מאת: אבי כהנא
הערה ראשונה: "שתים דובים" במקרא וברומן
רבות כבר נכתב ונאמר על הרומן של מאיר שלו "שתיים דובים", נכתב גם על הקשר בינו ובין הסיפור המקראי מספר מלכים על הילדים העולבים בנביא אלישע ונהרגים ע"י דובים היוצאים מהיער. הסיפור מספר מלכים מוזכר לא רק בכותרת הרומן אלא אף עולה מפורשות בדברי רותה, המספרת, המורה לתנ"ך, אלא שעל אף המקום המרכזי שתופס הוא ברומן, לא ראיתי בכל מה שנכתב, שנעשה עד כה מאמץ ללכוד את כל הדובים המסתובבים ברומן בחופשיות ולנסות לאסור מי מהם לסיפור ה"שתיים דובים" המקראי.
שני אנשים ברומן מכונים דב. דב אחד ב"דור הבזלת", אחיו של סבא זאב, נפל במלחמת השחרור, ודוב שני הוא דוביק, הנכד של סבא זאב, שנקרא על שם הדוד דב. שני הדובים האלה מניעים כל אחת משתי העלילות המרכזיות ברומן. הדוד דב מניע את עלילת סיפורם של סבא זאב, סבתא רות והתינוקת, בהביאו מהגליל למושב "רובה, פרה, עץ ואישה", ודוביק, אחיה של רותה, מניע את עלילת הסיפור של איתן, רותה ונטע, בהביאו את איתן לרותה, כמעשה ר' יוחנן לריש לקיש[1] . עוד נחזור בהמשך לר' יוחנן והקשר שלו לענייננו, אבל בינתיים נאמר ששני הדובים הללו, הדוד דוב ודוביק, אינם מקבילה ל"שתיים דובים" שבסיפור המקראי, לא רק משום שמדובר בשני זכרים, בשעה שבסיפור במלכים מדובר בשתיים, כלומר בנקבות, אלא בעיקר מכיוון שאף אחד מהם לא ממלא ברומן את התפקיד של הדובים השכולים ו/או הנוקמים שבסיפור שבספר מלכים.
"זוג דובים" נוסף מופיע ברומן, בסיפור הילדים שכותבת רותה לנטע על "האדם הקדמון והאש". כשהאדם הקדמון חובק את אשתו בתוך הפרווה כדי להתחמם, התמונה המצטיירת היא של זוג דובים, שאמנם גם הם לא ה"שתיים דובים" המקראיים, אבל הזוג הזה שבסיפור הילדים של רותה, הורי הילד הקדמון יזכירו לנו בהמשך את הזוג שאנו מחפשים.
שתי דובות, נקבות, שנזכרות מפורשות ברומן הן הדובה הגדולה והדובה הקטנה, מערכות הכוכבים. רותה מספרת לורדה על הטיול ההוא: "והנה כוכב הצפון, הנה הדובה הגדולה ולידה הדובה הקטנה, כולנו כאן – אדוני אחד, שתיים דובים, ארבע אימהות ואב ובנו. מה זה שתיים דובים, אברהם? העם היהודי רק התחיל לדבר עברית וכבר אתה עושה שגיאות? אנחנו בתנ"ך, שרה, אם במקרה שכחת, אצלנו בתנ"ך גם השגיאות קדושות" (עמ' 134). הטיול של איתן האב ונטע בנו הופך בדברי רותה למקבילה לסיפור ההליכה אל העקידה של אברהם ויצחק. הקבלה זו אינה מפתיעה קורא ישראלי, שמכיר את מוטיב העקידה בשירים וסיפורים אחרים בתרבותו. החידוש כאן הוא בצירוף סיפור ה"שתיים דובים" מספר מלכים לסיפור העקידה, דבר שהופך את מות הבן, נטע, לא רק לקרבן עקידה אלא גם לעונש או נקמה אלוהית.
פעמיים מציינת רותה שבביטוי "שתיים דובים" יש שגיאה דקדוקית. גם כאן בקטע שצוטט לעיל, וגם בדבריה לעופר: "שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתיים דובים זו שגיאה יפה" (עמ' 110), אבל הקישור לדובה הגדולה והדובה הקטנה מראה שגם רותה, המורה לתנ"ך (וכנראה שגם שלו, הסופר...), מכירים ומקבלים את הפרשנות שבסיפור במלכים מדובר בדובים ממין נקבה, וזו הסיבה לצירוף: "שתיים דובים".
אך לא בשמים היא. נעזוב את מערכות הכוכבים ונמשיך בחיפושינו אחרי שתי הדובים על הקרקע עד שנמצאם. על סבא זאב מספרת רותה: "אני בטוחה, אגב, שסבא זאב היה מסתדר עם הקדמונים האלה יוצא מהכלל. יש דברים שרק גברים כמוהו, מהדור שלו, שהיו גם דוב שכול בשדה וגם ציפור בודד על גג, גם שור בדישו וגם איל תערוג על אפיקי מים, יכולים להבין ולתפוס" (עמ' 78). הגם שסבא זאב איננו מ"שתיים הדובים" המבוקשים על ידינו, מקרב אותנו הצירוף "דוב שכול" להבנת העניין. דימוי זה מוכר לרותה ממקומות שונים במקרא כמו למשל בהושע י"ג, 8: "אפגשם כדב שכול ואקרע סגור ליבם". ואם כך, שתי הדובים שאנו מחפשים אמורות להיות נקבות, שכולות, כואבות, ולאור הסיפור במלכים הן גם הנוקמות, הפוגעות.
עוד דוב אחד מסתתר ברומן, אך לא נחשוף אותו כעת אלא בהמשך, אבל הגיע הזמן להפסיק ללכת סחור סחור ולומר את הדברים מפורשות: הדובה האחת ברומן היא רותה המספרת והדובה השניה היא איתן בעלה. ה"שתים דובים" שברומן לא מכונים דוב או דובה, אלא מתוארים ככאלה. כך מתארת רותה את התנהגותה כשדוביק, אחיה, ניסה למנוע ממנה ללכת למקום בו נהרג נטע: "...ואני עשיתי לו סצנה של אם ואחות שהוא לא שכח....חיקוי של דובה שכולה ומרת נפש, אחת דוב מן היער, שואגת ככה שכל המושבה שמעה" (עמ' 210). עוד קודם לכן, בהקשר אחר לגמרי, רגשותיה כלפי עופר, אומרת רותה בליבה: "אני הדובה השכולה רותה. הייתי יוצאת מהיער וטורפת אותך" (עמ' 110) ובהזדמנות אחרת חוזרת רותה על הדימוי הזה ביחס לעצמה ולעופר: "ואני אגיד לו: יופי, עופר, ספר לי איך היה אבל לא עם מי, כדי שלא אצא מהיער ואבקע את הנערה שקטפה אותך" (עמ' 243), ושוב חוזר דימוי הדובה, במקום אחר בתיאור הפנטזיה: "איך יום אחד אראה אותו.....ואצא מהשער ואקח אותו כמו שכבר אמרתי לך, כמו דובה שיוצאת מהיער וחוטפת לה ילד...." (עמ' 313).
אך לא רק רותה מתוארת כדובה אלא גם איתן. בדבריה לורדה, חוקרת הסוגיות המגדריות, מתארת רותה את איתן, בעלה, ואומרת שזרועותיו נעשו "כבדות של דוב וחיבוקן נורא" (עמ' 20). התיאור הזה חוזר בהגיע רותה לגיל ארבעים, כשהיא מנסה לחסום את דרכו של איתן והוא מפנה אותה: "הוא לא אמר מילה. הניח את השק הכבד...אחז בי, חיבק והרים כאילו אני נוצה. בשנייה הראשונה זה היה נעים, ואז נעצרה לי הנשימה. כל כך חזק עשתה אותו העבודה הזאת, כמו דוב." (עמ' 248). עוד קודם לכן, בתיאור צעקותיו של איתן לאחר קבורת נטע מספרת רותה: "איש לא העז לגשת אליו, כאילו שור פצוע או דוב שכול חבויים שם בתוך הסבך." (עמ' 195). חיבוק הדוב של איתן ייכנס לפעולה ויתואר בהרחבה במעשה הנקמה (עמ' 352- 354) ולא נחשוף את המעשה בשביל אלה שעדיין לא קראו ומתעתדים לקרוא את הרומן.
