מלון שולמית  מאת שולה וידריך

מלון שולמית שכן בשכונת נווה שלום (רובע מנשיה) על שפת הים, דרומה ממלון דן פנורמה (מלון לרום יפו בעבר) ומגדלי הסיטי במנשייה כיום. החל משנת 1932 ועד שנת 1936 נוהל המלון על ידיי סבתי וסבי שרה ויוסף אלתר איזנשטיין-ברזילי ולייבוש רוזנמן אחיה של סבתי. את המלון הקים נחמיה פעלץ, בן דודה של סבתי, בשנת 1923. המבנה שהיה בבעלות ערבי בשם אחמד ג'בול הוחכר להם כך שהם היו למעשה רק הבעלים של המלון. נחמיה כתב זיכרונות, אשר פורסמו בספר "ר' נחמיה איש ירושלים" (קיים עותק בספרייה הלאומית) מהם עולה שהשם שולמית נלקח מתוך שיר השירים: "שובי שובי השולמית שובי ונחזה בך". השולמית מסמלת את ירושלים. "מיום שעזבתי את ירושלים שמעתי את הקול הקורא  לי לחזור אליה. קבעתי לכן את השם "שולמית" על שלט בית המלון לאות כי אשוב אליה.." כך כתב ביומנו. 

פעלץ ניהל את המלון עם אשתו אסתי שעבדה במטבח. הוא עסק בפעילות ציבורית ושימש גם כמזכיר התאחדות בתי המלון ביפו וממקימיה. בזיכרונותיו תיאר את תנאי החיים הקשים. ללא הספקת מים מסודרת הם שאבו מים במשאבת יד והעלו אותם למיכל גבוה. לשכנוע אורחים ללון במלון שלו ולא אצל מתחריו היה נחמיה ממתין שעות בנמל ובתחנת הרכבת. בנוסף, היה צורך לקבל אישור בתחנת המשטרה במנשיה לביקורת על רשימת האורחים שהתאחסנו במלון. כתובתו אז היתה ברחוב אבו לור'וד, סמטה שתחילתה בחוף הים בינו לבין מלון בלה ויסטה והמשכה מזרחה עד לחומה המקיפה את מתחם תחנת הרכבת העות'מנית. הציבור העברי בשכונת נווה שלום יפו העדיף לקרוא לסמטה רחוב קהילת יעקב על שם בית הכנסת הסמוך.

בחזית בית המלון פעל בית קפה ערבי. בשנת 1929 עם פרוץ אירועי דמים ביפו, נאלצו בני משפחתי לסגור את המלון ולהמלט. המאורעות פרצו בחודש אב. שמועות החלו להגיע מהטבח בחברון ומשאר חלקי הארץ. בזיכרונותיו כתב: "ראינו שבבית הקפה התקהלו ערבים רבים אשר התווכחו בקולי-קולות. אחדים יצאו לחצר וכשראו אותנו שלפו סכינים ועשו עצמם כעוסקים בהשחזתם"...הרחוב היה חסום בהמוני ערבים נלהבים, אשר צעדו לעבר תל אביב, מניפים אלות, סכינים ורובים וקוראים בקולי –קולות "עליהום".  הוא ומשפחתו הצליחו להגיע לתל אביב ולאחר שנה עברו לרמת גן לשכונת  תל בנימין. פלץ, כך באותה עת מופיע שמו, פתח את פנסיון פלץ ובו התגורר ביאליק משנת 1933 ועד מותו בשנת 1934. כיום הוא ממוקם ברחוב ביאליק 57 ברמת גן (לכן הרחוב נקרא על שמו של ביאליק). לאחר דעיכת המאורעות נמנעו יהודים להגיע ליפו. אך בשנת 1931  נראה היה שחשו כי הסכנה חלפה ואז סבתי הגיעה עם משפחתה ליפו מירושלים, וכנראה שהייתה בקשר עם בן דודה שהיה גם מוכר בקהילה הירושלמית. 

סבתי שרה נולדה בשנת 1889 בירושלים להוריה חיים קופרשמידט רוזנמן  ואלטע. חיים זכה לכינוי חיים טליתניק מאחר שהקים את בית האריגה הראשון בירושלים לטליתות. חיים נהרג בשנת 1941  בבית האינוולידים בעת הפצצת מטוס גרמני בתאריך 12.6.1941. כל החללים באסון נקברו בבית הקברות בנחלת יצחק. הוא היה היחיד שהובל לקבורה בירושלים. שרה נישאה ליעקב פנחס גבירץ ולאחר שהתאלמנה נישאה ליוסף אלתר איזנשטיין-ברזילי. יוסף היה בין מייסדי שכונת בית ישראל בירושלים ובשנת 1931 החליטו הזוג לעבור לאזור יפו ולהתפרנס ממלונאות. הם עברו עם שלושה ילדים ביניהם אימי אסתר, והאחים דב ובנימין. מאוחר יותר הצטרף גם אברהם גבירץ בנה  של סבתי מנשואה הראשונים. המידע הנוסף על מלון שולמית מתבסס על זיכרונות דב ברזילי (ראיון אישי שלי עם דב) ועל מודעה מאוסף הספרייה הלאומית. 

