Baal shem story Hebrew

ר' זעקל ווארמזער - בעל שם דמיכעלשטאדט

הכינוי "בעל שם" הוא כינוי מיוחד שניתן לגדולי ישראל בעלי ידע בקבלה מעשית שנהגו להשתמש בקמיעות, צרופי שמות ואזכרות לצורך סגולות ותרופות בזמנים שונים והצליחו לפקוד עקרות, לרפא חולים, ועל הרוב היו מרפאים מחלות רוח. יש משערים שמרבו רבי נתן אדלר, שהיה ידועבכוחו בתורת הנסתר, קיבל את הנטייה להתעסק בחכמת קבלה והנסתר.

* * *

בהיותו בן שמונה עשרה, קיבל עליו לא להנות משום דבר חי, ועד זקנה ושיבה לא טעם כל דבר חי והיוצא מן החי, סיגף עצמו בכל מיני סיגופים וזיכך גופו, עד שעלה על כל צדיקי הדור. במדותיו הצטיין על כל בני דורו, כי היה אהוב וחביב לבריות, עניו מאד והצנע לכת ומעולם לא התפאר בנפלאותיו ורגיל היה לומר כח עושה מעשיו בעזרת השם בדרך טבעי, הוא היה בעל צדקה גדול, ומדקדק במצות שבין אדם לחברו, והפלא היותר גדול כי בכל תשוקתו לתורה לא הניח גם למוד החכמה וידיעות כלליות. הצטיין באהבת ישראל ובהכנסת אורחים, והוא בעצמו טיפל בהם, נשא על גבו את ערמות התבן וסידר להם מקומות לינה, באמרו שאינו רוצה למסור מצוה גדולה כזו למי שהוא אחר. רגיל היה לאמור: אסור להשאיר את העני לרחמי שמים, על האדם לטפל בו ולדאוג לצרכיו. שקדן עצום היה. שעות רבות היה יושב והוגה בתלמודו. פעמים רבות הייתה אמו מוציאה את הנר מחדרו בלילה כדי שינוח מעט. אולם בטרם עלות השחר היה נעור שוב ולומד.

* * *

קהילת פרנקפורט הייתה מפורסמת אז בכל העולם היהודי בראש הישיבה עמד רב העיר רבי פנחס הלוי הורוויץ, הידוע בשם "בעל ההפלאה", ולשם שאף להגיע. רק בהיותו בן שבע עשרה שנים, הצליח להשפיע עליהם שירשו לו ללמוד בישיבתו של רבי נתן אדלר בפרנקפורט. שם מיעט בשינה. הוא ניצל תקופה זו גם ללימוד מעמיק של תורת הקבלה, שהשפעתה הייתה גדולה בימים אלו ברוב קהילות אשכנז. למרות שבכתביו אין עדות להתעסקותו בקבלה. ישנה דעה שהיה לומד בחברותא עם רבי משה סופר הידוע בכינויו "החתם סופר". כל כתביו נשרפו, לבד ממאמר אחד על "חצי שיעור", שהתפרסם בשם "שארית יצחק". הגהותיו לתלמוד ול"שולחן ערוך" ועוד, נדפסו לאחרונה מחדש בספר "הבעל שם ממיכלשטאט".

* * *

לאחר עשרים שנה לצד רעייתו הצדקנית, נוות ביתו המסורה, הלכה אשת נעוריו לעולמה, והותירה את רבנו מטופל בפעוטות רבים – וללא מקור מחיה...

