יומן הולנד 1940-1942

יומן יצחק כהן

הולנד - מאי 1940 עד יולי 1942

*

עם תום כיבושה של הולנד הבעתי בפני אשתי וילדי את החשש כי לנו, היהודים, לא יורשה להמשיך בקיומנו השליו. באמרי "קיום שליו" אין זה אומר בהכרח "קיום קל". ההיפך הוא הנכון. היינו בעלי חנות צנועה לאופנת גברים, בה הרווחנו בעמל רב מספיק כדי מחיתנו, חיים פשוטים. אני עצמי מילאתי בעסק את תפקיד המנהל, הקנין, המוכר, מנהל החשבונות, מעצב חלון הראווה וכו' כשאף רעייתי, לאחר גמר עיסוקיה במשק הבית, הושיטה עזרתה בעסק. כאמור, הקיום היה רחוק מקל מאחר ואפילו בעסק קטן יש המון מה לעשות אם רוצים לשמור הכל ברמה נאותה. כך, למשל, התחלתי פעם בשבועיים לעבוד בשעה שלש לפנות בוקר כדי לעצב את חלון הראווה החדש. וזאת רק דוגמה. ברצוני להדגיש כי למרות שהיינו חייבים לעמול קשה, העבודה הרבהאיפשרה לנו קיום דל למדי. אם למרות זאת היינו משפחה מאושרת, אשתי, בני, בתי ואנכי, אין עובדה זו קשורה לרמת חיים גבוהה כי וויתרנו על מנעמי חיים לא מעטים, ודרישות רבות לגבי דיור או לבוש לא באו תמיד על סיפוקן. היינו מאושרים יחדיו, האחד עם השני ובד' אמותינו שררה אוירה נינוחה. כמובן שהיו ריבים קטנים בין הילדים, אך חילוקי דעות רציניים לא היו אף פעם. ילדי, אשר היו כבר קרובים לבגרות, מעולם לא התחצפו כלפי אשתי או כלפי. כמה מעט נדרש כדי להשליט במשפחתנו שמחה ורוח שובבות. באמת, היינו מאושרים. בני היה בן 17, קרוב לבחינת הגמר של חמש שנות מיכללת המסחר, אותה יסיים כראשון של שכבתו. בתי בת ה15 למדה בבית הספר המקצועי לעובדי מסחר.

זמן קצר לאחר תחילת הכיבוש, נדמה לי שהיה זה אמצע יולי [גרמניה כבשה את הולנד באמצע חודש מאי. המתרג'], נפגשתי לראשונה עם אחד האמצעים שננקטו נגד היהודים. עם פרוץ הקרבות התנדבתי מרצוני החופשי להג"א, וסווגתי בשירותי השמירה. מדי כמה ימים היה עלי להתיצב ולשרת, תחילה עד השעה 6 ומאוחר יותר עד 4 לפנות בוקר.

יחד עם איש צוות אחר היה עלי לסייר פעמים אחדות בלילה ברובע מסוים למשך שעתיים ולשמור על האפלה מספקת, משימה לא בדיוק נעימה, במיוחד במזג אויר גרוע או בלילות חשוכים, אך אהבתי לעשות זאת משום שהייתי משוכנע כי בכך אני ממלא חובתי האזרחית. אותו ערב ביולי, אחרי קבלת צו, כנהוג, והתיצבות אצל קצין הרובע במוקד השמירה, נודע לי ולעוד מתנדבים יהודים אחדים, כי זה עתה נתקבלה הודעה כי על היהודים למסור את סרטי הזרוע וכן את תעודת החיול של שירותי ההג"א וכי נאסר עליהם להמשיך בשירות. כמה חרה לי (וכמוכן למתנדבים היהודים האחרים) על שנמצאנו בלתי ראויים לפעילותנו. פעילות, שימו לב, שביצעתי בלא תמורה ושבגינה הקרבתי את מנוחת הלילה שלי.

תפקיד אשר התנדבו לו אחוזים ספורים בלבד מן האוכלוסיה כי ככלות הכל, אין זה תענוג להסתובב באישון לילה ברחובות בכל מזג אויר. כמובן שחשתי נפגע, כי משום העובדה שנולדתי יהודי, נמנע ממני לבצע את אשר ראיתי כחובתי כלפי מי שהיו אזרחים כמוני, תוך מעין הצהרה מפורשת כי מעתה ואילך חדלתי להיות שווה זכויות ליתר אזרחי הולנד. אף אם במשך כל ימי חיי הקפדתי למלא חובתי כלפי ארצנו ועמנו, ואף אם זכיתי להערכת רבים, גם לא יהודים, בשל עבודתי, בשל מנהגי ובשל כל דרך חיי כולה, כל זה כלא היה. הייתי יהודי ובשל כך נידונתי לכף חובה. נחמהפורטא היתה בכך שכמעט כל משרתי הג"א השמיעו דברי תרעומת כנגד ההשפלה ורבים אף סרבו באופן ספונטני להמשיך ולשרת. בכך הביעו רגשי השתתפות שאמנם גרמו לי הרגשה טובה אולם לא יכלו להפחית מן הכאב שבנישול. ומדוע זה היה חייב להיות כך? מדוע! בעסק שלנו, בו אני ואשתי עבדנו, היו מרבית לקוחותינו נוצרים. רבים מהם ביקרו כבר 10, 12 שנים בחנות שלנו. מאלה ידע רק אחוז מזערי כי אנחנו יהודים. איך זה שבני אדם אלה, רובם מבני מעמד בעל רמה תרבותית נאותה, לא שמו ליבם לעובדה כי יהודים אנחנו? ראשית, משום שלהולנדים לא היה איכפת באופן כללי אם אדם הוא יהודי או נוצרי ולכן לא הקדישו לדבר מחשבה או תשומת לב מיוחדת. זה היה, אם כן, אופי הלקוחות. אפשר להוסיף: "נו טוב, לך ולרעייתך אין פרצוף שמי מובהק ולכן אינכם בולטים". בדיוק כך, אולם בכך נודה כי ההבדל בין נוצרי לבין יהודי מתבטא בעיקר בחיצוניות ובדרך ניהול השיחה שהוא תוצאה של חיי גטו בזמנים עברו. מאחר ולקוחות כה רבים קנו אצלנו במשך עשור ויותר (הוכחה לשביעות רצונם), ואף פעם לא סברו כי בינינו לבינם קיימים הבדלים, הלא מותר להסיק מכך כי במציאות לא היה קיים הבדל כזה ולכן גם אי אפשר היה לגלותו??? [ריבוי סמני השאלה במקור. המתרג'] ומה שנכון עבורי הוא הנכון עבור היהודי הממוצע.

