נולדתי בתאריך 22 ביולי 1936 ברחוב קנטמיר בעיר הבירה של רומניה בוקרשט להורים פנינה (פפי)  ויצחק פינקלשטיין.

הייתי הילדה הכי קטנה בבית מבין 4 אחים. הבכורה: רינה (שרה)  נולדה ב-1922, אחריה אדי נולד ב- 1925, ואחריו ליקה  (ירחמיאל) שנולד ב- 1928.

אבי שימש כמנהל של בית קולנוע בשם "טרה" לפני שנולדתי, אחר כך עבד כסדרן בתיאטרון אידי "בראשם".  אימא הייתה עקרת בית. היא נולדה בברלד והייתה לה אחות אחת ליזה (לאה).  הן נהגו לעבוד בבתי מלאכה שבהם מייצרים כובעים ועניבות. שם משפחתה של אימי היה וייס. הסבא מצד אימי נהרג ע"י רומנים.

המשפחה עברה לסמטה  בשם "פורארי", שגרו בה רק יהודים, הסמטה לא קיימת עוד. גרנו בדירת 2 חדרים קטנים. בפינת הסמטה היה פאב, שאבי אהב לשתות בו להזמין אחרים לשתייה. הוא היה אדם חביב ונדיב מאוד.

בשנים 1939-1940, כאשר הגרמנים נכנסו לרומניה , אבי נשלח לעבוד ברכבת, בהנחת פסי רכבת. אחי אדי נלקח לעבוד בחפירות בצפון רומניה.

אימי קיבלה בעיטה בבטן ממגף של חייל גרמני, היא חלתה ונפטרה באפריל 1943, הייתי בסה"כ בת 6 וחצי. אימי ביקשה לעבור מבית החולים הבייתה, הבטיחו לה שיעבירו אותה בבוקר, אך היא נפטרה במהלך הלילה. הרב לא הירשה לי ללכת להלוויה. ישבו 'שבעה' אצלינו בבית.  כ-60 שנה אח"כ בשנת 2004 נסעתי עם שתי בנותיי פנינה ודורית לבוקרשט לטיול שורשים ואיתרתי את הקבר של אימי. זה היה חשוב ומשמעותי לי מאוד.

אבי קיבל אישור לקחת אותי לאחות היחידה של אימי- לאה (ליזה), שהייתה נשואה לברנרד  (דוב) לייבוביץ, אשר היה נכה ממלחמת העולם הראשונה (קטוע 2 רגליים). היה הולך עם פרוטזות.  במקצועו ברנרד היה חייט. אחר כך הייתה להם חנות לסיגריות, לוטו, עיתונים וכדומה.

ללאה ולברנרד היה בן יחיד- טוביה (טובי), יליד  שנת 1931. הוא היה ילד מפונק מאוד. ידעתי שהוא עבר ניתוח בגיל צעיר. הם התגוררו ברחוב רפובליקה מספר 45 בעיר פוקשאני (עיר בחבל מולדובה במזרח רומניה). לא גילו לי שמתכננים להשאיר אותי שם!!! בקושי הכרתי אותם. הלכתי לישון וכשהתעוררתי בבוקר אבא לא היה! בכיתי מאוד.

מחודש יולי 1941 הורתה עיריית פוקשאני לכל האוכלוסייה היהודית לענוד טלאי צהוב. מי שלא ענד את הטלאי הצהוב נעצר והוטל עליו קנס ולעיתים מאסר. ענידת הטלאי גרמה לקריאות בוז ולקללות כלפי היהודים בעיר. יהודים רבים פחדו לצאת לרחובות. השוק שהיה תוסס ומלא בשעות הבוקר המוקדמות, היה סגור בפני היהודים עד השעה 10:00. יהודים שיצאו מבתיהם לפני השעה 10:00 הוענשו והוכו. בתקופה זו היו קרוב ל 5000 יהודים בעיר.

