מאת: אברהם כהנא
* המאמר פורסם לראשונה ב"על הפרק", כתב עת למורים לתנ"ך, גיליון 10, 1995.
כותרת הספר "כימים אחדים" רומזת לאנלוגיה אירונית בין סיפור יעקב המקראי וסיפורו של יעקב שיינפלד, אחד מגיבורי הרומן של מאיר שלו, אך לא רק לכך. שיינפלד עצמו מעיד בלשונו השבורה: "לעבוד בשביל האהבה כל היעקבים יודעים. שנים זה כמו כמה ימים אחדים בעינינו" (עמ' 214).
מי הם ה"יעקבים"? לכאורה, שבט גברי מיוחד, או כדברי שיינפלד ליהודית: "ככה זה אצלנו היעקבים. אני לא גלוברמן ואני לא רבינוביץ', ואני לא אף אחד. אבל שבע שנים בשבילי זה כמו כמה ימים אחדים לחכות" (עמ' 158). בהזדמנות אחרת אומר הוא לזיידה: "אצלנו בכל דור ודור יש יעקב שיינפלד במשפחה. השיינפלד נשאר והיעקבים מתחלפים" (עמ' 70. ההדגשות שלי – א.כ.).
אך כבר בתחילת הרומן רומז שיינפלד ששבט ה"יעקבים" כולל את כל המין הגברי: "בשביל מה כולנו בני ישראל, הבנים של יעקב אבינו? בשביל שנלמד כולנו מהאהבה שלו" (עמ' 47). ואכן, לא רק שיינפלד הוא "יעקב". שלושת האבות של זיידה הם "יעקב": כולם מחזרים וממתינים שנים לאהובתם, יהודית-רחל. משה בשתיקה (כבד-פה?), גלוברמן הסוחר – בשתייה ומתנות קטנות, ושיינפלד במחוות גדולות.
ולא רק ביחס ליהודית-רחל, ולא רק שלושת האבות הם "יעקבים". עוד עם טוניה, בהרימו את הסלע, מזכיר משה רבינוביץ' את יעקב שגולל את האבן מעל-פי הבאר, ומנגד צולעים כיעקב כל גברתני המושבות, אלא שאצלם זו תוצאה של כישלונותיהם בהזזת הסלע. כיעקב אביהם המקראי, שהיה רועה, עוברים כמעט כל הגברים "בשביל החלב של הרומאן", החל מרבינוביץ' מגדל הפרות, דרך גלוברמן הסוחר בהן, ועד עודד הנוהג במְכָלית החלב. אפילו מנחם, שמגדל חרובים, יש לו "עדר" המונה כמה עצים "פרים" וכמה עצים "פרות"...
כשם שלא רק שיינפלד הוא יעקב, לא רק יהודית היא "רחל": רבקה אשת יעקב (שיינפלד) אינה אלא "רחל" של פאפיש הכפר. כשנדמה לקורא שאת שירו של ביאליק "לא ידע איש מי היא" שר יעקב באהבתו ליהודית-רחל, הוא מופתע על-ידי המספר המגלה לו, שפאפיש הכפר שר את שירו לרבקה.
התפתחות מעניינת ברומן היא שלא רק הגברים הם בני יעקב, אלא גם כל הנשים מחכות כיעקב "כימים אחדים". גילוי הצמה, למשל, מלמד שבמשך כל אותן השנים שחיכה יעקב ליהודית, חיכתה יהודית למשה. רבקה מחכה כל הזמן ליעקב שיינפלד, ולבסוף מצליחה להחזירו אליה, ואם בתחילת הרומן היה נדמה שזיידה מחכה לנעמי, הרי שלבסוף מסתבר שגם נעמי היא "יעקב", המחכה לזיידה המספר. ומכיוון שבבנה של יהודית עסקינן – אף פעם לא נדע אם עלה בידה, היינו: אם התחלף צבע עיניו של זיידה כמקובל אצל הנשים (!) לבית גלוברמן, אם לאו. "העיניים שלך נהייו כחולות, זיידה – אמרה נעמי – תפתח אותן ותראה בעצמך." הצעת נעמי אינה זוכה למענה. בין אם צדקה ובין אם לא, מסתבר שלא זו בלבד שכל הגברים ברומן הם "יעקב" וכל הנשים "רחל", אלא שגם מול כל "יעקובי" ישנה "יעקובה".
