אורית רז - אני שלך ואת שלי - פרק מספר

למידע על הספר 'אני שלך ואת שלי' באתר סימניה 

פרק רביעי מתוך הספר:   

אני שלך ואת שלי /   אורית רז  

פולה הכניסה לתרמילה בחופזה לבנים וגרביים, מגבת וחולצה וחצאית. בלבה התאבלה על החיים הנוחים בבית הוריה, שאותם רצתה להמשיך ולחוות.

היא העיפה מבט באמהּ, אשר רכנה אל שולחן האוכל כדי להכין למענה כריכים לדרך. לבה נצבט בקרבה. המחשבה שתיאלץ להיפרד פתאום לזמן ממושך מחדרה היפה והנוח, מאימא, מאבא ומשני אחיה, לא עלתה מעולם קודם לכן במחשבתה. כעת החלו להציף אותה געגועים. במיוחד להניק, אחיה הצעיר, שאותו אהבה כאילו היה בנה. הרי מאז ינקותו עזרה לאימא להאכיל ולרחוץ אותו. כשגדל מעט, נהגה לשחק אתו בדמקה ולהקריא לו סיפורים. 

הניק החמוד! איך תוכל לעזוב אותו?

“הכנסת לתרמיל גם את הגרביים החמים?” שאלה אימא.

“כן,” ענתה פולה.

 “ואת הסוודר החם שסרגתי לך?”

“הכנסתי גם אותו.”

פולה קשרה את שרוכיו של תרמיל הבד. היא פסעה ונעמדה ליד השולחן. האם הניחה מידיה את הסכין וחיבקה את גופה. פולה הצמידה את שפתיה אל לחייה של אמה ונשמה לתוכה את הריח החם והאהוב שלה – תערובת של תבשיל הבשר שההביל על הכיריים עם ריח דק של נרקיסים. היא ידעה שהן נפרדות לזמן רב ולכן היה עליה לשמר את חומה בזיכרונה. 

הן עמדו כך שעה ארוכה, צמודות ודוממות. ואז צלצל השעון, ופולה נאלצה לקרוע את עצמה מן הזרועות החמות שהקיפו אותה.

“לא שכחת דבר?” עלה באוזניה קולו של אביה. 

היא סבה לאחור, מעבירה מבט מתחנן מאבא אל אימא ובחזרה: 

“תברחו יחד אתי,” התחננה בפעם האלף, מרכיבה את התרמיל על כתפיה.

הם לא ענו.

פולה נשכה את שפתיה. היא העבירה מבט נוסף על החדר עם החלונות השקועים בתוך הקירות העבים, הגבוהים. בימות החורף הקרים, כשהאש הייתה בוערת בעליזות בתוך האח, וחומה היה מגיע אל כל חלקי הבית, הייתה מתיישבת עם אחיה על אדני החלונות המוארכים, כדי להציץ מבעד לזגוגיות: בחוץ, מתוך ערסלי ענן, היו נוצות לבנות של שלג נושרות על עצי הברושים שמעבר לגדר, ועץ התפוח בחצרם, שיכור מן הרוחות, היה שולח את זרועותיו הקרחות אל גג הבית, כמבקש להאחז בו. שמיכת שלג הייתה עולה ומתגבהת על מזרון הדשא, מכסה קרחות של בוץ. 

היא אהבה מאוד את ביתה ואת המראה הנשקף מחלונו. אבל לסכן את חייה בשבילו?

אבא ואימא לא ראו זאת כך. לאחר שעות של ויכוחים היה לה ברור שלא תצליח לשכנע אותם לעזוב את הבית שנבנה בעמל כה רב ולברוח אתה. ביתם הקודם, זה שהוקם סמוך לנישואיהם, עלה בלהבות עוד במלחמת העולם הראשונה. לגרום להם להתחיל שוב מאפס נראה כמו רעיון חסר סיכוי.