בבוקרשט לא הלכתי לגן, כי לא היה לנו כסף, אז בפוקשאני, כשהכניסו אותי ישירות לכיתה א' היה לי קשה מאוד. לא הכרתי מספרים או אותיות. זוכרת את המכות עם הסרגל באצבעות של הידיים, על כל הפרעה שלנו שנתנה לנו המורה. זה היה בית ספר יהודי מעורב (בנים ובנות). חשוב לציין, שלמרות כל הגזרות וההשפלות שהיו מנת חלקם של היהודים, ילדי הקהילה בפוקשאני המשיכו בלימודיהם הודות למאמצים שנעשו ע"י מנהיגי הקהילה והנהלת בית הספר.

בחודש מאי 1944, בהתקרב הצבא האדום, גויסו רוב היהודים- גברים ונשים- לחפור תעלות נגד טנקים להגנת העיר. הרוסים נכנסו לרומניה ב- 1944. בתאריך  23/8/44 עם שחרור רומניה מידי הנאצים בוטלו כל הגזירות. הרוסים הפכו את בית הספר לממשלתי- קומוניסטי, לבי"ס לא רק של יהודים. התקדמתי בלימודים, אהבתי מאוד ללמוד והייתי תלמידה טובה מאוד. בתיכון למדתי בבית ספר של בנות בלבד, לא רק יהודיות. החברות שלי היו: צילי לייבוביץ, מיוארה ורטנשטיין, אריקה הרשקוביץ, פני אברמוביץ טריסי שטינר ואחרות. קיבלתי מלגות לימודים בזכות ההישגים הלימודיים ובשל המצב הכלכלי, ואת כספי המלגות הייתי שולחת מייד לאבי.

בכל צוהריים הייתי רצה לחנות של דודי כדי להחליף אותו כשהלך לנוח. עזרתי מאוד בחנות. לאחר שנים הבנתי שבעצם סגרו אותנו בגטו. אני זוכרת שאת כל החגים חגגנו יחד עם כל היהודים בשכונה ונהגתי ללכת עם דודי לבית הכנסת.

לא הייתה לי ממש ילדות. החיים היו קשים, לא היה כסף לקניית צעצועים ומשחקים. זוכרת שאחותי רינה , שעבדה בתיקונים בחנות בגדים, לקחה אותי יום אחד לביתה של הבוסית שלה. ראיתי בפעם הראשונה בחיי מעלית, נעתקה נשימתי. בחופשות הייתי נוסעת לבקר את אבי בבוקרשט והוא היה מכניס אותי להצגות. אבא שלי חי עם מישהי אלמנה שגם קראו לה נטי, הייתה אישה נאה מאוד. היו לה ילדים. בסופו של דבר, היא עלתה עם ילדיה בלי אבי לישראל, וכאן הכירה גבר ונישאה לו.

אני זוכרת שאחי אדי עבד בחנות חשמל.

בשנת 1945 רינה התחתנה עם יונל (יוסף קובליו),  שהיה שכן. אביו של יונל היה נגר, ליונל היו 2 אחים ואחות. לא השתתפתי בחתונה, הרגשתי נורא על כך.

בשנת 1947 אחי אדי התחתן נישואים אזרחיים עם חברה יהודייה והם חצו את הגבול להונגריה יחד עם אחי ליקה. תפסו אותם, לקחו מהם את כל הדברים והחזירו אותם לרומניה. אחר כך הם ניסו שוב ולברוח והצליחו להגיע לגרמניה. הם שהו במחנה עכורים ולבסוף עלו באוניה לארץ. כשהגיעו ארצה, אדי נשלח מיד לצבא לדרום. בצבא למד להיות אח.  אדי התגרש וכשהשתחרר מהצבא עבד כאח בחדר ניתוח במספר בתי חולים , ביניהם דונולו ביפו. לימים הכיר את אביבה שעבדה בריפוי ועיסוק והם נישאו. הם עיברתו את שם המשפחה מ'פינקלשטיין' ל'אופיר'.