לולא משענתו – התורה, ודאי לא היה עומד בצער הבדידות והעוני. בחלוף שנת האבל הראשונה, נסע לעיר מנהיים, לתור אחר פרנסה לביתו. בעיר זו פנו אליו בני משפחה שאמם לקתה במחלת רוח, ואושפזה בבית רפואה לחולי הנפש, אשר מלבד סיבלה הנפשי סבלה מייסורים גוף נוראים, ובני המשפחה הנואשים פנו אליו "רבי הושיענו" , לאשרם הרב, כעבור שבוע בלבד הבריאה אמם – ויהי הדבר לפלא... שמו של הבעל שם התפרסם ורבים החלו לבקש את ברכתו לרפואה וישועה, יהודים רבים וחולים חשוכי מרפא, פנו אליו בצר להם לבקש את ישועתו, ומאז נודע בכינויו "הבעל שם". העם הכתיר אותו בתואר זה אבל הוא התנגד . הוא חי חיים פשוטים וצנועים והסביר פנים לכל אדם. אולם ענוותנותו לא הצליחה להסתיר מעיני רואיו את אצילותו הנפשית, שהאירה מפניו המפיקים חכמה וחסד, את טוב ליבו שהתגלה על כל שעל וצעד, ואת חכמת התורה שתססה בכל מלה היוצאת מפיו. גם ענוותנותו של משה רבנו לא הצליחה להסתיר את האור אשר קרן מפניו. הופנו אליו בקשות תפילה על ידי החתם סופר, ומבעל חידושי הרי"ם ועוד גדולי דורו וזכו לפלאות וישועות. נותרו שני פנקסים שבהם רשם בדייקנות את הפונים אליו קרוב למאה ערים שונות! כעבור זמן התארס עם חנה בנצינגר, והיא בת שבע עשרה שנים בלבד (כנראה שהיא ביתו של החולה שריפא), יהודי מנהיים ביקשו שרבנו יישאר לדור עימם בקהילתם, אך הוא החליט לשוב לעירו מיכלשטאט, ובה נשא את כלתו לאישה. מנישואים אלו ידועים שמותיהם של עשרה ילדים על פי רשימת לידות ופטירות, עולה כי שלושה מהם נפטרו בחיי הוריהם.

* * *

בשנות חייו האחרונות היה הבעל שם חולה, ולעיתים ממושכות היה מרותק למיטת חוליו. בנו מיכאל, מעיד כי רבינו מעולם לא התלונן על סבלו, וביקש להסתירם מבני משפחתו. עקב חולשתו לבש בשנותיו האחרונות בגדי צמר. במלאות לו שבעים שנה, ערכו לכבודו חגיגה גדולה, אשר התקיימה בבית הכנסת בברפלדן, ניתנו לו בה כהוקרה, שני גביעים כסף. בדרשתו דיבר על עוניו, וביקש שגם לאחר פטירתו ידאגו לבני משפחתו. בהיות רבנו בן שבעים וחמש שנה הוענקה לו זכות אזרחות, השמורה בארכיון הממשלתי בדארמשטאט. למרות מצבו לא חדל מללמוד תורה. כאשר היה פעם חלש מאוד עודד את אשתו באומרו לה שתעלה לקברו בעת צרה והוא ימליץ בעדה.

* * *

בראש השנה בבוקר הביע את רצונו לשמוע קול שופר. בשעה שעמד התוקע מול "הבעל שם" לא הצליח להוציא על אף התאמצויותיו קול שופר מפיו, רבנו אמר אז "כסו פני במטפחת ויוכל לתקוע", עשו כדבריו, ומיד עלה בידו להשמיע קול שופר. אחר כך פקד אודות סדרי הלויתו. בין היתר דרש שיקברוהו רק ביום השלישי לפטירה, ושאת הארון יישאו בכתף עד בית הקברות, ולא יעלוהו על עגלה. על קהלת עיר מולדתו פקד לבל תשנה אחרי מותו מנוסח התפילה המקובל בהרגישו שהקץ קרוב, התכונן לכך כבר ביום שני דראש השנה, אבל את נשמתו הוציא רק ביום צום גדליה, בשעה שבע לפנות ערב. בקול רם קרא "שמע ישראל" ונשמתו יצאה ב"אחד".

