אודות המחבר

ציון מתתיהו נולד בעיראק, בעיר הבירה בגדאד בט"ו באב תרצ"ד, 27 ביולי 1934. אביו ואמו נתנו לו  את השם ציון (סמל לירושלים), שם משפחתו מתתיהו (מתנת אלוהים), במילים אחרות - ירושלים מתנת אלוהים וכך נולד השם ציון מתתיהו.

אביו היה עסקן ציוני נלהב "בַּיְּמִי הַמּוֹרֶה", חָלַם רבות על ארץ ישראל  ורצה לחיות בירושלים. הוא שלח את בנו הבכור נתן (אשר היה מראשוני הפעילים בתנועת החלוץ), "בְּדֶרֶךְ לֹא דֶּרֶךְ", עוֹלֶה רֶגֶל, אל הארץ לפני קום המדינה, הוא עמד איתן על משמרתו בְּיְמֵּי מִלְחֶמֶת הַשִּׁחְרוּר. אביו היה קורן מאושר שזכה לכך שבנו בכורו עומד על משמרתו ולוחם מִלְחֶמֶת צֶדֶק – לתקומת מדינת ישראל.

ובליל הקמת מדינת ישראל, היה לֵיל חֵרוּם בעיראק, אביו צִוָּה על כל בני המשפחה ללבוש בגדי חג וקידש על היין בְּפֶרֶק מִן הַ-תְּהִלִּים – "בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוּן הַיְנוּ כְּחוֹלְמִים",  אמו הדליקה נרות בברכת "בָּרוּךְ הַמַּדְלִיק אֶת נֵר יִשְׂרָאֵל וּמֵאִיר אֶת חֶשְׁכַת חַיָּיו", בתוספת הברכה המסורתית "שֶׁהֶחֱיָנוּ" וציון כילד למד על ברכי אביו מילים עבריות, אפשר לומר שהילד  יָנַק את השפה  העברית  מפי אביו עוד בילדותו. בגיל שלוש עשרה הצטרף לתנועת החלוץ שיסד ד"ר אנצו חיים סירני. (ציון ראה מקרוב את חיים אנצו סירני,  סירני היה מבקר לעתים קרובות בביתו של ציון ביחד עם  המדריך מרדכי ביבי, מי שהיה המדריך של אחיו נתן, האח הבכור של ציון וציון זוכר את סירני נמוך שמנמן במקצת, לבוש מכנסי חאקי קצרים ומרכיב משקפיים עם מסגרת בצבע אדום) בה למד שירים מארץ ישראל, ריקודי עם, וכן השתלם בעברית ב "עלה א' " וב"עלה ב' ", ומאז השפה העברית הָיְתָה שגורה בפיו, והוא החל גם לכתוב שירים. השיר שכתב במחתרת מדבר בעד עצמו.

שמו המחתרתי של ציון היה גדעון, את השם הזה נתן לו המדריך גיורא, גיורא היה המדריך הראשון שלו ובהמשך הדרך המדריכים היו זבולון הראלי והרצל נאור, לימים בישראל היו מבין ראשי המחתרת הציונית החלוצית של יהודי עיראק בישראל.

המדריכים זבולון הראלי והרצל נאור היו מוֹדֶל ְלחִקּוּי לחניכים הצעירים החניכים שמעו מהם הרבה סיפורים מרתקים, על חלוציות והקרבה, ועל מְסִירוּת לְלֹא לֵאוּת, הם נטעו בחניכים את אַהֲבַת הָאָרֶץ, אַהֲבַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל.  הִרְבּוּ בְּטִיּוּלִים עם החניכים לרבות הליכה רגלית באיי נהר החידקל, לְאוֹר הַיָּרֵחַ, בין היתר היו גם פעילויות כגון: חקלאות, נגרות, חשמל ואומנות לחימה. אלה היו חלק מפעילות המחתרת להכשרת החברים לָעֲלִיָּה לארץ ישראל.

ציון בילה בין הדקלים שעל נהר החידקל בשירת רחל, הוא אהב את שירת רחל ויש אומרים שהיה מדקלם את  רוב שירת רחל בעל פה. ציון היה פעיל מן השורה, ובאחד הימים השתתף בתחרות ארצית בין חברי התנועה לכתיבת חיבור על הַמַּצָּב בַּגָּלוּת וְהַגּעְגּוּעִים לָעֲלִיָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הוא זכה במקום הראשון בתחרות וקיבל פרס, ספר עברי מאת סמלניסקי, מידי המדריך גיורא, זה היה הניצוץ מן השלהבת שבער בתוכו והלהיב  אותו להמשיך לכתוב עוד ועוד לְלֹא הֶרֶף.