פרט להבדלים חיצוניים ודרך דיבורם, רוב היהודים טובים או רעים בדיוק כמו רוב הנוצרים ואם יש ביניהם - היהודים- בעלי תכונות פחות נעימות שלאחרים קשה לעכל, אולי היהודים הם בעלי איכויות שנוצרים אינם מצטיינים בהן, כך שלשניהם אין לבוא בטענות האחד אל השני כי אם ללמוד זה מזה ולהשתדל למלא את החסר. אני לא ארחיב בנושא ואין בכוונתי לסנגר על היהודיםדוקא. ברצוני אך ורק לספר את קורותי בשנים האחרונות. ובכן, הצעד הראשון אשר ננקט כנגד היהודים ושפגע בי אישית, היה לאסור עליהם להמשיך ולהתנדב בשירות הג"א. כמה איסורים יבואו בעקבותיו! האיסור לבקר בקולנוע ובתיאטרון, איסור הכניסה למסעדות, בתי קפה ומלונות, כמו גם גנים ציבוריים ופארקים שכונתיים. נמנע מאתנו העיסוק בספורט בפרהסיה, כלומר, לצעירים שבינינו נאסר לשחות, לחתור בסירות וכו'.

נאסר עלינו לצאת את העיר בלי רשיון מיוחד (ומאוחר יותר בכלל לא). הצעדים הללו הלכו ותכפו בקצב הולך וגובר. עד כמה שהצווים והאיסורים היו כרוכים באי נעימות, הם לא הצליחו לדכא אותנו מאחר ולא השפיעו במיוחד על קיומנו האישי, הפרטי. למדנו מכבר להשלים ופרט לכך, לא נקטענו מזולתנו וכל תענוג שנגזל מחוץ לבית יכול היה למצוא גמולו בהגברת הנעימים אשר בתוכו. בערבים, כשבני לא בילה בלימודיו שיחקנו, אנכי והוא, בשחמט (לרוב אני הוא שהפסיד), אשתי שיחקה משחק קלפים או שקראה ספר ואף בתי קראה. לעתים השתוללנו וצחקנו או ששרנו יחד, בעיקר אריות מאופרות ידועות. השירה הזאת הצטיינה בעיקר בעוצמה, לעומת הנקיון שלקה בחסר ולמי זה היה איכפת בעצם? ההנאה היתה כולה שלנו וככל שהזיוף היה חריף יותר, כך גברה הנאתנו. בערבים אחרים יצאנו לבקר אצל ידידים בסביבה או שקיבלנו אותם אצלנו, לשחק משחק קלפים. בקיץ, בעבר, יצאנו כולנו בימי א' בבוקר השכם, מצויידים בחכות וברשתות דייג, לאחד המקומות שבקרבת מים ושם בילינו את היום. לרוב, כל שתפסנו היו דגיגים ספורים, הישג דל בעבור רוב הסבלנות שגילינו במעשה הדייג. אך כמה התענגנו על השקט והשלווה סביב, על מראות הנוף הרוגעות עד למרחוק, על ציוץ הציפורים ויעף העננים מעל לראשינו יחד עם השתקפות תחנות הרוח במים הנעים קלות. ולעת ערב שמנו פעמינו הביתה, מרועננים ומחוזקים בידי הרוח הקרירה, וכל ימות השבוע חיינו והתקיימנו על מקור הכוח שנתחדש. ושוב, כעבור ימים, התגעגענו מחדש ליום א' הקרב כי הפך לנו צורך להחליף אחת לשבוע את מדבר הבתים לירק המרעה והעצים, והמולת הכרך בקולות המים של נהר או פלג. גם תענוגות אלו נלקחו כעת מאתנו אך אל ייאוש. העיקר כי כולנו יחדיו, בריאים ושלמים. זה כל מה שהיה חשוב.

בראשית השנה הבאה, 1941, החלו הרדיפות הפיסיות נגד יהודים, מה שכינו "רדזיה" [RAZZIA] ומאז בא הסוף לשלוותנו. ברובעי יהודים סחבו גברים צעירים החוצה אך גם בתוככי העיר נהיה מסוכן לגבר או לנער יהודי לצאת לרחוב. קרה שוב ושוב שהמשטרה הגרמנית עצרה כאלה ברחוב והם נשלחו לגרמניה. מאות נעלמו בדרך זו. הודעות פטירה המשיכו להגיע, לעתים אך זמן קצר אחרי מעצרם של האנשים. במיוחד השמות "בוכנוולט" ו"מאוטהואזן" לשם נלקחו רבים מן העצורים, נהיו שמות מלאי פלצות וחרדה עבור היהודים כולם. [קשה שלא להעיר כאן על התמימות הניכרת של הכותב. פסיכולוגיית ההפחדה הזו (!!) תביא את ההמונים אל הרכבות לאושוויץ... המתרג']. לא נודע את אשר אירע שם למסכנים אולם כל מי שהועבר למקומות אלה הופרד למעשה מחייו. איזה סבל נגרם כבר אז בקרב מאות בתי אב, מאות נשים וילדים איבדו את מפרנסם. אחרים, בנים או אחים אהובים. אבל... היתה "נחמה". ניתן היה לקבל את עפר הנפטרים תמורת סך של 70 פלורינים, ואזי שב הקרוב שנעלם הביתה.....בתוך כלי חרס. מובן שאיש לא התחשב בעובדה כי יהודים רבים גם נפגעו קשות בשל הפגיעה בצו ההלכה

האוסר על שריפת מתים.

