, ומוותר על תאוותיו. אבל כשהוא רואה שאין כלל התנגדות, הוא אומר לעצמו: 'כאן מותר!' ומפשיל את שרווליו ...[דוגמת הבלגים התרבותיים והאכזריות שלהם בקונגו]... קחו מקום קדוש וכתבו עליו 'כאן מותר' - ומיד יימצאו אנשים רבים שיחללו אותו. אפשר שהציביליזציה מתבטאת בעיקר בהקטנת מספר האובייקטים ש'מותר' לחללם. היום לא נשארה בעולם כולו אף פינה, שתלוי עליה השלט 'הפקר'. היוצא מן הכלל היחידי הוא אנחנו, היהודים. משום כך הנוער אוהב כל כך את טרומפלדור. לא את פטישו, לא את אתו, לא את מחרשתו, אלא דווקא את חרבו. משום כך קרוב ללבם המבצר תל-חי מן הקבוצה תל-חי. זהו סמל בעיניהם, האומר שיש בכל זאת אמצעי להיפטר מן ה'הפקר' הזה.

- נס חנוכה מתבסס למעשה על גבורתם של החשמונאים ועל חייליהם: אבל המוח המפולפל של יהודי הגטו שינה אותו לסיפור על פך השמן, שהכמות הזערורית של שמן שהייתה בו בירה שמונה ימים. איני רוצה לומר, שמסורת פך השמן אימה מסורת יפה; אפשר שיש בה גם סמליות יפה. אבל מבחינה היסטורית זהו סילוף האמת.

#בין_השישה_לאחד_עשר, 1931:

- [על הגנת תל-חי] מעולם לא ראיתי דוגמה גרועה כל כך לקלות דעת שבחוסר-אחריות; ואני מאשים בה את אלה, שהיו באותו הזמן מנהיגי הפועלים - החשובים שביניהם נשארו מנהיגי הפועלים בארץ-ישראל עד היום הזה.

- בשעה שהשמאליים שלנו מבקרים את ברית טרומפלדור או את קרן תל-חי, הם שואלים: איזו זכות יש לכם על השמות האלה, בשעה שהנשיא שלכם הציע את להשיב את טרומפלדור מתל-חי? - הוא דרש זאת, רבותי, משום שהוא ראה מראש, ש א ת ם לא תשלחו עזרה. לא תשלחו עזרה, למרות כל המילים שלכם על הגבורה. ובדעתו זאת הוא חשב, שאסור להפקיר את האנשים לטבח בשעה שלא מגישים להם עזרה ! אבל הוא לא ראה מראש, שאפילו ניסיון רציני, אפילו ניסיון למראית עין לעזור להם - לא ייעשה... הם שואלים אותנו? מוטב שתשאלו א ו ת ם שאלה פשוטה: מה עשיתם בין שישה לאחד עשר באדר שנת תר"ף?

#הלאמת_הקרקע, 1920:

- לו עוד נשאר אצלנו הון פרטי, הייתי מתנגד להלאמת הקרקע מתוך עיקר [עיקרון] והשקפה; כי מאמין אני ברכוש האינדיבידואלי בתור יסוד חקלאי קבוע, יותר מאשר ברכוש הקולקטיבי. אבל ההון הפרטי שהיה בקרבנו נהרס... הרכוש הזעיר, בתור נכסיו של המון העם, בתור מסד שעליו קיווינו לבנות את הארץ, איננו, ואת זה צריכים להבין כל ידידי השיטה האינדיבידואלית... במידה שנתשתמש בכסף קולקטיבי, בה במידה יווצר אצלנו גם משק קולקטיבי. אם נשמח או נצטער על כך - גם השמחה וגם הצער הם איבוד זמן. אנחנו עומדים בפני עובדה; צריך להסתגל אליה. את המצב הזה אני מבין, אבל את 'הלאמת הקרקע' בתור סיסמה ציונית אינני מבין. והייתי אסיר תודה אילו הסבירו לי את טעמה האישי.

- הלאמת הקרקע היא אחד משתי אלה: או מושג משפטי, או מליצה בלי כל תוכן.

#הבירור_החסר (לבואו של מר סמואל), 1920:

- הדבר העיקרי החסר לנו פה בארץ הוא הבנה הדדית. אולי לא נטעה אם נאמר, כי מעל ליתר תפקידיו של מר סמואל עומד התפקיד הזה: יצירת הבנה הדדית בין היהודים והערבים. זהו רצונה של הממשלה האנגלית אשר שלחתו; זהו גם רצונו הוא; זהו גם רצוננו אנו. כממשלה האנגלית וכמר סמואל, בטוחים גם אנחנו, כי הבנה זו אפשרית, וכי יש בהכרזת בלפור יסוד בריא שעליו היינו יכולים לבסס אותה. אבל - ההבנה הזאת צריכה להיות הדדית, משני הצדדים. היהודים צריכים להבין, כי ארץ-ישראל עוד איננה מדינה יהודית; אבל גם הערבים צריכים להבין, כי ארץ-ישראל עתידה להיות הבית הלאומי לעם ישראל ומרכז לעלייה עברית גדולה. היהודים כבר 'הבינו'... די לעיין בדרישותינו הלאומיות, שנוסחו במועצת באי-כוח היישוב ביפו בדצמבר 1918 - נוסח זהיר ומתון - מיוסד על העיקר [העיקרון] של שוויון כל הגזעים בארץ. אבל במחנה השני - שם עד היום הזה עוד לא הבינו, כי הכרזת בלפור יחד עם הודעות [התמיכה של] צרפת ואיטליה הן דבר רציני וקבוע. עד היום הזה יש חולמים, כי עוד אפשר למחוק אותן מעל דפי ספר החיים. וכל זמן שקיים החלום הזה, הלוא אין מקום לפשרה. מי ירצה להתפשר עם שותפו כל זמן שיש לו 'תקווה' להתפטר ממנו לגמרי? אין מספר לצעדים שנעשו מצידנו לקראת הגזע השכן: נכשלו כולם באותו מכשול - בסברה שאולי עוד 'תתבטל' הכרזת בלפור. סברה זו איננה מקרה, כי אם פרי טעות תכסיסית [טקטית] גדולה... הכרזת בלפור לא זכתה אף פעם גם לרמז רשמי פה בארץ, והדמיון המזרחי פירש את השתיקה הזו כהודאה...

#שלוש_שנותיו_של_מר_סמואל, 1923 (מאמר מעניין כי הרבה מהמאמרים הקודמים הורו לסמוך על שלטון הבריטים שיעשה סדר בארץ, וכי סמואל יהודי):

#מאמר_ראשון

- שלוש שנותיו של מר סמואל בארץ-ישראל הם אחד הדפים המעיקים ביותר לא רק בדברי ימי הציונות אלא בכל ההיסטוריה היהודית כולה.

- מובן שהיהודים, בהיותם למודי ניסיון, לא ציפו שהסגל החדש של סמואל יהיה מורכב ממלאכים, אך היה אפשר לצפות, לכל הפחות, שלא יהיו אלה אנשים, שסיימו בית ספר דו-שנתי ליודופוביה...

- מר סמואל העדיף למוד במידה שווה את המסיתים לרצח ולשוד ואת אנשי ההגנה. הערבים הם עם פיקח והם שיננו את הזה בעל-פה.

- מר עארף אל-עארף, עיתונאי ערבי, שהיה לו תפקיד נכבד בהכנת המאורעות ובמאורעות עתמם, ואחר כך נמלט מן המשפט לעבר הירדן, מונה למפקח משטרה באחד ממחוזות השומרון.

- מאורעות יפו אינם טעונים ולו פרשנות קצרצרה. והרי השתלשלות העובדות כהוויתן: שני ימי שחיטה בלתי-פוסקת בעיר לא גדולה שאין בה לא בתים גבוהים, לא רחובות הרריים או מפותלים, מהלך 40 דקות מלוד, מקום שבו חנה הצבא. במברק הרשמי ששלח מר סמואל ללונדון נקוב מספר היהודים ההרוגים, עשרים-שלושים. כמו כן נאמר בגאווה, שהצבא לא נאלץ להשתמש בנשק. באותו מברק רשמי הוטלה, בלשון רכה, האחריות למאורעות על כתפי הקומוניסטים היהודים.

- לאחר מכן [לאחר דו"ח חקירת מאורעות תרפ"ט] מתחילה שנת מדיניות, שבעטייה נעשתה ארץ-ישראל לארץ של אנטישמיות רשמית... הצרת צעדי יהודים בשירות התעסוקה ובתחום העסקים נחשבת בארץ לחובה פטריוטית. מר סמואל יודע כל זאת, ובשיחות רשמיות לאין-ספור ובמכתביים פרטיים כאחד הוא מאשר זאת.

- ברור לכל שלהסכמה [לספר הלבן של הסוכנות היהודית שכתב סמואל] בנסיבות כאלה [איום של בחינה מחדש של סעיף הסוכנות ביהודית בכתב המנדט] יש אותו ערך מבחינת המוסר וההתחייבות כמו שיש לטבילתו של אנוס.

- מחדירים למוחו של יישוב פראי למחצה [הערבי], הזקוק עדיין לחינוך אזרחי, שגזר דין פלילי אינו פועל יוצא של משפט צדק, אלא רק דרך לקחת בני ערובה... אם אתה שייח', אם כינסת כנופיה, התנפלת על מושבה עברית, ואיתרע מזלך להיחבש בבית הסוהר, אין לך דרך פשוטה יותר כדי להשתחרר מאשר להציע עסקה, כגון: מושבה זו שוב לא תהיה קורבן שוד של הכפר שלנו... מעבר ליחסו לעניין הציונות, מר סמואל מנהל משחק מסוכן עם שבט, הדומה לנער השרוי עדיין בין ילדות לבגרות, ביו פרימיטיביות לתרבות. דרכים כאלה מוליכות להשחתת מצפון ההמונים.

#מאמר_שני:

- לא מיציתי כמובן רבע מן העובדות בקריירה הארץ-ישראלית של מר סמואל... סגל עובדים ובו אנטישמים ידועים למחצה; העלאה בדרגה כגמול על פעילות בפרעות וגם על עיוות הדין; דחיקת רגליים של אנשי סגל ציוניים...; האשמת היהודים עצמם בפריצת הפרעות; הפסקת העלייה; 'הספר הלבן' ונוהל סחטנות הקשור בו; הצבה מכשולים בכל צורה נראית לעין על הפעילות הכלכלית של היהודים; והשפלת כבודם של יהודים על כל צעד ושעל, תמיד ובכל מקום; הפיכתה של ארץ-ישראל [בפועל רק הכותל] למקום שאסור לשיר בו את 'התקווה', אך מותר לשיר בכיכרות הערים 'היהודים הם הכלבים שלנו'...

- אנשים רבים משתדלים למצוא 'קרן אור' בכך, שהנה חודשים רבים כל כך לא היו בארץ ישראל פרעות... הם חושבים כנראה שהערבים אוהבים להרוג יהודים סתם, בעלמא, לשם תענוג - דעה שאינה ראויה להישמע. הלאומיות הערבית היא מעשית כמו זו שלנו: האמת ניתנה להיאמר: היא מתחשבת רק בדבר ממשי אחד - בעלייה, ורק מפניה, בעיקרו של דבר, היא חוששת... במובן זה סייע מר סמואל, בלי כל ספק, להרגעת הרוחות בארץ. כככל שתפחת העלייה כן יפחת מספר העימותים בין יהודים לערבים. מספר העימותים יקטן עוד יותר, אם תחוסל הציונות לגמרי, אפילו כמילה או כמושג, או כהצהרה שלא נתמכת במעשים.

- כפי שנאמר בשורות הראשונות של המאמר, אינני מפקפק בכוונותיו הטובות של מר סמואל. הוא לא רק דורש את טובת כלל היהודים, אלא שהוא גם ציוני מבחינת המטרה הסופית... אך לתפקידו הנוכחי אין הוא מתאים. בתפקיד זה הוא חסר אונים, חסר כישורים מתאימים ומזיק לשלושת הצדדים גם יחד - לנו, לערבים ולאנגליה... הוא לא ראה את תפקידו בהשלטת סדר בארץ, אלא בכך שכל פעולה מפעולותיו תציג נימוקים חדשים לצורך בהתנצלות על קיומו של 'הבית הלאומי'. הוא דרדר את רעיון המנדט עד שנעשה השלטון מעין סוכנות להפצת ידיעות נכונות על הצהרת בלפור ועל הציונות... החזון בדבר עלייה 'סמויה' [של יהודים והפיכתם לרוב] בחסות ההמולה של תעמולה מרגיעה הוא חזון המתאים לבורים.

#לחץ 1923:

#מאמר_ראשון:

- ... גם האחרונים מבינים, שמחאה [מול הבריטים] היא דבר אפשרי, מותר, ולעיתים קרובות יעיל. וגם אנחנו מודים, שאין היהודים יכולים להשתמש בשיטות של השין-פיין. אין בינינו חילוקי דעות בנוגע לשיטות, אלא בנוגע לעיקרון של הלחץ בעצמו... הפסיכולוגיה של ה'מסכימים' שלנו, שאלפיים שנות פאסיביות יהודית עיוותו אותה, נרתעת באופן אישי מעיקרון זה. לדידם, אין הדעת סובלת שאנחנו, היהודים, יכולים להרשות לעצמנו להתאמץ להשיג משהו... ולהתאמץ להשיג, בניגוד לרצונו, כאילו לאנוס את רצונו, להקשות על השותף ולגרום לו אי-נוחות, עד שיווכח לדעת שכדאי לו להסכים. הם חושבים שטקטיקה זו אינה ידידותית, ואין הם מסוגלים לבצע פעולות לא ידידותיות... כשהגטו מצוי בדמם של אנשים, אי-אפשר לשנות את דעתם.. עם זאת, ברור לכל אדם מפוכח, כי בכל העולם, כל השיחות וכל ההסכמים העמים, המעמדות, המפלגות והקבוצות, מושתתים דווקא על לחצים הדדיים... לחץ הוא האמצעי היחיד והאוניברסלי ליצירת שיתוף פעולה מדיני; הוויתור עליו כרוך בוויתור על פעילות פוליטית.

- עקרונות הטקטיקה שלנו נקבעים כך: לא על בסיס של ניחושים, אלא על בסיס של הגיון הברזל של הנסיבות... אם התחזית שלי נכונה - זאת יראה העתיד. מכל מקום, אין היא בנויה על אינטואיציה עירומה גרידא. כשאתה חי שנים כה רבות ברציפות בקרב האנגלים... [פירוט על כל הממשקים איתם]... נאגר אצל האדם המתבונן מלאי של 'מראות הדעת הצוננת, בינות של נפש אבלה'... לעולם לא תסתלק ממשלה בריטית כלשהי מהצהרת בלפור; יש לנו די כוחות להפעיל לחץ, שבכוחו לשים לאל את התנגדותם שליריבינו; שום מריבה עם השותף לא תפרוץ בשל כך, אלא אדרבה, ייכון יחס של כבוד הדדי. ולהלן הפירוט.