בימים הרעים אשר פקדו את ביתו, בימי משבר התנועה, אז טרם מלאו לו חמש עשרה שנים, הוא היה פעיל מאד וחברים רבים הכירו אותו. הימים ימי חג סוכות, המדריך הרצל נאור הופיע בביתו של ציון להודיע על ה"משבר" ומעדכן  אותו כי ארבעה מפעילי התנועה נלכדו ע"י הבולשת העיראקית ה - סי. אי. די , על כן יש לנקוט בזהירות רבה ולשרוף את כל ה"חומר" לאלתר, לבדוק את ה"סליק" להעלים אותו מהעין כאילו לא קיים.

ובליל הושענא-רבה, נשמעו דפיקות חזקות ומוזרות בדלת ביתו, אביו ידע כי המשטרה החשאית באה לקחת את ציון, הוא "התמהמה" לפתוח את הדלת, עד שציון יָכֹל הָיָה לַחְמֹק כשהוא עולה לגג ומצליח להסתתר באחד מבתי השכנים. אביו עמד יחיד מול המשטרה שערכה חיפוש יסודי ומדוקדק בבית, אכן המשטרה לא הצליחה לגלות את הסליקים אשר אביו בנה אותם במו ידיו לאחר חיפושים ממושכים על גגות הבתים סביב, סביב, (גגות הבתים בעיראק היו בנויים שטוחים מִיְּצִיקָה מִבֶּטוֹן כדי שיהיה אפשר לישון עליהם בלילות, בימי הקיץ הלוהטים). לבסוף המשטרה הצליחה לגלות את ציון ומיד כבלו אותו בכבלי ברזל, אביו ראה בלב עצוב וקודר במו עיניו ילד קטן בודד אחד בידי עָרִיצִים רְשָׁעִים שאין אלוהים בקרבם.

ובימים ההם יְמֵי הַמַּשְׁבֵּר, בגדאד כולה הָפְכָה למחנה אימים, זעקת המעונים בקעה מבעד לחומות הכלא וזעזעה את כל הקהילה היהודית. וגם על ציון עברו שבעה מְדוֹרֵי גֵּיהִנּוֹם בשיטת העינויים העיראקים, החל משוט הדש בבשרו לְלֹא הֶרֶף, וגמור בעקירת ציפורני אצבעותיו וכיבוי בדלי סיגריות על שתי כפות ידיו. כך נמשך המצב ימים רבים עד שיום אחד הועבר ל"אבי גרב", מקום שהיה בעבר אֻרְוָה לַסּוּסִים, והוכנס למתקן שלושים ושלוש שבו לפני כן הוחזק פהאד המנהיג של המפלגה הקומוניסטית בבגדאד, פהאד הוחזק שם תחת מִשְׁמָר כָּבֵד עַד הַתְּלִיָּה, ברחוב אלראשיד לְמַעַן יִרְאוּ וְיָרְאוּ, מול עשרות ומאות צופים סקרנים.

המתקן שלושים ושלוש היה מטר מרובע אטום מסביב סָגוּר וּמְסֻגָּר, רק חלון אחד של כעשרים סנטימטר היה פתוח למחצה לשאיפת אֲוִיר, החלון הזה היה ממוקם למעלה במתקן, עם סוֹרְגִים כְּפוּלִים, הַכֹּל הָיָה חָשׁוּךְ מִסָּבִיב וְלֹא יָכֹלְתָּ לדעת אם זה יום או לילה. הכל היה כמו סִיּוּט אֶחָד גָּדוֹל, שאי אפשר לתאר אותו במילים, ואף אדם גם זה החזק ביותר, לא יכול לסבול את הסבל הזה. על אחת כמה וכמה אותן דפיקות בקיר ללא הרף וללא  הפסקה, ואינך יכול לדעת מה מקורן. השיר להלן שכתב באותה תקופה מִדַּבֵּר בְּעַד עָצְמוּ.

ראש הקהילה היהודית בבגדאד, ביקר אותו בבית המעצר וראה במו עיניו את שציפורני אצבעותיו נעקרו על ידי המענים, ואת הצלקות המדממות מרוב כיבוי סיגריות בוערות על שתי כפות ידיו, הוא ידע שהנער הזה עבר עינויים נוראים, וניסה להפעיל מקורבים לשלטון לשחררו בערבות.