ככלות הכל סופו של כל ילוד אדם למות ורבים הנפטרים בגיל צעיר או בעודם מלאי חיים, בגלל מחלה או תאונה. כעת מתים אלפים בשדה הקרב, בים או בקרבות אויר ואבדנם גם הוא אסון לאבות, לאמהות ולילדים אולם מותם נאצל משהו על ידי מטרה, אם בגלל שהם לחמו למען מולדתם או למען רעיון, ואלה אשר נותרו בלעדיהם יוכלו למצוא בכך נחמה פורטא. אולם, להילקח בכוח מתוך הבית, מן העבודה או מאמצע הרחוב אך ורק משום היותם יהודים, להישחט כבהמות נטולות דעת, חסרי ישע ושמץ של הגנה, זאת התאכזרות אשר ניתן היה להניח כי במאה העשרים, מידי מי שמכנים עצמם "בני תרבות", הוא בגדר דמיון פרוע בלבד. והעובדה הכל כך ידועה בצד השני, כי השם "בוכנוואלט" הנו בעל משמעות מחרידה, תמצא הוכחה בעובדה כי מאוחר יותר, במשרד העבודה המחוזי באמשטרדם, איימו על בני בשילוח לשם [לבוכנוואלט, המתרג'] אם לא יתיצב מיד ל"מחנה העבודה". [מחנות עבודה אלה קוימו בהולנד עבור כל היהודים שפוטרו מעבודתם. אלה היו מוסדות הולנדים תחת פיקוח הולנדי (משטרת השדה!) והם שימשו בבוא העת מלכודת לתפיסת היהודי יחד עם כל בני משפחתו. המתרג']. אין פלא איפוא שחרדנו תדיר פן יפגע הגורל הזה בבננו. בינתיים מלאו לו 18 ולאחר עזיבתו את מכללת המסחר מצא מישרה במשרד למסחר טכני במרחק רב למדי מדירתנו.

כדי להגיע למשרד היה חייב לעבור ברחוב, וכמו כן למען שיעורי הערב שעדיין ביקר בהם. לעולם לא היינו שקטים עד ששב בריא ושלם הביתה כי לעתים קרובות הכיל המושג "רחוב" סכנות שאילצוהו להגיע בדרכים לא דרכים אל המשרד או אל המורה. בחורים בעלי מראה מעט שמי נלקחו גם בצמתים וברחובות ההומים שבעיר, ישירות מתוך הקהל. ויהיה גרוע אף יותר. הוחל בלכידת בחורינו הישר מתוך בית מגוריהם. העובדה כי לא גרנו ברובע יהודי מיוחד פסקה מלהוות יתרון. כפי הנראה היו קיימות רשימות עם כתובות של יהודים, וצעירים לא מעטים נעצרו בביתם בידי חוקרי משטרה הולנדים. מעתה אין איש עוד בטוח בביתו פנימה ולעתים קרובות חרדנו כי לעת ערב או באישון לילה יצלצלו בדלת וכי הגיע הרגע הגורלי עבור בננו. מתחת לחנות שלנו היה מרתף גדול ששימש מחסן לחומרי התצוגה, רהיטים משומשים וחפצים אחרים. הכניסה למרתף נמצאה בתוך ארון שבחנות, וגישה נוספת אליו היתה דרך חלון שבחצר הפנימית.

בכל ערב פתחנו את החלון שבחצר והכנו כמה קרשים ומיני שאריות כדי להסתיר עם אלה את החלון. אף את הדלת שבתוך הארון הסווינו בצורה דומה. במקרה ויהיה צלצול בלילה, אזי יזחל הבן לתוך המרתף ונסווה את החלון בטרם נפתח את הדלת הקדמית. כך קיוינו להכין מקום מסתור למקרה ויבואו כדי לאסור את הבן. היה ספק רב אם לא יגלו את המקום בחיפוש מדוקדק אך מה לא עושים בעת צרה. לעתים, כשהתרוצצו שמועות על תפיסת בחורים בבתים לא שב בני כלל הביתה מן המשרד ותחת זאת מצא מקלט אצל חברים. פעמים רבות טילפנו מכרים כדי להזהירנו כי "יש פעולה". קרה שבני כבר שכב לישון ואז קם בחיפזון וכמו חיה נרדפת התלבש חיש כדי לברוח מדירתנו. כבר קרה כי במשך ימים שלמים נעלם מן הבית מבלי שהיה לנו מושג על מקום הימצאו. בבוקר היה רגיל לטלפן לנו ממשרדו כדי להודיע כי הוא בסדר. בצהריים ובערב היה מצלצל 'כאילו' ושאל אם אשתי הכינה את הארוחה. אם נענה בחיוב, אזי ידע שכרגע לא נשקפת סכנה.