#מאמר_שני:

- היכולה אנגליה להסתלק מארץ-ישראל? אני מניח שאם לא תתחולל איזו שהיא פורענות עולמית גדולה, לא תרצה אנגליה לעזוב את ארץ-ישראל... והתגלה בבירור היקפו של התיאבון הבריא המסתתר בעומק קיבתה המדינית של צרפת. בהשפעה המפכחת של דוגמה זו מתחיל להתעורר שוב התיאבון האימפריאלי של אנגליה, שהתנמנם לאחר המלחמה... בו בזמן מתחילה לפוג העייפות הלאומית... אני יכול לנבא בביטחון מלא, כי אם יבוא מחר איזה שהוא בעל זרוע לגזול את ארץ-ישראל מן האנגלים בתותחים ובאווירונים, תיחלץ אנגליה לקרב, ואותם עיתונים, שהיום משתעשעים בקריאות 'הסתלקו מארץ-ישראל', ישנו את קו המערכת בלי כל פקודה מגבוה.

- המסוגלת אנגליה לקרוע את הצהרת בלפור? ושוב אני משער, שאם לא תתחיל פורענות עולמית הרי לא תוכל, בשום פנים, ולו ממשלה בריטית אחת, בין ליברלית בין שמרנית בין לייבוריסטית, לעשות צעד זה... מבחינה פסיכולוגית, לאחר מה שקרה באחד באוגוסט 1914 [בריטניה הבטיחה לגרמניה שתישאר ניטרלית אם צרפת לא תותקף], שקבע מראש את תוצאות המלחמה, אפשרות של הסתלקות רשמית וגלויה של מעצמה גדולה תרבותית מהבטחה שניתנת בפומבי... רק היהודים יכולים לערער את הצהרת בלפור.

#מאמר_שלישי:

- שני מיתוסים מתהלכים בסביבתנו על ה'אנגלי'. שניהם חסרי טעם וסותרים זה את זה. האחד בנוי על הביטוי הרווח 'אלביון הבוגדני', והשני על הביטוי הרווח 'ג'נטלמן'. אלביון הבוגדני... הוא הישועי הערמומי ביותר, הנותן הבטחות בשבועה ואחר כך מפר אותן. מעולם לא היה אלביון כזה בעבר וגם אין כמוהו בהווה. ובאותה מידה חסר-היגיון המיתוס השני, על ה'ג'נטלמן', שהוא בבחינת אדם עליון... ה'ג'נטלמן' הוא אביר, הנודד על פני תבל ולנגד עיניו מטרה אחת ויחידה: לגלות את בעלי החוב שלו... ובלי שום תזכורת מצדם לפרוע את חובו להם במזומן. אם הבטיח ה'ג'נטלמן' לתת לכם מאה רובל, ואתם שכחתם את החוב הזה ונסעתם למרחקים או סתם נרדמתם, הוא ישיגכם ולו גם בקוטב הצפוני, יעירכם בנימוס, יציג עצמו לפניכם בנימוס, יזכיר את הבטחתו לפרוע את חובו, שנשכחה מלבכם, ויתקע בידכם את הכסף... ה'ג'נטלמן' הקיים במציאות, ואשר עמו אנו מנהלים עתה עסק קשה ומשותף, אין בדעתו להתכחש לשטר החוב שלו, אולם הוא גם לא יכפה עלינו לקבל את כספו. הוא יושב במשרדו. אם רצונכם לקבל את המגיע לכם על פי השטר, הואילו להטריח את עצמכם אליו והציגו לפניו את השטר שבידכם. הוא יבדוק מכל צד בקפידה רבה מאוד... ואף על פי כן האנגלי הוא ג'נטלמן'. אני כותב מילה זו ללא כל באירוניה... הפסיכולוגיה המדינית' של האנגלי היא פסיכולוגיה של אדם קשה, איטי, ועם זאת הגון מאוד. הוא הגון, כי בשעה שתוכיח לו את צדקתך הממשית, את צרכיך הממשיים ואת סבלך הממשי, שנגרמו בגלל מחדליו, הוא יודה בצדקתך, אף על פי שאין לך אגרוף משוריין... לבו פתוח להוכחה ולשכנוע... אולם באמצעים אלה יש להשתמש בעקשנות ובהתמדה, שאם לא כן תחדל עצם הזכות להיראות כזכות בעיני האנגלי... כל המסורת של מאה השנים האחרונות לימדה אותו, כי אין רפורמות ללא משא ומתן קשוח. מעולם לא קיבל דבר בחינם... המיתוס הלא מוצדק ביותר... הוא זה האומר, שאם נתחיל לסחוט מן האנגלים ויתורים בדרכי התמקחות, מחאה ולחץ - 'הם ינטרו לנו איבה'... אם יש דבר שאיננו תואם את דמות האנגלי והרגליו, הרי זו 'מריבה' עם יריב ישר. הוא ינהל את העסק ואת המשחק נגדך בכל כוחו, אך אם תנצח, ילחץ את ידך בכל הכנות... [ומהמאמר הקודם] המסקנה היא: לחץ בלתי-פוסק או סוף בלתי-נמנע.

#רוב, 1923:

- ...יצירת רוב יהודי בארץ-ישראל הייתה ותהיה תמיד מטרתה העליונה של הציונות; של כל אסכולה ציונית, תיקרא זו מדינית או רוחנית.

- הציונות היא ניסיון לתת תשובה רדיקלית לשתי בעיות: האחת היא שאיפה למקוריות ולעצמיות רוחנית, והאחרת היא סבלם המוחשי הממשי של ההמונים היהודים. כל ניסיון לפתור את הבעיה הראשונה או את השנייה, בתנאים של מיעוט לאומי, יאה רק בגדר תחליף חסר תועלת לפיתרון אמיתי. יורשה-נא לי להזכיר כמה אקסיומות: ראשית, עצמיותו הרוחנית של עם... חייבת להתבטא ביצירת גוף ציבורי, שמבנה שלו מבוסס כולו על מגמות,שהן ייחודיות מבחינה אורגנית או היסטורית לעם שמדובר בו... ברור שכל זה ניתן להגשים רק בארץ, שהעם המדובר בו הוא הרוב בה. אותה אקסיומה מתייחסת גם אל סבלותיו בפועל של היהודי. הוא סבל וסובל בארצות הנצרות לא משום שהנוצרים הם בני אדם רעים, אלא משום שהיהודים הם מיעוט תמיד ובכל מקום... התרופה היא להיעשות רוב... כל הערבים, בין שהן יודעי ספר בין שאינם כאלה, תקיפים בדעתם שכל ניסיונותינו 'להכשיר' את המטרה הסופית של הציונות [ולהגיד שאינה כוללת רוב יהודי] הם מזימה מודעת לרמותם.

- לאמיתו של דבר, מבינים זאת יפה גם הציונים, אפילו מקרב המחנה 'המתון'. ואולם רבים מהם אוהבים לשאול: 'אפילו אם אנחנו רוצין להיות הרוב, כלום מן החוכמה לדבר על זה?' בתוך כך הם משווים לפרצופם ארשת דיפלומטית, ממלכתית ואומרת אחריות, והם מרוצים מאוד מעצמם... כל העצות בדבר התועלת שבמפעל בנייה שאין מדברים עליו, אינן אלא פטפוט בטלני וקל דעת. כשיש צורך באנשים או בכסף אפשר לגייסם רק אם מצליחים לעורר את התלהבותם של המונים או יחידים. 'לעורר התלהבות', משמע תעמולה. ככלל, תעמולה איננה יכולה להיעשות בשתיקה.

#הסוכנות_הערבית, 1923:

- העובדה שהערבים דחו גם את ההצעה הזאת [להקמת סוכנות ערבית שתשלוט בעלייה היהודית] מוכיחה רק דבר אחד: הם מכירים את מר סמואל ואינם מפקפקים שהוא עוד ירחיק לכת; וקרוב לוודאי שהם צודקים.

#על_קיר_הברזל_אנחנו_והערבים, 1923 (והיה קשה מאוד לא לצטט פשוט הכל, מומלץ מאוד לקריאה):

- המחבר של שורות אלה נחשב לאויבם של הערבים, למצדד בדחיקת רגלייהם מהארץ וכו'. אין זו אמת. מבחינה רגשית יחסי לערבים הוא כיחסי לכל שאר העמים: שוויון נפש אדיב. מבחינה פוליטית הוא נקבע על סמך שני קווים מנחים. האחד, דחיקת רגליהם של הערבים מארץ-ישראל בכל צורה שהיא נחשבת בעיני לבלתי-אפשרית בהחלט; בארץ ישראל תמיד יהיו שני עמים. והשני, אני גא על השתייכותי לקבוצה שניסחה את 'תוכנית הלסינגפורס'. ניסחנו אותה לא רק ליהודים אלא לכל העמים; ויסודה שוויון זכויות לכל העמים. ככל היהודים, אני מוכן להישבע בשמנו ובשם צאצינו, שלעולם לא נפר את שוויון זכויות זה ולא ננסה לדלוק את רגליהם של הערבים או לדכאם. כפי שהקורא רואה, הרי זה 'credo', האומר כולו שלום. ואולם במישור אחר לגמרי מוצגת השאלה: האם אפשר לממש בדרכי שלום מחשבות של שלום. שהרי אין הדבר תלוי ביחסנו לערבים אלא אך ורק ביחסם של הערבים לציונות.

- על התפייסות מרצון ביניניו ובין ערביי ארץ-ישראל אין לדבר כלל, לא כעת ולא בעתיד הנראה לעין. אני מביע את הכרתי זו בצורה בוטה כל כך לא משום שנעים לי לצער אנשים טובים, אלא פשוט כדי שהם לא יצטערו כלל: כל האנשים הטובים הללו, להוציא עיוורים מלידה, הבינו בעצמם זה מכבר כי אין זה אפשרי כלל קבל את הסכמתם מרצון של הערבים להפיכת ארץ-ישראל מארץ ערבית לארץ בעלת רוב יהודי. לכל קורא יש מושג כללי על תולדות הקולוניזציה של ארצות אחרות. אני מציע לו להיזכר בכל הדוגמאות הידועות; ולאחר בדיקת הרשימה כולה יואל-נא לנסות ולמצוא לכל הפחות דוגמה אחת, שקולוניזציה נעשתה בהסכמתם של ילידי המקום. אין דוגמה כזאת. ילידי המקום, בני תרבות ושאינם בני תרבות, תמיד נלחמו בעקשנות בקולוניזטורים, בני תרבות ושאינם בני תרבות. עם זאת, דרך פעולתו של המתיישב לא השפיעה כלל על יחסו של יליד המקום אליו. מבחינה תרבותית הם מפגרים אחריו בחמש מאות שנה. גם מבחינה רוחנית אין הם ניחנים בכוח הסבל שלנו, אף לא בכוח הרצון שלנו; ובזה מתמצה כל ההבדל הפנימי בינינו. הם פסיכולוגים דקי הבחנה בדיוק כמונו, והתחנכו מאות בשנים על שיטת הםלפול המתוחכם בדיוק כמונו: נספר להם מה שנספר, הם מיטיבים להבין את הנעשה במעמקי נשמתנו, כשם שאנחנו מבינים את הנעשה במעמקי נשמתם. ואת ארץ-ישראל הם אוהבים לכל הפחות באהבה האינסטנקטיבית ובקנאות האורגנית, שהאצטקים אהבו את מקסיקו שלהם או האינדיאנים בני שבט הסו את הערבה שלהם. הפנטזיה, שהם יסכימו מרצון למימוש הציונות תמורת תועלת תרבותית או חומרית, שעתיד להביא להם הקולוניזטור היהודי[,] היא ילדותית. מקורה של הפנטזיה הזאת בבוז שרוחשים 'חובבי הערבים' שלנו כלפי העם הערבי; מקורו של הבוז בדעה קדומה או בתדמית בלתי-מבוססת שנוצרה אצלם בנוגע לגזע הזה: כביכול מדובר באספסוף רודף שלמונים, המוכן לוותר על מולדתו תמורת רשת טובה של מסילות ברזל. תדמית זו אין לה כל יסוד... כל עם נלחם נגד קולוניזטורים כל עוד יש לו לפחות זיק של תקווה להיפטר מסכנת הקולוניזציה. כך עושים עתה וכך יעשו בעתיד גם ערביי ארץ-ישראל.

- בעיני רבים התוכנית כדלקמן מושכת ביותר: יש לקבל את הסכמת הציונות לא מערביי ארץ-ישראל, מאחר שאין - דבר זה אפשרי, אלא משאר חלקי העולם הערבי, בכלל זה סוריה, מסופוטמיה (עיראק), חיג'אז [צפון מערב סעודיה], ואולי אף מצרים. גם אילו היה דבר זה אפשרי, לא היה בכך לשנות את המצב מיסודו: בארץ-ישראל יחסם של הערבים כלפינו נשאר כשהיה.

- ההתיישבות שלנו צריכה להיפסק או להימשך בניגוד לרצונה של אוכלוסיית הילידים. ולפיכך היא יכולה להוסיף ולהתפתח רק בחסות של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסייה המקומית - קיר ברזל שלא יהיה בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע... ועם זאת אנחנו עצמנו מזיקים משום-מה למפעלנו ומדקלמים על הסכם, ומכניסים אל לבה של מעצמת המנדט את ההכרה שאין מדובר בקיר ברזל, אלא בעוד ועוד ניסיונות הידברות חדשים. מאחר שפזמון זה מביא כליה על מפעלנו, לפיכך המשימה להזימו, לחשוף את הפנטזיות שלו ואת חוסר-הכנות שבו איננה בגדר תענוג בלבד, אלא חובה.