מי שאינו מכיר את ספריו הקודמים של שלו, יפנה אלי מייד שאלה "מגדרית": אמרת דובה והרי איתן, הוא אולי, אם אתה צודק, דוב, בטח לא דובה. אלא, שקוראי שלו הותיקים מכירים כבר מזמן את אהבתו להיפוך המינים בספריו. באיתן הגבר צד נשי בדיוק כפי שברותה קיים צד גברי. הנה התייחסות לתחילת הרומן של רותה ואיתן: "פעם, לפני אסונם, כשעוד היו הולכים יחדיו ברחוב- איזה זוג יפה, אמרו אז כולם – היה אף מניח את ראשו על כתפה, בחילוף תפקידים שהביך את המסתכלים בהם, אבל אותה שיעשע ושימח" (עמ' 13). "פעם, לפני האסון", מספרת רותה, "איתן היה בא למיטה שלנו כמו רות אל בועז. חגיגי וריחני ונקי, עם כל הרחצת והסכת ושמת שמלותייך עלייך, ובאת, ושכבת..." (עמ' 250). מסתבר שלא רק רות היא רות, גם איתן הוא רות. גם איתן הוא דובה ולא דוב.
רותה איננה נופלת בקלישאות המגדירות נשים ואיתן לא באלה המגדירות גברים. היא מעידה על עצמה: "מעולם לא הייתה לי האינטואיציה המפורסמת, התחושה המוקדמת המיוחסת לנשים....(עמ' 16). ולגבי "נשיותו" של איתן, מספרת רותה, הוא היה נכנס הביתה ומכריז: "חזרתי, זאת אני...כמו שהוא היה אומר לי, בלשון נקבה, כשהפתיע בחיבוק מאחור, כשנכנס, אל המיטה, אל בשרי, כך אמר לי תמיד: חזרתי, זאת אני." איתן, משלים את מהלך היפוך התפקידים בהחלפת שם המשפחה שלו לשם המשפחה של אשתו, מאיתן דרוקמן לאיתן תבורי, ואומר לרותה אשתו, בשיעורי הספרות שהם מקיימים במיטה: "שתינו, דה טו אוף אס עם ביאליק במיטה ערומות" (עמ' 87), וגם: "...אני אהיה יפה ואשתוק" (עמ' 89). אותו איתן, כשנלקח ע"י אליס, בפותחה לו את דלת מכוניתה, כמו שגבר פותח לאישה, "נכנס לתפקיד מיד. הצמיד רגליים זו לזו, הידק שמלה דמיונית לישבן והתיישב כמו נקבה" (עמ' 122). כבר אז, מתעצבנת רותה, היו אליס ואיתן: "דה טו אוף אס ביחד אול דיי במיטה ערומות". ואם נחזור לרותה, היפוך התפקידים אצלה מושלם בחתונתה עם איתן כשאליס, למגע ידה של רותה על מותנה מחייכת: "אני מכירה את הנגיעה הזאת. זה טוב שאישה דומה לגבר שלה. וצחקה: תיזהרי, רותה, שבחתונה הזאת לא תהיי את הבחור שאני אקח הביתה" (עמ' 320). רותה ואיתן הם, אם כך, ה"שתיים דובים", שתי דובות שכולות.
עכשיו, אחרי שהעמדנו למסדר זיהוי את שורת הדובים שברומן (אחד חסר עדיין...) ואיתרנו מתוכם את השתיים, נעמוד על הזיקה המורכבת בין סיפורם של רותה ואיתן, לסיפור המקראי מספר מלכים. בספר מלכים ב' פרק ב' פס' 25-18 מסופר כך:
... וְהוּא יֹשֵׁב בִּירִיחוֹ.... וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר, אֶל-אֱלִישָׁע, הִנֵּה-נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה; וְהַמַּיִם רָעִים, וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת. וַיֹּאמֶר, קְחוּ-לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה, וְשִׂימוּ שָׁם, מֶלַח; וַיִּקְחוּ, אֵלָיו. וַיֵּצֵא אֶל-מוֹצָא הַמַּיִם, וַיַּשְׁלֶךְ-שָׁם מֶלַח; וַיֹּאמֶר כֹּה-אָמַר יְהוָה, רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה--לֹא-יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד, מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת. וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם, עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּדְבַר אֱלִישָׁע, אֲשֶׁר דִּבֵּר.
וַיַּעַל מִשָּׁם, בֵּית-אֵל; וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ, וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן-הָעִיר, וַיִּתְקַלְּסוּ-בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ, עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ. וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם, וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה; וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים, מִן-הַיַּעַר, וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם, אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים. וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם, אֶל-הַר הַכַּרְמֶל; וּמִשָּׁם, שָׁב שֹׁמְרוֹן.
לסיפור במלכים, היוצא דופן באכזריותו, פרשנויות שונות מאד ומגוונות. בהקשר לרומן "שתיים דובים" הכרח להתייחס לפרשנות שמוצגת בו ע"י מחבר הרומן ו/או ע"י רותה שמזכירה אותו ומקשרת בינו ובין עלילת הרומן. כמורה לתנ"ך, מכירה רותה את המדרשים השונים על הסיפור ולהערכתי, אף בקיאה במאמרו של זקוביץ': "עלה קרח עלה קרח"[2], המשפיע על זווית הראייה שלה את הסיפור המקראי הזה. כל שאסביר להלן על הסיפור במלכים הוא מנקודת מבטה, כפי שאני מבין את דבריה ברומן, ואת מרבית הפרשנות הזו ימצא הקורא, כאמור, במאמרו של זקוביץ'.
הסיפור במלכים הוא סיפור על נקמה אלוהית על פגיעה בכבודו של הנביא הזקן שהאל שלח. החטא, אינו של הילדים הלועגים לזקן המתקשה לעלות בהר ביוצאו מן העיר, אלא של ההורים אשר אפשרו את הפגיעה בכבודו של הנביא שפעל בשליחות האל. הכיצד? תלונת אנשי יריחו היא "...המים רעים והארץ משכלת" כלומר המים מרעילים את הילדים וממיתים אותם, וההורים הופכים להיות שכולים. הביטוי "שכול" מתייחס למצב של הורים שאבדו את ילדיהם. כשאלישע מרפא את המים, מתאר זאת הכתוב כהצלה להורים שלא יאבדו יותר ילדים, לא יהיה עוד שכול: "רפאתי למים האלה, לא יהיה משם עוד מות ומשכלת". אם כך, אלישע הציל את ההורים מאסונם, והם אלה שחייבים לו.
גם הדגשת הכתוב, שהעולבים בנביא הם "נערים קטנים" שבהמשך מכונים: "ילדים", מלמדת, שלא מדובר בברי חטא, שהרי הם ילדים, ואם כך הם לא ברי עונשין, ומתחזקת הפרשנות שטוענת, שמי שחטאו לנביא הם המבוגרים, שמצד אחד אמורים לשמור על הנביא הזקן וללוותו ומצד שני הם אמורים לשמור על ילדיהם, לחנכם ולפקח על התנהגותם.
העונש האלוהי באמצעות "שתיים דובים" מבהיר סופית שמדובר כאן בעונש להורים. הכאב והזעם של דוב שאיבד את הגור שלו, "דוב שכול", הוא דימוי מוכר במקרא (דימוי שרותה, כפי שהראינו, חוזרת אליו כמה פעמים במשמעותו זו, המקראית). וגם באמצעותו מדגיש הסיפור במלכים, שמדובר בעונש להורים, כשבדומה לרבים מסיפורי המקרא, הענישה האלוהית, היא על פי העיקרון "מידה כנגד מידה": ההורים בעיר שלא ידעו לכבד את הנביא (והאל) המושיעם מן השכול נענשים בכך שהשכול ישוב לעירם, ע"י "שתיים דובים", דובות, אימהות, שכולות. התיאור "ותבקענה מהם" נועד להראות לקורא שלא מדובר בחיות רעבות שטרפו בני אדם, אלא בענישה אלוהית. עובדה: שתי הדובים, נקבות, בקעו את הילדים, לא אכלו או טרפו, אלא המיתו ועזבו. הרעיון הזה, שבסיפור במלכים מדובר בחטא ועונש של ההורים, מוכר לרותה, המורה לתנ"ך, מדברי חז"ל במסכת סוטה דף מ"ו עמ' ב': אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים. שאילמלי (אילמלי = אילו, א.כ.) ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות..... כלומר, לפי ר' יוחנן, לו היו אנשי העיר יריחו דואגים למשלחת שתלווה את הנביא אלישע בדרכו החוצה מהעיר, היה נמנע כל האירוע שסופו מותם של הילדים ע"י דובים. ההכללה שהוא למד מהמקרה הזה שכל מי שאינו מלווה הרי הוא כרוצח, תעצים את תחושת האשמה של רותה על שלא דרשה ללוות את נטע בטיול ההוא.