למרות הכל הספיק הבחור ללמוד בשעות פנאי ולהשיג תעודה באנגלית, תעודה בקצרנות הולנדית והוא התקדם יפה באותו מקצוע, בצרפתית ובגרמנית. הוא אף החל ללמוד כתיבה במכונה וכבר הגיע למהירות הדרושה כדי לעמוד בבחינה, אך זה נמנע ממנו עקב הנסיבות. בעקבות הבחינה באנגלית המשיך ללמוד לתעודת הוראה תיכונית, מטרה שהתכוון להשיג לכשיגיע לגיל 21 (והיה מגיע בטוח לולא...) הגענו בינתיים לאוקטובר 1941 ולמזלנו עברנו הכל בלי פגעים. לא נפגענו גם כשהבת, שהחלה לעבוד בבית מסחר גדול, פוטרה מסיבות שקופות למדי. עברנו רגעי חרדה רבים (וקחו בחשבון כי אני מסתפק בסיפור חיינו אנו, בני משפחתי ואני. אינני מדבר כלל על צרותיהם של ידידים ומכרים בשל היותם יהודים, סיפורים שלא השאירו אותנו בדיוק שווי נפש). נדמה היה כי עברנו מעין חישול רוחני וכשלרגעים התרחקה הסכנה של עצירת בני, שוב שלטו השלווה והשמחה בדירתנו.[ההולנדים מכירים את המושג "gezellig" אשר אין לו שווה ערך בעברית. הייתי מגדיר את המושג כך: "תמימות הדדית שמנפה כל דבר פרט לחמימות של הרגע" cozy האנגלי מתקרב לזה. המתרג']. אכן, עוד היינו מסוגלים לשיר ולהיות שמחים.

בשבוע שבין 25 ל31 באוקטובר 1941 נצטוו כל עסקי הטקסטיל לסגור את חנויותיהם מטעם השלטונות כדי לערוך רישום מלאי. המשרד הארצי שלח לכל העסקים רשימות בהן פירוט מדוקדק של כל סחורה נוכחת לפי סוג, איכות, כמות וכו' אותו חויבו לרשום. את הרשימות חייבים היו למסור עד 1 בנובמבר.[במקור כתוב בטעות 'אוקטובר', המתרג'] הכוונה היתה כי בידי המשרד הארצי תהיה ראייה כוללת של פירוט כל המלאי הנוכח בהולנד כדי להבטיח חלוקה צודקת בתוך האוכלוסיה. אולם היתה כוונה נוספת. גם עלינו חלה החובה לסגור את העסק לשבוע ולרשום את המלאי וכך נהגנו. ביומה האחרון של הסגירה המחויבת קיבלנו אנחנו, יחד עם עוד 1600 עסקים אחרים, הודעה דחופה מן המשרד הארצי לאמור, כי מאחר ואנחנו נמנים עם עסקים יהודיים, פגרשיוננו למכירת דברי טקסטיל ועל כן עלינו לסגור. המלאי הופקע מאתנו ואני עצמי הופקדתי על שמירתו תחת אזהרה כי אנכי אהיה אחראי לכל פריט חסר כמו גם לכל נזק שייגרם. הסחורה כולה תועבר לידי המשרד הארצי וכו' וכו' וכו'.

על פי הרשימות שהגשנו ידעו במדויק את גודל המלאי וכך נהיינו בעצמנו שותפים בסגירתה ובהידוקה של הרשת סביבבנו. ארבע עשרה שנה וחצי עמלנו תוך סבל ניכר כדי לבנות את העסק. קפיטאל לא היה לנו בכלל. ספקים, הוצאות וכו' היינו חייבים לשלם מן ההכנסות. אם אלו היו נמוכות אזי לא יכולנו לעמוד תמיד בכיסוי התחיבויותנו ולעתים נראה עצם קיומנו דבר שביאוש. אולם תמיד ידענו להתגבר על הקשיים ושמרנו על אמונם של הספקים. אוכל אפילו לטעון כי אצל רובם החזיק המוניטין שלנו. נראה כי לאורך זמן נצליח לצאת מן הבוץ כי בשנים האחרונות האירה לנו ההצלחה מעט יותר פנים והוקל לחצם של הקשיים הכספיים. איך שלא יהיה, העסק הזה אשר למענו לחמנו ונאבקנו ושבו השקענו במשך שנים רבות את מיטב כוחנו, הפך עבורנו עצם קיומנו. עתה, במכה אחת הושם קץ לכל ונשבר מטה לחמנו. עם סגירת העסק קיבלנו מצד לקוחות רבים הבעות של השתתפות בצרתנו ורבים מאלה בכלל התפלאו כי אנחנו יהודים ואם הדבר היה ניתן, אזי רבים ודאי היו מוכנים להעיד לטובתנו. אך היינו נידונים. לא משום שלא הצלחנו בתור בעלי חנות, לא בשל ידע מקצועי לקוי ולא משום תלונות לקוחותינו - כי אם אך ורק בשל העובדה כי יהודים אנחנו.

השתתפות לקוחותינו היוותה עידוד וחיזקה בנו תחושה ברורה כי כבעלי חנות נהגנו בסדר וכי בניהול עסקים היינו מעל לכל חשד. לא דבקה בנו שמץ אשמה, עובדה שנתנה לנו כוח לעמוד בכל אשר בא עלינו. כעת הגענו להסדרת כל עניני הכספים, כאב ראש גדול. המזומנים שבקופה יכלו להספיק לכסות חלק קטן מן החוב לספקים, לשכר דירה, להוצאות, למסים וכיוצא באלה. אם היינו משלמים הכל, אזי לא היה נשאר לנו למחיתנו. אמנם הבן הרויח כבר משהוא במשרד אך בניכוי שכר הלימוד וכו' נותר מזה סכום זעום בלבד.

מאחר ומשרד הטקסטיל הארצי הודיע לנו כי מלאי הסחורה יועבר לבעלות חדשה, ניתן היה להניח כי בעבורו נקבל סכום מסויים כפיצוי. ציפינו כי אותו סכום יספיק לתשלום חובותינו. הוחלט איפואלהענות לתביעות הקטנות יותר ולדחות תשלומים גדולים עד לבירור הסופי של הנושא. בינתיים נשתדל לממן את חיינו היומיומיים ממה שנותר בקופה. הודענו לספקים שונים כי עקב סגירת העסק תחול האטה בקצב תשלומי חובותינו. אמהר להוסיף, כי כמעט ללא יוצא מן הכלל באו לקראתנו ואיש לא עשה צרות, למרות העובדה כי פרעון החובות יארך הרבה מעבר לתקופה המשוערת.

בינתיים היה עלינו למצוא דירה חלופית מאחר וסגירת החנות לא איפשרה לנו לעמוד בדמי השכירות הגבוהים של הדירה הקיימת. ענין מסובך, בשל מחסור גדול בדירות מחד, ומיכולתנו לשלם שכר דירה נמוך בלבד מאידך. דוקא ברמות השכר הנמוכות היה קושי עצום למצוא דבר מה מתאים ובינתיים לא האירה לנו ההצלחה פנים.

ואז היכה בנו הגורל שנית. בערב ה 14 בנובמבר, בביקור אצל מכר בקירבת מקום נפלתי מן המדרגות בגלל החושך שתיעתע בי ולא יכולתי לקום על רגלי. ביקשתי משני אנשים להוביל אותי אל כתובתי שבאותו רחוב ועצם הדבר היה עינוי ממש. נתליתי בין כתפי שניהם וכך, תלוי בין השניים, התקדמנו עקב בצד אגודל בתוך העלטה המוחלטת. עם כל צעד פילח כאב חד את הירך והרגל. המרחק עד לדירה היה פחות ממאה מטר אולם הדרך נראתה לי אינסופית. כשסופסוף הגענו הייתי חצי מעולף ואשתי וילדי נבהלו נורא כשנישאתי פנימה בידי שני הגברים ואנכי לבן כסיד. אחרי שהשכיבו אותי על הספה תוך כאבים בלתי נסבלים, קראו לרופא. זה הגיע כעבור זמן מה ובתום הבדיקה פסק כי אינו יכול לקבוע בבטחון אם מדובר בשבר אם לוא, בגלל מצב פציעתן של הרגל והירך. בינתיים הורה על קומפרסים של מים וחומץ. למחרת נקבע כי אמנם הרגל נשברה ועלי להתאשפז בבית חולים. בשעה עשר בערב הובלתי באמבולנס אל בית החולים היהודי. שם התברר, בצילום ראנטגן שנעשה למחרת, כי סבלתי משבר בחלקו העליון של הירך.

העבירו מסמר פלדה מעל לברך, כך שזה בלט משני צידי הרגל. זה נשא גשר מתכת שחובר אליו בעזרת ברגים וכך השכיבו אותי במיטה ובה מיכשור אשר היווה מקום מוגבה. זה שימש תמיכה לרגלי השבורה. לגשר המתכת חובר חבל שהוביל על גבי גלגלת שבמכשיר ואל מחוץ למיטה שם נתלתה משקולת במשקל 3 קילו. זה כונה תחבושת משיכה. ושם שכבתי, רגלי מתנוססת באויר. לכל הדעות תנוחה בלתי נוחה ביותר. כבר ידעתי (בילדות שברתי את אותה רגל) כי ריפוי שבר אורך 6 שבועות וקל לשער את הבהלה שתקפה אותי כשהרופא, בהשיבו על שאלתי בנידון, אמר כי עלי לקחת בחשבון זמן כפול מזה לפחות. שלשה חדשים יהיה עלי לשכב בתנוחה בלתי טבעית זאת. בכך לא אוכל לעמוד!! תנוחת הגוף ומשיכתה התדירה של המשקולת משכוני כלפי רגל המיטה ואזי משכתי עצמי חזרה בידית של מתקן שהותקן מעל למיטתי, דבר שחזר על עצמו יומם וליל ושלא נתן לי רגע מנוחה. במיוחד בלילות התעניתי ובמשך שבוע ימים לא עצמתי עין. בשעה 8 כבה האור וכל פעם תיכננתי ברצינות להכריח עצמי להירדם.

הרגל לא כאבה במיוחד ואשתדל שלא לחשוב כלל. לא הצלחתי והמשקולת משכה אותי ממקומי ואני, שהגעתי לתנוחה בלתי אפשרית, משכתי עצמי כלפי מעלה וחוזר חלילה.

והמחשבות! מה לא עבר בראש שלי בלילות. האם אוכל אי פעם לעמוד שוב על רגלי? השבר היה מן הסוג המסובך ומחולים אחרים הבנתי כי הדברים הללו לא תמיד מסתדרים. פחדתי כי אמנם אהיה שייך למקרים אלה. האהיה נידון להישאר נכה שלא יכול עוד לפרנס את משפחתו? איך הדברים יסתדרו בבית, שם כל הדאגה למשק הבית מונחת על כתפי רעייתי. איזו צרה, דוקא כעת, עם כל הבעיות הבלתי רגילות שאני נאלץ לשכב כאן מבלי יכולת לזוז. אמנם ילדי יכלו לעשות כמיטב יכולתם כדי לסייע לאמם, אך נסיונם היה דל ובעסק היו בורים גמורים.

מה יהיה על שכר הדירה? הרי אשתי לא היתה מסוגלת לשלם, אחרת עד מהרה לא יהיה די כסף כדי לכלכל את הבית. יש להניח כי המשפחה לא תעזבנה לאנחות אך כמה נורא הדבר להיות תלויים באחרים כדי לחיות. דוקא אנחנו, שתמיד למדנו להסתדר בעצמנו. כך נתפסתי למרה שחורה, כל אותם לילות ראשונים ארוכים בבית החולים.

כמובן שבבית היה המצב רחוק ממעודד, במיוחד למשך היום כאשר הילדים היו במשרד ובמתפרה. אשתי הסתובבה לה בדירה ובחנות שהיתה חשוכה וקרה, וחשה עצמה בודדה ונבגדת. היה כה מוזר, כה שקט בהעדרי מן הבית ועם החנות הנעולה. כששררה השמחה במעוננו היה זה משום שאנו בעצמנו יצרנו את אותה אוירה חמימה, כי דירתנו, כפי שהיו רוב הדירות-חנויות, היתהחשוכה וצרה. האור דלק במשך כל היום והנוף כלפי חוץ הצטמצם במראה של חצר פנימית מזערית. לא בדיוק מרחיב דעתו של אדם.

גם לרעייתי נראו שלשת החדשים שעלי לשכב בבית החולים כמעמסה כבדה מנשוא. עלי להוסיף כי במשך התקופה הזאת היא עמדה כגבורה בפרץ והיא גברה לבדה על קשיים לא מעטים.

ימים ספורים לאחר שאושפזתי כתבתי מכתב לבעל הבית ובו שיתפתי אותו באסון שקרה לי תוך איזכור העובדה, הידועה לו, בדבר סגירת החנות. הרחבתי בעובדת היותי נטול ממון וכי במצב שנוצר לא אהיה מסוגל לשלם את שכר הדירה הגבוה, גם משום שאין סיכוי כי אשיג לעת עתה כל הכנסה חלופית. ובנוסף עומדת אשתי לבדה בפני כל הדאגות והריני משביע אותו להסכים להצעתי כדלקמן: אחרי העברת הסחורה לידי המשרד הארצי, דבר שודאי יקרה בקרוב (כך סברתי אז!) אשלם לו את שכר הדירה המלא עבור החודש. לאחר מכן התחננתי בפניו להסכים כל זמן שלא השכיר את הבית, ואשתי לא מצאה דירה חלופית, היא תוכל להישאר בדירה תמורת הסכום שבני הרוויח, סכום שהיה בערך שווה לשכר הדירה ללא חנות. במקרה של השכרת החנות תעזוב רעייתי מיד את הבנין, כך שהנזק יישאר מזערי.

צריך להוסיף כי לא היה קיים בינינו חוזה שכירות [דבר שהיה בניגוד גמור לחוק ואשר שיחרר את בעל הנכס מתשלום מסים! המתרג'] וכי אנכי הודעתי בעוד מועד על ביטול השכירות. לאחר ימים אחדים, בביקור של רעייתי בבית החולים, מסרה זו בשמחה רבה כי בעל הבית ביקר אצלה וכי אין להעלות על הדעת כי הוא ייקח לעצמו את הכנסות הבן. אלו, לדבריו, חייבות לשמש את הוצאות משק ביתה. אשר לשכר הדירה, שלא תדאג. לאחותו, שהיא בעצם בעלת הנכס, יש די כסף והיא מוסרת ד"ש. אשתי אף שמעה כי בעל הבית התבטא, באומרו כי בשום אופן לא יגרום לנו קשיים.

תמיד היינו דיירים נעימים וישרים. במקרה והבית יעמוד ריק למשך חצי שנה, גם זה יעלה לו בכסף וכו' וכו'. אנשים בירכו את אשתי על בעל הבית האנושי כל כך.

זה נראה, אם כן, מסר חיובי שנמסר לי בשכבי בבית החולים. הדאגה הגדולה ביותר, זו של שכר הדירה, ירדה מכתפינו. אמרתי כי זה "נראה" חיובי כי למן הרגע הראשון נראתה התנהגותו של בעל הבית חשודה בעיני. העתיד יוכיח כי אמנם צדקתי וכי חשדותי היו מוצדקות. לעת עתה הסתפקתי בכך כי ענין שכר הדירה הוסר מעל כתפי בני המשפחה. אחיה ואראה מה ילד יום.

לאחר תקופה התרגלתי קמעה למצב שכיבתי האנוסה ואף שנת הלילה שלי הוטבה. עובדה היא כי לכל אורך זמן אישפוזי בבית החולים, לא ישנתי אף פעם את שנתי הרצופה והעמוקה לה הייתי רגיל בבית. סבלתי מפצעי לחץ ונתקפתי בפרונקלים שהופיעו תדיר ובמקומות הבלתי נוחים ביותר. כך הופיע לי אחד בצד האחורי של הראש, שלא יכולתי להניחו על הכר. נאלצתי לסובב ראשי ולשכב על אוזן אחת. תחבושת 'המשיכה' אנסה אותי לשכיבת גב בלבד והתנוחה נהיתה קשה מנשוא. הסתדרתי עם רוב שותפי החולים ורק פעמים בודדות נכנעתי לכעס על התנהגות בלתי נסבלת של צמד מאושפזים עליהם שפכתי חרון אפי תוך הבעת דעתי עליהם באופן שלא השתמע לשתי פנים. מאוחר יותר התחרטתי על התפרצותי, אם לשקול נכון את המניעים האמיתיים להתנהגותם הבזויה, אשר מקורה בחינוך לוקה בחסר ומצב סוציו-אקונומי ירוד. אלה לא חשו כלל כי הם מרגיזים אחרים.

אוכלוסית בית החולים היתה מעורבת מאוד. מאחר והיהודים יכלו להתאשפז אך ורק בבית חולים יהודי, אלה היו על כן מלאים עד להתפקע ורבים שבעתות שלום היו מעדיפים מוסדות פרטיים, נותרו כעת בלית ברירה. כך שכבו זה לצידו של זה, בעלי יכולת ועניים מרודים, בעלי תרבות וגסי רוח והתוצאה הבלתי נמנעת היתה אי היכולת להעריך הדדית את טון השיחה ויותר מכך אופן התנהגות. על פי רוב היו היחסים בין החולים טובים למדי ופעמים רבות פרצתי בצחוק בגלל הערותיהם המצחיקות או סיפוריהם המטורפים של אחדים משותפי לגורל. אף גיליתי להפתעתי את שמחת החיים של האנשים האלה, על אף העובדה שהם עצמם או בני משפחתם כבר נפגעו מן העובדה כי יהודים הם.

עם אחדים התידדתי, כמו עם אותו איש צעיר, כבן 30, אשר עבר ניתוח קשה בו הוציאו לו כיליה. מאחר והיה בעל ריאות חלשות שכב כבר חדשים רבים לפני כן בבית חולים כדי להתחזק ולאסוף כוח. הימים הראשונים שלאחר הניתוח שכב כמו מת במיטתו אך כעבור שלשה ימים נוספים נראה כאילו קרה נס. מצבו השתפר לנגד עינינו ממש והאיש נתגלה כשותף אופטימי ונעים הליכות לחדר. היה בעל קול טוב ומאחר ואף אנכי חובב שירה הובלנו שנינו, מדי פעם, את כולם בשירה בציבור.

אחרי סימני הריפוי הראשונים חלה הרעה במצבו והוא סבל מחום עקשני גבוה. על אף זאת שמר על רוח איתנה וכשאך נסוג חומו שב אליו מצב רוח טוב ומלא בדחנות. אבל, לצערי, שיקומו לא צלח וזמן מה אחרי עזיבתי את בית החולים נפטר. נוח בשלום ידידי, מי יודע אלו צרות נחסכו ממך.

עם הצוות הסתדרתי על הצד היותר טוב. פעמים אחדות היה לי ויכוח קטן עם אחת האחיות, דבר של מה בכך והגורם יכול היה להיות נעוץ הן בהתנהגותה והן במצב רוחי שנטה בקלות להתרגז. מן הרופאים יכולתי רק להתפעל. כמות הניתוחים שאלה ביצעו בתקופת אישפוזי היתה אדירה ולעתים התקבל הרושם של סרט נע. ראיתי לא אחת שהביאו חולה שנחשב מת, ושלאחר שנותח ניתוח רציני יצא את בית החולים כעבור שבועות אחדים, בריא לחלוטין. רופא התורן של חדר החולים בו שכבתי היה צעיר חביב, ש"לעשות עצמו חשוב" היה ממנו והלאה. יחד עם זאת היה רופא קשוח למדי אך חברי וידידותי שבמהירות ידע לקרב אליו אנשים. כאשר שיחקתי משחק שחמט עם שותף לחדר, יכול היה לעמוד בצד ולהסתכל בענין ופעם, באחר צהריים חופשי שלו, בא אף לשחק עמי.

אולם השיאים היו בימי הביקור. הימים והשעות נערכו על פיהם. כך למשל, יכול היה חולה להתבטא לאחר תום ביקור:"רק עוד ארבעים-ושבע-וחצי-שעות עד לביקור הבא", או "עוד 20... עוד 16 וחצי, וכן הלאה.

ארבע פעמים בשבוע מותר היה לנו לקבל ביקור, ופרט לפעם או פעמיים בהתחלה, כשבאמת נמנע הדבר ממנה, לא החסירה אשתי ולו ביקור יחיד. עצם הדבר עורר התפעלות כי לבד מן העובדה כי עליה חלו כל עבודות משק הבית וכי שעות הביקור היו בשעות הסעודה ובלתי נוחות, הגיע בינתיים החורף, חורף קשה וממושך שכמותו לא היה זכור. גובה השלג היה מפתיע לאזורנו, לעתים חצי מטר עד 70 ס.מ. והוא לא נמס במשך שבועות. היה קושי לחמם את הדירה, כל כך קר היה ולהוציא את האף החוצה הצריך מידה של העזה. אך למרות הקור העז, על אף השלג העמוק שהפך כל הליכה בו למאבק איתנים, רעייתי הופיעה בנאמנות בכל שעת ביקור ולעתים קרובות הגיעה כמעט קפואה אל מיטתי. פעם אף קרה שבדרך לבה"ח גבר עליה הקור במידה כזו שכמעט ומנע ממנה להמשיך.

והשבועות השתרכו להם ולא היה לי מה לעשות אלא להמתין בסבלנות עד תום תקופת הריפוי. מה שהרגיז היתה העובדה שלא ידעתי כלום בקשר לתהליך הריפוי כי כל אותה תקופה לא עשו לרגלי כלום, פרט להשאירה בשקט בתוך המתקן. כל הזמן דאגתי שמא הענין לא יסתדר עד הסוף הטוב וחששתי פן לא אהיה מסוגל ללכת כהלכה. ומדוע בעצם אי האמון שלי בנקודה זו? מסיבות אחדות. ראשית, כששמו לי בחדר הניתוח את תחבושת 'המשיכה' העיר הרופא בין השאר: "עוד נראה אותך כאן (כלומר, בחדר הניתוח) בעתיד". הסקתי מכך כי כעבור זמן יבצעו בי ניתוח נוסף. שנית, הגבהת הרגל גרמה לזו אלכסון באויר וכשהאחות שאלה את הרופא בלחש, מה פשר התנוחה, שמעתיו משיב כי המקרה שלי הנו בלתי רגיל, משהוא כזה. עובדה היא כי תחת 6 שבועות הצפויים, עלי לשכב במשך 12 שבועות.

