סיום מסכת ברכות

בשבת בר המצווה ערך יונתן סיום על מסכת ברכות, אותה למד עם אבא. את השיעור לסיום המסכת הכין יונתן עם סבא מאייר ברגלס. אלה הדברים אותם אמר יונתן בשיעור:

שבת שלום ותודה שבאתם.

לקראת הבר-מצווה למדתי מסכת ברכות בגמרא עם אבא שלי והיום אני מסיים איתה. לפני שאני ממש מסיים את המסכת אני רוצה לדבר על איך מסכת ברכות קשורה לסדר זרעים. את השיעור הזה עזר לי להכין סבא מאייר.

מסכת ברכות נמצאת בסדר זרעים, שעוסק במצוות התלויות בארץ. מסכת ברכות, לעומת זאת, לא עוסקת במצוות התלויות בארץ אלא בק"ש, תפילה, וברכות. השאלה הנשאלת היא, מדוע בחר רבי לשים את מסכת ברכות בסדר זרעים?

הגמרא במסכת שבת דף לא. אומרת:

אמר ריש לקיש: מאי דכתיב והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת (ישעיהו לג) וגו' - אמונת - זה סדר זרעים, עתיך - זה סדר מועד, חסן - זה סדר נשים, ישועות - זה סדר נזיקין, חכמת - זה סדר קדשים, ודעת - זה סדר טהרות.

ריש לקיש מפרש את הפסוק בישעיה לג, ו: "והיה אמונת עתיך חסן ישועות חכמת ודעת" כרמז לששה סדרי משנה; כל מילה היא כנגד אחד הסדרים. למשל: המילה אמונה רומזת לסדר זרעים. השאלה הנשאלת היא, מדוע סדר זרעים נקרא אמונה?

ניתן להסביר שאם אדם מאמין, הוא צריך להקשיב למה שהקב"ה אומר, וזה אומר שהוא צריך להשתמש בתבואתו בשביל לעזור לאחרים, כפי שה' צווה. הרבה מהמצוות התלויות בארץ שנדונות בסדר זרעים עוסקות במתנות לעניים, ללויים, ולכוהנים, משום שהקב"ה נתן לאדם את מה שיש לו, וצריך לעשות עם התבואה מה שהוא צווה. סדר זרעים מראה כיצד להפוך אמונה מדבר שבלב לדבר שבמעשה. אמנם אמונה מתחילה בלב ובמחשבות, אבל היא צריכה לבוא לידי ביטוי גם במעשה.

לפני כחודש התחלתי להניח תפילין. מצות תפילין כוללת שני חלקים – תפילין של יד ותפילין של ראש. מדוע צריך גם ליד וגם לראש? מפני שתפילין מסמלות אמונה ומטרתן לזכור את ה', כמו שכתוב: "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ (שמות יג, ט)". היד מסמלת מעשה והראש מסמל מחשבה. מכאן רואים שהאמונה צריכה להיות גם במחשבה וגם במעשה.

סדר הנחת התפילין הוא כזה: קודם מניחים את של יד, ולאחר מכן את של ראש. כשמסירים את התפילין, הסדר מתהפך. קודם מסירים את של ראש, ולאחר מכן את של יד. כך נוצר מצב שלעולם לא נמצאים עם תפילין של ראש בלא תפילין של יד. זה אומר שלא יכולה להיות אמונה במחשבה ללא מעשה. האמונה בלב מאוד חשובה, אך אם אינה באה לידי ביטוי באופן מעשי, אין בה ממש.

נחזור עכשיו לשאלה שבה פתחנו: כיצד קשורה מסכת ברכות לסדר זרעים? מסכת ברכות שעוסקת בענייני תפילה וברכות, עוסקת במצוות שבאמונה שבלב, ולכן חייבים שתהיה בסדר שעוסק כולו באמונה שבמעשה, כי כפי שהסברנו, האמונה אינה יכולה להישמר בלב אלא חייבת לבוא לידי ביטוי במעשה.

ניתן גם לקשור את שתי הנקודות הללו לפסוקים במשלי פרק ג: "בְּטַח אֶל ה' בְּכָל לִבֶּךָ וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ (ה-ו)." בטח אל ה' בכל לבך – זו אמונה שבלב הנדונה במסכת ברכות. בכל דרכיך – זו אמונה שבמעשה הנדונה בשאר סדר זרעים. ואכן, בדף האחרון של מסכת ברכות (סג.) למדתי:

דרש בר קפרא: איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה – בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך.

מטרתם של כל גופי תורה היא להביא לידי ביטוי במעשה את האמונה שבלב.

עכשיו נסיים את המסכת.

לקראת סיום מסכת ברכות, הגמרא אומרת:

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם.

ר' אליעזר בשם ר' חנינא אומר שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם. נשאלת השאלה, כמובן, מדוע נאמר מרבים שלום ולא עושים שלום, כפי שבדרך כלל אומרים?

