משה גרנות
בארבעים ושבע
אני חושבת שמורדי היה במס הכנסה, תמיד היו לו בעיות עם מס הכנסה, הקומוניסטים רצו שישלם יותר ממה שהרוויח, כי סוחרים, ובעיקר סוחרים יהודים, חשודים שלא מדווחים על כל ההכנסות, וזה באמת נכון, אבל מה שדרשו ממנו במס הכנסה – זה היה פשוט גזר דין מוות. אז מורדי בילה ימים שלימים עם הפקידים האטומים, מראה להם מאזנים, מפיל בפניהם תחינות קורעות לב, ואני הייתי נשארת לבדי במסבאה. הילד היה בבית הספר.
בבוקר נכנסו שני קצינים וארבעה סמלים, שעמדו לצאת לחופשה קצרה, כל אחד לכיוון אחר. לפני שעמדו לשכור כרכרה לתחנת הרכבת, באו להתעודד בכמה כוסיות רַקִיו. הגשתי להם את המשקה, והתיישבתי מאחורי הדלפק עם "הרוזן ממונטה קריסטו", אותו קראתי כבר חמש פעמים.
"מדאם ברקוביץ', עוד סיבוב בבקשה!"
הם הכירו אותי ודיברו אליי בנימוס. עברתי עם מגש, ועליו עוד שש כוסיות.
הם התבדחו, צחקו, טפחו זה לזה על הכתף, שרו שירים גסים מהמחנה.
"חבריה, חבריה, קצת כבוד, יש כאן גברת..."
זה היה המאיור קְאמְפִּיאָנוּ, בעל הדרגה הגבוהה ביותר בחבורה.
תמיד סלדתי משיכורים – כל הכיעור שבאדם נשפך ממנו בטונות כשהוא בגילופין. קיללתי את מורדי בלב כשהחליט להשקיע במסבאה הזאת שליד המחנה הצבאי, אבל מורדי ידע איך לעשות כסף, ואין מקור יותר בטוח לפרנסה מאשר חולשותיהם של בני האדם. ובאמת, בימים הקשים שאחרי המלחמה, כאשר מזי רעב התגוללו ברחובות – לנו היה לחם לאכול ובגד ללבוש.
רמזתי לקאמפיאנו, היחיד שעדיין שמר על פיכחות, שיתקרב אליי. הוא תלה בי עיניים סקרניות, לחש באוזן משהו לקצין השני, והתקרב לדלפק.
"מאיור קאמפיאנו, מחכים לך בחְארלְאוּ, וגם ללוֹקוֹטֶנֶנְט קְרֶאַנְגְה יש אישה וילד בשְטֶפְאנֶשְטִי, לא מן החכמה..."
המאיור הבין את הרמז, ניגש לחבורה:
"הי, אתם גיבורי גדוד מאתיים וארבע, בצעד מדוד – הביתה! והחשבון עליי!"
"הו הא! הוּרָה הוּרָה! הכבוד והיקר למאיור! נקריב את החיים למען אימא רומניה ולמען המאיור האהוב שלנו!"
זה היה סמל המחלקה פֶּטרֶסְקוּ – השאר היו שיכורים כלוט, והתנדנדו בדרך אל הדלת.
היה לי שקט חצי שעה, ושקעתי כל כך בקריאה עד שלא הרגשתי שהשלושה הגיעו, שלושת מעוררי המהומות מאז שהמסבאה של מורדי נפתחה: יון פֶּסְקָרוּ חוטב העצים, גְיוֹרְגִי בָּאלָאן הפחח ונַסְטָאסֶה נֶגְרוּ הסייס. היו פעמים שנאלצנו להזמין את המשטרה כדי שיסלקו אותם לאחר שהשתוללו, שברו כיסאות, הפכו שולחנות וזרקו בקבוקים ריקים על הקירות. ביקור שלהם השאיר את המסבאה כמו אחרי פוגרום.
"מָאדָאמְה! שימי פה שלוש קטנות!"
מה יכולתי לעשות? שמתי להם שלוש כוסיות.
"זה מה זה? מדוע לא מלא, הא? מה זה הקמצנות הזאת?!"
חזרתי אל השולחן עם הבקבוק למזוג לכוסות עוד כמה טיפות, כי באמת לא היה שם הרבה מקום.
"תשאירי את זה פה!"