- ... אני מוצא לנחוץ להוסיף כאן בקצרה עוד שתי הערות. ראשית, על הטענה הנדושה, כאילו נקודת המבט המוצעת לעיל היא לא אתית, אני משיב: לא נכון. אחת משתיים: או שהציונות היא מוסרית או שאין היא מוסרית... ואם הציונות היא מוסרית, כלומר צודקת, הרי יש להגשים את הצדק בלי להתחשב בהסכמתו או באי-הסכמתו של כל אדם שהוא... שנית, אין משמעו של דבר, שאין להעלות על הדעת אפשרות של כל ה ס כ ם כ ל ש ה ו א עם ערביי ארץ-ישראל. אך הסכם מ ר צ ו ן איתם אינו אפשרי... וזאת דווקא מפני שאין הם אספסוף אלא עם חי, אמנם נחשל. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות גורליות שחשיבותן אדירה רק כאשר אין לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות את קסמן קבוצות קיצוניות, שסיסמתן היא 'לעולם לא', וההשפעה עוברת לידי קבוצות מתונות... רק אז הם יתחילו לשאת ולתת אתנו בכנות בשאלות מעשיות, כגון מתן ערובות כנגד דחיקת רגליהם מן הארץ, או בעניין שוויון זכויות, או בדבר ישות לאומית עצמאית. ואני מאמין ומקווה, שנוכל לתת להם ערובות כאלה, שירגיעו אותם, ושני העמים יוכלו לחיות זה בצד זה בשלום ובהגינות. אבל הדרך היחידה להשגת הסכם כזה היא הקמת קיר ברזל, כלומר חיזוקו של השלטון בארץ-ישראל, שלא יהיה נתון להשפעות ערביות כלשהן, כלומר, השלטון שהערבים לוחמים נגד כינונו. במילים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להגיע להסכם בעתיד היא ויתור מוחלט על כל הניסיונות להגיע להסכם בהווה.

#האתיקה_של_קיר_הברזל, 1923:

- נחזור אל תוכנית 'הלסינגפורס הנזכרת במאמרי הקודם. כאחד ממחבריה, אני נוטה לפקפק פחות מכול שהיא מציעה פתרון צודק לשאלת המיעוטים. היא מבטיחה שוויון זכויות אזרחי וגם שלטון עצמי לאומי. אני משוכנע, כי כל מי שישפוט תוכנית זו ללא משוא פנים, יבין שמדובר בבסיס אידיאלי לחיים בצוותא, בשלום וביחסי שכנות טובה בין העמים. אך אין לך איוולת גדולה מאשר לבוא ולדרוש מן הערבים, שהם אחד הצדדים הנמצאים במחלוקת, לסגל לעצמם פסיכולוגיה האופיינית למי ששופט אותה ל ל א מ ש ו א פ נ י ם.

- תמימותו הפוליטית של היהודי היא עצומה, הדבר ממש לא ייאמן: אין הוא מבין את הכלל הפשוט, שלעולם אסור 'ללכת לקראת' אדם שאינו רוצה ללכת לקראתך... אין זה מוסר אלא שחיתות. החברה האנושית בנויה על הדדיות; טלו ממנה את ההדדיות, והצדק נהפך לכזה. לגבר העובר ברחוב ברגע זה על יד חלוני, יש הזכות לחיות את חייו, אך ורק אם הוא מודה בזכותי לחיות את חיי. אולם אם הוא רוצה להרוג אותי, הרי איני מודה מכול וכול בזכותו לחיים. וכך הוא כאשר מדובר בעמים. אחרת ייהפך העולם לתחרות ריצה של חיות, שייהרג בה לא רק החלש ביותר, אלא דווקא הענוותן ושפל הרוח מכולם. על העולם להיות מקום שנהוגה בו ערבות הדדית. אם לחיות, יש לתת לכול זכות שווה לחיים; ואם להיהרג, גם בזאת חייבים הכול לקחת חלק שווה. אין בנמצא אתיקה, הגורסת שגרגרן צריך לאכול כאוות נפשו, והמסתפק במועט להתפגר תחת הגדר. במקרה שלנו, המסקנה המעשית מאתיקה זו, שהיא האתיקה האפשרית היחידה מבחינה אנושית, היא כלהלן: גם אם היינו מסכימים לוויתורים, נוסף על אלה שב'תוכנית הלסינגפורס', עד להסכמה להיעשות שותף לאיזו פדרציה ערבית דמיוניות, [תרגום מפולנית - 'מים ועד ים'], גם אז היה אפשר לדבר על ויתורים אלה אך ורק לאחר שיסכימו הערבים לארץ-ישראל עברית. אבותינו הקדמונים הבינו זאת. בתלמוד יש מקרה משפטי מאלף. שניים אוחזים בטלית... בסיכומו של דבר העקשן מקבל שלושת רבעים מן הטלית, ואילו ה'ג'נטלמן' רבע אחד בלבד. ובצדק. כי טוב להיות ג'נטלמן, אבל לא צריך להיות טיפש. אבותינו הקדמונים הבינו זאת, אך אנחנו שכחנו.

- היקף הוויתורים ללאומיות הערבית, שאנחנו יכולים להסכים להם, בלי לחסל את הציונות, צנוע עד למאוד. להסתלק מן השאיפה לרוב יהודי בארץ-ישראל איננו יכולים; להרשות פיקוח ערבי על העלייה לארץ-ישראל איננו יכולים; להרשות פרלמנט בעל רוב ערבי איננו יכולים; ולעולם לא נצטרף לפדרציה ערבית כלשהי... וכך יהיה, כי אחרת לא ייתכן, עד שיאלץ קיר הברזל את הערבים להשלים עם הציונות אחת ולתמיד.

- נעמוד לרגע על נקודת מבטם של אלה, שנדמה להם שכל זה לא מוסרי... שורש הרע הוא, כמובן, בזה שאנחנו רוצים ליישב ארץ כנגד רצונה של האוכלוסייה הערבית, כלומר ליישב אותה בכוח... המוצא הפשוט ביותר הוא לחפש ארץ אחרת לקולוניזציה, למשל אוגנדה. ואולם אם נתבונן מקרוב, תתגלה גם כאן אותה צרה. גם באוגנדה יש אוכלוסיית ילידים; וגם הם, כמובן, דוגמת שאר הילידים בהיסטוריה, יתנגדו מתוך אינסטינקט או מדעת להצפת הארץ על ידי קולוניזטורים... אם ליישב את הארץ נגד רצון הילידים הוא דבר לא מוסרי, הרי מוסר אחד צריך להיות תקף לשחורים וללבנים כאחד... מכאן שגם אוגנדה היא פיתרון 'לא מוסרי'... איים לא מיושבים כבר אין בעולם... משמע שאם יש בעולם עם חסר-קרקע, הרי אפילו עצם החלום על בית לאומי הוא בגדר חלום לא מוסרי. על חסרי-הקרקע להישאר לנצח חסרי-קרקע; כל אדמה שבעולם כבר חולקה, וחסל. כך מחייבת האתיקה!

- במקרה שלנו האתיקה הזו מסקרנת במיוחד. אומרים שמספרנו בעולם 15 מיליון נפש; מחציתם חיים היום חיי כלב נרדף וחסר-בית, פשוטו כמשמעו. מספר הערבים בעולם הוא 38 מיליון נפש. הם יושבים ב[פירוט מדינות ערב] - שטח שגודלו... כמחציתה של אירופה. בממוצע יושבים בטריטוריה ענקית זו 16 ערבים על כל מיל אנגלי מרובע. לשם השוואה... שבסיציליה צפיפות האוכלוסייה היא 352 נפש על כל מיל מרובע, ובאנגליה - 669 נפש. יתר על כן, כדאי להזכיר שארץ-ישראל היא החלק המאתיים בקירוב של טירטוריה זו. ואולם כאשר היהדות חסרת-הבית תובעת את ארץ-ישראל לעצמה, מתברר שתביעה זו היא 'לא מוסרית', הואיל וילידי המקום מוצאים שאין היא נוחה להם. אתיקה כזו מקומה אצל אוכלי אדם ולא בעולם התרבותי. האדמה אינה שייכת לאלה שיש להם יותר מידי ממנה, אלא לאלה שאין להם אדמה כלל. הפקעת חבל ארץ מידי עם שיש לו אחוזות גדולות כדי לתת בית לעם נע ונד מעשה של צדק הוא. ואם העם הזה אינו רוצה בכך - מה שהוא טבעי מאוד - יש לאלצו לתת. אמת המוגשמת בכוח אינה פוסקת להיות אמת קדושה. בכך מתבטאת המדיניות הילידה לגבי הערבים, האפשרית בשבילנו מבחינה אובייקטיבית.

#האתיקה_של_קיר_הברזל, 1933:

- עקרון ההגדרה העצמית אין פירושו, כי מי שהשתלט על חלקת אדמה, יישאר לעולמי עד בעל הבית שלה; וזה אשר הוריק בכוח מאדמתו, יישאר נע ונד לעולמי עולמים. הגדרה עצמית פירושה רביזיה - רביזה של חלוקת הקרקעות בין העמים, כדי שאלה מבין העמים, שיש להם יותר מידי אדמות, יוותרו על פיסת קרקע לטובת עמים שיש להם מעט מידי, או כלל לא: כדי שיהיה ל כ ו ל ם מקום שיוכלו לממש בו את זכות ההגדרה העצמית שלהם... הדמוקרטיה של ארץ-ישראל מסתכמת בשתי קבוצות לאומיות: זו המקומית וזו שהורחקה בכוח - השנייה גדולה יותר.

#יהודי_חסות, 1923:

- ... אילו היה על חיילים יהודים להגן על חלוצים אנגלים מפני הילידים האינדיאנים שנה אחר שנה, כי גם אז בעינינו היהודים הייתה המשימה הזאת בלתי-פופולרית באותה מידה. ועל כן לא היה ניתן לסמוך על הגנתנו. הוא הדין לגבי שמירה על התיישבותנו בעזרת חיילים בריטים. הנה משום כך, בימי הפרעות בירושלים וביפו, לא ירה הצבא ולו ירייה אחת, כפי שהתפאר האדון סמואל במברקו הרשמי לאחר פרעות יפו.

- חיל המצב הבריטי יכול לשמש לנו מגן אמיתי אך ורק בתנאי שיהיה מורכב ברובו המכריע מחיילים עברים... אם יהיו לחיל המצב קורבנות, מן הראוי שברשימת ההרוגים והפצועים לא יימצאו שמותיהם של פיטר וג'ון, אלא שמותיהם של משה ויצחק. אם ייאלץ חיל המצב ליטול על עצמו את התפקיד הקשה שלפיזור בכוח של פורעים, גם עבודה זו איננה צריכה להיעשות על ידי ג'ון ופיטר, מאחר שבשבילם היא כרוכה בקורבן מוסרי קשה, אלא על ידי משה ויצחק, המאמינים במה שהאמין חבר הלאומים - שהציונות היא עניין צודק, ועל כן גם הפעולות הננקטות מגד מתנגדיה הן עניין צודק.

#_על_פרלמנט_ארץ_ישראל, 1923:

- ... כשאך מנסרת בחלל העולם אי-שם מילת-סיסמה 'ליברלית', אנחנו צועקים 'הידד'. אין אנו מבינים, שאין מילים ליברליות אלא יש מושגים ליברליים. לעיתים קרובות מאוד מסתתרים מתחת למילים ליברליות מעשי דיכוי, ואז ערכן של המילים הללו כערך פרוטה שחוקה, ואין כל צורך להסיר בפניהן את הכובע... פרלמנט היא מילה קדושה. והאם אפשר להתנגד לכך, שבפרלמנט בארץ-ישראל בתנאים הנוכחיים יהיו הערבים רוב? הרי נציגות פרופורציונלית הם מילים קדושות... מנדט מטעם חבר הלאומים משמעו, שהמצפון הקולקטיבי של האנושות הנאורה הכיר בזכותנו על ארץ-ישראל. מכאן שהוא הכיר גם בכך, שמעתה ואילך נחשבת ארץ-ישראל, לפי חוק, לא רק לרכושה של האוכלוסייה המקומית, אלא לרכושם של שני גורמים: עם ישראל בכללותו מזה, והאוכלוסייה המקומית מזה. עם ישראל מונה יותר מעשרה מיליוני נפשות; רעבונו להגירה מקיף ברגע זה כמה מיליוני נפשות. האוכלוסייה המקומית של ארץ-ישראל מונה שלושת רבעי מיליון נפשות. זהו בדיוק היחס שלפיו אפשר לערוך חלוקה צודקת של גורמי ההשפעה על הנהגת המדינה...

#על_הרפורמה_האגררית, 1925:

- 'לגאול' את כל אדמת ארץ-ישראל על יסוד סחר פרטי אפשר כשם שאפשר לשאוב עד תום את מי הים... במאה העשרים, לעיני העולם התרבותי, אסור לקנות מבעל קרקעות אדמה, שיושב עליה אריס, ייהיה אשר יהיה. אפשר לבצע פעולה זו פעם אחת, פעמיים, עשר פעמים; אבל לא ניתן לעשותה שיטה... נפסיד בסופו של דבר בדעת הקהל.

- להרחבת הבעלות היהודית על הקרקע בארץ-ישראל קיימת רק דרך אחת: רפורמה קרקעית, כלומר רישומן של כל האדמות הבלתי-מעובדות והעמדתן לרשות קרן ההתיישבות. [חישוב הקרקעות הבלתי מעובדות וגודל הקרקע הנדרש לחקלאי] ... היחס הזה פותח סיכוי לאוכלוסיה חקלאית בת חצי מיליון נפש ויותר... בארץ ישראל קיימת אפשרות אובייקטיבית לתנופה רחבה מאוד של התיישבות חקלאית על אדמות שאינן מיושבות ע ל י ד י א י ש... מדיניות קרקע אמיתית, אפשרית רק בעזרת התערבות ממשלתית.

- בז'נבה הזכיר מר סמואל 'את החוק, אשר לפיו כל קרקע שאין מעבדים אותה במשך שלוש שנים נעשית רכוש המדינה'. והוסיף: 'זהו אמנם חוק תורכי, ועם זאת חוק מצוין'... מן הדין היה להציב את החוק ה'מצוין' בבסיס כל השיטה האגררית... בד בבד עם הרפורמה הזאת יש להנהיג רפורמה שנייה: 'חסינות החכירה'... וזהי הזדמנות נדירה לאוהבי הפלאחים הערבים שלנו לגלות את אהבתם הלכה למעשה. אם נרצה לקנות אדמות מיושבות... נקנה אותן מידי הפלאח, בהסכמתו. עכשיו אנחנו קונים אותה מעל לראשו - מידי האפנדי. זוהי מדיניות שנידונה לכישלון.

#הצהרת_בלפור_שמונה_שנים_לפרסומה, 1925:

- שניים בנובמבר... מדי שנה קשה יותר לכתוב על הצהרת בלפור. כל שנה מרחיקה אותנו ממנה... אולם יש להתגבר על מלנכוליה זו, כי יסודה בכזב.

#על_ארץ_ישראל_הדו_לאומית, 1926:

- החוק במדינה היהודית יבטיח שוויון מלא לכל האזרחים, השפות והדתות, ולהבטיח מידה שלמה ביותר של 'אוטונומיה אישית' לכל קבוצת אזרחים שתרצה בכך: לא רק לערבים, אלא אפילו לקומץ הצ'רקסים בעבר הירדן... אולם עם זאת אנחנו רוצים רוב יהודי, רוב גדול... ומכך נובע שמדינה, שעל פי חוקתה היא דו-לאומית, או נניח אף בת חמישה לאומים, תהיה למעשה מדינת הלאום של היהודים.