לא, אין זה רומן של "ואריאציות על פרשת יעקב" בלבד. הרומן גדוש בקונוטציות לסיפורים רבים במקרא. הוא פותח בפרשת גן העדן של משה רבינוביץ', אשר בגילוי המין, תרתי משמע, הביא על עצמו את סילוקו מהמטבח, הוא גן העדן, כשאת להט החרב המתהפכת שבמקרא מחליפה מחבת שחורה המתהפכת בידה של שפחה גברתנית (הצירוף "שפחה גברתנית" אינו מקרי, כפי שיסתבר בהמשך הרומן).
הנחש שמכיש את יעקב אולי איננו הנחש הקדמון, אך אין ספק שהוא מצאצאיו הקרובים, שהרי נתקיים בו "הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב" (בראשית ג' 15). הצירוף "שלושת האבות" (של זיידה) מחליף את שלושת האבות אברהם, יצחק ויעקב. האימהות המקראיות אף הן כאן: רבקה יודעת העתיד (עמ' 118) היא גם לאה, כי יעקב בעלה אוהב אחרת (עמ' 218), ויהודית מוצגת על-ידי הסופר כרחל גם באמצעות תיאור מטונימי (מגוריה ברפת) וגם על-ידי אנלוגיה ברורה לעגלה רחל.
האנלוגיה בין יהודית לעגלה רחל מעוררת קונוטציה נוספת – לשרה אמנו. עקרותה של שרה הביאה את חז"ל לומר ש"איילונית הייתה", והיו אף שהרחיבו ואמרו ש"אברהם ושרה טומטומין היו" (יבמות, דף ס"ד). רחל העגלה היא איילונית. במחשבתו של גלוברמן היא "פרה עקרה" (עמ' 212) , ובלשונו של בלוך: "דאס איז א טומטום". בסמיכות לחוות דעתו של בלוך על העגלה, מביעה אשתו את דעתה על אורח חייה של יהודית: "זה לא טוב, יהודית, את כבר לא נערה צעירה. כמה זמן עוד תגורי לבד ברפת?... והלב, יהודית? והרחם? מה יהיה עליהם?" תשובתה של יהודית: "א נפקא מינה, הלב כבר ריק, והרחם כבר התרגל" מסבירה את הדחקת המיניות לא רק אצלה, אלא גם אצל רבינוביץ'. גם יהודית וגם משה רבינוביץ', כל אחד עקב האסון הפרטי שלו, טומטומין כאברהם ושרה.
קין מופיע ברומן בדמות האקליפטוס הרוצח, שנגזר עליו לא למות ולא לחיות, כשגלוברמן, הנוגח את העץ בפגוש דרך קבע, מסמן ב"מצחו" אות קין. דינה, אשתו הבוגדנית של עודד, היא דינה בת יעקב המקראית (שוב, לפי מדרשי חז"ל!). גלוברמן הוא גם עכן, ששלח את ידו בביזת מלחמת העולם. שמשון המקראי מופיע הן בדמות שמשון בלוך והן בדמות רבינוביץ', אשר מחלפות ראשו מזכירות לא רק את שערות שמשון, שבלעדיהן סר כוחו, אלא גם את יפי שערו של אבשלום, אשר רבינוביץ' – כמוהו – עושה לו יד: הסלע והאקליפטוס הכרות (עמ' 223).