ה"שתיים דובים" ברומן, איתן ורותה, הם החטא והם עונשו. אבהיר ואדייק: איתן ורותה לא חטאו, והאסון שנופל עליהם איננו עונש. אין יד מכוונת מלבד יד המקרה, והאכזריות במקריות שבעולמנו, היא עניין מרכזי שחוזר בכלל יצירתו של שלו. אבל, רגשי האשם של רותה ואיתן על מותו של נטע, בנם, רגשות טבעיים של הורים שכולים, הופכים בתודעת שניהם את האסון לעונש על חטא. הקישור, בלשון ובתוכן, בין אסונם לסיפור המקראי שבמלכים, מעצים את תחושת האשמה ההורית, שהאסון האקראי הוא עונש על חטאם. העניין בולט עוד יותר דווקא על רקע ההבדל בין שני הסיפורים. בעוד שבמקרא יש הורים שחטאו בכך שלא ליוו את הנביא או לא שמרו על ילדיהם שיתנהגו כראוי, ויש גורם אחר, דובים שנשלחים ע"י הנביא/האל, לפגוע, להעניש, אצל איתן ורותה תחושתם היא שהם שלא שמרו על ילדם והם הם ה"שתיים דובים" שגרמו למותו, הם החטא ועונשו בגוף אחד.
רותה מתארת את איתן ותחושת האשמה ואומרת: "נטע מת וגם אבא שלו, בצורה קצת אחרת, מת. לא היה הוא יותר. את שניהם איבדתי, את אישי ואת בני, אותו ואת בנו ביום אחד, כמו שכתוב" (עמ' 95). כמה מרה האירוניה בפיה של רותה באומרה: "כמו שכתוב", כי מי כמוה, המורה לתנ"ך, יודעת שהצירוף "אותו ואת בנו" הוא אכן מהכתוב המקראי, אבל דרישת המקרא הפוכה למה שקרה לה, כי החוק המקראי דורש: "אותו ואת בנו, לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כ"ב 28). רותה ממשיכה בתיאור תחושת האשמה של איתן ושלה: "מת. לא דיבר ולא צחק ולא נגע בי אפילו פעם אחת ובעיקר העניש את עצמו. ואת יודעת מה? בצדק. הגיע לו. לא הטחתי לו את זה בפרצוף, אבל הוא ידע טוב מאוד מה אני חושבת: שאם יש כאן אשם זה הוא. וגם אני אשמה, שנתתי לו לקחת את נטע לטיול ההוא...ככה זה עם הורים....הלוא אשמים אנחנו...ואפילו אם ברק יכה אותו מהשמים, גם אז אנחנו אשמים...על אחת כמה וכמה אבא שלוקח את הבן הקטן שלו לטיול ומחזיר אותו מת לאמו. אין אשמים אחרים" (עמ' 95).
לרמיזה לאחי יוסף "אבל אשמים אנחנו" (בראשית מ"ב 21) משמעות רבה שמיד תוזכר, אך קודם נאמר שגם ההקבלה המפורשת והמפורטת שעושה רותה בין הטיול של איתן עם נטע להליכת אברהם ויצחק אל העקידה (עמ' 132- עמ'141), מכוונת אל תחושת האשמה שלה. היא נזכרת בדיאלוג שניהלה עם איתן לפני יציאתם לדרך:
"ומה כל כך מסובך לומר לי עכשיו איפה תהיו?
איפה שההגה ייקח אותנו, במקום שאלוהים יאמר.
איך לא הבנתי, אני, מורה לתנ"ך, מה קורה?"
השיא בתיאור תחושת האשמה בא לידי ביטוי בתיאור עמידתם של איתן ורותה בלוויה: "ככה, לחודים ורוחים, שמענו איתן ואני את הרגבים צונחים על מכסה הארון, וככה את קול דמיו של נטע, צועקים מתוכו..." הקונוטאציה של רותה היא לסיפור קין הבל והתוכחה האלוהית שבאה בעקבות הרצח: "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה" (בראשית ד' 10). תחושת האשמה שלה על כך שלא התלוותה לבנה לטיול, תחושת האשם שלא שמרו כראוי על בנם יחידם, מועצמת אצל רותה, מורה לתנ"ך, בהשוואות לאחי יוסף שהפקירו אותו לגורלו, לקין שרצח את אחיו ואומר לאלוהים: "השומר אחי, אנוכי?!", לסיפור העקידה של יצחק ולילדים בספר מלכים שנפגעו על ידי "שתיים דובים". בלילה כותבת רותה על "....כבד עוון וכבד אסון...." (עמ' 195) וכאילו מהדהדים בראשה דברי ר' יוחנן משום ר' מאיר: "כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים", דברים שמקבלים אצלה משמעות חדשה, מצמררת.
תחושת האשמה היא שמקשרת בין שתי העלילות שבתוך הרומן. נכון שהמספרת, רותה, איננה אדם מאמין, אבל חוסר היכולת האנושית לקבל את המקריות והיעדר המשמעות שבאירועים, לא יכול שלא לעורר אצלה את המחשבה, שמותו של נטע הוא עונש על חטא קדום, חטאו של סבא זאב, בבחינת גמול לדורות. הדברים לא נאמרים מפורשות, אבל הרמזים רבים ובוטים, ומכיוון שאלה מחשבותיה של מורה לתנ"ך, מרבית הרמזים - ממנו. לא במקרה בוחרת רותה במילה "עוון" בכתיבתה, היא משקפת את תחושתה שאסונה הוא בבחינת "פוקד עוון אבות על בנים".
נחזור לרגע לדברי אחי יוסף "אבל אשמים אנחנו" אליהם מכוונים דברי רותה באומרה: "הלוא אשמים אנחנו". אחי יוסף אומרים מילים אלו כשנלקח מהם אחיהם הקטן בנימין, כי את האסון הזה שנופל על ראשם הם תופסים כעונש על חטאם הקדום, הפקרתם את יוסף בבור: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה עלינו הצרה הזאת". כמו שבתנ"ך לקיחתו של ילד קטן אחד (בנימין), מזכירה תחנוניו של ילד אחר (יוסף) בעבר, כך גם ברומן של שלו האסון של הילד הקטן שנלקח, מזכיר את זעקותיה של תינוקת אחרת מהעבר.
העובדה שנחש הוא שפגע בנטע, מכוונת את מחשבתה של רותה לחטא קדמון, גם בגלל הנחש המקראי אבל לא רק בגללו, אלא גם בגלל האנאכרוניזם, היות הנחש "לא שייך" לעולמנו הנוכחי. לא דובים ולא נחש לא אמורים לפגוע בילד שגדל בישראל היום, ולכן הופעתו נתפסת כהגעה מזמנים עתיקים יותר, עונש על חטא בעבר.
"למות מהכשת נחש?" - זועקת רותה- "הוא ישופך עקב? אתה תשופנו ראש? מה עובר עליך, אלוהים? אנחנו כבר לא בתנ"ך. צא כבר מהמכות מצרים האלה, מהשרפים ומהנחשים ומכל השידפון והירקון והשחין והצרעת שלך. התקדמנו. היום כבר אפשר להידרס במעבר חציה, להתפוצץ בפיגוע, מנת יתר, אש ידידותית, אש לא ידידותית, התרסקות מטוס. מה נפלת על הילד המסכן שלי עם הקטע הכי עתיק שלך? ומה עוד תוציא לי ממחסן התחמושת שלך? ארי יעלה מגאון הירדן? שתיים דובים תצאנה מהיער ויבקעו ילדים? מה? תשלח בי מלאכי רעים? אבנים גדולות מהשמים? האדמה תפער את פיה ותבלע אותי? (עמ' 98-97)
הנחש מקשר בין סיפורי הדורות בדרכים נוספות: קודם כל אופן מותו של סבא זאב, זהה לאופן בו ממית איתן את הנחש שהכיש את נטע, נכדו. בנוסף, בתיאורים של רותה, המספרת והכותבת של הסיפורים שברומן, רמזים ליותר מנחש אחד גם בדורה וגם בסיפור המעשה הנורא הקדום. בעיניה של רותה, נחש הוא מי שידע ושיתף פעולה. את הנכד של יצחק מסלינה, חיים מסלינה, בן כיתתה ושכנה, היא מתארת כמי ש"הולך על גחונו" (עמ' 306) וכדי שלא יהיה ספק בעניין הגנטי שמכוון אל הסב, יצחק מסלינה, שסייע לסבא זאב במעשה הקדום הנורא, היא מתארת: "לרגע נדמה היה שסבא שלו קם לתחייה. לשניהם הרזון הזה והילוך הנמייה. את מכירה את זה שנוסעים בכביש צדדי ופתאום רואים נמייה? חומקת, שפופה, כאילו אין לה רגליים, כמו נחש." (עמ' 311).