- אין להסתמך במקרה זה על שוויץ ועל בלגיה. בשוויץ, המחולקת לעשרים וחמישה קנטונים, אין רוב מוחלט לשום לאום; לשמונה עשר יש אופי גרמני, לחמישה - צרפתי, ולאחד - איטלקי. רק בגראובינדן אין רוב לאומי מוחלט; אולם גם שם ה'לינגווה פראנקה' של כל הקנטון היא גרמנית, על אף שגם הרומאנש והלאדין והאיטלקית נהנות לפי החוק בדיוק מאותן הזכויות. זה המצב משום שמספר הגרמנים גדול פי שלושה... במדינה היהודית שתקום בעתיד בארץ-ישראל, תהיה האוכלוסייה מעורבת, ללא גבולות לשוניים מדויקים... לפיכך, אם מבקשים לחפש הקבלות בשוויץ, אין לקחת את כל הרפובליקה, שהעממים מופרדים בה זה מזה... אלא יש לקחת לשם השוואה דווקא את גראובינדן, שהרוב בה דובר גרמנית אף על פי שאין בה רוב גרמני מוחלט. גם בלגיה אינה יכולה לשמש דוגמה. גם כאן יש גבול לשוני ברור.

- מן הסתם שוב יאמרו לנו שאנחנו מפריעים להשגת הסכם עם הערבים. שטויות. הסכם על בסיס 'דו-לאומי' לא ייתכן... כולנו רוצים בשלום עם הערבים. אולם לשם כך דרוש תנאי אחד: שלא יהיה ספק אצל הערבים הארץ-ישראלים, שרוב יהודי יווצר בארץ ישראל בכל מחיר... אנחנו מוכנים להכיר בכל זכויות ה'לאום' השמורות אפילו לשלוש מאות הארמנים בירושלים, אם ירצו בכך. אך אין זה משנה את מהות העניין: התוצאה האובייקטיבית של ההתיישבות תהיה הפיכתה של ארץ-ישראל... למדינה י ה ו ד י ת.

#שוב_על_ארץ_ישראל_הדו_לאומית, 1927:

- כידוע, רעיון זה זוכה בימים אלה לפופולריות מסוימת בקרב מקצת חברי ההסתדרות הציונית... פירושן של כל התוכניות האלה... הוא אחד מן השניים: (א) ויתור ל נ צ ח על יצירת רוב יהודי בארץ-ישראל השלמה. (ב) ויתור זמני, רק כדי להתבצר בעמדות נפרדות, ואחר כך לזנק לכיבוש העמדות הנותרות.

- צר לנו מאוד שבני אדם פיקחים ומעמידי חשוב אינם רוצים לתת לעצמם דין וחשבון ברור בעניין הפסיכולוגיה של ערביי ארץ-ישראל, עניין כה מובן ובסיסי, אשר אין איש חולק עליו. הם רוצים את אשר אנחנו רוצים: את ארץ-ישראל בשלמותה, אבל שתהיה ערבית... לא יכול להיות להם הלוך רוח אחר, פשוט משום שהם בני אדם... מר דיוויס... העלה (בצורה מנומסת לחלוטין) לפני הערבים את התוכנית לעיצוב ארץ-ישראל כמדינה דו-לאומית, ושאל: האם התוכנית מקובלת עליכם? והערבים ענו: בשום פנים ואופן לא... מחברי התוכנית ב'יודישה רונדשאו' כעסו מאוד על מר דיוויס דווקא משום שהלך לשאול את פי הערבים - וכעס זה אופייני במיוחד לאנשים מסוגם.

#על_קסנדרה, 1926:

- אחד מאנשי העסקים העשירים ביותר בארץ-ישראל הכריז, בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי ללא הטלת מכסי מגן לא יוכל אפילו הוא, למרות ניסיונו והונו הרב, להציב את העסק על בסיס איתן... גם בשאלת האדמות הוכח, שהצדק היה עם קסנדרה [במיתולוגיה היוונית, נביאה שאיש לא הקשיב לה]. בקונגרס הארבעה עשר הודיעו מותחי הביקורת רביזיוניסטים, כי רעיון גאולת הקרקעות על בסיס של קנייה ומכירה בשוק החופשי הוא פנטזיה לא הגיונית... חלפו כמה חודשים והתברר... כי 'מחירי הקרקעות מאמירים בארץ-ישראל מהר יותר משאנחנו מספיקים לגייס כספים... אך אם רק יבואו בשנה הבאה 50 אלף עולים - יאמירו מחירי הקרקע אל מעבר להישג ידנו'...

- קסנדרה צדקה לאורך כל הדרך: בשאלות עלייה, תעשייה, קרקעות וביטחון.

- אלי שבשמים, איזה טמטום, איזה חוסר-מחשבה כללי, איזו עקשנות חסרת-מצפון...

#המצב_בציונות, 1926:

- ... ואני רוצה שקודם כל נ י ק ח מ ט א ט א ג ד ו ל ו נ ט א ט א ב ה ח ל ט א ת כ ל ה א י ל ו ז י ו ת, אשר לשמען התפעלנו זה עתה. ורק אחרי זאת, כאשר יישאר לפנינו שדה בור, שדה ריק, אזי נראה, מה הן הנחמות, ואיזו הן התקוות, אשר נוכל לזרוע בשדה פעולתנו זה.

- שאלת פ י ת ו ח ת ע ש י י ה ח ד ש ה ב א ר ץ צ ע י ר ה ג ם ה י א ת ע ו ד ה מ מ ש ל ת י ת. או שתיעשה באמצעים ממשלתיים או שלא תיעשה לגמרי. ולא אנחנו הראשונים שמצאנו את זה... ענה להם המילטון [מאבות ארה"ב]:... המדינה צריכה להתערב ולבנות מסביב לזוג הגרביים הזה [ממפעל הגרביים המקומי] קיר של ברזל.

- הגל הגדול של האמיגרנטים, אם ימצא לו פרנסה בארץ, הרי ימצאנה או בתעשייה או בחקלאות: כל יתר המקצועות הבינוניים יכולים להעסיק בחברה בריאה עשרה אחוז. אולם נניח שאצלנו יעסיקו באופן בריא עשרים אחוז ולא יותר, אבל שמונים אחוז מהגל הענקי של המהגרים נחוץ לסדר בתעשייה או בחקלאות.

- ואני אומר לכם: אין 'אתה בחרתנו' ואין פלא בעולם ולא יבוא פלא. כמו שהיה אצל יתר אומות העולם כך יהיה אצלנו, ואחרת לא יהיה. שום אומה לא בנתה אינדוסטריה אלא אם התערבה הממשלה, וגם אנחנו לא נבנה בלי התערבות הממשלה. 'הם' לא ייצרו יישוב חקלאי בארץ חדשה על בסיס של מקנה וממכר חופשי בקרקעות וגם אנחנו לא ניצור יישוב גדול על בסיס של מקנה וממכר. הם לא הצליחו, ואנחנו לא נצליח! ב ד ר ך ש ה ם ה ל כ ו נ ל ך ג ם א נ ח נ ו. 'הם' לא הצליחו אף פעם בדברי הימים להתיישב בארץ חדשה מבלי שיתנגד התושב הראשון. ואין יוצא מהכלל. ככה יהיה גם אצלנו... ו'הם' הגנו על עצמם לא בידי אחרים, כי אם בידיהם הם, וככה יהיה גם איתנו. אחרת לא תהיה. אין פלא ואין 'אתה בחרתנו' - יש רק חוט אדום של היגיון... ומ ו צ א ש ל י ש י - א י ן !

- ה'גוי' אינו רמאי. ה'גוי' הוא בלפור, לינקולן, גריבאלדי. אל תאמינו שהגויים הם כולם רמאים.

#על_הסוכנות_היהודית, 1926:

- בראשונה לא רצה הציוני לוותר על זכות הכתר של הקונגרס. 'אני יודע', אמר, 'כי גבירים אלה יש להם כסף; אבל עוד הרצל לימדנו את האמת הגדולה, כי רב כוחו של הרוח על כוחו של הכסף... [...] ... אז ענה לו המקטרג בתרועת ניצחון: 'כן, שקר. חינוך, רוח, הכרה לאומית - כלום הכל; יש רק דבר אחד שהיא אמת - כסף! והכסף הוא בידי המתבוללים. לך והשתחווה לפניהם, ותן להם את כתרך'... ככה מתלבט הציוני בימינו בין אילוזיה לאילוזיה, בלי אמונה במנהיגיו, בלי אמונה בעצמו, בלי אמונה אף באותה אילוזיה... אבל אני עונה להם: אין קפנדריה [קיצור דרך]! אין תקווה לציונות המדינית אלא בדרך שהתווה לנו הרצל; דרך המלחמה המדינית, דרך כיבוש ההשפעה המכרעת על השלטון; דרך קשה, דרך שנואה, אבל היחידה.

#מנאום_זבוטינסקי_בירושלים_על_משטר_קולוניזטורי, 1926:

- למה באנו לארץ הזאת? מה אנו עושים פה? למה אנו שואפים? לשם מה פנינו לאנגליה בבקשת עזרה, למה הטרחנו את האנגלים ואת חבר הלאומים? התשובה הזאת היא - ידעו-נא האנשים שעל ההר ובמגדל - כי מיעוט אנחנו, מיעוט בכל מקום בגלות. וכל עם הראוי לשם זה שואף ליצור בעולם נקודה אחת, ששם לא יהיה למיעוט. וזוהי שאיפתנו העיקרית. לא כדאי היה לנו להטריח את אנגליה ולהרגיז את עצבי שכנינו אך ורק כדי ליצור גלות שנייה. יש לנו שבעים ושבעה גני-עדן בגלות ולא באנו ליצור כאן את גן-העדן מספר שבעים ושמונה תחת חסותו של אחינו מגזע ישמעאל. ואם הטרחנו את אנגליה ואת חבר הלאומים, ואם לדאבוננו סובלים אנו את ייסוריו של ישמעאל, עשינו זאת רק מפני שזה שגורלנו מצווה עלינו ליצור כאן נקודה בארץ שלא נהיה פה המיעוט. כלפי דרישה זו אין קיצוניות.

- אנו דורשים התיישבות גדולה ש א י ן כ מ ו ה בדברי הימים של עליות אחרות. זהו דבר שאין להתנגד לו. ועלייה כזאת אינה תלויה לא בכסף שנאסוף ולא בכישרוננו אלא ביחס המדינה. יצירת התיישבות היא עסק של ממשלה, שרק על ידה אפשר להוציאה לפועל.

- ממשלה שצריכה וקיבלה עליה לתמוך בעלייה ציונית, אינה יכולה לעשות בימה לאבסטרוקציה לכל הדבר הזה. על פי החלטה בין-לאומית, הכתובה שחור על גבי לבן, זהב על גבי לבן, והייתי אומר, דמים על גבי לבן. ועל פי הצדק, ארץ-ישראל היא עניין של שני עמים - ה י ה ו ד י ם ו ה ע ר ב י ם י ח ד.

#מנאומו_הגדול_של_זבוטינסקי_בירושלים, 1928:

- שלטון קולוניזטורי היה יוצר רזרבה קרקעית המורכבת מכל אדמות הבור בארץ... היה מעריך את שוויה של כל חלקה בהתאם לדעת מומחים והיה מפרסם אז קול קורא גם ליהודים וגם לערבים, החסרים עדיין קרקע, לבוא ולבקש חלקות אדמה למען התיישב עליהן. וכאשר אנוכי שומע כנופיית אנשים, שהגיעו עדי ייאוש, מתחילים להטיף לתורה חדשה לאמור, כי רק שטח קטן מאדמות עבר הירדן מערבה ראוי לעיבוד חקלאי והשאר - קללת אלוהים רובצת עליהן, יורשה נא לי להגיד להם, קודם כל, שעליהם להיזהר מאוד בהצהרות כאלה בטרם גמרה הממשלה את מדידותיה. אולם אם נניח אפילו שהמצב הנהו באמת כזה, הרי זה מחזק רק את עמדתם התקיפה של הרביזיוניסטים הדורשים את פתיחת שערי עבר הירדן מזרחה בשביל התיישבות עברית אינטנסיבית. מנקודת מבטו של שלטון קולוניזטורי, עבר הירדן מזרחה הנהו החלק העיקרי של הארץ המתוארת בתור ארץ הבית הלאומי העברי.

#שאלות_השנויות_במחלוקת, 1927:

- אנחנו , הציונים, עמדנו תמיד בגאווה על כך, שאין אנו רוצים לנשל משדה חרוש אף לא איכר ערבי אחד, שהרי אין אנחנו רוצים לדחוק מארץ-ישראל את רגליו של איש; יש לנו תביעות רק לקרקעות לא תפוסות.

#הספר_הלבן_הצהרתו_של_ו_י_זבוטינסקי_בקונגרס_החמישה_עשר, 1927:

- בנאומו אמר מר ד"ר ויצמן את המשפטים האלה: 'כשהועמד מר ז'בוטינסקי, כמו כולנו, לפני ניסיון קשה - לפני הכרח לחתום על "הספר הלבן" - הוא לא נשא באותם ימים את הנאום שנשא כאן. מדוע לא... נשא את הנאם שנשא כאן?'... בתנאים אלה לא היה לי עוד פנאי ולא אפשרות ליזום צעדים מדיניים כלשהם... נכון, עוד נותרה בידי אפשרות מפתה אחת: לא לקחת חלק בהחלטה האמורה, להסיר מעלי כל אחריותה לה, ואחר כך להתפטר מן ההנהלה. ואולם חשתי, כי חובתי המוסרית תובעת ממני לחלוק יחד עם עמיתי גם את חרפת התבוסה, אף על פי שלא השתתפתי כלל בקרב אבוד זה... עתה, לאחר ששמעתי את דבריו הנ"ל של ד"ר ויצמן, אני מצטער על החלטתי זו. כפי שאני רואה עתה, יש להשתמש בנאמנות ביתר חסכנות.

#הארץ_האחרונה_לרומנטיקה, 1927:

- הכותב הוא מבקר מחמיר של מצב העניינים בארץ-ישראל. אולם אילו ניגש אליו מישהו, לאו דווקא יהודי, ושואל בעצתו: מהו המקום המעניין ביותר בעולם לבלות בו חופשה היה הכותב עונה לו ברצינות תהומית: סע לארץ-ישראל, ושם תראה במו עיניך את החידוש האחרון, בהרפתקה הרומנטית המרתקת ביותר בהיסטוריה [של ה]התיישבות.