אחי ליקה עבד ב"נשר" כסבל. שלחו אותו לבדיקות לקראת גיוס ואז גילו שיש לו מום בלב, על כן לא התגייס.  אחר כך הכיר את דורה גולדשטיין ונישא לה. ונולד להם הבן פנחס- דוד. גם הם עיברתו את שם המשפחה לאופיר.

לרינה וליונל נולדה בתם פנינה ב- 1947. בשנת 1950, כשרינה בהריון עם יעקב הם עלו לארץ עם האונייה "טרנסילבניה". בארץ קיבלו אוהל בחיפה. הם גרו עם ההורים של יונל. אבא של יונל שהיה נגר בנה להם צריף והם התגוררו יחדיו.

כשסיימתי את לימודי בתיכון עבדתי בבית מרקחת מול ביתו של דודי. רציתי להתקבל ללימודי רוקחות באוניברסיטה, אך לא עברתי את המבחן, כי לא התכוננתי אליו כלל. בסופו של דבר ,יכולתי להתקבל אם הייתי חותמת על טופס הסכמה, שבסיום הלימודים אסכים להשתבץ בכל מקום שישלחו אותי. סירבתי לחתום, כי לא יכולתי לעזוב את דודי ודודתי. החלום שלי היה להיות רוקחת, בתי היקרה דורית ז"ל הגשימה עבורי חלום זה והייתה דר' לרוקחות.

בן דודי טוביה למד שנה אחת חקלאות באוניברסיטה בבוקרשט ואז קיבל אישור לעלות לישראל. הוא היה פעיל מאוד בתנועות נוער יהודיות, שימש כמדריך במכבי. זו הייתה תנועת נוער שעסקה בפעילות ספורטיבית ותרמה לעיצובו ותדמיתו של הנוער היהודי בעיר. טוביה עלה לישראל בשנת 1950 ובשנת 1951 התגייס לצה"ל. טיפס בסולם הדרגות ופרש כסא"ל בחיל ההנדסה בשנת 1973. זכה להיות מפקד אגד ציוד מכני הנדסי שהקים את הגשר היבשתי מעל תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, ואיפשר לכוחות צה"ל לנוע בבטחה מעל התעלה. נסללו 250 ק"מ כבישים בעזרת 250 טרקטורים.

אבי חי כל השנים בבוקרשט והגיש בקשות רבות לעליה לישראל אך נענה בשלילה. לאחר מכן גילינו, שאנשים אחרים השתמשו בשמות שלנו כדי לקבל אישור עלה לארץ. בשנת 1958 סוף סוף קיבלנו אישור לעלות לישראל. נסענו ברכבת מרומניה לווינה ומשם ברכבת לנאפולי שבאיטליה. מאיטליה עלינו עם אוניה לארץ. עגנו בחיפה, שם המתינו לנו בני המשפחה. לנו בלילה אצל רינה ויונל ואחר כך עברנו להתגורר אצל אדי ואביבה בכפר סבא. נהגתי להשגיח על בתם הבכורה ורד ולמדתי ממנה מילים בעברית.

נשלחתי ללמוד באולפן עברית בחיפה עם פנימייה והייתי הולכת ברגל מהפנימייה לאחותי רינה. בכסף שחסכתי מהנסיעות באוטובוס הייתי קונה ממתקים לילדים של רינה: פנינה, יעקב, זהבה ושמעון. הם התגוררו אז במעברה "שמן". לאחר האולפן חזרתי לגור בכפר סבא אצל אחי וגיסתי. עבדתי בהתנדבות באותה תקופה בחנות "אב-נעל" בר"ג, רק כדי להמשיך וללמוד עברית. לא די שלא הרווחתי משכורת, עוד הייתי צריכה לשלם על הכרטיסים לאוטובוסים.