חניתו של שאול המושלכת פעמיים מוחלפת אצל שלו בקלשון (עמ' 241), ויהודית-רחל היא גם בת-שבע או כבשת הרש בפיו של שיינפלד בדברו אל גלוברמן (עמ' 200), כשהעלילה מתרחשת בכפר דוד. אליהו מוזכר (עמ' 236), יונה והדג (עמ' 200), האתון החכמה, היונים והעורבים כמבשרים לאורך הרומן ולבסוף אפילו המשיח, או כדברי הרב בחתונת יעקב שיינפלד (עמ' 320), לפחות חמורו...
לא רק בתוכן, אלא גם במבנה הרומן, עושה שלו שימוש בדגם עממי נפוץ במקרא: מבנה מדורג של "שלושה וארבעה". הרומן מחולק לשלוש ארוחות אותן עורך שיינפלד לזיידה, וארוחה רביעית שמכין זיידה (על-פי הנחיות) לאחר מותו של יעקב. דגם "שלושה וארבעה" המקראי חוזר ברומן גם לגבי שאלת האבות של זיידה – "שלושת האבות" או אולי אפשרות רביעית, וגם בעניין השילוש הארס-פואטי: השחזור, הדמיון והבדיה, כשמעליהם הרביעי – הזיכרון.
השימוש בדגם "שלושה וארבעה" הוא חלק משימוש ב"תבנית המִספֹר העולה": שש כלות לאִמו של רבינוביץ', וטוניה, השביעית, מעל כולן; שש נשים בעולם כולו מסוגלות להעניק את האהבה על-פי שיינפלד, ויהודית היא "האישה השביעית", השונה מכולן. שיינפלד אומר: "ופעם אני גם שאלתי אותה, תגידי לי, יהודית, כמה זה שלוש ועוד ארבע, רק בשביל לראות את השבע על הפה שלה, אבל היא בוודאי חשבה שאני משוגע" (עמ' 27).
המספרים הטיפולוגיים העממיים (3, 7), המצויים תדיר גם במקרא, שולטים ברומן, במיוחד המספר שלוש: שלושה אבות לזיידה, שלושה ימים כרת רבינוביץ' את העץ, שלוש מחבתות זוהרות כשלוש שמשות ישמשו את יעקב ואישוע בבישול, שלוש פעמים קראה יהודית ליעקב בשמו, שלוש שנים שהה בעלה בחו"ל, האלרגיה תוקפת את מנחם בשנה השלישית, רחל נלקחת ביום שלישי, "צרות באות בשלישיות" – מצוטט הפתגם העממי, שלושת האחים לולי, אילולי ואלמלי ושלושת האחים הגורל, המזל והמקרה. המטפחת של יהודית נמצאת ליד העץ השלישי בשורה השלישית ועוד ועוד.
מכיוון שלאורך הרומן שולט המספר שלוש, ומבנהו הוא "שלושה וארבעה", ידובר בארוחה הרביעית על ארבעה מחולות, שכולם מורכבים מארבע תנועות, ארבעה (נערה + שלושה) מנגנים בפנסיון, ארבעה בחורים האוחזים בארבעה מוטות מחתנים את יעקב, ארבעה ימים שוהה זיידה בירושלים אצל נעמי, ו"אחת שתיים שלוש ארבע הסיפור משער לו קווים של סיבה".
ואם בסיבות עסקינן – משבץ שלו בסיפורו, בניגוד להכחשת זיידה המספר, סיפורים אטיולוגיים/אטימולוגיים (=מדרשי שם), וחלק מהדמויות נקראות על שם סופן. כך למשל יעקובי, אשר נפגע בעקבו על-ידי הנחש, או הסיפור הנפלא על בת שבע ומנחם. היא נקראה בשמה על שום שישבה עליו שבעה, והוא – על שום שהלך לנחמה...