השארתי את הבקבוק. מה יכולתי לעשות?
"שנים-עשר לֵאי, בבקשה!"
"מה 'בבקשה'? מה את לא סומכת עלינו? מה אנחנו גנבים?!"
"לא, אתם אנשים הגונים, אבל ככה מקובל – מקבלים שתייה – משלמים".
הם נרגעו מעט, וכל אחד שם ארבעה לאי על השולחן. תוך שהם חיטטו בארנקים, אני מיהרתי להסיר את הבקבוק מהשולחן.
"הי הי הי – מה את לוקחת? מה זה?!"
"בקבוק שלם עולה שלושים לאי..."
"אני אשלם!", צעק פסקרו.
"לא, לא, אני אשלם", אמר באלאן.
אף אחד לא שילם, והבקבוק נשאר מאחורי הדלפק.
"סיבוב שני, מאדאמה!"
הוצאתי את הבקבוק כדי למזוג להם, ובאלאן משך אותו מידיי, כשטיפות מהמשקה ניתזות על הרצפה.
חשבתי לעצמי, הנה זה מתחיל.
הם מזגו סיבוב שני ושלישי ורביעי.
"מאדאמה, תביאי עוד בקבוק!"
"אנשים טובים, תלכו הביתה, אתם כבר שיכורים. הנשים מחכות עם ארוחת הצהריים".
"עוד בקבוק, מאדאמה, את לא שומעת? עוד בקבוק ברגע!"
לא עניתי.
"מה קרה לך, זונה יהודייה מסריחה? הביאי לכאן בקבוק צויקה מייד, אחרת..."
התעקשתי:
"אתם שיכורים. אם אתם לא יוצאים, אני קוראת..."
לא היה סיכוי שאני אצליח לקרוא למשטרה. הם ישבו סמוך לדלת, ולא היו נותנים לי לצאת. דרך אחרת להזעיק עזרה לא הייתה. טלפון בארבעים ושבע? – רק לראש העיר ולמנהל הדואר.
באלאן ונגרו הבינו את הרמז. הם כבר ישנו במעצר כמה לילות בגלל התפרעויות. גיורגי באלאן ירק על השולחן, בעט בכיסא, ויצא. נאסטאסה נגרו התמהמה מעט, חוכך בדעתו איך להזיק, לבסוף ניפץ את הבקבוק הריק אל הקיר ויצא גם הוא. יון פסקרו נשאר לבדו ליד השולחן. הוא הניח את מצחו באותו המקום ממש שגיורגי באלאן ירק, הניח את הראש והתנמנם.
רווח לי. אם יישן – יהיה שקט עד שמורדי יגיע, ואולי יגיע לקוח אחר, ויציל אותי מהחוליגן הזה.
כעבור כמה דקות, הוא הרים את הראש. העיניים שלו היו אדומות מהשתייה, ודמעות שיכורים זלגו מהן.
"אז מה, את לא נותנת צויקה לאזרח רומני הגון, הא?"
לא עניתי.
"את חירשת, או מה?"
ניסיתי דרך אחרת:
"לא שילמתם על הבקבוק".
"אנחנו אזרחים מועילים, לא יהודים מסריחים, מה, לא נשלם? נשלם לך זונה יהודייה מסריחה!"
מה עושים?
"את יודעת מה? אני אהרוג אותך בגרזן הזה. מה דעתך?"
והוא הצביע על הגרזן שהיה מונח על הכיסא, אותו הכיסא שישב עליו קודם גיורגי באלאן.
"היו פה גרמנים, היה טוב. רומנים הרגו יהודים כמו זבובים בדוֹרוֹחוֹי, ביאשי, ואני לא הספקתי. מה, אני לא רומני הגון כמו כולם? כולם הרגו, כולם הרגו יהודים, ורק אני... אז עכשיו אני אקח את הגרזן הזה ואפצפץ לך את הגולגולת. מה? לא טוב?"
