ברכה לשבת בר המצווה

אנחנו עומדים בסיומו של שבוע בו ציינו וחגגנו את בר המצווה של יונתן. הלב מלא שמחה והודיה לה', על כל הטובה שגמלנו, ולא חיסר מאיתנו דבר. אין מילים לתאר את גודל חסדו עלינו, ואיננו יכולים לצאת ידי חובה להודות לו על כל זאת. 'מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי'.

דיברנו ביום שני והשבת הרבה על מה שיונתן חונן בו ב"ה, ועל השימוש שהוא עושה ובע"ה יעשה בכל זה. כמובן, שכהורים אנחנו גאים מאד ושמחים לראות את כל זה, ומתפללים שהקב"ה יצליח דרכנו ודרכו של יונתן שימשיך ויעלה מעלה מעלה. ברגע הזה, שבו אני אומר 'ברוך שפטרני מעונשו שלזה', כאשר יונתן מקבל על עצמו את האחריות לדרכו ולמעשיו, ומתחיל יותר ויותר לגבש את דרכו העצמאית בכוחות עצמו, פחות ופחות מתוך סיוע שלנו, ההורים, אני רוצה לעמוד על מערכת היחסים המופלאה הזאת של הורה לבן, שאני רק בתחילתה, ולומד אותה תוך כדי תנועה, דווקא בנקודה הזאת.

עסקתי במאמר שלי בחוברת ב"מצוות הבן על האב", כמשימה המוטלת על האב לסייע לבנו בקיום מצוותיו שלו בקטנותו עד שיעמוד על רגליו העצמאיות, אז עוברות מצוות אלה להיות תחת אחריותו. כך היא כל משימת החינוך, וכל חובותיו של האב כלפי בנו, לכאורה. נולד ילד, אדם בזכות עצמו, שיש לו את השליחות שלו, את החובות שלו והדרך שהוא יגבש לו בחייו, ותפקידו של ההורה לסייע לו, להדריך אותו, ולתת לו את כל הכלים על מנת להגשים את כל זה ולהצליח למלא את חובותיו כראוי.

הנושא כאן הוא אישיותו של הבן, ואת זה ההורים משרתים. כמובן, שהבן חב בתמורה חובה גדולה וכמעט בלתי אפשרית כלפי הוריו - 'כבוד ומורא' למי שהביאו לחיי העולם הזה (ופעמים גם לחיי העולם הבא), ונתן לו את כל הכלים האלה. אבל עדיין משנה לא זזה ממקומה, שמערכת היחסים הזאת היא כביכול חד-סטרית. היא סובבת סביב אישיותו של הבן, כאשר ההורים מסייעים לו לבנותה, והוא בתמורה, חייב בהכרת הטוב כלפיהם.

אבל אני רוצה להציג מימד נוסף, שעולה מתוך הפרשה. בסיום המניין שיונתן קרא הבוקר בפרשה, הקב"ה מצווה את משה לחלק את הארץ לאותם המנויים בגורל. הפסוק אומר (כו,נה):

אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ.

רש"י במקום מסביר על פי דעת רבי יונתן, שהובאה בגמרא בבא בתרא קיז ע"א מהספרי:

אלו יוצאי מצרים. שינה הכתוב נחלה זו מכל הנחלות שבתורה, שכל הנחלות החיים יורשים את המתים, וכאן מתים יורשים את החיים. כיצד? שני אחים מיוצאי מצרים, שהיו להם בנים בבאי הארץ - לזה אחד ולזה שלשה. האחד נטל חלק אחד, והשלשה נטלו שלשה, שנאמר 'לאלה תחלק הארץ'. חזרה נחלתן אצל אבי אביהן וחלקו הכל בשוה. וזהו שנאמר 'לשמות מטות אבותם ינחלו' - שאחר שנטלו הבנים חלקוה לפי האבות שיצאו ממצרים. ואלו מתחלה חלקוה למנין יוצאי מצרים לא היו נוטלין אלו הארבעה, אלא שני חלקים, עכשיו נטלו ארבעה חלקים.

היה ניתן לכאורה לחלק את הארץ באחת משתי דרכים - או על פי יוצאי מצריים, כמו שמציע רש"י בסוף הפירוש, ואז היו הנכנסים לארץ חולקים בנחלות אבותיהם שהורישו להם. או שהכל היה נקבע על פי דור הנכנסים לארץ, שבו היה כל אחד מהן מקבל נחלה בזכות עצמו. אלא שכאן, על פי דעת רבי יונתן, התורה מציבה לנו שילוב של שני המודלים: הבנים יורשים את הארץ על פי כחם, אבל אז חוזרת הנחלה אל אבותיהם המתים, ומתחלקת שם על פי אותו דור, ומורשת להם שוב על פי אותה חלוקה.