ציון השתחרר בערבות עד להעמדתו לדין, לאחר השחרור בערבות, קַשָּׁר קֶשֶׁר עם אנשי התנועה לְסַיֵּעַ בְּיָדוֹ להעלותו לארץ ישראל. אנשי התנועה נרתמו למשימה, לקחו אותו מבית הוריו כדי להסתיר אותו

באחד מבתי החברים "בְּהַמְתָּנָה לָעֲלִיָּה", לא רָחַק הַיּוֹם ואנשי "הָעֲלִיָּה" בתנועה החליטו להעלות חברים לישראל, עוֹלֵי רֶגֶל, והפעם דֶּרֶךְ פָּרַס. הם שכרו מוֹרֵה דֶּרֶךְ  שיבריח אותם לגבולות פרס. מורה הדרך שלהם היה ערבי כורדי, בימים הסתיר אותם במקומות מסתור, ובלילות המשיכו בדרכם, כשהכוכבים מעל האירו להם את הדרכים הרחוקות במדבר הצחיח שֶׁהֵטִיל אֵימָה מסביב.

אך הם אימצו ליבם בְּאֵמוּנָהּ שְׁלֵמָה שיגיעו למטרה, אפילו בשארית כוחם.

הם יצאו לדרך עם שני בחורים חזקים כארז, אלה היו החברים, נאג'י ענבר ועזרא אלבטל (בערבית כינוי של גיבור). כולם היו מחופשים לערבים כורדים, לבושים דידשה ארוכה ורחבה, וכפייה על הראש ומעל עגאל, הלכו מי ברגל ומי על גבי חמור, בְּדֶרֶךְ לֹא דֶּרֶךְ, בדרך קָשָׁה וּמְיַגַּעַת לְכִוּוּן הגבול הפרסי.

לאחר מעבר של כברת דרך, הכורדים תפסו אותם וְאִיְּמוּ להסגיר אותם. הם היו ארבעה כורדים מבוגרים, רכובים על סוסים, לכל אחד מהם היה רובה דרוך עם תחמושת רבה, מסודרת בשורה על החזה. ארבעת הכורדים נחלקו לשניים, שניים דהרו חיש מהר כדי להגיע לתחנת המשטרה בכרכוכ, ומשם להזעיק שוטרים כדי לאסור את קבוצת הנערים, ולהביא אותם לידי החוקר מטעם השלטונות, ושניים אחרים הקיפו אותם סביב, כשהרובים שלהם מְכֻוָּנִים לנערים, הם עמדו ללא הרף על המשמר, וחיכו בסבלנות לבוא השניים עם השוטרים. 

היה לילה חשוך, כמעט חצות הליל  ובינתיים השוטרים שהיו בתחנה, החליטו להשאיר אותם במעצר עד הבוקר, באותו לילה היו במעצר גנבים עניים ומרודים, שהיו לבושים בגדים בלים. עזרא אלבטל ונאג'י ענבר, ניצלו את ההזדמנות, (הם ידעו שהגנבים ייקחו להם את הלבוש) מייד הורידו מעליהם את התחפושות, (הם היו לבושים חליפות ומעל תחפושת של ערבים כורדים) והנה הם "פרנג'ים אמיתיים", לבושים חליפה מהודרת כמו אנשי מסחר, שבאו לסחור, גם שאר חברי קבוצת הנערים עשו כמוהם בדיוק, והנה הם כמו בנים של עשירים. את כל התחפושות שמו בצד, אך לא חלף רגע אחד וכל התחפושות נעלמו חיש מהר, העצורים התחלקו בניהם וכל אחדלקח מה שבא לו ליד. וכך כשבאו השוטרים בַּבֹּקֶר ראו את כל החבורה לבושה חן והדר, עתה נותרו אל מול החוקר "סוחרים אמיתיים" שבאו לקנות סחורה כדי לסחור בה בבגדאד.  לאחר חקירה מְיַגַּעַת וּמוֹרֶטֶת עֲצַבִּים, השוטרים העמידו אותם אל מול המצלמה, התחילו לצלם אחד, אחד, ורק לאחר מכן החליטו השוטרים לשלוח אותם לבגדאד להמשך חקירה. הדבר נודע לאנשי התנועה אשר החלו להפעיל קשרים עם אנשי השלטון כדי לשחד אותם בסכום כסף רב שאי אפשר לסרב לו, וכך הצליחו להשאיר את החבורה בכרכוכ, ושם לשחרר אותם בערבות במתן הרבה דינרים נוספים, לוּ היו שולחים אותם לבגדאד, שם השלטונות צמאי דם, הם היו מגיעים עד לעמוד הַתְּלִיָּה. 