לא היה סיכוי לברוח. השולחן עמד ליד הדלת, ופסקרו היה תופס אותי אילו ניסיתי להשתחל החוצה. איזו שטות הייתה למקם שם שולחן! הוצאתי כוסית נוספת ומזגתי חצי צויקה וחצי מים, כי בלאו הכי במצב שלו הוא לא היה יודע מה הוא שותה. התקרבתי ושמתי את מנחת הפיוס על השולחן. הוא אחז בכוסית, ועד שהביא אותה אל הפה בידו הרועדת – נשפך כמעט הכול על השולחן ועל הרצפה. הוא שוב הניח את הראש על השולחן, הפעם על שלולית הצויקה, והחל לשיר. תוך שהוא מגהק:
"בשטפאנשטי ליד הפְּרוּט
אמר הגרמני קַפּוּט,
ואַנְטוֹנֶסְקוּ כיאוּת
לרוסי נתן נבוט".
אוי אוי אוי, למה כשצריך אותם – הקומיסרים של המפלגה אינם? אילו שמעו את יון פסקרו שר את שירם של הרומנים כשעברו בארבעים ואחת את הפרוט לתוך ברית המועצות – פסקרו היה נשלח לעבודות פרך במכרות המלח, ואנחנו היינו נפטרים ממנו לשנים רבות.
"לרוסי נתן נבוט".
"למה למה? למה הרגו אותו, למה? מה היה רע? היהודים, יימח שמם – הם הביאו עלינו את הבולשביקים... הם הרגו את המנהיג הקדוש... ייקח אותם האופל!"
הוא שוב הניח את הראש והתנמנם, ואז אני מיהרתי לעקוף את השולחן. הלב שלי דפק בטירוף. התקרבתי אט אט אל הכיסא השני, ומשכתי מעליו את הגרזן. הוא המשיך לנמנם, ואני רצתי אל החדר השני ודחפתי את הגרזן אל תוך ארון הבגדים. אני חוזרת למסבאה, ממהרת לכיוון הדלפק, ותוך כדי ריצה, בלי משים, הפכתי כיסא. פסקרו התעורר. הוא הפנה את ראשו אל הכיסא שעל-ידו, ומייד הבין מה קרה.
"איפה הגרזן שלי? יהודייה מסריחה! איפה שמת את הגרזן שלי? אם את לא מביאה אותו אחת ושתיים – אחנוק אותך בידיים אלו!", והוא הושיט את כפות ידיו המיובלות קדימה כדי להמחיש לי במה מדובר.
אני התמקמתי שוב מאחורי הדלפק. הוצאתי מהמגירה את הסכין הארוכה בה היינו חותכים פרוסות נקניק עבור הכריכים.
"גנבת יהודייה! את לקחת את כלי העבודה של רומני הגון ונקי כפיים, תיכף אראה לך!"
יון פסקרו קם מעל הכיסא, צועד צעד אחד קדימה, מתנדנד, ונופל אחורנית. עורפו פגע במתג החשמל, והנורה שמאחורי גבי נדלקה.
תחנת הכוח של העיר שלנו הופגזה במלחמה, ושלוש שנים אחריה לא היה חשמל ברחובות ובבתים. המסבאה שלנו הייתה מוארת בערבים בשלוש עששיות נפט. לאחר ששוקמה התחנה, יצא מורדי דחוף, וביקש - תמורת בקשיש הגון עבור שליחי המפלגה, שנועדה לבשר שחר חדש לאנושות - לחבר את המסבאה לרשת, ובאמת שבוע לפני ביקורם של השלושה – זכינו להדליק אור יקרות במקום.
יון פסקרו, שבכפר הולדתו לא ראה חשמל גם לפני המלחמה, התרומם מעל הרצפה, הביט בי בעיניים פעורות, כולו תדהמה. מייד כרע על ברכיו, הצמיד את שתי כפות ידיו ליד ליבו, ומלמל:
"ברוכה תהיי, גבירתנו אֵם האלוהים, סליחה ומחילה לי, לפלונית שלי ולגוזליי. נר דונג אדליק ליד פסלך בכנסייתו של פֶּטְרוּ רָארֶש, סליחה ומחילה..."
נשמתי עמוק וניסיתי להרגיע את דפיקות ליבי, ולאחר כדקה לחשתי:
"יון, יון!"
"הנני, גבירתנו, הנני! עפר ואפר אני לרגלייך!"
"יון, יון, אם מבקש אתה מחילה על חטאיך – רוץ מהר לביתך ועצור את המלאך המשחית ששלחתי. עמוד בפתח הבית והצטלב שלוש פעמים, וגוזליך יינצלו!"
"כן, גבירתנו, כדברייך, גבירתנו..."
יון לא התרומם מכריעתו – הוא פשוט זחל עד הדלת.