ובכן, האם ב"כימים אחדים" יוצר שלו מעין "תנ"ך עכשיו"? תשובתי לכך מורכבת משלושה או ארבעה חלקים:
א. במקביל לכל המובאות והקונוטציות המקראיות, מצויות ברומן רמיזות גם לברית החדשה: לידת זיידה ברפת (הבשורה על-פי לוקס, פרק ב') ותיאורו כבן אלמוות; מול אפשרות "שלושת האבות" מוצגת גם האפשרות של לידה מרוח הקודש; "הכפר של מנחם" רומז אולי לכפר נחום (מתי ד', מרכוס ב', לוקס ד', אך במיוחד יוחנן ב'); הארוחה הרביעית היא "הסעודה האחרונה" ומעל לכל: סלוואטורה-יהושע-אישוע-ישו, שעושה את כל הנִסים שעשו קודמיו, ויותר.
ב. יש ברומן רמזים ברורים לא רק לתנ"ך ולברית החדשה, אלא גם לסיפורי עם, מיתולוגיות ויצירות אחרות: אלף קנריות צהובות ברומן של שלו מהוות חלופה אירונית מרה לאלף הסרטים הצהובים שבסיפור/שיר העם, יעקב שיינפלד מחכה כאסטראגון אצל בקט (עמ' 235-234), העורבים כמבשרים מגיעים מהדרמה היוונית ויהודית-רחל היא איאו ההופכת לעגלה בעלת קרניים ב"פרומיתאוס הכבול".
ג. לא ניתן לטעות: עולמו של המְחבר, כעולמו של זיידה המְספר, הוא עולם כאוטי ללא אל. תוהו ובוהו, תהום השערות, רוח ניחוש – ומעל לכול מרחף המְספר. המוטו של גלוברמן, החוזר ברומן לפחות ארבע פעמים, הוא נקודת המוצא של הרומן: "א מענטש טראכט און גאט לאכט – האדם מתכן תכניות ואלהים צוחק".
האמונה של גלוברמן היא פרדוקסלית, ותואמת את האירוניה שבשמו. זו האמונה של קהלת: "בסוף תמיד יש מי שבא ויש מי שהולך ויש מי שמת ויש מי שנשאר". בדומה, נשמעים גם מגרונו של רבינוביץ' דברי קהלת: "המים ההם, שהטביעו את טוניה, שוב אינם כאן. זרמו אל הים, יתאדו, יתעבו ושוב יהיו עננים, יומטרו ויגאו, יטביעו עוד אישה וייתמו את ילדיה".
העולם בו חיים גיבוריו של שלו הוא עולם דֵמוֹני ופטלי. יותר מכל מעידה על כך תמונת המוות של טוניה, שהיא מן המזעזעות בספרות העברית. סביב ראשה של טוניה הטובע במים מרקדות "אשכוליות ופומלות בתמימות של צעצועי אמבט" והזמן "חלף עבר לו בנתיבו, ענקי ושווה נפש, שקוף כנפיים ומרחף כמנהגו מעולם". בחורף היא מתה וחודש אחרי זה כבר בא האביב בשמחה וריקודים".
את שליטת האל שבמקרא מחליפה, כדברי סדן ועוז על עגנון, זוועת הפאטום[1]: משה רבינוביץ', שעל אף שנגזזו מחלפות ראשו התפרסם בכוחו להרים משאות כבדים, אינו יכול לחלץ את אשתו מתחת לעגלה, והיא, שהתגאתה תמיד בכוחו, טובעת במי אפסיים כשבעלה לצִדה.
האפשרות שיש יד מכוונת מועלית על-ידי יעקב שיינפלד, אלא שהיא נלעגת, גרוטסקית: מלחמת העולם פרצה כדי שסלוואטורה יגיע אל שיינפלד: "מה יש, בשביל אהבה גדולה לא מגיעה מלחמה גדולה?" את "האלהים של היהודים" מחליף צחוק הגורל, והשילוש הקדוש מוחלף בשלושת האחים – הגורל, המזל והמקרה, או בביטוייהם הסמנטיים: לולי, אילולי ואילמלי.