בשנה שעלינו לארץ, 1958, בן דודי טוביה, שהיה כבר קצין בצה"ל, התחתן עם חנה  וייס והם שכרו דירה ביפו. לאחר מכן עברו לר"ג. בהמשך נולדו להן 3 בנות: מירה, טלי וקרן. קרן נפטרה בגיל צעיר בשנת 2001.

לאחר החתונה של טוביה וחנה , דודי ודודתי עלו מרומניה לישראל.

ביקרתי הרבה את אחותי רינה, ויום אחד שכנה של אחותי אמרה לי שיש לה בחור להכיר לי, זה היה אברהם, שהיה מבוגר ממני בתשע שנים. היה זה מעין שידוך. אברהם התגורר בקרית שמונה עם הוריו  חיים וטובה ושלושת אחיו: רבקה, מלכה ושמואל. הם נשלחו לשם מיד כשהגיעו לישראל. אברהם עבד בצרכנייה בקרית שמונה.

אני זוכרת שנסעתי עם אברהם לאחותו מלכה שהתגוררה בנוף ים, כדי להכיר את משפחתו. למלכה ולסמי הייתה בת בכורה בתיה, ובהמשך נולדו גם זהבה וטוביה.

נישאנו ביוני 1959 ברבנות בחיפה והסעודה החגיגית הייתה אצל אחותי רינה, שהתגוררה באותה עת בדירה ב'דמי מפתח' בבת גלים בחיפה.

את שמלת הכלה תפרה לי במתנה אחותו של דודי דוב.

התגוררנו בקרית שמונה בקוטג' ברחוב הרצל , שרכשנו עם משכנתא וסיוע מהמדינה, כי מדובר היה בעיירת פיתוח. אבי נשאר להתגורר בכפר סבא אצל אדי ואביבה. הוא מכר כרטיסים של מפעל הפיס. בקריית שמונה גרו ההורים של אברהם: חיים וטובה יוקלה. לאחר שהסבתא טובה נפטרה הוא התחתן עוד פעמיים. פעם אחת הייתה זו סבינה. בקריית שמונה התגוררו גם כן אחותו של אברהם רבקה עם בעלה חיים נחמנה להם היה בן דובי ואח"כ נולד גם גרשון. בקריית שמונה התגורר גם אחיו הצעיר של אברהם: שמואל יוקלר ואשתו רחל, להם היו שני בנים משה ויעקב. בהמשך נולדה גם טובה. לרבקה הייתה חנות מכולת ולשמואל הייתה חנות צעצועים ומכשירי כתיבה.

שנה לאחר שנישאנו, ביולי 1960 נולד בבית החולים בצפת בני הבכור טוביה , שנקרא ע"ש טובה אימו של אברהם, שנפטרה באותה שנה. כעבור שנה וארבעה חודשים נולדה בבית היולדות בקרית שמונה פנינה, שנקראה ע"ש אימי. טיפלתי בילדים. בהמשך שכרנו קיוסק ועבדנו בו אברהם ואני. נהגתי להביא את הילדים לקיוסק. פנינה הייתה שוכבת בסלקל ואנחנו עבדנו.

אדי ואביבה עברו לחולון מכפר סבא, על כן אבי עבר להתגורר איתנו בקרית שמונה, הוא ישן בסלון. אבי דיבר רק רומנית. כך פנינה וטוביה מבינים , פחות או יותר, את השפה. הוא היה פונה אליהם ברומנית והם היו עונים לו בעברית. אני זוכרת שהילדים הלכו למעונות בגיל צעיר. הם נהגו כל הזמן להביא את חבריהם לקיוסק ושניתן לכולם לאכול פיסטוקים, זו הייתה אטרקציה באותם ימים.

היינו נוסעים מדי פעם לחיפה להיפגש עם המשפחה.