לכאורה לא מובן מה ההיגיון שבחלוקה שכזאת? הרי או שאנחנו דנים על דור יורשי הארץ וכחם אז, או שאנחנו אומרים שמי שזכה הוא דור האבות, יוצאי מצרים, והבנים מקבלים מהם. מה משמעות החזרה אחרוה וחלוקה שוב בירושה של משהו שכלל לא בא מכוחם של האבות?

היה לי פעם תלמיד בעל תשובה, שהתקשה במערכת היחסים שלו עם המשפחה, ובעיקר עם ההורים. הם התקשו למצוא דרכים להמשיך לנהל מערכת יחסים קרובה עקב השוני באורח החיים שלהם, לאחר שהבן התרחק מאורח החיים עליו גדל, ואף סלד מאותו אורח חיים אותו נטש. הוא למד במשך השבוע בלימודים עמוסים בטכניון, והזמן היחיד שלו לבא הביתה ולפגוש את ההורים והמשפחה היה בשבתות. באופן טבעי, זה היום שבו נוצרו הכי הרבה מתחים, והפערים היו קשים ביותר לגישור. בוא בא להתייעץ אתי כיצד להתמודד עם המצב, בטענה שההורים אינם מקבלים אותו ואת דרכו.

ניסיתי לומר לו שכמובן הדרך שלו היא אמת, והוא חייב ללכת בה, אבל הוא צריך להבין ללב ההורים, שמרגישים מבחינה מסוימת קצת דחויים על ידו, וכל אמירה שלו ועימות שלו מולם, כמוהו כשלילה שהוא מביע כלפיהם וכלפי מה שהם מייצגים. אמרתי לו שהוא עדיין מחויב במצוות כיבוד הורים, בכל מצב בו אין זה פוגע בתורה, ולכן עליו ליזום אולי בילויים משותפים שיביעו את היחס האוהב והמכבד שלו כלפיהם, ואז אולי יהיה להם יותר קל לקבל את השינויים באורח החיים שלו ולבא לקראתו. ואז הוספתי ואמרתי לו, שאם הוא יחשוב קצת יותר לעומק, הוא בוודאי יגלה שלהורים שלו יש גם חלק גדול (אולי שלא בטובתם) אפילו בתהליך החזרה בתשובה שלו. דברים שהם נטעו בו, הם הביאו אותו לדרך הזאת בסופו של דבר, ואם כן, אפילו על זה הוא חייב להם בהכרת הטוב. הוא הסכים.

דיברנו קודם על מערכת יחסים חד צדדית כביכול, בה בניין האישיות של הבן, חובותיו ומשימותיו של הבן, הן הציר סביבו סובבת מערכת היחסים בין ההורים לבניהם, וזהו גם מושג הירושה הרגיל, בו 'חיים יורשים את המתים'. חייהם של החיים הם אלה הממשיכים, הם יורשים את הנכסים אותם מעבירים להם אבותיהם, ומשתמשים בהם לצורך בניינם שלהם. אבל כאן יש מצב הפוך - הבן עשה תהליך שהאב לא יכול היה להשלים, ובזה עצמו הוא חוזר ומזכה את אביו, ומשלים את משימתו של אביו. לא מדובר כאן רק בחייו של הבן, אלא גם בחייו של האב.

דור יוצאי מצריים יצא ממצריים על מנת להיכנס לארץ. הם כשלו במשימה זו ונגזרה עליהם מיתה במדבר. כאשר דור הנכנסים לארץ יורש אותה, הוא אמנם יורש אותה בזכות מעשיו שלו כביכול, ששונים ממעשי אבותיהם. אבל אסור להם להסתכל על זה כך. דור יוצאי מצריים לא השלים את משימתו שלו, ודור הנכנסים לארץ יורשים את הארץ כממשיכי ומשלימי אותו תהליך של אבותיהם. הם משלימים בה את משימת אבותיהם - הישגיהם האישיים מוקנים ושייכם חזרה לאבותיהם. כי מי מאיתנו זוכה להשלים את כל חובותיו כראוי בעולם הזה? מי מאיתנו יכול לומר שחייו שלו לבד מספיקים למלא כראוי את שליחותו?

חז"ל אומרים (סנהדרין קה ע"ב): "בכל אדם מתקנא, חוץ מבנו ותלמידו" (ותלמידו נלמד מפרשתנו) - בדיוק משום כך, שכל דבר שהבן עושה, הוא למעשה המשכיות ואבן נוספת בבניין שמסר לו אביו. אני זוכר את הרגע בו יונתן נולד, בו חשתי את תחושת הנצחיות הזאת לראשונה במלא עוצמתה. זוהי זכות עצומה, ורגע מרומם לעמוד כאן היום, כאשר הוא גדל ונעשה לאיש שממשיך חוליה נוספת בבניין - הבניין שלנו.