- ... וגם כאן [נסתפק] רק בשתי תופעות [לניצחונו של כוח הרצון על נסיבות קשות], שהתייר יבחין בהן קרוב לוודאי: תל אביב והעמק. אילו רציתם להעריך כראוי את תופעת תל אביב, די היה בביקור ביפו פעם אחת, נאמר בשנת 1909, כדי לדלות מן הזיכרון את המראה חסר-התקווה של ישימון החולות שהשתרע מצפון לעיר הערבית. כיום, מוביל אתכם הנהג היהודי, במהירות בלתי-נסלחת, בתוך עשרים דקות מקצה תל אביב ועד קצה[ה]. וכשאתם מגיעים ל'קצה' - שעשוי בתוך שנים מספר להיות ל'מרכז' - ועולים על אחד הגגות השטוחים[,] אתם נוכחים לדעת אילו פלאים ניתן לחולל ולהצמיח מבין חולות שהושקו בזיעת אפם של יהודים. לבטח שמעתם אלפי נאומים נזעמים 'בגנות תל אביב', הממתגים אותה כסרח עודף לא בריא, כמותרות הבל וכקללת האומה; אולם שעה שתשקיפו מעל גבי אותו הגג, כל זה יישכח. תיווכחו ותחושו רק בהפגנה אדירה של כוח רצון ועבודה של בני אנוש. ואל נא תשכחו מי בנה את כל הבתים האלה, צנועים או מפוארים... הפועלים שלנו... ידעו הרבה יותר על סטרינדרברג, סקריאבין ופיקאסו מאשר על פטיש ומעדר...

- ברם, המחוז של סיפור האהבה האמיתי הוא העמק, השדה העיקרי של מפעל ההתיישבות החקלאית של קרן היסוד... תשובו ותחוו מחדש בעמק מקצת החוויות שהתנסיתם בהן לפני שנים, כאשר הלכתם בעקבות אליסה בארץ הפלאות... בשנת 1908 הייתה לי הזכות המפוקפקת לצפות על העמק ממרום אותה פסגה [של גבעת המורה]: למרגלותי ראיתי קבוצת צריפים קטנה של מרחביה - ומסביב מייל אחר מייל של שממת ביצות. בסתיו שעבר חזרתי על ההתנסות: מה שראיתי הפעם - ריבועים ריבועים של התיישבויות שהקימה קרן היסוד, אשר השתרעו הרחק הרחק עד לקצה טווח הראייה של משקפת השדה שלי... מהרבה בחינות העמק הוא ארץ קסומה: הוא המקום היחיד בעולם אשר אין בו מאבקים חברתיים, אין בו מנוצלים, ואין בו צורך בבתי מאסר ובעונשים. אם רצונכם לראות רפובליקת פועלים אמיתית, אל תלכו לרוסיה - לא תמצאו אותה שם. לכו אל העמק. אמנם רבים אומרים, שרפובליקה זו לא תאריך ימים, שבקרוב היא תהיה למושבה אחת מיני מושבות רבות ואפרוריות, ששוררים בהן עושר ועוני וחירוק שיניים... כיום העמק מאפשר לנו לטעום טעימה קטנה מארץ קסומה, שהיא מזיגה חסרת תקדים של נעורים, אידיאליזם, ועבודה ללא אדון אלא רק מכוח המצפון.

- בשנים הבאות נשנה די הרבה: נבנה מחדש ואפילו נפרק די הרבה. המחבר נמנה עם אלה העומדים בכל תוקף על בנייה מחדש של דברים רבים בארץ-ישראל, ללא רחמים. אולם הוא מסיר את כובעו לפני אותם דברים עצמם הזקוקים לבנייה מחדש: כמות שהם היום - 'שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'.

מעולם ועד עתה, החיפוש אחר התיאוריה המקיפה של הזמן / שון קרול (7.12.2020)

הפיכות הזמן, אנתרופיה, החוק השני של התרמודינמיקה, מכניקה סטטיסטית, תנע, תורת היחסות, קונוס הזמן, חור תולעת, ניסוי שני הסדקים, חורים שחורים, אופק האירועים, קרינת הוקינג, השערת פואנקרה, תורת הקוונטים, שזירה קוונטית, מרחב דה-סיטר, הולוגרפיה - הסופר מצליח להסביר את הדברים להדיוטות בצורה די ברורה ואפילו מעניינת, עם ציורים ממש טובים (ונדמה לי שהמחשות בנושאים כאלה הן סופר קריטיות).

אחרי 3/4 ספר העניינים התחילו להסתבך ברמה שכבר היה קשה לעקוב (כבידה קוונטית), אבל די מהר הספר יוצא מהעולם של הקונצנזוס הפיזיקלי ונכנס לעולם ההשערות ה-יותר ספקולטיביות, שת'כלס לשמן הגענו.

בקטע הזה אני מודה שקצת פחות הצלחתי להבין את מלוא המשמעות של השערת האינפלציה, ריק אמיתי ומדומה ויקומי על ותינוקות. גם הסופר טוען שהפיתרון הזה עדיין מעורפל. עם זאת הסופר מסביר יפה באפילוג שהניבוי של יקום העל מבוסס על התיאוריה של שידוך תורת השדות הקוונטית ומרחב הזמן העקמומי - לא מדובר בפילוסופיה נטו אלא במשהו שבתקווה נוכל מתישהו בעתיד להפריך או לאשש.

אהבתי גם את ההתייחסות באפילוג לחיפוש אחר המשמעות, למה שמסתמן כחשיבות הולכת ופוחתת שלנו בני האדם ככל שאנחנו מגלים יותר דברים על העולם, ואת זה:

"מטרה ומשמעות לא מצויות בחוקי הטבע, או בתוכניות של ישות חיצונית כלשהי שקבעה אותם; עלינו מוטל ליצור אותן".

תולדות מלחמת היהודים ברומאים / יוסף בן מתתיהו (14.11.2020)

אמ;לק (זה קצר ביחס לספר של 600 עמודים):

- למה נחרב בית המקדש?

בית המקדש השני נחרב בגלל שהיהודים בחרו להילחם במעצמה בלתי מנוצחת, לא בגלל שנאת חינם. פשוט קשה עד בלתי אפשרי להסביר איך בזמנים של מריבות פנימיות ושנאת חינם הצליחו היהודים להחזיק את ירושלים (ומבצרים בכל הארץ) בכזה עוז ולהילחם על כל חומה ועל כל בית, כנגד כל הסיכויים וללא שום מחשבה של כניעה. מי שמונע מפחד או מעריצות של מורדים בוודאי לא יכול לעמוד זמן רב בכזה עוז. המרידה עצמה גם לא הייתה החלטה חסרת היגיון לחלוטין - באותה תקופה הייתה הרבה אי יציבות בשלטון הרומאי (4 קיסרים הספיקו לשלוט בשנה אחת), ועוד עמים החליטו למרוד ברומאים (הגרמנים והגאלים (=הצרפתים)). גם ההתאבדויות הרבות עקב התבוסות במקום הבחירה לכניעה לא היו בלתי הגיוניות - היהודים העדיפו כנראה שלא להימכר לעבדות, שבנותיהם ונשותיהם לא יאנסו ושבניהם לא יולקו ויעונו וישרפו למוות - עונשים נפוצים של הרומאים למורדים באימפריה. התאבדות בכלל לא הייתה מעשה שכיח באותה תקופה למורדים - גם מורדים בהורדוס (מלך יהודי לכאורה) בחרו להתאבד כשמרידתם כשלה, לפי יוספוס. ואם אתם עדיין בטוחים שהסיבה לחורבן היא שנאת חינם, תשכחו מסיפורי הגבורה של מצדה כי לפי אותה תזה של יוספוס כל שנאת החינם הזאת נבעה מקבוצות מורדים ליסטים פושעים ורוצחים, עריצים שחיפשו לשלוט בעם בפחד, ביניהם גם הקנאים במצדה ששדדו ורצחו בכפרים בסביבה. אגב גם יוספוס עצמו היה לכאורה מורד, כשהיה מפקד הגליל על המרד - אז רק הוא היה מורד צדיק וכל השאר רשעים, ליסטים ורוצחים? ואני לגמרי לא מגזים בתיאורים, יוספוס ממש מקלל את המורדים במהלך הספר, ראו למטה.

- התרשמותי הכללית מהספר:

בסופו של דבר הספר הוא באמת אוצר בלום ומעניין של היסטוריה, ארכיאולוגיה ותיאורים של התקופה, היהודים והאימפריה הרומית. בלא מעט מקומות הוא מהווה את התיעוד היחיד הקיים לא רק לחיי היהודים באותה תקופה אלא גם להיבטים שונים באימפריה הרומית. מעל הכל הספר מעביר את התחושה של חיי היהודים באותה עת, ודי מדהים לגלות שהמיתוסים הדתיים של אז עדיין תקפים להיום, התורה שלהם היא ככל הנראה אותה התורה שלנו (אולי בשינויים ממש קטנים, או שיוספוס לא היה מספיק בקיא בתורה). הספר אמנם נגמר בתחושת אבדון כוללת ומרוב כמויות ההרוגים אפשר לחשוב שלא נותר יהודי אחד בעולם (חוץ מיוספוס כמובן), אבל הספר רחב היריעה הזה גם מנציח לעולמים את הקשר בן העם היהודי לארץ ישראל, וכיצד היהודים הקיזו את דמם בלי פשרות ובעוז רב בניסיון להגן על חירותם בארץ ובחיי שלא הבנתי איך הנוצרים ראו בספר ראיות לנכונותה של הברית החדשה, יש מעט מאוד כאלה וגם הנבואה על איש שייצא מיהודה וישלוט בכל העולם הנושב שמיוחסת לישו, בכלל לא נשמעת רלוונטית ויוספוס טוען שמדובר בכלל באספסינוס, ההנציב בישראל ואביו של טיטוס, שהפך לקיסר. ולמרות כל דברי התוכחה של יוספוס על חטאי היהודים, ממרחק אלפיים שנים, ליהודים יש שלטון חירות אמיתי בישראל, בעוד אימפריית אלף השנים הבלתי-מנוצחת הלכה לאבדון. סוף דבר הכל נשמע.

###

להלן רשמים והערות שכתבתי במהלך הקריאה בצורה כרונולוגית, בחלק מהנקודות חזרתי והרחבתי בעקבות מחשבות שעלו בהמשך וחלק מהנקודות המוקדמות נוגעות בחלקים מאוחרים יותר בספר. בנק' 10 אני עוד מאמין לתזה העיקרית של יוספוס שהכל נובע ממלחמת אחים, אם כי אני מתיר מקום לסקפטיות, ובנק' 39 אני מתאר את המעשים הרעים שיוספוס מעליל על המורדים.

###

1. חשיבותו ופרסומו של הספר: מדובר באחד הספרים הראשונים שהודפסו עם המצאת הדפוס במאה ה-15, מיד לאחר כתבי הקודש. יוסף בן מתתיהו, או פלביוס יוספוס, הוא עוד יהודי פורץ דרך, רק בלטינית. ביוונית הודפס לראשונה בבזל ב-1544. הספר הלא מודפס היה נפוץ מאוד בעולם העתיק ובימי הביניים, בלשונות שונות. לאורך ההיסטוריה אנשים הגיעו לארץ במטרה למצוא את המקומות עליהם מסופרים כל הסיפור, כשבאמתחתם שני ספרים - התנ"ך (הברית החדשה והישנה) ותולדות מלחמת היהודים ברומאים.

2. התרומה של הספר: על אף כל הביקורת על המגמתיות בכתיבה, הספר עדיין מהווה מקור חשוב מאוד לתיעוד ההיסטורי. התרגום הנוכחי (ליזה אולמן ז"ל) כולל הערות ביקורתיות מצוינות של ישראל שצמן ז"ל ומבוא של יונתן פרייס. אלה מציינים את כל הטעויות העובדתיות של יוספוס בהסתמך על דעת החוקרים, מקורות חיצוניים כולל ארכיאולוגיה ואף על סתירות עם ספריו האחרים, אך גם הרחבה על טענות נכונות, גם עם מקורות חיצוניים, ולכן המהדורה הביקורתית הזאת עושה רושם של מקור היסטורי ממש טוב (גם לדברים לא יהודיים בעליל, כמו תיאור האימפריה הרומית או אישים בצבא הרומי שנזכרים רק בספרו, באופן די ניטרלי). אגב, גם טקיטוס ההיסטוריון הרומי כתב על היהודים והזכיר את המרד שלהם, בערך באותה תקופה.

3. התזה של יוספוס: "אני טוען שמלחמת האחים היא שהכריעה את העיר, ואילו הרומאים הכריעו את מלחמת האחים, שהיתה קשה בהרבה מחוזקן של החומות" - הטיעון נשמע מאוד אפולוגטי כלפי הכיבוש הרומי, ויוספוס עצמו כנראה גם לא היה בתוך העיר בזמן מלחמת האחים הזאת. לזכותו יאמר שמיד אחרי הוא אומר "אך ישפוט נא איש איש את המעשים לפי ראות עיניו". לדעתי מי שמקבל את טיעון יוספוס על הרשעות והפילוג של המורדים, צריך לזנוח את מצדה כסיפור גבורה (כי הקנאים שם היו שודדים ורוצחים). מי שדוחה את הטיעון שלו צריך לזנוח את הטיעון על כך שהפילוג הביא למפלה. עמדה מורכבת יותר צריכה לדעתי לתת הסבר יותר מידי מורכב. אני נוטה ללכת עם הדחייה, יוספוס לדעתי ניסה להצדיק את הכיבוש הרומי ולכן לכלך על המורדים שהם רוצחים ואנסים (בל נשכח שגם הוא היה מורד בהתחלה ואף המפקד על הגליל), וכמובן שלא היה למרד שום סיכוי מלכתחילה, בין אם היו מאוחדים היהודים ובין אם לא - בכל זאת מדובר ברומא הבלתי מנוצחת. כלומר המורדים לא היו כל כך שפלים וגם לא היה פילוג כל כך משמעותי בעם - הרומאים פשוט הקדישו את הסאה ליהודים שהיו מאוד קנאים דתית יחסית לתקופה, ולהן היהודים מרדו למרות שזה היה מרד חסר סיכוי. זה מסביר גם למה רבים מהם החליטו להתאבד (לפי יוספוס) - מלכתחילה הם לא חשבו שהם ינצחו את הרומאים, הם פשוט לא יכלו יותר לסבול את השלטון הרומי והעדיפו למרוד ואף למות. הנה משפט שמשכנע אותי שאני צודק: "סבורני כי למראה זה [של כל הצבא הרומי לפני החומה האחרונה] היו המורדים מוכנים לחזור בהם - לולא נואשו מכל תקווה לזכות במחילה מידי הרומאים, עקב העוולות הנוראות אשר עשו לעם" - ואני שואל מה הקשר בין המחילה של הרומאים למורדים ובין האופן שבו המורדים התנהגו לעם? ברור שהכתיבה כאן מגמתית. החוקרים טוענים בהערות שבכל מקרה מעטים המקרים שבהם מצביאים רומיים נטו חסד למורדים. עוד דבר שמחזק את טענתי - מצד אחד היהודים מוצגים כקנאים דתיים שמוכנים לטבוח ברומאים ולהתאבד ובלבד שהרומאים לא יחללו את המקומות הקדושים, מצד שני יוספוס טוען שהיהודים מחללים חופשי חודשי את בית המקדש, ואילו הרומאים דווקא נותנים לו כבוד ולא רוצים להחריב אותו. היהודים פשעו בבית המקדש בלי להזיל דמעה, והרומאים הזילו דמעה על כך! לא סביר בעליל. זה פשוט לא מסתדר, כנראה שבקטע זה יוספוס פשוט אפולוגטי לחלוטין כלפי הרומאים ומנסה להטיל את האשמה על הסבל הנורא שהם הביאו על חטאי המורדים, וזה נשמע ממש קשקוש. ולאחר נאום התוכחה של יוספוס שאומר למורדים כמה הם חוטאים מופיע הרעב הנורא ותופעות הזויות של איבה בין בני משפחה והתעללות אפילו בתינוקות - קשה מאוד להאמין לזה, זה פשוט נשמע שיוספוס ממחיש את העונש על חטאי המורדים באמצעות סיפורים שהוא בודה.

4. גבורת היהודים: מה שכן, פעם אחר פעם יוספוס מתאר את היהודים כלוחמים בגבורה עילאית וכבעלי תחבולות, לא נוטשים את המערכה גם כשהם עומדים פנים אל פנים מול הרומאים תמיד במספרים חסרים וחימוש נחות, וגם מצליחים להתמודד איתם. מצד שני, הוא טוען בהתחלה של הספר שגבורת היהודים רק מגדילה את ניצחון הרומאים, אז טפו עליו וזה עדיין משרת את מטרתו שהיא להאדיר את הרומאים. בסוף יוספוס לא גרם לי סימפתיה כלפי הרומאים ושנאה כלפי המורדים הרשעים, כי אני פשוט לא מאמין לו שהם היו כל כך רשעים ומפולגים - לא נשמע אפשרי שקבוצות כל כך מפולגות ולא פופולריות בקרב העם יצליחו להחזיק כל כך הרבה זמן עם כל כך הרבה תחבולות מול הרומאים - לפי הסיפור של יוספוס לא הייתה נקודת שטח אחת שהרומאים לא הקיזו עליה את הדם בירושלים- החומה הראשונה, השנייה, השלישית, הנוספת, מגדל אנטוניה. זה פשוט לא סביר שקומץ מורדים לא פופולריים שמונעים מרצון לשלוט בעריצות ולא מאוחדים יצילח להתנגד בצורה כל כך יעילה לצבא רומי גדול (לפחות 6 לגיונות, אלפי חיילים).

5. הרעב בירושלים: נשמע כמו שואה, ואנחנו אפילו עדים לכך שגם אלה שברחו ונכנעו לרומאים - מתו בהמוניהם בגלל שאכלו יותר מידי לאחר תת תזונה קשה.

6. יתרון (או חיסרון) בספר: בניגוד למשתמע מהכותרת לא מדובר באיזה תיאור של מלחמה זניחה של עם שכוח אל באימפריה, אלא יש גם לא מעט התעסקות ברומא ובפוליטיקה שלה בלי קשר ליהודים. אז זה קצת כמו לקרוא את זכרונותיו של אספסינוס (כאמור, לטוב ולרע).

7. משל שלי על בגרות היהודים כעם: אם היהודים כעם מתבגרים כמו בני אדם, אז בזמן התנ"ך הם היו כמו ילדים (חטאו לאלוהים כאילו הם לא מחונכים, הלכו שבי אחרי התשוקות שלהם), בזמן בית שני הם נהגו כמו מתבגרים (צדקנים וקיצוניים, חסרי היגיון ריאלי שמורדים באימפריה הכי גדולה שקמה בהיסטוריה ומעדיפים להתאבד מליפול בשבי) ולאחר החורבן היו מיושבים יותר וקיבלו על עצמם את הקשיים בגולה בהכנעה, כדי לחיות באופן סביר. יוספוס הקדים את זמנו, התבגר והבין שאין דרך להתמודד עם הרומאים. במובן זה היהודים בארץ ישראל הם באמת יהודים חדשים - עם ערכים חדשים (לאומיים), צדקנות חדשה (מול הערבים) וגם פייסנות חדשה (גם מול הערבים).

8. עד כמה הקריאה בספר קולחת: מתישהו סיפורי המריבות של מנהיגי היהודים שחוזרים על עצמם מתחילים להשמים: זה-רב-עם-זה-רצח-את-זה-הטיל-מצור-על-העיר-התחתן-עם-ההיא-פגש-בקיסר. אבל בכל פעם שיוספוס מתאר משהו בפרוטרוט: האימפריה הרומית, מפעל הבנייה של הורדוס, חיי היום-יום בצבא הרומי, הכתות היהודיות השונות, נאומים של אישים - הקריאה מאוד מהנה. אין ספק שהיה כישרון רטורי לבחור (ורטוריקה הייתה חלק בלתי נפרד מכל ספר היסטוריה דאז). אגב, הצבא הרומי היה כל כך מאורגן ומוקפד שימים לפני כל צעידה הלכו חיילים ויישרו את הדרך כך שכל הצבא יוכל לעבור בקלות. למרות כל הפאר של הצבא הרומי, יוספוס מקפיד לתאר איך היהודים השיבו מלחמה שערה, שרפו מכונות מלחמה (בליסטראות) והסבו לא מעט קורבנות לרומים (ולפעמים אפילו מספר שקול לקורבנות היהודים) בזכות הזעם וחוסר הברירה שהיו להם. באמת נחמד לקרוא.

9. הקשר לספרטה: "נילחם בצל" - הביטוי הנודע של הספרטנים (300) בקרב תרמופילאי שבו הפרסים היו כל כך רבים שהחיצים שלהם הפכו את השמיים לשחורים - מופיע גם כאן בצורה מסוימת - "חשך אור היום". אגב - הייתה מסורת בעת העתיקה שליהודים ולספרטנים מוצא משותף! ר' עמ' 18

10. מריבות היהודים: אחת התזות העיקריות של יוספוס, שהיהודים כל הזמן רבו עם עצמם וזה בעצם מה שהכניע אותם (ולא הרומאים), היא לדעת החוקרים די עובדתית. זה קרה למשל בכל הריבים של החשמונאים, במריבות של אלכסנדר ינאי עם נתיניו (שהביאו עלינו את היוונים הסלווקים שוב), במריבות שני בניו של אלכסנדר אריסטובולוס (יהודה) והורקנוס (יוחנן), במריבות אנטיגונוס והורדוס על השלטון, בהתקוממות העממית אחרי המוות של הורדוס, ואפילו מיד לאחר הקזוס-בלי למרידה ברומאים, שהיא הפסקת הקורבנות של הקיסר בבית המקדש, פרצה לחימה של 7 ימים בין היהודים רודפי השלום לבין המורדים, ולא בין המורדים והרומאים. אפשר להגיד בלשון ימינו שכל המרידה הזו הייתה בראש ובראשונה מלחמת אזרחים. אחד המהלכים הראשונים שנעשו היה שריפת ארכיון עם שטרי חוב, כך שהעניים יוכלו למרוד בעשירים ללא חשש, לפי יוספוס. ההיתקלות הראשונה של המורדים ברומאים הייתה רק הדרך שלהם להכניע את דורשי השלום. הרומאים הם כלל לא הסיפור כאן. אין כבוד בין ליסטים - מרגע שתפסו את השלטון, קמו הקמים על המנהיג שלהם כי הוא היה עריץ ואכזר - עוד פעם מלחמת אזרחים, הפעם בתוך הפלג הקיצוני... "לרומאים היה זה אסון לא גדול, כי מתוך חילם העצום איבדו רק מתי מעט, אך בעיני היהודים נראה האסון כראשית החורבן" - שוב תמיכה בתזה שמדובר יותר במלחמת אזרחים מבמרידה ברומאים. ומיד אחרי שנאמר לנו בסוף פרק 17 בספר השני שהמלחמה הפכה בלתי נמנעת, בפרק 18 מתחילה שפיכות דמים המונית שבה יהודים ולא יהודים (יוונים, ערבים) תושבי האיזור (סוריה, ירדן, ישראל ומצרים) טובחים זה בזה, כשכפרים וערים שלמות ממש נחצים לפי המוצא ואז הורגים את החצי השני. בבית שאן שהייתה עיר מעורבת מסופר שהיהודים שיתפו פעולה עם הנוכרים נגד היהודים שבאו לטבוח בנוכרים והרגו אותם. עולה השאלה האם יוספוס מציג תמונה מגמתית פה של מלחמת אזרחים כדי להפוך את המרד ללא לגיטימי, כשלמעשה היה מדובר במלחמת שחרור עם חזית די מאוחדת של היהודים כנגד הנוכרים. האם יוספוס היה מציג את מרד גטו כסיפור גבורה או כחוסר הסכמה בין היהודים? ליהודים אגב היו לא מעט הצלחות נגד החיילים הרומים, מסופר איך הם הסתערו בהתלהבות, איך הם השתמשו במקומות גבוהים ובחומות ואיך הם ניצלו את הציוד הקל שלהם לזנב ברומאים עם הציוד הכבד. בפרק 20 בספר השני יוספוס עצמו מתמנה למפקד הגליל.

11. תופעות כלכליות: עמ' 299 פרק 21 ספר 2 - מונופול של יצרן בשוק שמן הזית בצור בגלל חסמי כניסה לשוק של כשרות, גורף רווח של פי 8 מעלות הייצור. הוא (יוחנן בן לוי) כמובן מוצג כנוול. עמ' 546 ספר שישי פרק שישי - אינפלציית זהב - לאחר הרס ירושלים החיילים גנבו כל כך הרבה זהב עד שכשהם מכרו אותו בסוריה המשקל שלו תומכר בחצי מהמשקל לפני הביזה של ירושלים. אך החוקרים טוענים שהביזה התנהלה בחלוקה מסודרת של טיטוס רק מאוחר יותר, ולכן הסיפור לא אפשרי (אם כי התיאור עצמו של פיחות הזהב כתוצאה מהאינפלציה שלו לדעתם בהחלט אפשרי).

12. ארכיאולוגיה וימין פוליטי: באיזו הזדמנות שמעתי שמי שלומד ארכיאולוגיה הוא ככל הנראה מהימין הפוליטי - זה לא מפתיע, כי לא רק שהשלטון היהודי האוטונומי קיבל גושפנקא מהקיסרים הרומים ושהספר מלא בראיות על יישוב קדום בארץ (וכמובן מפעל הבנייה של הורדוס ניכר בכל מקום), אלא גם שהמון מהערים והכפרים הערבים כיום מקורם ביישובים יהודים, כמו עראבה (הכפר של Nas Daily) או סח'נין (עיר ערבית באוכלוסייתה ובהווייתה) ורואים כיצד השם הערבי התגלגל משם יווני או יהודי קדום.

13. הדואליות של יוספוס שמציג הן את היהודים באור חיובי והן את הרומאים: בהקדמה יוספוס טוען שהוא לא מוריד מגבורתם של היהודים, כי זה לכבודם של הרומאים להגיד שהם גברו על היהודים שלא היו חלשים. פומפיוס נכנס לקודש הקודשים, שרק לכהן הגדול מותר להיכנס אליו ורק ביום כיפור - אבל לא נגע בדבר, טיהר מחדש את המקדש והשיב את העבודה שלו. כשקרסוס קיבל את השלטון בסוריה הוא שדד את כל הזהב מבית המקדש בירושלים ונראה שמת זמן לא רב לאחר מכן.

14. ממעללי לחימת החשמונאים בסלווקים (היוונים):

א. אלעזר בן מתתיהו בן חשמונאי תקף פיל שהיה עליו מגדל מעוטר בזהב כי חשב שאנטיוכוס שם - ונמחץ על ידי הפיל.

ב. יוחנן הורקנוס (בן שמעון בן מתתיהו) פתח את קבר דוד (המלך!) כדי לתת את הכסף שם לאנטיוכוס על מנת שישחרר את המצור מירושלים, וגם כדי לגייס צבא שכירים.

ג. אריסטובולוס (יהודה בן יוחנן) הכתיר את עצמו למלך (לפי יוספוס המלך הראשון מאז גלות בבל אבל אולי זה היה דווקא אלכסנדר ינאי), היה סוג של mad king שהרג את אחיו (אפילו האחד שהוא כן אהב בהתחלה) והרעיב את אמו למוות, לבסוף התחרט על כך ומת "מצער". אגב השמות בספר נורא מבלבלים כי נראה שכמעט תמיד הנכדים נקראו על שם הסבים.

15. אלכסנדר ינאי בזיכרון ההיסטורי: מעניין שאלכסנדר ינאי (או בשמו העברי יונתן) נתפס אצלי לפני שקראתי על הנושא (ואולי בזיכרון ההיסטורי?) כמצביא וגיבור עברי, אולי אפילו המלך הראשון מאז גלות בבל, בפועל יוסף בן מתתיהו טוען שבערך חצי מהמלחמות שלו הוא ניהל כנגד העם שלו שלא היה מרוצה ממנו, והיה אכזרי ברמה ש-8000 יהודים עקרו מיהודה בגללו וחזרו רק אחרי שהוא מת.

16. הערבים באותה תקופה: הנבטים (אלה מהעיר עבדת בנגב) היו ערבים! בכלל הערבים מצוינים די הרבה בסיפור, אבל בהקשר די נורמלי לתקופה - לא נראה שהיה להם משהו ספציפי נגד היהודים. היו מלחמות נגדם, אבל לא נראה שהאיבה הייתה נוראית ומתמשכת. צריך לזכור שאז הם עוד היו עובדי אלילים, מדובר על לפני תקופת ישו ומוחמד (בחלק הזה של הספר). אגב לפי יוספוס הם הקריבו קורבנות אדם לאלוהים (כמו בויקינגים?), מה שהיה מעשה בזוי בעיני יהודים כבר אז. ויש גם מלחמת ששת הימים (שאשכרה ערכה שישה ימים) מול הערבים בעמ' 154-158, שהסתיימה בתבוסה גדולה של הערבים וב"השפלת רוחם הגאה".

17. ארמנים: גם היו שם בסיפור, בזמן שלומציון המלכה.