טוביה ופנינה למדו בבית ספר יסודי "מצודות". אהבו מאוד את החיים בקריית שמונה ואת בית הספר. סבלנו מהפגזות של קטיושות, וגם עברנו את מלחמת 6 הימים. היה קשה מאוד. אברהם התחיל לחוש ברע וגיסתי אביבה המליצה שנעבור לגור במרכז לחולון. וכך היה. טוביה סיים כיתה ג' ופנינה כיתה א' ועברנו לחולון לדירה שכורה בשד' קוגל, קומה רביעית ללא מעלית. הילדים בכו מאוד, כלל לא רצו לעזוב את קריית שמונה. הם למדו שנה אחת בבית ספר "כצנלסון" בחולון. אבי נשאר בקריית שמונה, הוא עבר להתגורר בדיור מוגן ושם גם עבד כשומר. ידע להסתדר לבד ולדאוג לעצמו. גילו שלאברהם יש בעיה בבלוטת התריס, והוא עבר ניתוח וזה שיפר את מצבו.

מכרנו את הקוטג' בקריית שמונה. שכרנו קיוסק מול קולנוע ת"א ליד ככר דיזינגוף. הייתי נוסעת לעזור לאברהם בקיוסק.

שוחחתי עם בן דוד טוביה (טובי), על כך ששמעתי שמחפשים עובדים לתעשייה האווירית. טוביה סידר לי ראיון, הגעתי לראיון מלווה באברהם. בשיחה התברר, שהעבודה לא מתאימה לי כאימא לשני ילדים קטנים, אך דווקא התאימה לאברהם, הם חיפשו מחסנאים. כך אברהם התחיל לעבוד בתעשייה האווירית.

קנינו דירה בהסתדרות והילדים עברו ללמוד בביה"ס היסודי "חנקין". עשו להם מבחן כניסה והם עברו אותו בהצלחה. אבי היה מגיע לבקר אותנו מדי כמה חודשים ותמיד הביא עימו מטעמים ודברים טובים.

ביולי 1972 נולדה הבת הקטנה דורית (שנקראה ע"ש דודי דוב). אברהם ואני נסענו לבית היולדות. טוביה ופנינה איחרו לשוב מהבריכה באותו יום וכל כך שמחו לגלות שאנחנו לא בבית.

כשדורית הייתה בגן עירוני התחלתי לעבוד בשופרסל, כעוזרת במחלקת חלב בקריית שרת. אחר כך עברתי לסניף ברחוב חנקין ושם שימשתי כאחראית מחלקת חלב במשך שנים רבות. העבודה הייתה קשה, אך היה לי נוח בשל הקירבה הפיסית לבית. דאגתי תמיד לכריכים של גבינה לעובדים בסניף. זוכרת שהילדים היו באים לעבוד בספירת המלאי. קיבלתי מספר פעמים עובדת מצטיינת.

בשנת 1979 נפטר אבי. נסעתי לקריית שמונה והייתי צריכה לכסות את החובות שלו, כי הוא נהג לקנות בהקפה. היה מביא לכולם מתנות יפות.

אברהם יצא לפנסיה כשבוטלה התוכנית לפיתוח הלביא. רצו להעביר אותו למחסן אחר והוא סרב.

בשנת 2005 נפטר אברהם מדום לב. וב- 30 במאי 2022 קיבלתי את המכה הנוראה ונפטרה בתי האהובה דורית, אף היא מתום לב.

יש לי היום 8 נכדים יקרים: לטוביה וענת יוגב: עידן, סתיו ודור.

לפנינה וגרי: שגיא שניר וליהיא

ולניצן ולדורית ז"ל: עידו ונדב.

סתיו נשואה לפז וזכיתי מהם לנין בשם רן.

המשפחה קרובה מאוד לליבי ואני מנסה לתמוך ולעזור כמה שיותר. משתדלת להיות בקשר גם עם המשפחה המורחבת. מאמינה שהקשר המשפחתי הוא דבר חשוב מאוד. אני אוהבת את כולם ומאחלת להם חיים מאושרים, טובים עם בריאות והצלחה!