החיבור הסופי בין נחשים ממש לבני אדם שהם נחשים, מתקיים בדברי איתן ובתגובתה של רות לדברים אלה בדברה לורדה. הוא אומר: "נחש ארסי זה נחש ארסי. אם הוא מגיע אליך הביתה כמו הצפע הזה, תדברי איתו סינית? תראי לו תמונות? נחש ארסי שמגיע לבית שלך או מתקרב למשפחה שלך צריך להרוג....(עמ' 348) ורותה מגיבה לכך בדבריה לורדה: "את יודעת ורדה, יש גברים שאחת לכמה זמן צריכים להרוג משהו, ולפעמים אפילו מישהו, אחרת הם פשוט משתגעים. זה הכל. פשוט מאד." (349) הנחש שצריך להרוג יכול להיות "משהו", כלומר נחש ממש, ויכול להיות "מישהו", כלומר אדם שהוא "נחשי".
מה שקרה לנטע יכול היה להיתפס כעונש על מעשהו הקדום של סבא זאב אבל הרי לא באנשים מאמינים עסקינן, לא הסופר ולא הדמויות עליהן הוא כותב. העובדה שהמציאות "מסתדרת" לפי מה שיכול להיחשב כ"גמול לדורות" ע"פ העיקרון של "מידה כנגד מידה", רק מעצימה את האכזריות שבמקריותה. זעקתה של רותה כלפי האל איננה ממקום של אמונה בו ובידו המכוונת, אלא דומה היא לזעקת הכאב של הדובר ב"על השחיטה". בחיבור הסופי בין שתי העלילות, החטא הקדום בדור של סבא זאב ומותו של נטע כ"גמול לדורות", האל הוא הפושע, הרוצח. הוא מקביל בסיפור לדמות הרוצח של סבא זאב שניסה לשוב למקום פשעו כדי להשמיד עדות, אלא שבשונה מבן האנוש, האל הכל יכול, השולט בעולם, מצליח: "הגשם ירד, והיה שיטפון, והכל נמחק. אלוהים התפנה מכל עיסוקיו האחרים ובמשך כמה שעות לא המית ולא החיה, לא זיווג ולא הפריד, לא השפיל ולא רומם, לא העלה פרות מהיאור ולא הוציא דובים מהיער, לא פקד עוון אבות על בנים ולא עוון בנים על אבות. לא. הוא רק חזר למקום הפשע והשמיד את כל העדויות." (עמ' 212).
הערה שנייה: בין "הבְּרֵכָה" של ביאליק" לבְּרֵכָה של שלו
בעמוד המקדים ברומן "שתיים דובים" של מאיר שלו, נמסר ש"בספר מצוטטות כמה שורות מהשיר "הבְּרֵכָה" של חיים נחמן ביאליק...". לכאורה, יש כאן "גילוי נאות", אבל עיון ביצירה מלמד שיש כאן יותר כיסוי מגילוי, כי הקשר בין "שתיים דובים" של שלו, ל"הבְּרֵכָה" של ביאליק, כפי שאציג להלן, הוא הרבה יותר מאשר "ציטוט כמה שורות". אם נראה למישהו שאני מייחס חשיבות מוגזמת לפרט מידע תמים שמוסר היוצר, כדאי שישים לב שברומן מצוטטות שורות מהשיר "יש לי דוד בנהלל" מאת אהרן זאב וציטוט מ"התרנגולים והשועל" של ביאליק, ושלו לא מוצא צורך להזכיר פרטים אלה בעמוד המקדים. אם כך, לבחירתו להזכיר את "הבְּרֵכָה" דווקא, ולא יצירות מצוטטות אחרות, יש משמעות. באופן דומה שלו "זוכר" לציין בעמוד המקדים שיש ברומן ציטוט משירה של קדיה מולודובסקי "על ראש ההר", אבל "שוכח" את ההתייחסות ברומן לשיר "פתחו את השער" של אותה משוררת, שיר עימו מנהלת היצירה דיאלוג משמעותי יותר.[3]
בפואמה "הבְּרֵכָה" של ביאליק מתוארת מערכת יחסים בין הבריכה, שנמצאת בעבי החורש, ובין אלון רם המצל עליה. הנה החלק הפותח את הפואמה:
אֲנִי יוֹדֵעַ יַעַר, וּבַיַּעַר
אֲנִי יוֹדֵעַ בְּרֵכָה צְנוּעָה אַחַת:
בַּעֲבִי הַחֹרֶשׁ, פְּרוּשָׁה מִן הָעוֹלָם,
בְּצֵל שֶׁל-אַלּוֹן רָם, בְּרוּךְ אוֹר וְלִמּוּד סַעַר,
לְבַדָּה תַּחֲלֹם לָהּ חֲלוֹם עוֹלָם הָפוּךְ
וְתַדְגֶּה לָהּ בַּחֲשָׁאִי אֶת-דְּגֵי זְהָבָהּ –
וְאֵין יוֹדֵעַ מַה-בִּלְבָבָהּ.
בַּבֹּקֶר,
בִּרְחֹץ הַשֶּׁמֶשׁ מַחְלְפוֹת גְּאוֹן הַיַּעַר
וְיָם שֶׁל-זֹהַר עַל תַּלְתַּלָּיו תִּשְׁפֹּךְ;
וְהוּא, הָאֵיתָן, מִשְׁטַח חֶרְמֵי זָהָב כֻּלּוֹ,
לִרְצוֹנוֹ, כְּשִׁמְשׁוֹן בִּידֵי דְלִילָה, עוֹמֵד נִלְכָּד,
מִתּוֹךְ שְׂחוֹק קַל וְאוֹר פְּנֵי אוֹהֵב מַרְגִּישׁ כֹּחוֹ,
בְּרֶשֶׁת פָּז שֶׁל-עַצְמוֹ, מְקַבֵּל אֲסוּרָיו בְּחִבָּה,
וּמֵרִים עַל רֹאשׁ נִזְרוֹ תַּחַת גְּבוּרוֹת שֶׁמֶשׁ,
כְּאוֹמֵר לָהּ: שִׁטְפִינִי, סַלְסְלִינִי אוֹ אִסְרִינִי
וַעֲשִׂי בִי מַה-שֶׁלִבֵּךְ חָפֵץ –
הַבְּרֵכָה בְּשָׁעָה זוֹ, אִם תִּזְכֶּה וְאִם לֹא-תִזְכֶּה
בְּקֶרֶן זָהָב אַחַת מִגָּבֹהַּ –
תִּתְעַלֵּף- לָהּ בְּצֵל מָגִנָּה רַב הַפֹּארוֹת,
מֵינִיקָה חֶרֶשׁ אֶת-שָׁרָשָיו וּמֵימֶיהָ יִשְׁלוּ;
כְּאִלּוּ שְׂמֵחָה הִיא בְחֶלְקָהּ דּוּמָם
שֶׁזָּכְתָה לִהְיוֹת רְאִי לַחֲסִין הַיַּעַר.
וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי חוֹלְמָה הִיא בַּסָּתֶר,
כִּי-לֹא רַק-צַלְמוֹ עִם יוֹנַקְתּוֹ בָּהּ –
אַךְ כֻּלּוֹ גָדֵל הוּא בְּתוֹכָהּ.
