משה גרנות
"אדוני מרוצה?"
המטוס היה אמור להמריא מקטניה לרומא ב 14.30, ולכן ב 11.30 בדיוק התייצבתי בשדה-התעופה. ליד הדלפק של "אליטליה" הייתה מהומת אלוהים: מסתבר שאנשי התחזוקה של החברה שובתים, והמטוסים אינם יכולים להמריא. הנוסעים שואלים, צועקים, רוגזים, נדחפים, ואילו דיילות הקרקע מרימות כתפיים ומשתדלות לא להישיר מבט אל ההמון המתלהם.
"איפה המנהל? אני רוצה לדבר עם המנהל!"
האיש דיבר איטלקית, אבל קשה היה לטעות במבטא האמריקאי שלו. זה היה ענק, מעל מטר ותשעים, שיער בלונדיני דליל, עיניים אפורות ופנים שזופות מאוד. היה לבוש בחליפה, למרות החום הכבד ששרר בחוץ.
"למה לא? הנה שם", החוותה דיילת שחרחורת בידה לכיוון מושבו של מנהל נמל-התעופה, כשהיא מיישרת בידה את הצעיף הירקרק-כחול שעל צווארה.
האיש אחז בידית תיק הג'יימס בונד שלו – כנראה, כל המטען שעמו – ופנה אל המקום אליו כיוונה הדיילת. אני אחזתי בידית המזוודה הכבדה שלי ונלוויתי אליו. על כל צעד שלו נאלצתי אני לצעוד שלושה, ולבסוף ממש נאלצתי לרוץ אחריו, וכשהגענו לחדרו של המנהל, נשימתי כמעט נעתקה, וחשתי כאבים עזים בסרעפת.
ליד הדלת עמדו שלושה אנשים אשר חיכו לתורם להיכנס. האמריקאי עקף את שלושתם, והתפרץ פנימה. אני נדחקתי עם המזוודה שלי אחריו.
"סליחה! אין צורך להתפרץ, אני אקבל את כולכם".
"אדוני, אם אני מפסיד את 2456, אני..."
"אין מה לעשות, אדוני, שביתה..."
"מה שביתה?! איך? מה זה?! איך אתם לא ערוכים? אני הולך להפסיד עסקה..."
ואז החלטתי שגם אני צריך להשחיל איזו מילה, אחרת לשם מה רצתי כל הדרך אחרי הענק הזה:
"אדוני המנהל, אני מחמיץ את המטוס מרומא לישראל. יש לי לינק..."
אלה היו הימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, והסיציליאנים עדיין אהדו אותנו.
"אתה מישראל?", שאל המנהל, כשחיוך של נחת שפוך על פניו.
הנה, באה הישועה, אומר אני בלבי.
"כן, אדוני, אם אני מחמיץ את המטוס ברומא... זה לא רק כסף..."
"אני כל כך מבין אותך, אדוני, אבל מה לעשות? שביתה בסיציליה זה קודש הקודשים. אין מה לעשות".
"מה זאת אומרת, אין מה לעשות?!" התרעם האמריקאי, "מי יבוא לבקר אצלכם עם השביתות האלו? אתם לא רוצים תיירים?"
"הצדק איתך, אדוני, אבל באמת..."
האמריקאי לא המתין שהמנהל יסיים את המשפט, ויצא בסערה כמו שנכנס.
אני נשארתי בחדר אובד עצות. הסתכלתי בייאוש על המנהל, והוא הרים ידיים, כאומר, 'אין שום מוצא'.
יצאתי גם אני מהמשרד אָבֵל וחפוי ראש, ונתקלתי במבטים העוינים של הממתינים לתורם בחוץ. התור בינתיים התארך – כעשרה נוסעים נוספים השתרכו בסופו.
מה עושים?
כשמיואשים – נאחזים אפילו בקש. יומיים קודם התארחתי אצל אנדריאה מאצ'דוני, עמית למקצוע, מנהל מפעלי "קוקה-קולה" בכל סיציליה. כיוון שאני המהנדס הראשי של המפעלים האלה בארץ, הזדמן לנו להיפגש מספר פעמים בכנסים מקצועיים. הוא הגיע פעם כצליין לבקר במקומות הקדושים בארץ, ואני אירחתי אותו בביתי. הפעם היה תורי לבקר בביתו שבקטניה.
"יוסף יקירי, כל בעיה שיש לך בסיציליה – תרים אליי שפופרת – בשבילך לא אחסוך שום מאמץ".
"תודה, אנדריאה ידידי, לא צפויות לי בעיות – אני טס בעוד יומיים".
ביני ובין עצמי חשבתי שזאת מין שגרת לשון של סיציליאנים כדי להביע ידידות – ללא כיסוי של ממש.
על הקיר ממול היו חמש עמדות טלפון. לטלפן? מה כבר אוכל להפסיד? הוצאתי מכיס החולצה את מספר הטלפון של משרדו.
"אנדריאה, יקירי, אני מתנצל. התבדיתי. חשבתי שלא אזדקק... יש לי בעיה גדולה..."
"על מה אתה מתנצל, יוסף, אם לא אליי – אל מי תפנה? מה פאפה אנדריאה יכול לעשות למען חברו הטוב?"
"אני לא יודע..."
"בלי הקדמות, יוסף, תשפוך מהלב!"
"יש שביתה בנמל התעופה, ואם אני לא טס בשתיים ושלושים – אני מחמיץ את הטיסה מרומא ללוד..."
"איפה אתה נמצא, מחמל נפשי?"
"מה זאת אומרת? בנמל התעופה..."
"בטח שאתה בנמל התעופה, אבל איפה בדיוק?"