עם השחרור מהמעצר בכרכוכ נלקחו על ידי  חברי התנועה ישר אל החמאמם ומשם לבית מסתור בלבתווין.הבית היה ממוקם ברובע וילות לבית היו שתי כניסות, מול כל כניסה עמד רכב פרטי, עם נהג במשמרת אשר המתין על המשמר עשרים וארבע שעות ביממה "לשעת האפס"', פן תבוא הבולשת ותתפוש את אלה שחמקו מידם. הכל הולך כשורה והחברים מתאזרים בסבלנות בַּתִּקְוָה וּבַתְּפִלָּה במתח רב בהמתנה לָעֲלִיָּה. בדרך בטוחה והפעם לנסות דרך שאט אלערב.  ציון נלקח לבדו ישר אל תחנת הרכבת של בצרה, הוא עלה לרכבת ללא פחד, בצעדים בטוחים וישב על הספסל האחורי. כשהגיעה הרכבת אל בצרה, הוא ירד מן הרכבת המשיך צעד צעד בראש זקוף בחיוך כשהוא מחזיק בידיו מטפחת לבנה ובה כאילו מנגב את האף, זה היה הקשר עם אנשי התנועה בבצרה בתוספת הסיסמה "ירח מלא" כשהם עונים "שמש זורחת" וכך מִיָּד בבטחה נלקח אל אחד הבתים של חברי התנועה בבצרה עד לבוא העת הכשרה והמתאימה להעלות אותו לארץ ישראל,  והפעם לנסות מבצרה דרך שאט אלערב, בספינת תובלה שהוכנה מראש עם דפנות כפולות,שימשו מקום מסתור מאחורי מטען של לְבֵנִים וחומרי בִּנְיָן. 

כל הדרך ישבו על קרקעית הספינה, בְּשֶׁקֶט הַס ושמרו לא להוציא הֶגֶה, מִידִי פעם עלו ממשטרת הגבול לְבִקֹּרֶת אך הם לא חָשׁוּ בשום חָשַׁד  והספינה המשיכה בדרכה עד לעבדן, ללא כל  מעצורים הכל "הָלַךְ" חלק בצורה הטובה ביותר. וכאשר הגיעו לחוף עבדן, פרצו החברים בשמחה גדולה עד מאד, הם נשמו בהנאה לִרְוָחָה, הם ירדו מן הספינה אחד, אחד ראו את עבדן עיר נָמֵל יפה ומקסימה, וזה היה נראה כאילו להבות, להבות, של אש עולות מן האדמה ומאירות את כל עבדן. הם הלכו יחד צְמוּדִים כְּאֶחָד , והנה שוטר פרסי לוקח אותם לחקירה מנהלית, וּכְשֶׁנּוֹדַע לַמִּשְׁטָרָה - שהם יהודים רוצים לעלות לישראל-  שִׁחְרְרָה אותם לנפשם,חיש מהר הגיע איש הָעֲלִיָּה  הנמצא בפרס והִסִּיעַ אותם לכורם-שהר לבית של יהודי פרסי, שם נשארו ימים אחדים  והמתינו לעוד עולים - יחד הסיעו את כולם באוטובוס ישר למחנה טהרן. מחנה טהרן היה ממוקם בקרבת בית הקברות היהודי ורבים היו מְבַלִּים זְמַן רַב בין הקברים לַחוּשׁ את השקט ששרר סביב, סביב, ויש אומרים הרבה אַהֲבוֹת  נעשו שם בין הקברים, כשהכל היה עטוף בשרשרת של פרחים, וְרֵיחַ הַנִּיחוֹחַ הָיָה נוֹדֵף  לַמֶּרְחַקִּים. 

בתוך המחנה ההרגשה הָיְתָה כמו בארץ, החברים רקדו הורה ושרו שירים עבריים, וציון שִׁחְזֵר כל השירים שכתב במחתרת בבגדאד את הכל הֶעָלֶה עַל הַנְּיָר, מסתבר שהוא למד אותם בעל פה עוד מבגדאד, ואחד אחד הוא קורא מול החברים, כשהם שׁוֹתִים בְּצָמָא כל מילה ומילה של אותם שירים.