ברומן של שלו, מספרת רותה לורדה על הזוגיות עם איתן בעלה תוך ציטוט שורות מחלק זה של "הבְּרֵכָה" של ביאליק: "אני לא בטוחה שלזה בדיוק ביאליק התכוון אבל אצלנו 'היי לי' היה תעשי לי נעים וטוב, בנשמה ובלב ובגוף, היי לי, שטפיני, סלסליני או אסריני, ועשי בי מה שלבך חפץ. תראי שאת אוהבת אותי, שאת מבינה את האהבה שלי...". רותה מדברת על איתן, בעלה "הראשון", והקורא יכול לגלות שלא רק ציטוט מהפואמה יש ברומן, אלא שגם שמו ותיאורו של הגיבור נלקחו מהפואמה: על האלון המצל על הבריכה נאמר בפואמה: "והוא, האיתן, משטח חרמי זהב כולו...". האלון האיתן נצבע בזהב ע"י קרני השמש, וברומן, זהו איתן, בעלה של רותה, שצבע עורו זהוב. רותה מתארת אותו כ"קרן שמש מפזזת" (עמ' 77), ומספרת שנמשכה אליו מהרגע הראשון בגלל צבע עורו הזהוב. כך היא מתארת כיצד נראה לה בפעם הראשונה: "ואיתן? איתן בא לחתונה בחולצה לבנה... ובעור זהב, שהכה אותי בתדהמה וברצון כמעט נואש לגעת בו ולהרגיש אם הוא חם וחלק לא רק לעין אלא גם ליד..."(עמ' 119). התיאור הזה של עור הזהב של איתן, שהוא תיאור האלון האיתן המוזהב בקרני השמש ב"הבְּרֵכָה" של ביאליק, חוזר שוב ושוב ברומן: "והכי מצא חן בעיני העור שלו, שהיה לו גוון מיוחד, זהוב במקצת. המוח שיש לי מתחת לסרעפת תהה אם הוא זוהר בחושך והרגשתי שאני מסמיקה" (עמ' 102).
על הפעם הראשונה שלהם מספרת רותה:
"הוא אמר: רותה,
מה?
אני רוצה להגיד לך משהו.
וקירב את פניו עד שעור הזהב שלו קרן את חומו אל פני" (עמ' 246).[4] "עור של זהב היה לו אז, עור שזוהר בחשיכה" (עמ' 250) - ממשיכה רותה בתיאור. העור הקורן של איתן מתחבר גם לאישיותו הקורנת: "הוא כל כך קרן עד שאנשים נמשכו אליו כמו עשים לאש" (עמ' 89)[5] קרינת הזהב של איתן מתחברת מצד אחד לאלון האיתן הזהוב של ביאליק, ומצד שני למיתולוגיה היוונית כפי שאומרת רותה מפורשות: "בעלי הראשון היה הפרומיתאוס של משפחת תבורי" (עמ' 341).[6]
האסון של רותה ואיתן משנה את איתן: "עור הזהב שלו, משוש אצבעותיי ועיני, הלבין והועם והוצן" (עמ' 20), והיא מסבירה: "... יש אנשים שבגלל אסון או טראומה השער שלהם מלבין. אצל איתן זה היה העור" (עמ' 74). תהליך ההחלמה, שנים רבות אח"כ, אחרי מותו של סבא זאב, יבוא לידי ביטוי גם בעור: " הוא רזה, עוד מעט ישוב לחיטובו, יום אחד לקחתי אותו לבְּרֵכָה הכבר לא כל כך סודית של דוביק. התפשטנו זה מול זה. מזווית מסוימת של עין ושמש ראיתי שהזהיב קצת. זה טוב" (עמ' 368).
מצד אחד, העובדה ששמו של איתן ותיאורו נלקחים מהפואמה, לא אמורה לגרום לנו לחפש אנלוגיה מושלמת בין היצירות. לא יהיה נכון לחפש בכל פרט או רעיון ברומן, מקבילה או רמז ל"הבְּרֵכָה" של ביאליק, אבל מצד שני הפרטים הדומים בין היצירות, אינם רק מחווה לביאליק ולפואמה. אל ניפול בפח כאילו מדובר כאן ב"ציטוט כמה שורות" בלבד. שלו יוצר התכתבות שלמה עם "הבְּרֵכָה", דיאלוג מורכב שמנהל הרומן עם הפואמה של ביאליק והוא חלק ממהותו. הנה קשרים נוספים בין היצירות:
לקראת סוף הפואמה מדבר ביאליק על הדרך המובילה אל הבריכה:
וְשָׁם, בֵּין עֲצֵי-אֵל לֹא שָׁמְעוּ בַּת קוֹל קַרְדֹּם,
בִּשְׁבִיל יְדָעוֹ רַק הַזְּאֵב וְגִבּוֹר צַיִד,
מסתבר שגם את שמו של סבא זאב בוחר שלו בהשפעת "הבְּרֵכָה" של ביאליק,[7] ואל מול ה"שביל ידעו רק הזאב" מ"הבְּרֵכָה", הוא מספר ברומן על "הוואדי של סבא זאב", גם אם ברומן הוא לא השביל המוביל אל הבריכה. שמות של שני גיבורים מרכזיים ביצירה לקוחים מהפואמה המצוטטת ברומן ואם כך הדבר אינו מקרי, אלא מעשה מכוון של היוצר המוביל את קוראיו לקשר בין היצירות.
הנה התיאור הנהדר ברומן בו מתוארת הבריכה עם ביטויים מושאלים מהפואמה של ביאליק, הבריכה בצד השביל, שלכאורה אין ביניהם קשר: "תחילה טיילו איתו בסביבה הקרובה, אל בתות הפרג והחרצית שממזרח למושבה ואל כתמי הפשתה הורודה שמעבר לאבוקדו. אחר כך אל הברכה הנסתרת שמצפון לה, הברכה הצנועה, הפרושה מן העולם, שאליה הפליגו כחום יום קיץ ובה לימד אותה אחיה לשחות ולצלול כשהיה הוא נער והיא ילדה. וכשהחל הילד ללכת בבטחה לקחו אותו גם אל הוואדי של סבא זאב, כך קראו לוואדי שניצב בו החרוב הגדול שלו - החרוב הגדול של סבא, ליתר דיוק" (עמ' 15).
בזה השביל, שלפי ביאליק "ידעו רק הזאב וגיבור ציד", ילך ברומן סבא זאב, ואחרי מותו יעבור בו איתן גיבור הציד, כדי לצוד את הרוצח. כל פעולותיו של איתן ללכידת הרוצח הן שלמות של עבודת צייד, והשורש נזכר מפורשות: "כשישכב במסתור...הרובה בידו....והאיש שיבוא...לו הוא מחכה ואת נפשו צודה לקחתה...." (עמ' 25). עוד קודם לכן מתואר איתן ברומן כגיבור ציד, אבל בהקשר אחר: "איתן לא היה מהשורש הזה" - מספרת רותה - "יותר התאים לו מצודד, עם כל מי שצד ברשתו" (עמ' 73), ובהמשך: "איתן לקח עליו את ציד הלקוחות..." (עמ' 91) תיאור ציד זה של הלקוחות על ידי איתן, שמפורט שם ברומן, הוא בעיני מהתיאורים היפים ביצירה.
הזיקה בין הרומן ל"הבְּרֵכָה" של ביאליק מוצאת ביטויה גם ביכולת הצלילה המדהימה של רותה שנרכשת באותה בריכה צנועה הפרושה מן העולם וחוזרת ומופיעה לא רק בסיפור הפעם הראשונה עם איתן, אלא גם בתחילת הסיפור עם עופר. יכול להיות שאני קצת נסחף, לא נראה לי, אבל סיפורי הצלילה של רותה העלו בזכרוני מיידית את מחשבת הבריכה על בת המלכה הנמצאת במעמקיה:
הַבְּרֵכָה בְּשָׁעָה זוֹ, אִם תִּזְכֶּה וְאִם לֹא-תִזְכֶּה
בְּקֶרֶן כֶּסֶף קְלוּשָׁה מִגָּבֹהַּ –
תִּתְכַּנֵּס-לָהּ בְּצֵל מָגִנָּה רַב הַפֹּארוֹת,
וּמִשְׁנֶה דְמָמָה תִּדֹּם,
כְּאִלּוּ דְּמִי הַחֹרֶשׁ וְהַדְרַת סוֹדוֹ
נִכְפָּלִים שָׁם בִּרְאִי מֵימֶיהָ הַנִּרְדָּמִים
וּמִי יוֹדֵעַ, אוּלַי תַּחֲלֹם בַּמִּסְתָּרִים,
כִּי אַךְ לַשָּׁוְא יְשׁוֹטֵט, יֵתַע בֶּן-הַמֶּלֶךְ
וִיחַפֵּשׂ בְּיַעְרוֹת עַד, בְּצִיּוֹת חוֹל וּבְקַרְקַע יַמִּים
אֶת-בַּת הַמַּלְכָּה הָאֹבֶדֶת –
וְחֶמְדָּה גְנוּזָה זוֹ בְּזָהֳרָהּ הַגָּדוֹל
הֲלֹא הִיא כְמוּסָה פֹּה עִמָּהּ בְּמַעֲמַקֶּיהָ –
בְּלֵב הַבְּרֵכָה הַנִּרְדֶּמֶת.