מספר בנו, "בליל ראש השנה תר"ח [1847] חזרנו מבית הכנסת ורצינו לקבל ברכת אבינו, אבל מרוב חולשה, לא היה ביכולתו להוציא הגה מפיו. הוא החזיק את ידיו הרועדות יותר מתמיד מעל ראשינו והרגשנו שזאת היא ברכתו האחרונה".

* * *

פטירתו של רבינו גרמה לאבל לא רק בקרב מעריצים אין סוף באזורו, אלא אף בארצות אחרות רבות. על רגשות אלו תעיד העובדה כי כבר בערב יום הלוויה, והשכם בבוקר, באו אנשים ואף ממרחקים. בהלוויה – שהתקיימה ביום השלישי לפטירתו – בשעות לפני הצהרים, במזג אויר סגרירי, השתתפו קרוב לאלף איש יהודים ונוצרים, קהל רב לפי מושגי הזמן והמקום . אחר הארון שנישא בכתף הלכו בניהמשפחה, ולאחריהם תלמידי בית הספר, רבי צבי בנימין אויערבך רבה של קהילת דארמשטאט שבא במיוחד להלוויה, בני הקהילות היהודיות וציבור נוכרי רב, בינהם אף כמרים ומשלחת מטעם הגרף מארבך, וחברי מועצת העיר. כשיצאו מן העיר הוחלפו מידי פעם נושאי הארון, כדי לאפשר לרבים לשאתו, כן נשאו אחר הארון את כתבי הקודש שכתב רבינו. ראשון המספידים היה הרב אויערבך, שאר המספידים היו שני מורים מקהילת מיכלשטאט ושני כמרים, כולם עמדו על מידותיו וזכויותיו הרבות של רבינו, ובפרט מידת גמילות החסד שגילה כלפי יהודים וגויים כאחד. בשנת ת"ש הרסו הנאצים את המצבה – בניגוד לנאמר במספר מקורות כאילו לא נגעו בה. שבע שנים לאחר מכן, בשנת תש"ז, הציב נינו של הבעל שם, פרץ דרייפוס, מצבה על הקבר, ובה הנוסח דלהלן:

פ"נ

הגאון הגדול המפורסם

ר' זעקל ווארמזער

מכונה בעל שם דמיכעלשטאדט

ת.נ.צ.ב.ה.

* * *

בשנת תשל"ט (1979] חידשו צאצאיו של רבנו את המצבה, וחקקו מעברה האחד את הנוסח המקורי, ומעברה האחר את הנוסח המאוחר. לאחר הפטירה הוקמה קרן שדאגה לבני המשפחה, פירות הקרן שימשו את המשפחה שנים רבות, עד שחוסלה לאיגוד משותף ליהודים ברייך הגרמני. בשנת תרס"ט (1909-1910) פעלה וועדה מקומית לתליית לוח זיכרון בבית בו דר רבנו, תושבי מיכלשטאט היו אלו שהעלו תרומות למטרה זו, (תרגום מגרמנית): בבית זה היה גר ידיד האנשים ס.ל. וורמזר משנת 1826 עד מותו 1847 מוקדש מעיר הולדתו.

בשנת תרצ"ו (1936) הסירו השלטונות לוח זה. ביום מלאות מאה שנה לפטירתו בשנת תש"ז (1947), חזרו השלטונות והציבו לוח זה על ביתו של רבנו, הקיים עד עצם היום הזה . בבית הכנסת בו התפלל – כיום שוכן בו מוזיאון לתולדות היהודים בהסן – הוצב לוח, וזה נוסחו:

האדם מכבד את מקומו במקום הזה עמד בתפלה לפני קונו הרב הגדול בתורה וביראת השם טהורה קדוש יאמר לו מו"ר יצחק אריה המכונה ר' זעקל ליב ווארמזער הנקרא בפי כל הבעל שם ממיכעלשטאדט זכר צדיק לברכה

Tel. 00 49 17620845707