יונתן סיים היום את מסכת ברכות, לאחר מספר שנים בהם למדנו אותה יחד. אני שמח שיונתן הוא ב"ה בעל תפיסה, הבנה וזיכרון, ורואה ברכה בלימודו. הלימוד אתו יקר לי מכל, ותמיד ממלא אותי בשמחה. אני מאחל לו שימשיך וילמד מסכתות רבות, ויגדל לתלמיד חכם מעלה מעלה, ותמיד נהנה ללמוד יחד. מעבר לזה, יונתן היקר, כמו שאמרנו הרבה פעמים במהלך בר המצווה, הקב"ה השפיע עליך-עלינו כל כך הרבה, ואנחנו תמיד רואים את זה כאחריות גדולה שנפלה בחלקנו, לטפח את האבן היקרה הזאת באופן הראוי. זוהי שליחות שלנו, לא רק שלך, ואני מתפלל ומקווה שנמשיך לעשות אותה כראוי, ושהעמל שאנחנו משקיעים בך יישא פירות שיוסיפו לבניין הגדול של עם ישראל.

מעבר למימד האישי, אני רוצה להוסיף כאן עוד משהו. אם נדקדק בדרך החלוקה שרש"י מסביר, אנחנו רואים גם שהנחלה אינה חוזרת רק לאבות, אלא לסבים, שהרי מכח מה חולקים האבות-האחים את נחלות בניהם זה עם זה? משום ששניהם יורשים את אותו אב-סב. ממילא, זה מראה לנו שהחזרה של הנחלה, התהליך של 'מתים יורשים את החיים', אינו נעצר רק ביחס הישיר אב-בן, אלא חוזר אחורה, לדורות קודמים.

המעשים של כל אדם מהווים חוליה בשליחות כללית של כלל ישראל, וזו הקופה אליה הולכים כל המעשים שלו. המעבר מאב לבן איננו רק בניין אישי של בן שנתמך על ידי אב שיזכה עבור כך בהכרת תודתו, אלא שניהם הם חלק מתהליך מתמשך של הדורות, בו כל דור ממשיך ומשלים את חלקו במטרה הכללית של עם ישראל. מצד אחד יש כאן את כח הבנים - שנוטלים בארץ חלקים על פי כוחם עכשיו (4 חלקים בדוגמה של רש"י), אבל החלוקה היא על פי דור האבות, שבה יש שותפות לכולם. כאשר הבנים ממלאים את שליחותם, בכל זכות שלהם, הם ממשיכים ומשלימים את דרכם של אבותיהם, עד ישראל סבא.

זכינו שנינו, יונינה ואני, לבא ממשפחות שמסרו לנו באופן השלם והנכון ביותר את חלקנו בשליחות, ונתנו לנו את החינוך התוו לנו את הדרך הטובה ביותר. אני רוצה להזכיר כאן את הסבים והסבתות שלנו, שעל אף שכבר אינם אתנו, טביעות אצבעותיהם ניכרות בנו היטב. להורים היקרים, משני הצדדים, שתומכים ועוזרים ונמצאים שם תמיד לכל דבר שצריך, ואין להמעיט גם מצד הכרת הטוב הגדולה שאנו חייבים להם.

לאחים והאחיות היקרים, על ההתעניינות והאכפתיות תמיד. לחברים הקרובים, שתמיד מהווים גם מבחינתנו משפחה מורחבת נוספת.

ומעל הכל, אני רוצה לסיים ולהודות כאן ליונינה היקרה לי, עקרת הבית - עיקר הבית שלנו, שהצטיינותה המטאורית בכל מעשיה, לא גורמים לה לשכוח את סדרי העדיפויות הנכונים ואת תפקידה החשוב באותה שרשרת, כאם הבית, כמקנה "תורת אמך" לילדים בכלל, ובפרט ליונתן. יכולת ההבנה שלה לנפשו של יונתן, למה הוא באמת צריך, לדרכים הנכונות לכוון אותו, תמיד מדויקת וקולעת למטרה, מבלי להירתע משום קושי או מכשול. על היכולת המופלאה שלה תמיד להפיק מעצמה ומכולנו מסביב יותר מ-100% בכל דבר שעושים, מבלי להחזיק טובה לעצמה. אני אסיר תודה לך על הבניין שלנו יחד ועל הדרך המיוחדת שאת מקנה לילדים, בחכמה וברגישות גדולים כל כך.