על הספר

עיט - מה באמת עלה בגורלו של רון ארד?

הספר עיט מציע סוף לא קונבנציונלי לסיפורו של הנווט האבוד רון ארד. לא נלאה אתכם בספויילרים. נאמר רק שסערה רגשית ותחושת אי נוחות מלוות בעוצמה רבה את החלק הזה של המותחן ומעלות שאלות הפורצות את גבולות הז'אנר: האם ראוי להציע סוף לסיפורו של רון ארד כאשר מעורבים בו בני משפחה שנותרו מאחור והספקולציות עלולות לחטט להם בפצעים כואבים? האם ניתן לדרוש מסופר להגביל את חופש הביטוי שלו על מנת להתחשב במי שנשארו בעורף וחיים עם כאב האובדן? או שמא להיפך? השלמה עם הנחת היסוד לגבי גורלו של לוחם – אינה מדרבנת מספיק את המדינה להפוך כל אבן כדי לברר את גורלו ולאפשר למשפחתו להמשיך בחייה?

והכי חשוב:

• האם אנחנו כחברה מסוגלים להכיל רק את אלה שבכיסים שלהם יימצא פתק "לא בגדתי" ואיננו מסוגלים להכיל מצבים מורכבים יותר?
• האם אנו מחבקים את לוחמינו האבודים בתור מתים, אבל כחיים אנו מצפים מהם לגלות חוסן על-אנושי?
• האם מדורת השבט שלנו מסוגלת לגלות סובלנות וחמלה במצבי ביניים שהחיים מזמנים?
• כל השאלות הללו נשארות תלויות באוויר וטורדות את המחשבה לאחר קריאת הספר.