שמות הגיבורים, תיאורם, הבריכה, השביל, הצלילה במעמקי הבריכה, כל הקשרים האלה כבר לא יכולים להיתפס כ"עוד מחוה" לפואמה. הפרטים הללו בונים קשר שמבליט עניין מרכזי ברומן והוא: "חידת שני העולמות".
הדובר ב"הבְּרֵכָה" מספר:
וּבְשִׁבְתִּי שָׁם עַל-שְׂפַת הַבְּרֵכָה, צוֹפֶה
בְּחִידַת שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, עוֹלָם תְּאוֹמִים,
מִבְּלִי לָדַעַת מִי מִשְּׁנֵיהֶם קוֹדֵם,
אל מול חידת שני העולמות של ביאליק ב"הבְּרֵכָה", עולם המציאות ועולם הדמיון, העולם שמעל המים והעולם שמשתקף בבריכה, מציג שלו ברומן גם הוא חידת שני עולמות: מיתוס "תולדות היישוב" אל מול המציאות האכזרית שבה נבנית חברה. גם כאן מדובר בעולם המציאות אל מול השתקפותו. הנושא הזה שעלה ביצירתו של שלו כבר מהרומן הראשון, "רומן רוסי", הופך ב"שתיים דובים" להיות העניין המרכזי ביצירה. מצד אחד האידיאלים הציוניים, החלוציים, הערכים של דור הבזלת הניאנדרטאלי שהקים את הישוב העברי בארץ, ומצד שני, הדברים שהוסתרו והודחקו: האכזריות, הפחדנות, והשתיקה של הרוב הדומם שאפשרה את המעשים הנוראיים ביותר בדיוק באותה חברה. מצד אחד עולם הסיפורים החיים על אותם אנשים ש"נטעו עצים וכרמים והקימו בתים" ש"מסופרים בפומבי בחגיגות העלייה על הקרקע" ו"התפרסמו בכל מיני מחקרים וספרים" (עמ' 54) ומצד שני עולם שמתקיים בסיפורים המודחקים ה"רוחשים מתחת לאדמה" על "בן המושבה שעינו נעקרה" או "בן הרב ואשת השכן" שהדחקתם מסתירה את האמת על מה שקרה באותה חברה. זהו כפל העולמות שמתקיים אצל רותה בין "הסיפור" ל"כתיבה": מצד אחד העולם המשתקף במה שרותה מספרת על משפחתה לורדה החוקרת את "תולדות היישוב", ומצד שני העולם של אותם אנשים כפי שנחשף בכתיבתה של רותה את קורות משפחתה.
כפל עולמות ברומן מתקיים גם בין עולם סיפורי הילדים התמימים שכותבת רותה, לעולם המציאות של המבוגרים עליו מספרת רותה. בכתיבתה של רותה את סיפורי הילדים על "השור האדיר העגלה והתות" ו"האדם הקדמון והאש" היא ממציאה לנטע עולם קסום ותמים שמאפשר בריחה מעולם המציאות האכזרית. סיפור הילדים האחרון שכותבת רותה, הסיפור על "נטע ומלכמוות" הוא הסיפור שלאחר מות התמימות, ההפרדה בין העולמות לא אפשרית עוד ורק לשון סיפור הילדים מתקיימת אבל המציאות שברקע התוכן המסופר, נוראה, וכואבת.
ועוד כפל עולמות מתקיים אצל רותה. הצלילה אל העולם שמתחת למים, הבריחה מהמציאות, אל מול העליה אל מעל לפני המים וההתמודדות עם המציאות האכזרית. כך זה נשמע מפיה של רותה: "זה לא קרה תיכף בהתחלה.....רק אחר כך כשהטביל את נייר הצילום בנוזלים שלו...וגוף קטן ומוצק של ילד בן שש...הנה אתה נטע. ...הוא הביט בי מן המצולה הקטנה ואני- אלופת הצלילה, לא רק ארבע דקות, כבר ארבע שנים תחת המים - לא משיתיהו" (עמ' 305). הנה שני העולמות והאירוניה המרה בפער שביניהם: הלשון המקראית שולחת אותנו לסיפור בת פרעה שמשתה מן המים, הצילה, את משה, ומנגד עולם המציאות של רותה שלא יכולה להחזיר את בנה מהשאול.[8] את הרגע הזה, כשנטע נשאר מתחת למים והיא מתמודדת עם המציאות האכזרית שהדחיקה בחלקה, מתארת רותה כעלייה מעל לפני המים, כשהפעם זו היא שנאחזת בעופר שיציל אותה: "נאחזתי בו כטובעת, לא רק כגלגל או כמשענת, אלא כיצור חי, חם, נושם, מזרים כוחות ודם" (שם).
"חידת שני העולמות" אצל ביאליק, תופסת מקום מרכזי ברומן של שלו, רק חלק מהעניין הוצג כאן, כשהתמקדתי בדמות המרכזית של רותה, אבל גם דמויות אחרות ברומן חיות ב"כפל עולמות", אלא שבגלל ההערות הבאות אין צורך שארחיב כאן, רק אציע להיזכר בפער בין סבא זאב של הרטיה השחורה לעומת סבא זאב של הרטיות הרקומות.
הערה שלישית: על הפער בין סיפור ושיר ובין המציאות.
שני שירי ילדים של קדיה מולודובסקי נזכרים ברומן. רותה מצטטת מתוך "פתחו את השער" והרוצח מצטט מתוך "על ראש ההר". בשני המקרים, בשונה מהציטוטים מביאליק, נעשה בטקסט שינוי. שירי הילדים של קדיה מולודובסקי הם שירים קלילים, שמחים ובאופן טבעי כשירי ילדים, יש פער בינם ובין המציאות. ברומן של שלו הם מובאים תוך שינוי שמעמיד את אכזריותה של המציאות אל מול העולם הילדי התמים. רותה מסכמת את המציאות של "תולדות היישוב" ואומרת: "זה בראש ובראשונה אהבות ושנאות ולידות ומיתות ונקמות ומשפחות". כאן היא עוברת לצטט מתוך "פתחו את השער": "אבא ואמא ואח ואחות, וחתן וכלה, ונכדים ונינים" והנה השינוי: "ולא בשרשרת זהב, אלא בעגלה של עץ, עם רובה ופרה ועץ ואישה, זה מה שעשה את התולדות בכל מקום וזה מה שעשה אותן פה" (עמ' 39). בשירי הילדים תלווה את המשפחה שרשרת זהב, אך במציאות הכואבת יהיה נוכח במקומה במקום הראשון הרובה.
גם הרוצח, מסתבר, לא רק מקפיד על עברית מושלמת, אלא אף זוכר בע"פ שורות משירי ילדים שהקריא לבנו[9], וכך הוא מדקלם לקרבנו לפני חיסולו:
"יצאו לטייל בשעה מוצלחה,
פרץ וזרח - שלום וברכה.
למעלה בהר, למטה בגיא,
ולפתע: עמוד! מה קרה רבותי?
קרה, הוי קרה, מן פלא, מן נס:
קרה שבדרך יש פגר של עז."
גם מי שלא זכה בילדותו ליהנות משיריה הנהדרים של קדיה מולודובסקי מבין מייד שהשורה האחרונה בדקלום איננה זו שבשיר המקורי. בשיר נאמר: "קרה שבדרך עומדת לה עז" והשינוי בפי הרוצח ממחיש את הפער בין העולם שבשיר הילדים ובין המציאות האכזרית.
הפער בין המציאות שהיינו רוצים שתהיה, זו שעליה אנו מגדלים את ילדינו ולעיתים אף נדמה לנו שהיא אכן קיימת, ובין המציאות האכזרית כפי שהיא, היא עניין מרכזי ב"שתיים דובים", כמו גם ביצירות קודמות של שלו. הפער בין שירי הילדים של קדיה מולודובסקי ובין המציאות, הוא הפער בין המיתוס של "תולדות הישוב" שורדה החוקרת מחפשת ובין מה שרותה יודעת, הוא הפער בין סיפורי הילדים שכותבת רותה שמשולבים ברומן ובין מציאות חייהם של סבא זאב, רותה או נטע והוא הפער בין מה שרותה מספרת על תולדות היישוב ובין מה שהיא כותבת עליהם.