שלוש פעמים ביום עמדו בכיף בתור לחדר האוכל, כל אחד לקח מגש מלא מאכלים טעמים עֲרֵבִים לַחֵךְ, הָאֲוִירָה הָיְתָה מְעֻלֶּה והשפה העברית הָיְתָה נִשְׁמַעַת בכל עבר וצד, וכל אחד המתין  וחיכה,  לבוא היום  והנה הוא בארץ ישראל, מגשים את כל החלומות שחלם בלילות - אפלים על  גג ביתו בְּבַגְדָד -  כָּךְ הָיָה נָהוּג תָּמִיד בְּעִירָק, יְשֵׁנִים עַל  הגגות בימי הקיץ החמים והלוהטים, כדי לנשום אֲוִיר צַח וּלְהִתְרַעְנֵן. לאחר שְׁהִיָּה של ימים רבים בתוך המחנה בטהרן. סוף, סוף הגיע היום שבו הם עולים לישראל,  אחד, אחד עולה בשמחה אל המטוס יושב ומהדק חזק את החגורה בהתאם לנדרש, ובלבו מהרהר  "שֶׁחֲלוֹם אֵינוֹ חוֹלֵם,  כֵּן  אֱמֶת הַמַּחֲזֶה ". הנה עוד רגע קט המטוס נוחת על אדמת ישראל בשדה תעופה לוד,  ופקידי הסוכנות יקבלו בארשת פנים יפות את פניהם של העולים, אחד, אחד, מקבל תעודת עולה ומאחלים לו שֶׁיִּזְכֶּה לְהִקָּלֵט בארץ בצורה טובה עד מאוד, וְיַכֶּה בָּהּ שֹׁרֶשׁ עָמֹק לְתִפְאֶרֶת. באותה עת כתב את השיר בצל הדקל.

עם סיום תקופת הערבות, לשכונה היהודית באו אנשי הבולשת לקחת את ציון וכשלא מצאו אותו לקחו את אביו שהיה עָרֵב לו אל המעצר ואל תאי העינוי, היכן בנך! –שאלו אותו. אמר בבטחה אינני יודע- ֹהיכן בנך? שואלים שוב המענים וּמְנִיפִים אֶת פַּרְגּוֹלֵיהֶם. אינני יודע לוחש האב בשארית כוחותיו, המענים האכזרים מנחיתים על גופו של האב את פרגוליהם.

ושוב שאלה - ואותה תשובה אינני יודע והשוטים מוספים  לָדוּשׁ אֶת בְּשָׂרוֹ של האב. באפילת הלילה  בוקעים קולותיהם של המענים: " אמור, היכן בנך, ואם לא- כאן תהיה קבורתך" האב נושך את שפתיו שלא יצעק מכאב, ולוחש באפס כוחותיו: "אינני יודע, אינני יודע" מבעד לסורגי חלון התא נראים שמים שחורים ואפלים, וכוכב  אחד מרחוק נוֹצֵץ הֵאִיר אֶת עֵינָיו של האב, ומעודד אותו לא להיכנע, לא  להיכנע, הַשְּׁבָטִים דַּשִּׁים אֶת בְּשָׂרוֹ ובראשו מדמדמת המחשבה, לא אכנע לא אכנע, ובשארית כוחותיו הוא לוחש "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל" אנשי משטרה אכזרים היו, לֹא הִרְפּוּ ממנו והמטירו עליו מכות רצח, כתוצאה מהן נפל קורבן שדוד, ולאחר ימים ספורים, נפח את נשמתו בטרם עת.

והבן שלו ציון  יחד עם כל העולים שזה עתה הגיעו לשדה תעופה לוד נלקחו על ידי הסוכנות ישר לִשְׂעַר הָעֲלִיָּה בחיפה. בשער הָעֲלִיָּה היו כולם כמו שיכורים, ולא מיין, כאן הם חָשׁוּ אֶת הֶחָרוּת וְאֶת חֶדְוַת הַחַיִּים, לִהְיוֹת חָפְשִׁיִּים זְקוּפֵי  רֹאשׁ, את ההרגשה הזו לא יספיקו המילים לתאר, הַרְגָּשָׁה עִלָּאִית שאֵין דּוֹמֶה לָהּ, בעלת משמעות רבה ועמוקה עד מאוד. 