אך יש חלק רביעי ואחר לתשובה. כן, שלו כותב ב"כימים אחדים" תנ"ך עכשווי, או ליתר דיוק – "מיתולוגיה חילונית". את אידיאל האמונה המונותאיסטית שבמקרא מחליפה אצל שלו "הזוגיות המושלמת", ואילו בלבדיותו של האל היא השלילית. תיאורו של האל: "ה' אחד" מביע את בריאתו בצלם האדם הבודד, ובדידותו היא שמביאה אותו לכנות את ישראל (יעקב?) "זונה ובתולה וכלה וכל מיני שמות שגבר טיפש קורא לאישה". האל דומה בכך לרבינוביץ' בתקופת בדידותו וקנאתו, ולבעלה הראשון של יהודית. מתאים לו, לסיפור, שיתרחש בעמק יזרעאל, גם בגלל שהוא העמק עליו מנבא הושע בלקחו אישה זונה היולדת לו ילדי זנונים. האישה, שהיא סמל לעם ישראל, מדומה על-ידי האל הקנאי לבהמה סוררת (הושע ד' 16), וכמוה "זוכה" יהודית לשמוע מגברים שהיא: "שמוציקע פירדע", אלא שברומן נתפסים מעשיה של יהודית כנכונים, וביטויי הגנאי רק מצביעים על חולשתם של הגברים.
"יש אומרים שתכליתו של כל סיפור היא לתת סדר במציאות. לא רק סדר של זמנים אלא גם מעלות של חשיבות, ויש אומרים שכל סיפור בא לעולם רק כדי לענות על שאלות" – אומר המְספר בתחילת הרומן, ומודיע בכך על כוונת הסופר.
הסופר מאניש ומגמד את האל, ואת מקומו תופסת אהבה מיתית. הכמיהה אל האלוהות הבלתי מושגת מוחלפת בכמיהה אל האהוב(ה) המיתולוגי(ת). אשר לרוב אינה מושגת.
ואם כן – בן הזוג ימות, שהרי "לא יראני האדם וחי" (שמות ל"ג 20). במקום "האלהים של היהודים", אשר נגלה לעבדיו בחלום, ניצבת ברומן יהודית, אשר לאהבתה זוכים רבינוביץ' ושיינפלד בחלום. אגב, בחלום גם נפגש מנחם עם ה"זנות"...
"קרבן התמיד" והמוטו של המאמין: "שיוויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים ט"ז 8) מוחלפים אצל גיבורי הרומן ב"תמונת התמיד של האהבה", ובמקום הזיקה לאל – האהבה והיחסים בין הדמויות הם המעלים אותם לדרגת מיתוסים. חידת ההשגחה או הגורל היא משנית ברומן, ואת מקומה תופסת חידת האהבה.
כיצד מחזרין? האם "באהבה גדולה רק דברים גדולים עובדים" כדברי שיינפלד, או אולי גם באהבה צריך להיות "סויחר" כגלוברמן ו"לפרוט אותה לגרושים"? ואולי זהו סיפור כישלונם של המחזרים וניצחון הגורל, המזל והמקרה, ועל כן הזוכה ביהודית הוא משה רבינוביץ', המחכה בשתיקתו ואינו מעיר את האהבה עד שתחפץ?