הרב קוק בספרו "עין אי"ה" מסביר שהרבה אנשים חושבים שאם כולם היו חושבים אותו דבר, היה שלום בעולם, ורגע שיש ריבוי דעות, השלום נהיה בלתי אפשרי. תלמידי חכמים יושבים בבית המדרש ודנים בסוגיות, והרבה פעמים מגיעים למחלוקות שנראות כאילו הן סותרות את השלום. אך הגמרא במסכת עירובין אומרת בנוגע למחלוקת בית שמאי ובית הלל: "אלו ואלו דברי א-לוקים חיים." איך זה יכול להיות? לכל דעה יש את מקומה וישנם מצבים מסויימים שבהם היא נכונה. ואכן רואים בהרבה מקומות שבית הלל מודים לבית שמאי במצבים מסויימים.

השלום נוצר על ידי זה שמוצאים לכל דבר את מקומו. גם אם יש דברים שנראים כבלתי מתקבלים על הדעת או כסותרים, התשובה אינה לדחותם, אלא למצוא את מקומם. ובזה תלמידי חכמים, שמוצאים לכל דבר את מקומו על ידי חכמתם, מרבים את הדברים שנכנסים לתוך השלום. זה פירוש הביטוי "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם" – שמוצאים את השלום דווקא על ידי ריבוי.

ניתן למצוא לכל דבר את מקומו המתאים כאשר יש מטרה אחת לשם שמים, כמו לדוגמא, במכת הברד במצרים כתוב שהאש התלקחה בתוך הברד, ורש"י מסביר:

והברד מים הוא, ולעשות רצון קונם עשו שלום ביניהם.

רואים שכאשר יש מטרה אחת משותפת לשם שמים, גם הפכים גמורים יכולים לעבוד ביחד, וכל אחד מהם ממלא את תפקידו.

ושוב חוזרים לפסוק שהזכרנו קודם: "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך". צריך שכל דבר שאתה עושה יהיה לשם שמיים, ואז כל מעשיך יהיו בדרך הישרה.

לפני שאסיים, ברצוני להודות למי שעזר לי. יש כל כך הרבה דברים שאני צריך להודות עליהם לה', בפרט על כך שזיכה אותי ללמוד, וברא כל מיני דברים מעניינים בעולם. אבל אני מרגיש שכל ברכות ה"מודים" שאומר אי פעם בחיי, לא יספיקו בשביל להודות לו.

לאבא על כך שעזר לי בלימוד התורה, ושארגן הרבה דברים בפרויקט. לאמא על כך שתמיד עזרה לי, ושהגתה את הרעיון של הפרויקט. לסבא מאייר, על כך שעזר לי לכתוב את הסיום. גם לסבים והסבתות האחרים על זה שתמיד אני יכול לבוא אליהם כשלא תמיד מסתדר לי, וגם כשכן. למוריה וטל שהן האחיות הכי טובות בעולם, ולכל מי שטרח לבוא ולחגוג אתי את בר המצווה.

וכעת נסיים:

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר (ישעיהו נ"ד) וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך, אל תקרי בניך אלא בוניך. (תהלים קי"ט) שלום רב לאהבי תורתך ואין למו מכשול (תהלים קכ"ב) יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך (תהלים קכ"ב) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך (תהלים קכ"ב) למען בית ה' אלהינו אבקשה טוב לך (תהלים כ"ט) ה' עז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום.

הַדְּרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְהַדְּרָךְ עַלָן דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְדַעְתֵּךְ עַלָן לֹא נִתְנַשִׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת ברכות וְלֹא תִתְנַשִׁי מִינָן לֹא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלֹא בְּעָלְמָא דְּאָתִי:

הַדְּרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְהַדְּרָךְ עַלָן דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְדַעְתֵּךְ עַלָן לֹא נִתְנַשִׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת ברכות וְלֹא תִתְנַשִׁי מִינָן לֹא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלֹא בְּעָלְמָא דְּאָתִי:

הַדְּרָן עֲלָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְהַדְּרָךְ עַלָן דַּעְתָּן עֲלָךְ מַסֶּכֶת ברכות וְדַעְתֵּךְ עַלָן לֹא נִתְנַשִׁי מִנָּךְ מַסֶּכֶת ברכות וְלֹא תִתְנַשִׁי מִינָן לֹא בְּעָלְמָא הָדֵין וְלֹא בְּעָלְמָא דְּאָתִי:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתְּהֵא תוֹרָתְךָ אֻמָּנוּתֵנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּתְהֵא עִמָּנוּ לָעוֹלָם הַבָּא חֲנִינָא בַּר פָּפָּא רָמִי בַּר פָּפָּא נַחְמָן בַּר פָּפָּא אַחַאי בַּר פָּפָּא אַבָּא מֶרִי בַּר פָּפָּא רַפְרָם בַּר פָּפָּא רָכִישׁ בַּר פָּפָּא סוֹרְחָב בַּר פָּפָּא אָדָא בַּר פָּפָּא דָּרוּ בַּר פָּפָּא:

הַעֲרֵב נָא, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִיפִיּוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ (וְצֶאֱצָאֵי צֶאֱצָאֵינוּ) וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתֶךָ לִשְׁמָהּ. מֵאֹיְבַי תְּחַכְּמֵנִי מִצְוֹתֶךָ כִּי לְעוֹלָם הִיא לִי: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ: לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח פִּקּוּדֶיךָ כִּי בָם חִיִּיתָנִי: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ לַמְּדֵנִי חֻקֶּיךָ: אָמֵן אָמֵן אָמֵן סֶלַה ועד:

מוֹדִים אֲנַחְנוּ לְפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁשַּׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי בֵּית הַמִּדְרָשׁ וְלֹא שַׂמְתָּ חֶלְקֵנוּ מִיּוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת שֶׁאָנוּ מַשְׁכִּימִים וְהֵם מַשְׁכִּימִים אָנוּ מַשְׁכִּימִים לְדִבְרֵי תוֹרָה וְהֵם מַשְׁכִּימִים לִדְבָרִים בְּטֵלִים אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים אָנוּ רָצִים לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא וְהֵם רָצִים לִבְאֵר שָׁחַת. שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה אֱלֹהִים תּוֹרִדֵם לִבְאֵר שַׁחַת אַנְשֵׁי דָמִים וּמִרְמָה לֹא יֶחֱצוּ יְמֵיהֶם וַאֲנִי אֶבְטַח בָּךְ:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהַי כְּשֵׁם שֶׁעֲזַרְתַּנִי לְסַיֵּם מַסֶּכֶת ברכות כֵּן תַּעַזְרֵנִי לְהַתְחִיל מַסֶּכְתּוֹת וּסְפָרִים אֲחֵרִים וּלְסַיְּמָם, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד לִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּם אֶת כָּל דִּבְרֵי תַלְמוּד תּוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה וּזְכוּת כָּל הַתַּנָּאִים וְאָמוֹרָאִים וְתַלְמִידֵי חֲכָמִים יַעֲמוֹד לִי וּלְזַרְעִי שֶׁלֹּא תָמוּשׁ הַתּוֹרָה מִפִּי וּמִפִּי זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם וְיִתְקַיֵּם בִּי בְּהִתְהַלֶּכְךָ תַּנְחֶה אֹתָךְ בְּשָׁכְבְּךָ תִּשְׁמֹר עָלֶיךָ וַהֲקִיצוֹתָ הִיא תְשִׂיחֶךָ: כִּי בִי יִרְבּוּ יָמֶיךָ וְיוֹסִיפוּ לְּךָ שְׁנוֹת חַיִּים: אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד: יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא. בְּעָלְמָא דְּהוּא עָתִיד לְאִתְחַדְּתָּא וּלְאַחֲיָא מֵתַיָא וּלְאַסָקָא לְחַיֵּי עָלְמָא וּלְמִבְנֵי קַרְתָּא דִּירוּשְׁלֶם וּלְשַׁכְלֵל הֵיכְלֵיהּ בְּגַוָּהּ וְלִמְּעֲקַר פּוּלְחָנָא נוּכְרָאָה מֵאַרְעָא וּלְּאַתָבָא פּוּלְחָנָא דִּשְׁמַיָּא לְאַתְרֵיהּ וְיַמְלִיךְ קּוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְמַלְכוּתֵהּ וִיקָרֵיהּ וְיַצְמַח פּוּרְקָנֵהּ וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ. בְּחַיֵיכוֹן וּבְיוֹמֵיכוֹן וּבְחַיֵי דְּכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל, בַּעֲגַלָא וּבִזְמַן קָרִיב וְאִמְרוּ אָמֵן:

יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָּא.

יִתְבָּרַךְ וְיִשְׁתַּבַּח וְיִתְפָּאַר וְיִתְרוֹמַם וְיִתְנַשֵּׂא וְיִתְהַדָּר וְיִתְעַלֶּה וְיִתְהַלָּל שְׁמֵהּ דְקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵלָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא וְשִׁירָתָא תֻּשְׁבְּחָתָא וְנֶחֱמָתָא דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא. וְאִמְרוּ אָמֵן:

עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל רַבָּנָן. וְעַל תַּלְמִידֵיהוֹן וְעַל כָּל תַּלְמִידֵי תַלְמִידֵיהוֹן. וְעַל כָּל מַאן דְּעָסְקִין בְּאוֹרַיְתָא. דִּי בְאַתְרָא קַדִּישָׁא הָדֵין וְדִי בְכָל אֲתַר וַאֲתַר. יְהֵא לְהוֹן וּלְכוֹן שְׁלָמָא רַבָּא חִנָּא וְחִסְדָּא וְרַחֲמִין וְחַיִּין אֲרִיכִין וּמְזוֹנֵי רְוִיחֵי וּפֻרְקָנָא מִן קֳדָם אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא וְאַרְעָא וְאִמְרוּ אָמֵן:

יְהֵא שְׁלָמָא רַבָּא מִן שְׁמַיָּא וְחַיִּים טוֹבִים עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל. וְאִמְרוּ אָמֵן:

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן: