בית קברות שייח רסקאללה מאת דני רכט
מגפת הכוֹלֵרָה שפשטה בעיר יפו בשנת 1902 הביאה את מחמד ראוף פאשה, הקאימקם של העיר (שהיה כפוף למושל ירושלים) לאסור את הקבורה בבתי הקברות שבתחום יפו ולאפשר הקמת שני בתי קברות חדשים, אחד ליהודים והשני למוסלמים. זאת על מנת לעצור את המגפה. אלא שבית הקברות המוסלמי 'החדש' לא היה באמת חדש. סביב קבר עבד א-נבי נקברו תושבי הכפר המצרי סומייל (אל-מסעודיה) שהלכו לעולמם כבר עשרות שנים קודם וראשיתו של התוואי בו נסלל רחוב ארלוזורוב בשביל שחיבר את הכפר ואת בית הקברות.
כך, בית הקברות המוסלמי 'החדש היה למעשה הרחבה לבית קברות קיים שראשיתו באמצע המאה ה-19 והוא מסומן גם במפת זנדל כמקום הקבורה של סומייל). עדיין נשאלת השאלה מדוע פעל בית הקברות של סומייל רחוק מהכפר כאשר בתי קברות של כפרים ערבים אחרים בסביבה (ג'מאסין אל-גארבי, סלמה, שייח מואנס) היו חלק מגרעין הכפר או בסמוך לו.
מסתבר שההנחה כאילו לא היה בית קברות בגרעין הכפר סומייל אינה נכונה. רמז ראשון נמצא בקטע מפה מנדטורית (תאריך לא ידוע, ראשית שנות השלושים כנראה) בה מסומן מסגד, בצמוד לו מסומן בית קברות קטן, ובו ציון קבר שייח. במפה אחרת משנת 1935 (בכותרת הערך) מסומן קבר קדוש של השייח רסקאללה (Tomb Sheikh Raskallah). בית הקברות בגרעין כפר סומייל פעל כפי הנראה מראשית המאה העשרים. ככל שערביי יפו בחרו לקבור את המתים סביב קבר עבד א-נבי כך העדיפו תושביה המוסלמים של סומייל לקבור את מתיהם 'ליד הבית'. בית הקברות שייח רסקאללה היה בגודל של קצת יותר מדונאם. קטן מאוד בהשוואה לבתי קברות אחרים בסביבה (בית הקברות שייח מוראד לדוגמא השתרע על שטח של כ-16 דונאם).
לאחר החלטת האומות המאוחדות בכ"ט בנובמבר 1947 התחדשו פעולות האיבה סביב קו התפר העירוני והחלה נטישה של תושבים מאותם האזורים אל תל אביב. עבור חלק מהעקורים הקימה העיריה מחנה סומייל, מתחם אוהלים בשטח שממזרח לגרעין כפר סומייל. בהמשך פלשו חלק מאותם תושבי מחנה, כמו גם תושבים שהתגוררו עוד קודם בכפר בשכירות, אל בתים ריקים בכפר והתאימו אותם לצרכיהם. מצבות בית קברות שייח רסקאללה שימשו אותם כחומר בנייה לצורך הרחבה ושיפוץ של הבתים.
במכתב אל האפוטרופוס על הרכוש הנטוש מתאריך 25 במאי 1949 כתב קצין ההפקעות במחלקה לענייני מוסלמים במשרד הדתות: "הואיל והנכס, הרכוש, או הסחורה הנ"ל, דרושים למוסדות הביטחון, בקשר למאמץ המלחמתי, ניתן בזה צו מניעה. אסור להשתמש, למכור, למסור, או להחכיר, או להשכיר, את הנכס(ים), הרכוש או הסחורה הנ" ל עד להוראה חדשה".
בשנות החמישים כבר לא נותר זכר לאתר הקבורה אך ניתן היה לזהות את מיקומו באמצעות העצים שהיו הנטועים בגבולו. בצמוד לחלקו הצפוני של בית הקברות הוקם בית כנסת. שנים אחר כך עוד התעקשו וותיקי סומייל על כך שבמגרש הצמוד לבית אשר שימש לפני 1948 כמסגד (גג שטוח, ללא מינרט) קבורים תושבים מוסלמים.
בשנת 1964 הצליחה העיריה לפנות את רוב תושבי סומייל ובחודש נובמבר באותה שנה (9.11.1964) פנה אליה מר יעקב יהושע, ראש המחלקה לענייני מוסלמים בנוגי למסגד ובית הקברות בכפר סומייל: "לרגל פינוי שכונה סומייל מדייריה הננו מבקשים להבטיח לנו את שלמות המסגד ובית הקברות שבמקום". אלא שמתחם זה (הכולל גם הבית שניצב במשך שנים ברחוב אבן גבירול 120) לא היה ברשות העיריה אלא הוחזק החל משנת 1948 ובמשך יותר משבעים שנה (עד להריסתו ותחילת הבנייה החדשה במקום) על ידי משפחת תג'ר.