“אבל איך תסתדר ילדה בת שבע-עשרה לבד בעולם האכזר?” קולו של אבא היה מפציר, מפתה. הוא הניח את ידו על גבה. כך, חבוקים, פסעו שניהם בפרוזדור עד לדלת הכניסה ושם נעצרו. “הרי מלחמה משתוללת בחוץ,” הוסיף אבא, מתבונן לתוך עיניה. פולה משכה בכתפה. דממה מתוחה השתררה בחדר הכניסה. 

מאחור נשמעו צעדיה של אימא, מהירים, נחפזים. 

“אין לנו זכות לעצור בעדה,” אמרה האם, נשענת אל הקיר מאחורי גבו של אבא, ידיה על מותנייה. בחיפזון העבירה את גב ידה על עינייה הנפוחות מבכי. 

“ואת, פולה תשתדלי בכל כוחך להגיע אל הדוד משה במוסקבה,” אמרה, מגניבה את ידה מתחת לסינרה המוכתם, ושולפת מהכיס פתק עם כתובתו של הדוד. פולה נרעדה כשהבחינה פתאום כי החיוורון בפנייה של האם מעמיק יותר מתמיד על רקע שערה הכהה, האסוף לאחור, וכי גם הקמטים נחרצים ביתר שאת על מצחה הרם. 

“הנה, כאן גר הדוד משה,” אמרה האם. 

“היא הולכת?” התפרץ פנימה אחיה דוד, זה שאהב תמיד להציק לה ולהקניט אותה. כעת הקיף את פולה בזרועותיו והתייפח בבכי מר. “שמרי על עצמך, פולה,” התחנן.

“אני אשמור, דוד. אני אשמור.”

צליל קולה הצווחני של הדלת התפרץ פתאום אל החלל, כמתריע מפני ענן אפל הממשש ובא. 

“לא, פולה, אל תלכי,” עלה באוזניה קולו של הניק הקטן, “אל תעזבי אותנו כאן!”

שתי ידיו הושטו אליה בתחינה. 

פולה התכופפה אליו ונחשול של חום שטף את גופה כשחשה את זרועותיו הקטנות נכרכות מסביב לצווארה. הילד שחיתלה והאכילה כמעט מיום היוולדו. כמה אהב את השירים ששרה לו בעודה מנענעת אותו בזרועותיה. כעת אימצה אותו אל לבה, מנסה לשמר בזיכרונה את ריחו, את מגעו החם. 

“שמור על עצמך, הניק,” לחשה לאוזנו. 

לפתע נעשתה הפרֵדה מן הבית ומהמשפחה קשה עוד יותר, קשה מנשוא.

האימה והצער, שני אויבים חדשים, מרים ותובעניים, חנקו את גרונה, מיאנו להרפות ממנה. 

“אולי בכל זאת תשנו את דעתכם?” לחשה בקול רועד.

אבא ואימא השפילו את מבטיהם, נמנעים מלהביט בעיניה. חרה לה שהם אינם מעזים להרים את ראשיהם אליה. 

“מחר כבר יהיה מאוחר מדי,” הרימה מעט את קולה. “הגרמנים ידועים באכזריותם.” 

ידיה החרדות נעו באוויר, כמנסות לפזר את אותה עלטה המעוורת את עיניהם מלראות. “הם שונאים אותנו!”

“לא, פולה, אנחנו נשארים כאן,” פסק אבא בנחת. “גורלנו יהיה כגורלם של כל היהודים האחרים.”

היא הרכינה את ראשה. 

אימא התייפחה חרש.

“שמרי על עצמך,” הוסיף אבא ואמר.

דוד מחה ברעש את חוטמו. הניק השמיע יבבה.

החתול הוציא את ראשו מפתח המטבח, מנסה להבין על מה המהומה. נרגש ומודאג שלח רגל אל הפרוזדור, מרחרח סכנה. 

פולה התכופפה כדי ללטף את חוטמו, והוא קימר בהנאה את גבו. אחר כך אץ בעקבותיה אל היציאה, נחבל בדלת הנטרקת.