"אני ליד דלפק 15 של 'אלאיטליה' – מול חדרו של מנהל הנמל. ממש מול דלת הכניסה".
"תישאר שם, אל תזוז".
וטרק.
מה זה צריך להיות? למה לא לזוז? התלבטתי אם לחזור ולטלפן אליו כדי להבין את פשר ההוראה המוזרה הזאת. עד שאני חוכך בדעתי מה לומר לאנדריאה לִכְשֶיָרִים את השפופרת, אני שומע חריקת בלמים מחוץ לאולם, ותוך שניות נכנס פנימה בסערה בחור כבן עשרים, שחרחר, ברילנטין בשיער הגלי, חליפה, עניבה.
"אתה מר יוסף ז'ילבסקי?"
"כ---ן"
"בוא, בבקשה. אני אשא את המזוודה שלך".
אני מודה שחששתי להיפרד ממזוודתי. הצעיר מושך אותי אל חדרו של המנהל, מזיז הצידה את העומדים בתור (תור שהתארך בינתיים לכדי מחצית האולם), ונכנס למשרד. המנהל קם על רגליו, נקל היה להבחין במבט המבוהל שלו. הוא הביט בצעיר, אחר כך בנוסע שישב מולו. מייד התעשת וביקש בנימוס מהנוסע להמתין מספר דקות בחוץ. הנוסע רצה למחות, אך כשראה את מבטו של צעיר המרוח בברילנטין, אחז במזוודתו, ויצא החוצה. נוסע אחר, עמד צמוד לדלת, רצה להשתחל פנימה, אבל המנהל נעל את הדלת.
"כן, סניור קורנליו, למה הכבוד?"
קורנליו התקרב לאוזנו של המנהל ולחש לו דבר מה. המנהל הנהן בראשו תוך שהוא בוחן אותי בעיניו.
"אתה מר ז'ילבסקי?"
"כן".
"ומדוע לא פנית, לא אמרת..."
"אני כן, הרי... לפני עשרים דקות הייתי כאן... עם האמריקאי..."
"איך? איך מר ז'ילבסקי, אתה לא מספר לי שאתה ידידו של סניור אנדריאה מאצ'דוני?"
"למה... למה זה חשוב?"
השניים הביטו זה על זה ופרצו בצחוק.
"למה... חה חה....למה זה חשוב!"
המנהל הוציא מטפחת לנגב את העיניים שכבר דמעו מרוב צחוק.
מה יהיה הסוף? אני שואל את עצמי. אני משתף פעולה עם שני אנשים מוזרים.
"בבקשה ממך, אדון ז'ילבסקי, הישאר כאן עם סניור קורנליו. אני הולך לברר משהו, ואני תיכף חוזר".
נשארתי עם הברילנטין – הייתה לי ברירה? הצעיר לא הביט אליי אפילו פעם אחת במשך כל אותן עשר דקות שהמנהל נעדר מן החדר. למותר לציין שגם לא הוציא הגה מפיו. גם אני שתקתי, למרות שרציתי לשאול אותו המון שאלות.
המנהל חזר, כולו חיוכים - נופת צופים:
"יש טיסה בחברת 'מרידיאן' בעוד שעה וחצי. עכשיו שתים-עשרה ועשר דקות, המטוס ממריא לרומא באחת וארבעים. האם זה מתאים לך, אדון ז'ילבסקי?"
"מתאים מתאים, אפילו יותר טוב מהטיסה המקורית. תודה תודה! איפה? לאן? לאן אני צריך ללכת לעשות צ'ק אין?"
שוב השניים פורצים בצחוק, קצת יותר מתון מהקודם:
"שב כאן, אדון ז'ילבסקי, תן לי, בבקשה את הדרכון ואת הכרטיס של 'אלאיטליה', אני אמיר אותו בכרטיס של 'מרידיאן', נעשה לך את ה'צק אין, ונשלח את המזוודה שלך ישר אל בטן המטוס. הואל נא להמתין".
הלב שלי חרד על הכרטיס, על הדרכון ועל המזוודה. הכרטיס - מילא, הוא בלאו הכי חסר ערך בשל השביתה, אבל הדרכון... זה לא צחוק להיתקע בסיצליה בלי דרכון... והמזוודה..."
שוב נשארתי עם הצעיר השתקן, הפעם ההמתנה נמשכה כרבע שעה. המנהל חזר, הושיט לי את הדרכון, את כרטיס העלייה למטוס ואת האישור על שינוע המזוודה.
"אדוני מרוצה?"
"הו מרוצה מאוד, אין לי מילים להודות..."
"מר ז'ילבסקי, אתה מוכן לומר מילים אלו גם לסניור קורנליו?"
נדמה לי שהברילנטין שמע, הרי הוא כאן ומקשיב לכל מילה. אבל לא היה טעם להתווכח:
"סניור קורנליו, אני מאוד מרוצה, אפשר לומר שאני ממש מאושר, ומודה לכם מכל הלב".
"האם אדון ז'ילבסקי יהיה מוכן לומר שהוא מרוצה גם לסניור אנדריאה מאצ'דוני?"
"בוודאי! איך שאני מגיע לישראל, דבר ראשון – אני כותב לו מכתב תודה".
הפעם השניים רק חייכו. המנהל חייג לאנדריאה שלי, והגיש לי את השפופרת:
"אתה מוכן לומר לסניור מאצ'דוני את מה שאמרת לנו?"
"בהחלט! אנדריאה יקירי, איזה מזל, איזה מזל! אני כל כך מודה לך!"
"אתה מרוצה, יוסף ידידי?"
"מרוצה עד הגג"
הבטתי במנהל – הוא עצם את עיניו ונאנח אנחת רווחה.