18. שלומציון המלכה וסרסיי לאניסטר - השוו: שלומציון (אלכסנדרה, אשתו על אלכסנדר) הגיעה לשלטון אחרי מות אלכסנדר ממחלה, משלה כראוי והייתה די דתיה. מינתה את בנה הורקנוס (יוחנן השני) לכהן כי היה נרפה מדי בשביל לעסוק בניהול הממלכה (כלומר חסר תועלת), ובנה הצעיר אריסטובולוס (יהודה) לא קיבל שום משרה בגלל המזג הסוער שלו (מטורלל). הפרושים, שהיו קבוצה דתית קנאית בזמנו, החלה להשתלט על השלטון ולנצל את תמימותה של שלומציון. הם הגלו אנשים ואסרו אותם כאוות נפשם, נהנו מאוצרות המלוכה והשאירו את ההוצאות למלכה. שלומציון גייסה צבא גדול והשכילה לנהל אותו, והטילה אימה על עמים אחרים. יוספוס כותב ששלומציון שלטה באחרים, אבל הפרושים שלטו בה. כשהיא חלתה הבן המטורלל שלה יהודה השתלט על השלטון, ואז בעקבות תחנוני הבן השני שלה יוחנן היא כבשה בחזרה את השלטון אחרי שאסרה את אשתו ובניו של יהודה.

19. הורדוס הגדול:

א. יוספוס נשמע מאוד אוהד להורדוס. הוא מתאר למשל איך כל היהודים בגליל כמעט חברו להורדוס, כשבמקורות אחרים אנחנו יודעים שזה לא נכון. יוספוס גם מתאר מערכת היחסים יחסית קרובה בין הורדוס למרקוס אנטוניוס (חבר הטריומוויראט שהחליף את שלטון יוליוס קיסר), ואת דרך מינויו של הורדוס, בצורה שגורמת לנו להאמין שארץ ישראל (סוריה) הייתה מקום לא זניח באימפריה ולרומא היה די אכפת ממי ששולט שם. הורדוס נלחם על מלכותו עם צבא שמורכב מקוהורטות גם של יהודים וגם של רומאים. כנראה שיוספוס לא בדה מליבו את מערכת היחסים הקרובה בין אנטוניוס להורדוס ולאחר מכן בין אוגוסטוס להורדוס, כי החיבור של יוספוס התפרסם רק לאחר אישור השלטון הרומי (בהנחה שהם הצליחו לקרוא את הספר עב הכרס הזה). מסתבר גם שהורדוס שלט בשטח שנשמע דומה לשיא ממלכת ישראל בתקופת שלמה. שוב בדמיון לשלמה, הורדוס גם שיפץ מאוד את המקדש והיו לו 10 נשים. ככל הנראה יש עדיין שרידים של הבניה שלו בהר הבית, והוא גם הרחיב מאוד את השטח שלו. מפעל הבנייה האדירים של הורדוס כמובן נראים בכל מקום בישראל, אבל ידעתם שהוא חנך את האולימפיאדה ה-192 שנערכה ב-9-12 לפנה"ס? וידעתם שהוא בנה גם בסוריה ובלבנון, ושגם מצאו כתובת שמודה לו על כך? לפי החוקרים במספר מקומות ביוון נמצאו פסלו פסלים לכבוד הורדוס בגלל שהרעיף עליהם מתנות, כולל אתונה.

ב. אחרי סאגה ארוכה על חייו, הורדוס הוציא להורג שניים מבניו. בזקנתו הורדוס היה חשדן מאוד וכל אימת שמישהו נרצח בחצר המלך עקב סכסוכים משפחתיים (הרבים והמפותלים, קשה לעקוב) הוא הרבה לחקור בעינויים עד שיצאה הודאה. סתם שתבינו איזו רמה של משחקי כס - אנטיפטרוס בנו של הורדוס שכנע את הורדוס להרוג את שני אחיו כדי לזכות בשלטון, ובסוף מת בעצמו. בסיפורהזה היו רעל שהובא במיוחד מרומא, זיופי מכתבים, מפגשי נשים נסתרים, מישהי שזורקת את עצמה מגג כדי להימנע מעינויי חקירה אבל לצערה שורדת את הנפילה, קנוניות וקנוניות-נגד.

ג. עדות עקיפה לטיב מפעלי הבנייה של הורדוס - שנים אחרי מותו בזמן המרד הגדול מצוין בלא מעט מקומות כיצד אילי הברזל (לניגוח חומות) של הרומאים פשוט לא הצליחו לפרוץ את החומות של ירושלים, ומנגד עד כמה המצודות של הורדוס כמו מצודת אנטוניה היו משמעותיות בלחימה. לאחר הכיבוש טיטוס נכנס וכל כך מתפעל מחוזקם של שלושת המגדלים שבנה הורדוס - פצאל, היפיקוס ומרים - עד שהוא מחליט שהם הדברים היחידים שלא יחרבו עד היסוד בירושלים (אם כי אנחנו למדים אחר כך שגם החורבן עד היסוד לא באמת היה חורבן עד היסוד, הרבה מבנים נשארו).

ד. לפי יוספוס הורדוס (שאביו התגייר) ראה את עצמו כיהודי לכל דבר, בנקודה מסוימת אמר (לפי יוספוס כמובן) שאי אפשר לסמוך על לא יהודים.

20. התאבדות במקום כניעה היא עניין שבשגרה: נראה שהתאבדות נוסח מצדה לא הייתה עניין חריג בתקופה ההיא - יהודים בחרו להרוג את משפחתם ולהתאבד אפילו כשהתנגדו לשלטון של הורדוס.

21. אתר הנופש והמרפא ים המלח: גם לפני 2000 שנה זקנים וחולים נהגו לנסוע לים המלח לרחוץ כדי להתרפא - הורדוס הגדול היה אחד מהם, אם כי הוא דווקא הלך למעיין של מים מתוקים *ליד* ים המלח, שנקרא ים האספלט לפי יוספוס.

22. קליאופטרה: יש מה לחכות לסרט קליאופטרה של גל גדות - נראה שהיא הייתה שדה לא קטנה, שעשתה צרות גם להורדוס.

23. אפרסמון: נראה שהאפרסמון קיבל ממש מקום של כבוד בעולם העתיק... מוזר ביותר!

24. אטימולוגיה ובלשנות, קשרים בין עברית ליוונית:

א. בספר מופיעה בפעם הראשונה המילה לביים - dramatourgein.

ב. המילה פיגום נגזרת מהמילה היוונית pegma או pegmata שמשמעותה בימות ניידות או מתקני במה כמו אלה שהוצגו בתהלוכת טיטוס ברומא (אם המנורה וכו').

ג. המילה העברית פרצוף מוצאה מהמילה היוונית פרוסופון - person.

ד. עמ' 186, צירוף מקרים נדיר או טעות של יוספוס בתרגום: "חייל ותיק היה בצבא המלך, טירון שמו...". גם ביוונית המשמעות היא של מגויס טרי.

ה. לפני הטירון יש אזכור של פילגש שניתנת במתנה ושמה בתרגום לעברית הוא "כל הלילה".

ו. פאניקה היא בהלת פאן, האל היווני שחציו אדם וחציו תיש והופעתו מפחידה עדרים ומביאה סיוטים לבני אדם.

ז. אנתרקס הייתה אבן על בגדי הכהן הגדול בבית המקדש לפני שהייתה מחלה זיהומית חריפה (ביוונית המשמעות היא פחם)

25. פלאיסטינה: ארצם של הפלישתים, מוזכרת פעם אחת ויחידה על ידי יוספוס כשהוא בכלל מדבר על גניבת ארון הקודש בידי הארמים בתקופת התנ"ך. עוד סיבה לשנוא אותו. מצד שני מעניין לראות שכבר בתקופתו (לפני 2000 שנה) התנ"ך היה סיפור העם המקובל של העם היהודי (ואולי אפילו אם שינויים קלים ממה שאנחנו מכירים היום).

26. אחות של הורדוס נקראה שלום.

27. היהודים כמתאבדים שיעים: היהודים בעת העתיקה מצטיירים ככמי שמתנהגים קצת כמו המוסלמים היום בישראל - כשיש חג שמערב עלייה להר הבית (שלושת הרגלים כמו תפילות יום שישי) מתחילה התקוממות רבתי נגד השלטון, כולל אלימות, גם כשכוחות השיטור רק מנסים להוריד את התסיסה בדרכי נועם (לכאורה, צריך לזכור שזאת נקודת המבט האוהדת לשלטון של יוספוס). גם בין מרד החשמונאים והמרד הגדול היו לא מעט מרידות קטנות שיסודן בהר הבית ובית המקדש, שנראה שכמעט אף פעם באותה תקופה לא היה באמת מקום של שלום. כשפונטיוס פילטוס (נציב רומא ביהודה) מנסה להכניס דגלים עם צלמו של אוגוסטוס לירושלים, הוא נתקל בציבור יהודי של "מתאבדים שיעים" שמעדיפים למות ולא לתת לזה לקרות, ונאלץ להתקפל. כך גם כשחייל רומי קרע ספר תורה - עד שנתנו ליהודים להרוג אותו היהודים לא שקטו מזעמם. כך גם כשגאיוס קליגולה מנסה לשים פסל שלו בעכו. בעצם זה די מפתיע שעם כזה מתאבד שיעי בכלל שרד, כל פעם הוא יצר מהומות על זה שלא כיבדו את דתו והתעמת עם רומא, ואז או שקיבל את מה שהוא רוצה או שנענש בפרעות ובמוות של רבים. ועוד דבר דמיון מעניין- עולה מהכתוב שרוב ההתיישבות היהודית הייתה ביהודה ושומרון והגליל, כמעט תמיד בכפרים ובדומה לההתיישבות הערבית היום בישראל.

28. עם קשה עורף: היהודים מואשמים כעם קשה עורף מטבעו עוד מימי קדם, בידי ניקולאוס. אם כי מתישהו גם הגרמנים המורדים ברומאים מואשמים ככאלה, על ידי יוספוס.

29. דתות וכתות:

א. האיסיים (מאמינים שמרכזם היו בקומראן, איפה שמצאו את המגילות) לפי יוספוס חיו בקומונה די קיצונית, סגפנית ומאוד קשוחה מבחינת החוקים, עם דיני טהרה וטומאה מחמירים (למשל האמינו שנשים בוגדניות וחשוב לשמור על צניעותם, שצריך לרחוץ את כל הגוף אחרי שהולכים לשירותים). יוספוס מתאר בפרוטרוט את אורחות חייהם, ולאדם בן ימינו הם נשמעים די דומים לקיצונים שבחרדים. הפרושים (שכנראה היו הנפוצים ביותר בעם) נשמעים כמו הדתיים (הכל צפוי והרשות נתונה, מטפחים אחווה ציבורית ביניהם), והצדוקים שאינם מאמינים בגורל אלוהי, בשכר ועונש ובהישארות הנפש נשמעים כמו החילונים. הצדוקים בוטים במפגשים ביניהם כמו במפגש עם נוכרים - כלומר מושפעים מאוד מהנוכרים, כמו החילונים. אבל, שוב, נזכור שזאת נקודת המבט של יוספוס, שהיה לפי עדותו כהן פרושי.

ב. היו לא מעט משיחי שקר באותה תקופה (תקופת ישו למעשה) - אנשים ששכנעו קבוצה לא קטנה של אנשים שהם המשיח, ואז עלו לירושלים בניסיון לתפוס את השלטון. רק מראה שההיסטוריה עונה לכללי הסטטיסטיקה - רוב האירועים אינם כה חריגים, ואם קרתה מהפכה כנראה התנאים למהפיכה כבר היו שם לפני.

ג. אנדרלמוסיה והופעת הסיקריים (לפי ויקי Sica - חרב מעוקלת קצרה או פגיון ארוך ששימש מתנקשים), חבורות שרצחו לאור יום בצורה מתחוכמת (לפי יוספוס), גם את הבכירים ביותר כמו הכהן הגדול, רק מרמזת שהמצב לפני המרידה ברומאים היה של חצי אנרכיה ואנדרלמוסיה רבתי, ושהיו תנאים מדהימים למרידה חסרת היגיון באימפריה בלתי מנוצחת - "כל בריון הקיף את עצמו בכנופיה משלו והתבלט בין אנשיו כראש חבורת ליסטים או כעריץ, בהיעזרו בשומרי ראשו כדי לשדוד את בני העיר המתונים" (ספר 2 פרק 14, עמ' 254). יוספוס לא חוסך את האשמה במרידה גם ברומאים, כשהוא מתאר בסוף איך כל נציב רומי שעלה לשלטון היה יותר שרירותי ואכזרי כלפי היהודים מאשר קודמו. גם טקיטוס טען ש"סבלנותם של היהודים החזיקה מעמד עד שהתמנה גסיוס פלורוס כנציב", שהיה ככל הנראה אכזרי בצורה בלתי רגילה. יוספוס אף טוען שבשלב מסוים פלורוס היה אכזרי רק כדי שהיהודים יפתחו נגד במרידה וכך הוא לא יהיה צריך להסביר לקיסר מדוע הוא היה כה אכזרי. לפי יוספוס הוא שבר את כל החוקים, בזז את חשובי העדה שהיה להם מעמד חשוב אפילו מבחינת הרומאים, ורצח 3600 איש באופן שרירותי לחלוטין. דווקא המנהיגים של היהודים מתוארים כמתונים שניסו להרגיע את העם והתרפסו בפני פלורוס, ולא כפאנאטים דתיים. יוספוס לא משאיר לנו מקום להרגיש אחרת - פלורוס פשוט ביקש לקומם מרידה נגדו. יש מצב שליוספוס היה משהו נגדו.

30. מיתוסים ששרדו 2000 שנה: מעניין שיוספוס שם בפי אגריפס נאום שמציין מאורעות אפיים שגם היום נחשבים ככאלה - קרב סלמיס של היוונים נגד הפרסים, קרב תרמופילאי (הסרט 300), שריפת האקרופוליס בידי האתונאים שנלחמו בפרסים, כניעת המקדונים (צאצאי פיליפוס השני ואלכנסדר הגדול בנו) לרומאים. נראה שהסיפורים הללו היו כבר אז מפורסמים בכל העולם. הנאום הזה שמתאר את כוחם של הרומאים מרתק וייחודי במינו לפי המחקר - מתאר את הרומאים שכבשו כל ארץ ועם באסיה, אפריקה ואירופה - גם את הגרמנים גבוהים הקומה, הגאלים (צרפתים) העשירים עם תנאי הקרקע הקשים שלהם, האיברים (הספרדים) והחופים המרשימים שלהם, הבריטנים והאי המבודד שלהם, ועוד ועוד. ועדיין היהודים טענו בסוף שהם בכלל לא רוצים למרוד ברומים אלא רק בפלורוס האכזר.