סבתי שרה (לבית רוזנמן) ובעלה יוסף אלתר אייזנשטיין ברזילי ניהלו את המלון. הם עזבו את ירושלים בשנת 1931 ועברו עם 3 ילדים לנווה שלום על שפת הים. בשנה זו מופיע פרסום בעיתון דואר היום משנת  ברשימת המסחר הארץ ישראלי, בו מוזכר מלון שולמית שברחוב קהילת יעקב. ב-1936 עם פרוץ המרד הערבי הגדול ותחילת אירועי הדמים באזור יפו, הזהיר אותם בעל הבית אחמד ג'בול מהפרעות, והם נאלצו לברוח אל תל אביב חסרי כל. הם לא הספיקו לארוז, ולדב נודע שהמלון הוצת ועלה באש כשפגש באקראי ילד שכן מרחוב שבזי .

המלון פעל רק בקומה הראשונה, מאחר שבאולם הגדול שבקומת הקרקע פעל בית קפה ערבי, בו ישבו ועישנו נרגילות. אורחי בית המלון היו בעיקר ירושלמים דתיים שנהגו להגיע לקראת החגים. כשלושה חדשים לקראת חג סוכות הגיעו סוחרי לולבים ואתרוגים. אלה הקימו מחסן ללולבים ואתרוגים על הגג ואף בנו סוכה גדולה על הגג. המלון היה בתפוסה מלאה במשך כל הקיץ חוץ מאשר בערב תשעה באב.  לצד ירושלמים דתיים התארחו במלון גם סוחרים ערבים הגיעו מסוריה ולבנון. שרה ובעלה דיברו ערבית, יידיש ולדינו. עברית כמעט ולא ידעו.

כל המשפחה עסקה בניהול המלון. האח של שרה לייבוש רוזנמן, היה המנהל האדמיניסטרטיבי, אשתו רוחל  קילפה ירקות לבישול, שרה בישלה, והילדים הגישו והכינו את השולחנות לארוחות. הבישולים היו ירושלמים: מרק עוף עם איטריות שהערבים מאוד אהבו או מרק ירקות, הרבה צימס, בשר עוף, גפילטע פיש וצ'ולנט בשבתות ולקינוח תמיד היה לפתן (קומפוט). לינה וארוחת בוקר עלתה גרוש בודד, לינה עם ארוחת בוקר וצהריים 2 גרוש. המלון הכיל 10 חדרים, 5 מכל צד וחדר אוכל גדול נועד ל40 איש. במלון היה גם לובי קטן.

משפחות שלמות מירושלים נהגו להתארח בחדר אחד. בדרך כלל בעיקר בעונות הקיץ, ישנו בני המשפחה על הגג כדי לא לתפוס מקום של אורחים. פרגולה ומחסן עשויים קרשים שימשו כמקומות לינה. הסביבה היתה מעורבת, אך עם רוב יהודי מאחר ורוב הבתים באזור היו של יהודים. המציל היה ערבי שישב באוהל על שפת הים ופעמיים הציל את דב מטביעה ואפילו ביקש מאביו שישמרו על הילד השובב.

במודעת הפרסום של מלון שולמית נכתב: "מלון שולמית המפורסם נתחדש ונשתכלל בחידושים ושכלולים, ועומד לשרות הקהל הנכבד. מלון שולמית ידוע ומפורסם תמיד בנקיונו המצוין, במאכליו הטעימים והטריים, בחדריו המרוחים, באויר הים הצח, והשרות המצוינה- במחירים נוחים. המבקש מנוחה ומרגוע יסור נא אל מלון שולמית. הזקוק לאור ים ולרפואה ישאל על מלון ביפו נוה -שלום על שפת הים בשם שולמית. המבקר פעם אחת את מלון 'שולמית' יבקרהו תמיד! בואו נא והוכחו! בעלי מלון שולמית ליבוש רוזנמן-אלתר איזנשטין יפו, נוה שלום, על שפת הים". אלתר נפטר בתל אביב בשנת 1953 ושרה נפטרה בבני ברק בשנת 1987.