וכאן, כשאנו דנים בפער שבין סיפורי הילדים ובין המציאות, הגיע הזמן לחשוף את הדוב החסר, זה שכבר בהערה הראשונה הבטחנו לדבר עליו בהמשך: "אז הנה אנחנו, אנחנו שנינו, יש ספר כזה" מספר הרוצח לקרבנו, והוא מתכוון לספרו של א.א. מילן "אנחנו שנינו". כך הגענו לעוד דוב אחד בסידרת הדובים שברומן: פו הדוב. שמרתי לכאן את חשיפתו של הדוב שבאמצעותו מציג שלו את הפער בין שני העולמות במלוא כאבו, הפער בין פו הדוב עליו גדלים הילדים ובין "שתיים דובים" שבמקרא, ברומן, ובחיים. האירוניה נוראה עוד יותר, כשחושבים שמי זה שמזכיר ברומן את ספר הילדים הזה הוא הרוצח והוא מזכיר זאת בדיאלוג עם קרבנו....
ייתכן שאני מפריז, אבל עולה בי החשד ששלו בוחר דווקא בשיריה של מולודובסקי, לא רק בגלל שגדל עליהם, הוא גדל גם על שירים מאת משוררי ילדים אחרים, אלא גם בגלל שהוא יודע שהיא עצמה הוטרדה מהפער הזה שבין שיריה ובין המציאות ואף כתבה על כך. אולי מאותה הסיבה, הבחירה שלו ב-א.א. מילן, שחיבר מצד אחד את עלילות פו הדוב ומצד שני כתב על חוויותיו הקשות ממלחמת העולם הראשונה, ואין לי כמעט ספק שאפילו האזכור של קיפלינג ברומן (עמ' 199-198) נובע מאותו עניין: הפער בין סיפורי הילדים התמימים והמופלאים שכתב, אל מול מציאות חייו בה נכתבו חלק מסיפורים אלה לביתו הבכורה שנפטרה, בדיוק כפי שרותה כותבת את סיפור הילדים "נטע ומלכמוות" לנטע בנה, לאחר מותו.
הערה רביעית: ר' יוחנן וריש לקיש - עוד מבט על הקשר בין המדרש לרומן.
שלו שולח את הקורא לשים לב לדמיון בין סיפור היכרותם של איתן ורותה לסיפורם של ר' יוחנן וריש לקיש באמצעות התיקון שמתקנת רותה את איתן: "אתה צודק עם הזן של הרימון, אמרתי לו, אבל לא רימון פתוח בצלחת לבנה אלא גרגירי רימון בכוס של כסף, ולא בשמש אלא בין שמש וצל" (עמ' 89). שלו שאולי חושש שהקורא יחמיץ את הקשר בין הסיפורים, מפתח את הדיאלוג בין איתן לרותה:
"מה שתגידי, הוא אמר. זאת את שיודעת. אני אהיה יפה ואשתוק.
צחקתי: אתה פשוט לא מבין על היופי של מי אני מדברת, בור ועם הארץ שכמוך" (שם).[10]
איתן ה"בור ועם הארץ" לא יודע שהיא מתכוונת לתיאור יופיו של ר' יוחנן כפי שהוא נזכר בתלמוד והנה תרגומו מהמקור הארמי[11]:
מי שרוצה לראות את יופיו של רבי יוחנן, יביא כוס של כסף שעלתה מן האש, ימלא אותה בגרעיני רימון אדומים, יעטר אותו בורד אדום, וישים אותו בין השמש לצל. האור שיוצא ממנו – הוא מעין יופיו של רבי יוחנן.
על ר' יוחנן זה מסופר כיצד כשטבל בירדן ראה אותו ריש לקיש, התלהב מיופיו ובדיאלוג שהתפתח ביניהם הציע ר' יוחנן לריש לקיש את אחותו שלדבריו הייתה יפה ממנו.[12] ההקבלה לסיפורנו ברורה כשמש: דוביק הטובל בבריכה מתלהב מאיתן ומציע לו את אחותו שצוללת טוב ממנו, אבל גם כאן יש היפוך בין הסיפורים, בין הדמויות, כי בעוד שבתלמוד, היפה, ר' יוחנן, הוא המציע את אחותו, בסיפור של שלו איתן הוא היפה ודוביק הוא זה שמציע את אחותו.
כמו דוביק ורותה גם ר' יוחנן גודל כילד ע"י סבו כי נתייתם מהוריו, וכמו רותה ואיתן היה הוא הורה שכול, אבל לא נראה לי שזו הסיבה המרכזית לאזכורו ברומן של שלו. נראה לי, ששלו משבץ ב"שתיים דובים" את הסיפור התלמודי על ר' יוחנן בעיקר בגלל סיפור התנהגותו כלפי ריש לקיש אחרי שזה נשא את אחותו לאישה. כשריש לקיש נפל למשכב עקב עימות ביניהם, התעלם ר' יוחנן מתחנוני אשת ריש לקיש, תחנונים של אחותו, שיחוס על ריש לקיש, ולא ויתר על כבודו עד שבסופו של דבר ריש לקיש, גיסו, מת. אינני צריך לפרט את ההקבלה בין התנהגותו לזו של סבא זאב כלפי אשתו.
אם כך, בכל סיפור חייו של ר' יוחנן יש הקבלות לסיפורי דמויות ברומן של שלו, זה המניע כנראה לשילוב הרמזים לסיפור חייו ברומן "שתיים דובים", ואת זאת באתי להוסיף על דבריה החכמים של חיותה דויטש, שהרבה לפני עמדה על הזיקה בין הרומן למדרש. האם ייתכן אף ששלו קישר את ר' יוחנן לרומן בגלל שר' יוחנן הוא המביא בתלמוד את דברי ר' מאיר ש"כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע, לא גירה דובים לתינוקות"? אולי.
הערה חמישית: הזיקה בין המקרא לרומן, הפער בין סיפור למציאות.
הזיקה בין מרבית ספריו של שלו למקרא מוכרת וברורה. ב"שתיים דובים" היא חזקה יותר, כשההצדקה לכך הוא בהיות המספרת מורה לתנ"ך, שחיה ונושמת את המציאות דרך התנ"ך, שהוא עולמה. פעולת הנקמה של איתן בעיני רותה היא פעולת דויד הנוקם בנבל כשהיא מאלה שהושארו, כמו אצל דויד, על הכלים (עמ' 13). במצבה לאחר אובדן בנה היא מזהה את זה של נעמי: "העוד לי בנים במעי?" (עמ' 14), וכשהיא מדברת על "אישי, בעלי הראשון..." היא שולחת אותנו להושע (עמ' 20). התעוררותו של איתן מזכירה לרותה את חזון העצמות היבשות של יחזקאל: "פחו בעצמותינו היבשות" (עמ' 21) ולשון התיאור של סבתא רות סביבה חסידות יהלכון (עמ' 45) מקורו בתהילים ק"ד: "שם אניות יהלכון".
כשהרב נתן אומר לאחר מות בנו "אני הולך אליו והוא לא ישוב אלי" הוא מצטט בזאת את דויד במות בנו מבת שבע (עמ' 66), תיאור האנשים שאת ליבם איתן שבה "כולם נרצעו למזוזה שלו" (עמ' 73) לקוח מדיני העבד בספר שמות פרק כ"א, ובית תבורי נפל לרגליו של איתן כמו אצל דוד כשנכנס לבית שאול (עמ' 76). תיאור הפעם הראשונה של רותה ואיתן "והיו לבשר אחד" (עמ' 75) מקורו בבראשית פרק ב', וזכרונה של רותה על פעם אחרת: "שמאלו תחת ראשי וימינו תחבקני" (עמ' 87) לקוח משיר השירים. הדוגמאות הן רבות ואין צורך לפרט את כולן כדי להגיע לרעיון העיקרי שיוסבר להלן.