31. התפנית של יוסף בן מתתיהו: ספר שלישי פרק 8 עמ' 345 - יוספוס הופך ממורד לשבוי ברצון. כמובן שזה שיא האפולוגטיקה של יוספוס שמנסה להסביר שהוא לא בוגד. האמת - הוא די משכנע. מרגע שהאויב הביס אותך לחלוטין - מה הטעם להתאבד? עדיף ליפול בשבי. השאלה העיקרית אם כן היא האם האויב באמת הביס אותו לחלוטין כמו שהוא מתאר, שכן ברור שהמלחמה שלו עצמו ברומאים מלאה בהגזמות ואי דיוקים. דבר אחד ברור לגבי יוספוס - הוא היה חכם, או לפחות רטוריקן.

32. מקומות:

א. אם תמיד רציתם לנסוע לפילדלפיה והיא נראתה לכם רחוקה מידי - פילדלפיה המקורית קרובה משחשבתם, זוהי רבת עמון בירדן.

ב. ממפיס, אגב, קרובה לקהיר במצרים. כן יש גם אחת בטנסי ארה"ב.

ג. היישוב כנרת (תל כנרות היום) הוזכר לא רק בספר יהושע אלא גם ברשימות מצריות מהמאה ה-15 לפנה"ס (!).

ד. ים המלח נקרא אז ים האספלט.

ה. פרסומת לחמי טבריה, מי חמים עם סגולות מרפא, עמ' 370.

33. אנדרומדה: יוספוס מספר שעדיין ניתן לראות בתקופתו את הכבלים שאנדרומדה נכבלה בהם לסלע הידוע בים ביפו (אגדה יוונית ידועה).

34. ישוע עושה רושם של שם נאחס: חוץ מהצלוב עם הכת המוזרה (לא מוזכר בספר אבל זה די קרה באותו זמן) היה גם אחד כהן גדול בירושלים שנרצח במלחמה עם הקנאים וגופתו לא נקברה, אחד ישוע בן חנניה ששבע שנים קרא בכל בירושלים "אוי ואבוי לירושלים" כי חזה את כיבושה והריסתה (והולקה רבות על ידי התושבים בגלל זה) עד שבסוף זה קרה ואז הוא גם חזה את מותו ("אוי ואבוי לי") ומיד מת, אחד ישוע בן תבותי כהן גדול בוגד שמסר את כלי הקודש הכבדים של בית המקדש שעשויים זהב טהור לטיטוס וכך זכה לחנינה, ואחד שניהל מרד כושל בטבריה. מעניין אבל שישוע של הכינרת ניהל קרב ימי בכינרת מול הרומאים (מי היה מאמין שהמעצמה הגדולה בהיסטוריה ניהלה קרב ימי בשלולית הזאת), שגם הונצח במטבעות מהתקופה (קרבות טריכאי). לפי יוספוס הכנרת הפכה לאדומה מרוב דם יהודים שנהרגו בה והתמלאה בצחנה בימים לאחר מכן. אספסינוס שלח לנרון 6000 יהודים חסונים צעירים שבויים לבנות את תעלת קורינתוס ביוון (פרויקט שבסוף נכשל).

35. רטוריקה פוליטית מפלגת, אז והיום: הכהן הגדול (מרכז-ימין מתון, רצה להילחם ברומאים) אומר שהמורדים (ימין קיצוני) גרועים מהרומאים (מוכר לי מאיפשהו)... ואחר כך "במילים אלה הסית חנן את העם נגד הקנאים". הקנאים אגב מטמאים חופשי את המקומות הקדושים (יעני שכחו מה זה להיות יהודים) - ספר רביעי פרק שלישי עמ' 386. ובפרק הרביעי יוספוס מקלל אותם חופשי - "כל אחד מהם ראוי לאלף מיתות. הרי הם חלאת הארץ וזוהמתה."

36. אימוץ שמות יווניים: ליהודים היו שמות יווניים, ביניהם גם יהודים ממשפחות כוהנים גדולים... נראה שזה היה מקובל אז, ושלא מדובר בהכרח במתיוונים.

37. ההתחנפות של יוספוס לטיטוס די דוחה אם כי הגיונית, בזכותו הוא חי וכתב את הספר הזה, וטיטוס גם אישר אותו לפני שפורסם. טיטוס מוצג הן כרחום על חפים מפשע והן כאמיץ. טיטוס מכבד את השבת של היהודים ויוחנן מגוש חלב לא... מאוד לא סביר. מהרגע שאספסינוס וטיטוס עולים בספר ועד סופו - ההתחנפות הזאת נמשכת, עם סיפורי גבורה מצד אחד ומתינות ורחמים מצד שני.

38. מצדה לא סיפור גבורה: ייתכן שיוספוס משקר כי הוא מצדד ברומאים, אבל הוא טוען שהסיקריים במצדה שנלחמו ברומאים והתאבדו קודם רצחו ושדדו בכל הכפרים באיזור. לא בדיוק סיפור הגבורה שגדלנו עליו.

39. התזה של יוספוס: מהסיפורים של יוספוס נראה שמלחמת האחים הנוראית שהביאה את האסון של היהודים לא פרצה בגלל ויכוחים פוליטיים מהותיים בעם, אלא בגלל אנשים רודפי בצע ושלטון שפשוט רצחו את כל מי שלא שדד ביחד איתם. מה שנורא זה לא המחלוקת המובנת מאליה אלא אנשים רעים חסרי מעצורים וכבוד לחיי אדם. שני כנופיות רוצחים עיקריות, הקנאים בירושלים (יוחנן מגוש חלב) והסיקריים במצדה (שמעון בר גיורא), אף נלחמו ביניהם, רצחו וחטפו חפים מפשע, לפחות לפי יוספוס. יוספוס גם מתאר את הקנאים כמי שלא רק אנסו ורצחו כאוות נפשם בירושלים, אלא גם כמי שפצחו באפיזודת דראג, לבשו בגדי נשים, סידרו את שיערם, שמו בשמים וניסו ליפות את עצמם - ויחד עם זאת המשיכו לרצוח. בכל זאת נשמע קצת מופרך.

40. מקומות בירושלים שלא נודעו בארכיאולוגיה שלהם (לפחות מבחינתי) ושעבר בהם הצבא הרומי והקים בהם מחנה: גבעת שאול, הר הצופים, הר הזיתים.

41. ארכיאולוגיה מבית המקדש השני שנמצאה ומצוינת גם בכתבי יוספוס:

א. כתובת בית התקיעה מפינת החומה של בית המקדש שמציינת את התקיעה בחצוצרה להודיע על השבת.

ב. "סורג" שמזהיר נוכרים מכניסה אל התחום המקודש: https://www.gov.il/he/departments/news/sorag

ג. קבר ניקנור במערה בהר הצופים - ככל הנראה אותו ניקנור מאלכסנדריה שתרם את השער המפואר של בית המקדש הנקרא שער ניקנור.

ד. כלים כבדים מאוד עשויים זהב טהור שנתן הכהן הגדול יהושע בן תבותי לטיטוס בתמורה למחילה - ייתכן שמדובר בשולחן לחם הפנים, המנורה והחצוצרות שמונצחים בשער טיטוס ושהיו בתהלוכה שלו (שגם מתוארת בספר).

42. עתיקות מעניינות שאפשר לראות היום בארץ ומצוינות בספר:

א. גמלא וחומתה (עם הפרץ שהרומאים עשו בה), ובית הכנסת שלה שהוא אחד מבתי הכנסת הקדומים שנמצאו, עמד עוד כשהיה בית המקדש בירושלים!

ב. מבצר ההרודיון, לפי יוספוס הורדוס קבור שם ויש שם מבנה שמשערים שהוא הקבר.

ג. מצדה, שביל הנחש, בריכות המים, החומות וכו'.

ד. החומה הראשונה בירושלים בעיר דוד. בירושלים בכלל יש המון דברים שיוספוס מתייחס אליהם.

ה. קיסריה - הנמל מתואר בתיאור די מדויק, האמפיתאטרון ועוד.

43. הפרדה בכותל: בלי לנקוט עמדה לכאן או לכאן - למי שטוען שההפרדה בין נשים לגברים ברחבת הכותל היא עניין מודרני וקיצוני - לפי יוספוס הייתה עזרת נשים מופרדת גם בבית המקדש עצמו. זו לא ההפרדה היחידה כמובן - היו גם הפרדה עבור ישראל וכוהנים, בין הקודש וקדוש הקודשים וכו'... ככה "עובדים" ביהדות, יש סדר והפרדה בין כל דבר ודבר.

44. הרעב בירושלים, ב': בזמן המלחמה והמצור של הרומאים מזכיר תיאורים של גטו ורשה, חד וחלק. אמא אוכלת את בנה התינוק - עושה רושם של סיפור מומצא ומוגזם, אבל יוספוס טוען שהיו הרבה עדים לכך. מה שברור לנו הוא שתגובת טיטוס ("הם התחילו, אני הצעתי להם אוטונומיה ומחילה ושפע") לעניין היא או שקרית לחלוטין (לפי המחקר זה פשוט לא נכון) או שגם בדויה בידי יוספוס (שכאמור התחנף מאוד לטיטוס פטרונו).

45. תארוך שרפת בית המקדש: שריפת בית המקדש קרתה לפי יוספוס באותו יום של שריפת בית המקדש הראשון, מאות שנים לפני. ידעתם אבל שהתאריך של ט' באב שאנו מכירים וגם יוספוס מכוון אליו (לפי ירמיהו), לא תואם את התאריך במלכים ב' - ז' באב?

46. סיכום חורבן הבית: יוספוס מסכם את שריפת וחורבן בית המקדש: "ועם זאת יכול אדם למצוא נחמה שכפי שהגורל שאין מנוס ממנו חל על יצורים חיים, כך הוא חל גם על בניינים ומקומות". עם זה אני בהחלט יכול להזדהות. ספר שישי, פרק רביעי, עמ' 538.

47. היסטוריה קצרה ומעניינת של כל כיבושי וחורבנות ירושלים הידועים עד אז: ספר שישי פרק עשירי עמ' 560.

48. ההיגיון במרידה: מרידות הגרמנים והגאלים, יחד עם חוסר היציבות ברומא (שנת ארבעת הקיסרים), עושות רושם שהיהודים לא היו חסרי היגיון לחלוטין במרד שלהם. נראה שהיהודים היו פשוט חסרי מזל שהרומאי הסמכותי היחיד באותה התקופה היה קודם מי שאחראי לדיכוי המרד שלהם, שהפך לימים לקיסר ושהצליח לדכא את כל המרידות.

49. תהלוכת הניצחון של אספסיאנוס וטיטוס על היהודים ברומא: גם ממרחק 2000 שנה זה כואב לשמוע איך נשאו את קודשי הקודשים של בית המקדש כשלל מלחמה, ואיך הוציא להורג את שמעון בר גיורא בראש חוצות. הרומאים אגב הביאו 6000 יהודים יפים (ייצוגיים) שבויים שיצעדו בתהלוכה איתו. התהלוכה מונצחת בשער טיטוס ברומא. גם אין לי שום אמונה בדברי יוספוס שאחרי התהלוכה אספסינוס שמר במיוחד על ספר התורה של היהודים בארמון, מפאת כבודו. זה נשמע, כרגיל מיוספוס, כמו עוד התחנפות לאספסינוס. ספר שביעי פרק חמישי עמ' 575.

50. צ'יזבט: במבצר במכוור גדל שיח פיגם עצום בגודלו, שמפיץ בערב זוהר, ומי שמנסה לתפוס אותו כדי לעקור אותו לא מצליח כי הצמח נע כל הזמן, אלא אם מזליפים עליו שתן של אשה או דם של הנידה שלה. הדרך היחידה להוציא אותו היא לקשור כלב מסכן לצמח, אבל כך גם הכלב ימות כשהוא ירוץ ויעקור את הצמח. סגולת הצמח - יכול לגרש שדים של אנשים מרושעים שנכנסים לתוך אנשים חיים. ספר שביעי פרק שישי עמ' 583.

51. התחלת הקרב על מצדה ונאום ההתאבדות המפורסם של אלעזר בין יאיר (הנאום הארוך בספר): ספר שביעי פרק שמיני עמ' 592. די מסכם את התזה של יוספוס בספר. מאותו נאום שיוספוס כותב לאלעזר אנחנו למדים שרומאים התעניינו במנהגי ההודים וביחסם השונה למוות, כשחרור הנפש.

52. הסוף, ועוד מדואליות יוספוס: "כאן תמו תולדות [המלחמה] אשר הבטחתי למסור בדיוק הרב ביותר לכל הרוצים לדעת כיצד ניהלו הרומאים את המלחמה הזאת ביהודים. אני משאיר בידי הקוראים לשפוט את סגנון דברי. אך אשר לאמת, מעז אני לומר בלא כל היסוס כי היא לבדה הדריכה אותי לכל אורך חיבורי". במבוא נאמר שהספר הוא על "מלחמת היהודים ברומאים" - מעבר הצד והניסיון לדבר אל שני הצדדים של יוספוס (יוסף בן מתתיהו) - ניכר, ומלווה את כל הספר. על אף עמדתו הברורה של יוספוס שהכישלון הגיע מהפשעים ומלחמת האחים, הוא חולק הרבה כבוד למורדים ואין מקום אחד בספר שבו הוא לא טוען שהם לא נלחמו בעוז רב שאף הפליא את הרומאים, תמיד בעמדת נחיתות, לעיתים בעורמה ובתחבולות ולעיתים בהסתערות מלאת להט, וגם רצונם להתאבד ולא להיכנע מוצג ביראה.

אודיסיאה / הומרוס (5.10.2020)

איליאדה / הומרוס (28.09.2020)

כך נחיה על מאדים / סטיבן ל' פטרנק (17.09.2020)

דיס-המלצה - מסע אל העתיד / יאיר לפיד (13.08.2020)

מדינת הספרטנים / כסנופון (7.08.2020)

על תורת היחסות הפרטית והכללית / אלברט איינשטיין (24.07.2020)

פילוסופיה / לודוויג ויטגנשטיין (9.6.2020)

יכין ובעז, אמונת עם ישראל בתקופת המקרא / דוד שפירא (6.6.2020)

להיות שמרן / רוג'ר סקרוטון (12.5.2020)

מסע האנושות, מפץ הציביליזציות הגדול / עודד גלאור ואורי כץ (18.4.2020)

המשברים הפיננסיים הגדולים במאה השנים האחרונות / חיים קידר-לוי (9.4.2020)

איש האמונה הבודד / יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק (7.4.2020)

זכויות אדם, מהותה של הממשלה / איין ראנד (14.1.2020)

מסכת על טבע האדם / דיוויד היום (21.8.2019)

אליס בארץ הפלאות / לואיס קרול (22.5.2019)

להיות יהודי חופשי / משה פייגלין (6.4.2019)

נפש ומוח, יסודות הבעיה הפסיכופיזית / ישעיהו ליבוביץ' (15.6.2018)