ביח"ר וולרס  מאת דני רכט

תושביה הדתיים של שכונת מונטיפיורי כיבדו את הרב קוק, הרב האשכנזי הראשי של ארץ ישראל (שכיהן בעבר כרבה של יפו ושל המושבות) בקריאת רחוב בדרום השכונה על שמו. רחוב הנקרא כיום רחוב ישראל ב"ק. בבית מספר 9 בפינת רחוב בית שמאי 1, עוד ניתן לראות (נכון לשנת 2023) בית בן קומה אחת מהסוג שאפיין את השכונה בראשיתה. 

בסוף שנת 1933 החל לפעול בכתובת זו בית חרושת למיצים וריבות וולרס (Weller's) עליו נכתב בעיתון הארץ (18 אפריל 1934): "גם בשכונת מונטיפיורי הסמוכה לתל אביב, אחזה תנועת הבניין, גם לתוך רחובותיה חדרה התעשיה. על גבולה האחד, מול מחסן של פחי בנזין, בנוי בית חרושת לעסיסים של וולרס. בעליו בני אמריקה מן הפירמה של וולרס בניו יורק, מכניסים לארץ ישראל מיני משקאות חדשים בנוסח אמריקה, מפירות שונים וסוכר, לצרכי הבית ולמוכרי הגאזוז. במיוחד נתחבבה על בני תל אביב שוקולדת החלב שלהם". 

חברת עסיס שנוסדה ב-1930 תבעה את וולרס על השימוש בשם עסיס בפרסומיה והמשפט הדן בסוגיה זו התברר במהלך חודש אוגוסט 1935. וולרס ענו כי מדובר בכינוי מקראי למשקה או יין מתוק. למשל בפסוק ”אֶנְהָגֲךָ אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי תְּלַמְּדֵנִי אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח מֵעֲסִיס רִמֹּנִי“ מתוך שיר השירים, ולכן לא יכול להיות קניינה הבלעדי של חברה מסחרית. אלא שהשופט הבריטי בודילי לא התרשם מהטיעון ופסק כי "השם עסיס מותר רק לחברת עסיס".  

את בית החרושת וולרס למיצים וריבות ניהל חיים הרמן פיסטולט. חיים ורעייתו ציפורה התגוררו אז ברחוב לוינסקי 71 בשכונת צ'לנוב. בחודש מרץ 1946 פורסם בעיתון המשקיף כי: "לאחר משא ומתן ממושך עבר בית החרושת למיצים וריבות הנמצא בשכונת מונטיפיורי הידוע בשם 'וולרס' למנהלו הקודם מר הרמן פיסטולט ושותפו מר אליהו קולנגייב, פקיד בבנק אפ"ק".  בשנת 1959 מכר פיסטולט את המקום תמורת סכום של עשרת אלפים לירות. הקונה סם-און, מעבדה פרמצבטית וכימית בע"מ, פעלה קודם ברחוב סלומון, בסמוך לתחנה המרכזית הישנה. 

אחד מעובדי בית החרושת וולרס היה איש האצ"ל מרדכי אלקחי (1925-1947) שנעצר על ידי הבריטים, נשפט והועלה לגרדום בכלא עכו. אלקחי שנולד בפתח תקווה עבד בוולרס מגיל 14 (1939) ועד שנעצר על ידי הבריטים. לזכרו נקרא רחוב בצפון העיר בסמוך לבית הלוחם.