הזיקה לסיפור המקראי ברומן זה משרתת בעיקר את הצגת הפער שבין סיפור למציאות. הפער בין הסוף הטוב, ההתערבות הניסית, האלוהית, שמביאה להצלה בחלק ניכר מסיפורי המקרא, ובין המציאות האמיתית, זו שאין בה צדק ואין בה הצלה מפני האכזריות האנושית או המקריות בעולמנו. הרב אליהו נתן, שבנו נחום עולה לארץ, מתואר כיעקב השולח את יוסף, אלא שבנו, נחום נתן, אכן ייפגע ע"י "אחיו" החדשים במושבה. הוא, האב, בוכה ויוצא מהחדר כיוסף במפגש עם בנימין (עמ' 61), אלא שבעוד שבסיפור המקראי הבכי של יוסף הוא על שמחת הגילוי של אחיו, אצל הרב נתן זהו בכי של דאגה, שבהמשך תתגלה כנכונה ומנבאת את אסונו הגדול, אובדן הבן. כשנחום נתן נרצח, כותב אביו: "טרף טורף בני" (עמ' 61) כי עכשיו הוא יעקב שמאבד את יוסף, אלא שבניגוד לסיפור במקרא בו מחכה ליעקב סוף שמח, עת יתברר, שיוסף לא רק שלא טרף טורף, אלא הוא המשנה למלך מצריים, לרב אליהו נתן מחכה המציאות הנוראה של אובדן בנו. הגורל האכזר שבמציאות בניית היישוב שונה מסיפורי ההפי-אנד של ספר בראשית, בדיוק כפי שהוא שונה משירי הילדים של קדיה מולודובסקי.
כאמור, הקונוטאציות והציטטות מהתנ"ך ברומן זה משמשות רוב הזמן להמחשת פער זה שבין סיפור ומציאות, ואסתפק בשתיים שלוש דוגמאות נוספות בלבד: כשאליהו נתן יאמר "הכר נא" (עמ' 62) ויזהה את המגפיים שעשה לבנו, יהיה זה כבר אחרי קבורת בנו, והאירוניה תמשיך כשזאב אומר לשכנו "על פי שניים עדים יקום דבר" (עמ' 58) כשהוא מצטט את דרישת החוק של ספר דברים (פרק י"ט פס' 15), אלא שברומן העדות של השניים היא עדות של "עדים זוממים" אליה מתייחס המחוקק בכתוב בחמשת הפסוקים הבאים (י"ט 21-16), והוא דורש "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו". גם ההקבלה בין סיפור מותו של אליהו נתן למות יוסף ממחיש את הפער: אומנם שניהם מתו בניכר ובדומה ליוסף שביקש: "והעליתם את עצמותי מזה" מביע אליהו נתן את רצונו להיקבר בארץ ישראל, אלא שבעוד שיוסף במקרא זוכה לכך, במקרה של אליהו נתן: "לא היה מי שזכר...ולא מי שישלם..." (עמ' 69).
__________________________________________________
[1] ראו מאמרה המעולה של חיותה דויטש, "שתיים דובים": מאיר שלו מענג את השפה, באתר nrg, 24 ביולי 2013
[2] פרופסור יאיר זקוביץ' הרחיב והעמיק רבות בעניין האפשרויות השונות של קריאת סיפור אלישע והנערים במאמרו המרתק: "עלה קרח עלה קרח" – מעגלי פרשנות בסיפור המקראי", מחקרי ירושלים בספרות עברית, ח, ירושלים. תשמ"ה.
[3] אגב, משחק גילוי וכיסוי שכזה התרחש גם ב"יונה ונער". שם נכתב ש"בספר מופיע בית מהשיר 'לבדך' של נתן אלתרמן", בשעה שהזיקה בין הרומן ליצירת אלתרמן עמוקה בהרבה, כשהרומן "יונה ונער" מתכתב לא רק עם "כוכבים בחוץ" בו מופיע השיר "לבדך", אלא גם עם "עיר היונה" של אלתרמן, והוא עושה זאת לא רק בשם הרומן, שצליליו דומים לשם יצירתו של אלתרמן, אלא בכל עלילתו, אך כדי להראות כל זאת נצטרך למאמר אחר.
[4] הקונוטאציה למשה, עליו נאמר (שמות ל"ד 29) ש"קרן עור פניו" מעצימה את התיאור הזה של עורו המוזהב של איתן.
[5] אומנם רותה אומרת "ולהבדיל מהעשים המסכנים האלה, באש הטובה שלו אף אחד לא נשרף" (עמ' 89), אבל הקורא לא יכול שלא להיזכר בדאדלוס ואיקרוס ולקשר זאת לסיפור מות הבן של איתן ורותה.
[6] בחלק מהציורים והפסלים של פרומיתאוס גוון עורו מוזהב. היזכרו, למשל, בפסל פרומיתאוס המוזהב שבמרכז רוקפלר.
איתן הוא הפרומיתאוס של משפחת תבורי, בכך שהוא מביא את הגחלים לתנורים הביתיים ומצית בם את האש. את ההנגדה בין דמותו האותנטית של איתן לדמות הרוצח של סבא זאב, יציג שלו ע"י ההנגדה בין איתן-פרומיתאוס שעורו זהוב והוא מצית אש ובין הרוצח ששוכח בזירת הרצח מצת מוזהב. אגב, אחד המותגים המפורסמים של מצתים הוא חברת המצתים "פרומיתאוס".
[7] הסיבה הנזכרת ברומן מפורשות לשמו של סבא זאב היא שאבא של זאב בחר בשם בגלל ש"גמרנו עם כל היענק'ל והשמר'ל והמוט'ל...מעכשיו יהיו פה דובים וזאבים ואריות" (עמ' 38).
[8] אני בטוח שאינני היחיד שמתעוררת בו בנקודה זו האסוסיאציה לסיפורים המיתולוגיים על פרספונה, אורפאוס אדוניס ואחרים, ומסתבר שלא רק למדרש שלחו אותנו גרעיני הרימון שברומן....
[9] ככה זה כשדמותו של רוצח נבנית בדמיונה של מורה לתנ"ך....
[10] כבר הפניתי קודם למאמרה המהנה של ד"ר חיותה דויטש ששמחה לגלות ששלו מתחיל להתחבר ביצירתו גם לעולם המדרש, והקורא ימצא בדבריה את הקשר בין הרומן לסיפור התלמודי על ר' יוחנן וריש לקיש.
[11] לשון המקור במסכת בבא מציעא דף פד עמ' א': האי מאן דבעי מחזי שופריה דרבי יוחנן נייתי כסא דכספא מבי סלקי ונמלייה פרצידיא דרומנא סומקא ונהדר ליה כלילא דוורדא סומקא לפומיה ונותביה בין שמשא לטולא ההוא זהרורי מעין שופריה דר' יוחנן.
[12] בבא מציעא פ"ד עמ' א : יומא חד הוה קא סחי ר' יוחנן בירדנא חזייה ריש לקיש ושוור לירדנא אבתריה אמר ליה חילך לאורייתא אמר ליה שופרך לנשי א"ל אי הדרת בך יהיבנא לך אחותי דשפירא מינאי קביל עליה בעי למיהדר לאתויי מאניה ולא מצי הדר אקרייה ואתנייה ושוייה גברא רבא יומא חד הוו מפלגי בי מדרשא הסייף והסכין והפגיון והרומח ומגל יד ומגל קציר מאימתי מקבלין טומאה משעת גמר מלאכתן ומאימתי גמר מלאכתן רבי יוחנן אמר משיצרפם בכבשן ריש לקיש אמר משיצחצחן במים א"ל לסטאה בלסטיותיה ידע אמר ליה ומאי אהנת לי התם רבי קרו לי הכא רבי קרו לי אמר ליה אהנאי לך דאקרבינך תחת כנפי השכינה חלש דעתיה דרבי יוחנן חלש ריש לקיש אתאי אחתיה קא בכיא אמרה ליה עשה בשביל בני אמר לה (ירמיהו מט, יא) עזבה יתומיך אני אחיה עשה בשביל אלמנותי אמר לה (ירמיהו מט, יא) ואלמנותיך עלי תבטחו נח נפשיה דר' שמעון בן לקיש והוה קא מצטער ר' יוחנן בתריה טובא אמרו רבנן מאן ליזיל ליתביה לדעתיה ניזיל רבי אלעזר בן פדת דמחדדין שמעתתיה אזל יתיב קמיה כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה תניא דמסייעא לך אמר את כבר לקישא בר לקישא כי הוה אמינא מילתא הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא ומפריקנא ליה עשרין וארבעה פרוקי וממילא רווחא שמעתא ואת אמרת תניא דמסייע לך אטו לא ידענא דשפיר קאמינא הוה קא אזיל וקרע מאניה וקא בכי ואמר היכא את בר לקישא היכא את בר לקישא והוה קא צוח עד דשף דעתיה [מיניה] בעו רבנן רחמי עליה ונח נפשיה