האם אהבה היא ענין לרגש או שאהבה, כדברי אישוע-סלוואטורה, "זה דבר מסודר וחכם, זה עניין בשביל השכל"? ואולי זו שאלה של החלטה, כדברי נעמי (עמ' 138) המקבילה בין מצוות האל למצוות האהבה? רבי בחיי בעל "חובת הלבבות"[2] אמר על עבודת האל: "אחרי המעשים יימשכו הלבבות". נעמי, השומעת "תרגום" מפי החלבן הדתי, מקישה מדבריו על האהבה: "ולדבר כמו באהבה, ולהסתכל כמו באהבה ולהתנהג כמו באהבה. כמו שהחלבן שלנו בשיכון, דוס זקן ונחמד, אמר פעם למאיר: אם אתה, אדון קלבנוב, אם אתה רק תעריץ כל הזמן את הקדוש-ברוך-הוא איך הוא ברא את העולם, אתה תשאר אפיקוירס כמו שאתה, אבל אם אתה תקלל חס וחלילה כל בוקר את השם, ובאותו הזמן תשים כובע ותאכל כשר ותשמור שבת במשך חודש ימים, אתה תהיה מזה יהודי טוב. ממש ככה. אהבה של מצוות וכללים" (עמ' 139). ומוסיפים שיינפלד ואישוע: יש כללים לאהבה, אהבה זה לא הפקר פטרושקה". ברומן בו מחליפה האהבה את האלוהות, מנוסחת "תורתה" – מצוותיה וחוקיה.
ובמה וכיצד מתאהבין? שמשון בלוך וגלוברמן יאמרו, בוודאי, שמותר האדם מן הבהמה אין, כי "נקבה זה נקבה וזכר זה זכר... ביצים וחצוצרות, רעש ומהומה. מה זה משנה אם הולכים על ארבע או על שתיים? אם מעלים גירה בבטן או מעלים גירה בשכל?", אך ההבדל בין שניהם הוא שמים וארץ. בעוד שבלוך מאניש את הבהמה ובודק את רגשותיה, בוחן גלוברמן נשים על-פי עצם הזנב שלהן.
על הכתוב בבראשית "ויהי האדם לנפש חיה" (ב' 7) אומר המדרש: "מלמד שעשה לו עוקץ (=זנב) כחיה וחזר ולקחו ממנו מפני כבודו". גלוברמן, סוחר הבהמות הוולגרי, מחפש את העוקץ, את החיה. המסחר לגביו הוא מעשה אהבה, ואילו אהבה אינה אלא תאוות בשרים, כשחיזור אחר האישה האהובה אינו אלא אילוף בהמה על מנת להביאה אל השויחט שלה.
ההקבלה בין האדם לחיה מפותחת על-ידי המחבר לאורך כל הרומן: זיידה כילד מבחין בין יעקב, שהוא "ציפור משונה", לבין מנחם, שהוא "ציפור הגון"; יהודית היא רחל, ובעקבותיה פועה אישוע בקולות של רחלה (עמ' 207), ומעל גיבורי הרומן הכמהים לאהבה האולטימטיבית מרחפים העורבים, שהם עופות מונוגמיים לכל ימי חייהם.
מול "ההכרח הביולוגי" – לפי בלוך, מציב שיינפלד (=שדה יפה) הסבר פטליסטי אחר, הנרמז כמו בשמו: "ותדע לך רק דבר אחד: שזה בלתי אפשרי היה לי לא להתאהב בה. השמש האירה מפֹה, והעגלה באה מפֹה, והעיניים הסתכלו מפֹה, ואתה רואה בבת-אחת גם את מה שבעיניים וגם את מה שבזכרון: באה אישה שטה בתוך נהר כמו במים של זהב ירוק, והרוח בדיוק משחקת לה בבד של השמלה... אז לא להתאהב בה?"
אך שמו של שיינפלד רומז גם לתמונת הלוויה ולעגלה הריקה החוצה את השדה הזהבהב-ירקרק. הוא עצמו מתאר את גורלו באמצעות דימוי של משורר החורבן: "כמו צפור בודד על גג", כשההקבלה בין שיינפלד למשורר המזמור (תהלים ק"ב) יוצקת משמעות אירונית בשמו, כי משורר המזמור אומר: "הוכה-כָעשב וַיִבש לבי... ימי כְצל נטוי ואני כָעשב איבָש" (פסוקים 12-5).