החיים בִּשְׂעַר הָעֲלִיָּה התנהלו כרגיל, עומדים בתור בחדר האוכל, הולכים הלוך וחזור בתוך המחנה עם צְפִיָּה לסידור בארץ. ובערבים רוקדים  ושרים ללא הרף, עד השעות הקטנות של הליל. וציון זוכר כשעמד ליד הגדר, ומרחוק ראה  חַיָּל מִצָּבָא הֲגָנָה לְיִשְׂרָאֵל, נזכר באחיו נתן, והיה מאוד רוצה לראות אותו במדי צהל. ולשמוע ממנו חוויות שעברו עליו בימי המלחמה לתקומת ישראל. הסוכנות היהודית החלה למיין בהקפדה את העולים, מי לַקִּבּוּץ ומי לְמַחֲנֶה-עוֹלִים, לדוגמא פרדס חנה, ומשם למי שֶׁיֵּשׁ לו אמצעים לעיר, ומי שאין לו אמצעים ישר למעברה. 

המעברה הָיְתָה צפופה באוהלים רבים, אוהל על יד אוהל, וכולם יחד כמו משפחה אחת, אחד רואה את השני בוקר, ערב, וצהרים. ציון נשלח להר כנען לאולפן של בעלי מקצועות חופשיים ואנשי רוח, בזכות  השירים שהוא כתב. בהר כנען  הוא  היה מתגעגע למשפחתו שהייתה "כלואה" בגלות בבגדד, תמיד השקיף על הנוף המרהיב  בראותו אֶת הַר הַחֶרְמוֹן מֵרָחוֹק כְּשֶׁהַשֶּׁלֶג בְּפִסְגָּתו. הר כנען היה מקור השראה בטוח לציון, וכמעט כל יום כתב שיר חדש, כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר לכתיבת שירים. וכך הוא כתב שירים רבים שאחד מהם התפרסם בעיתון "פרוזדור " באותם ימים. וכן כתבה מפרי עטו שראתה אור בעיתון הנ"ל. 

לאחר מכן לָמַד עִתּוֹנָאוּת בהדרכתם של נתן ברון ושל ד"ר אבנר שאקי, בסיועו  שֶׁל  הָעִתּוֹנָאִי  אורי אבנרי, כמו כן השתלם בספרות עברית בהדרכת המורה העברי  מאיר בצרתי. בהמשך פִּרְסֵם חמישה ספרי שירה:

1.      קול בעלטה- שירים, הוצאת אל"ף תשל"ג - 1973 

2.      נר ותפילה – שירים, הוצאת אל"ף תשלט - 1979

3.      הבוקר אור- שירים, הוצאת אל"ף תשמ"ח - 1987

4.      ארוכה הדרך ליונה- שירים, בהוצאה עצמית , תשנ"ו - 1996

5.      לזכר אלה שהלכו - שירים, פרסום ראשון באתר האינטרנט, תשס"ט - 2009

בכתובים שיש בידו היום "במגירה" אסופת שירים שלא ראו אור עד כה וכן רומן שכתב על שנות החמישים. במשך התקופה פִּרְסֵם שירים, כתבות ומאמרים בעיתונים שונים בחלקן יופיעו בהמשך באתר זה. 

ציון ראה שליחות בעבודתו בבית החולים תל-השומר,  בתחילת דרכו עבד ברישום חולים ובספרייה רפואית, בספרייה רפואית  הכיר מקרוב, פנים אל פנים את ד"ר חיים שיבא, וכשעבד במשרד הראשי כולל דואר בית החולים, הכיר את שיבא במעשיו,  רוב המכתבים שד"ר שיבא כָּתַב אוֹ קִבֵּל  עברו תחת ידיו של ציון, ובשלושים למותו של ד"ר שיבא ציון כתב שיר לזכרו של ד"ר שיבא "אליך הרופא", שִׁיר זֶה הִכָּה גַּלִּים בין רופאי בית החולים ואף התפרסם בעלון קבוץ אלון שבו היה חבר הקבוץ אחיו דֹּב של ד"ר שיבא, ובאותה עת פורסם השיר גם בספרו של ציון מתתיהו "נֵר וּתְפִלָּה". 

לאחר מכן  עבד כסגן קצין בטחון,  עם אמיל מסקונה, אמיל מסקונה היה קצין הבטחון הראשון בבית החולים ובמשך הזמן עלה בדרגה לקצין בטחון אזורי, ובמקומו נכנס לתפקיד ארנון גינת. ציון המשיך לעבוד עם ארנון גינת, ולאחר כך עם אריה ברק פסטרנק, כשארנון גינת עזב את תה"ש ועבר לגור בעומר ליד באר-שבע. לקראת יציאתו לפנסיה עבד במודיעין בית החולים. 

חזרה לראש הדף