כבר הזכרנו שנעמי חושבת שאהבה היא עניין של החלטה, אך גם יעקב וגם נעמי מציעים אפשרות נוספת, שהיא המרכזית ברומן: "את אחותם הם מחפשים... את תאומתם הקבורה בתוכם". הדוד מנחם שמאשר ש"כבר אמרו זאת הקדמונים", רומז אולי למדרש רבה על הכתוב "זכר ונקבה ברא אותם" (בראשית א' 27): "בשעה שברך הקב"ה את האדם הראשון, דו-פרצפין בראו, ונסרו ועשאו גבים, גב לכאן וגב לכאן".
לא רק רבינוביץ', שגודל כילדה, מחפש אחר הצד הנשי שלו, אחר ה"טוניה" שלו. יעקובי הולך אחר יעקובה, שמחה ויונה הם יונה ושמחה, ובחג הפורים נחשפים כולם: מנהל החשבונות מתחפש ל"נערה כובסת בנהר", פפיש הכפר הוא "תאום סיאמי" שתאומו נשאר בבית, ורבינוביץ' הוא "טוניה" כבדיחה מָקַבּרית.
שיינפלד, ספק בהכרה ספק לא, אומר ליהודית שאם היה אישה, היה היא: "אני את, יהודית, אני את", ואישוע מלמד את יעקב: "אחת, שתיים, שלוש, ארבע. אישה היא אתה, היא אתה, היא אתה". אם אישה היא "אתה", הרי בריקוד הטנגו "כשאתם ביחד... אתה מוליך את עצמך אתה", ותשובתה של יהודית לנעמי: "מעצמי אני בהריון" מקבלת משמעות נוספת מעבר לניסיון התחמקות סתמי. עלילת הרומן מתנהלת בין מות טוניה למות יהודית. שתיהן "תאומות נשיות" של משה רבינוביץ', אך כל אחת מהן מייצגת אפשרות אחרת של "תאומות": טוניה – תאומה מלידה, ויהודית – ברבות הימים, כפי שטוענת נעמי, שבני זוג נעשים דומים אחד לשני במשך השנים. את ההשוואה ביניהן עורך ומתאר מפורשות שיינפלד: "משה וטוניצ'קה שלו היו באמת דומים אחד לשני, אבל זה היה כפי הנראה עוד לפני שהם נפגשו. מבטן ומלידה הם היו דומים ובגלל זה כפי הנראה הם התאהבו, כי אין לגבר דבר שיותר מושך אותו מאישה שדומה לו... וכאן, אצל רבינוביץ', קרה דבר עוד יותר מעניין. יהודית והילדה של טוניה נהיו דומות... עד שבסוף היית מביט ונשבע: יהודית ונעמי אלה ממש אמא ובת".
שלוש ארוחות וארוחה רביעית, שלושה אוהבים ואהבת נעמי, שאינה תלוי בדבר, טומטומים, אנדרוגינים והומוסקסואל שהוא "שליח מעולם אחר" – וכל זאת כדי לחזור אל משורר "משלי" (ל' 19-18):
"שלֹשה המה נפלאו ממני וארבע (קרי: וארבעה) לא ידעתים:
דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור,
דרך אניה בלב-ים ודרך גבר בעלמה".
[1] "פאטום" הוא גורל. זוועת הפאטום היא, אם כן, "זוועת הגורל" – ביטוי המקצין את המונח המוכר יותר, "צחוק הגורל".
[2] רבי בַּחְיֵי בן יוסף אִבְּן פַּקוּדָה 1120 - 1050 (בערך) היה רב ופילוסוף יהודי, הוגה דעות ודיין יהודי שחי בסרגוסה שבספרד המוסלמית בתור הזהב של יהדות ספרד.
ספרו העיקרי, "תורת חובת הלבבות" (מוכר גם בשם "חובת הלבבות"), הוא ניסוח של "תורת המוסר" היהודית.