למזלי היו חששותי לשוא אף כי כשכעבור 10 שבועות, לצורך צילום ראנטגן, נמנעו מלהובילני על גבי אלונקה למחלקת הראנטגן ותחת זאת הועברתי שמה יחד עם המיטה והמתקן כולו.

לפני כן הוסר מסמר הפלדה מתוך הרגל והתברר כי האיחוי עלה יפה אך יעברו עוד שבועות אחדים עד לעזיבתי את בית החולים, צולע ונשען על מקל, דבר שקרה אמנם ביום 12 לפברואר 1942. עוד זמן ניכר סבלתי כאבים בברך וברגל אשר אף התנפחה בלילות כתוצאה ממחזור דם לא תקין, בעקבות התנוחה המוגבהת הממושכת של רגלי. העובדה כי לא כל שבר ירך מסתיים בכי טוב מצאה הוכחה במקרהו של שותף לחדר בבית החולים אשר אצלו, לאחר הוצאת המסמר, אירע זיהום במקום ההחדרה ועקב זה נפטר. היותו כבר בן 71 היה ודאי אף הוא גורם.

כמה שמחתי לשוב אחרי תקופה כה ממושכת אל חיק משפחתי. אף אשתי וילדי שמחו שמחה

גלויה וערכו לי קבלת פנים נהדרת. קישטו את הדירה בפרחים והפתיעו אותי עם מחזיק נהדר לעט נובע ואשתי, על אף המחסור, הצליחה להכין ארוחת צהריים טובה וסעודת ערב מצוינת. אבי וכן חתני, אחי ואחותי, הכל שיתפו פעולה כדי להפוך את האירוע ליום חג. גם הידידים לא נשארו חייבים והדירה כולה נהפכה לגן פרחים צבעוני. הדאגות היו לרגע מאתנו והלאה. מתי, מתי נהיה שוב נטולי דאגות?

מיום סגירת חנותנו עברו כשלשה וחצי חדשים. הסחורות טרם הועברו לידי המשרד הארצי. זמן קצר אחרי הסגירה הופיע פקיד אשר נטל עמו את רשיון החנות ובחן את רשימות המלאי שנצטוינולמלא. פרט לכך, שקט ודממה. פרוש הדבר כי כבר מזמן לא היתה לנו כל הכנסה ובו בזמן לא פסקו הוצאותינו הקבועות, ביניהן חובות שונים, לעתים ניכרים, על חשבון מסים שונים כגון מס הכנסה, מס מחזור לרבעון האחרון של 1941 ועוד. תחילה יכולנו לנצל את שארית הקופה למטרות שונות אך כשזו אזלה באו התביעות החדשות על חשבון הפיצוי עבור מלאי הסחורות, פיצוי לו ציפינו. ומה בדבר שכר הדירה?

כפי שכבר הזכרתי, על אף הבטחותיו של בעל הבית לא סמכתי עליו והייתי מוכרח לקבל תשובה מחייבת. מאחר ולא הייתי עדיין מסוגל לנוע בקלות ביקשתיו טלפונית להגיע אלי הביתה לביקור קצר. ראשית, פתחתי בפניו בדברי הודיה בשל מידות הרצון הטוב עמן בא לקראתנו אך עלי היה לדעת בבירור מה יהיה סך הכל שכר הדירה שיתבע מאתנו. ואז יצא המרצע מן השק. הוא התחיל עם סיפור, לפיו השיג מידע לאחר סגירת העסק שלנו אשר לפיו בכל טרנסאקציה כספית, שכר הדירה נותר בהעדפה. השבתי לו כי זאת באמת זכותו, לתבוע מאתנו את מלוא הסכום אך בעלי בית רבים ויתרו על הזכות הזאת, כשמדובר בחנוונים קטנים שנקלעו לקשיים כמו שלנו, ואלה נדרשו לשלם שכר דירה מופחת. במיוחד ממנו, האיש אשר הביע שביעות רצון כה גדולה בגיננו, ואשר עשה תמיד רושם כאילו יבוא במידה ניכרת לקראתנו, לא ציפינו ליחס אחר, במיוחד כשידע היטב כי לנו לא נותר כמעט כלום כדי לחיות את היומיום. מה שלא טענתי, כלום לא עזר. בהבעה מתחסדת הסתמך על העובדה כי הנכס בעצם לא ברשותו כי אם בבעלות אחותו וזו עומדת על תשלום מלוא הסכום. הוא הבטיח כי כאשר העיסקה תסתיים 'ישתדל עבורנו'.

כל שהאיש עשה היה לעשות רושם על אחרים כאילו יתן לנו לגור תקופה בחינם, ובה בעת לא חשב כלל להפחית, ולו סנט אחד, משכר הדירה. מתחילה היה ברור מה תהיה תוצאת 'השתדלותו', כלומר שלילית. מבחינה כספית, אם כן, היו סיכויי לא בדיוק ורודים. למזלנו קיבל בננו העלאה ניכרת במשכורתו החל מחודש ינואר, סכום אשר יספיק לכיסוי חלק מהוצאות מחיתנו. גם הבת הרוויחה סכום פעוט. כך חלפו שבועות אחדים בהם נאלצתי להיווכח, חסר ישע, כיצד הכסף המועט שקיווינו לחסוך עם תום ההליכים הכספיים בגין העסק, כיצד כסף זה נבלע סתם על ידי שכר דירה העולה בהדרגה. הרי שנאלצנו לשמור לנו את הבית משום מלאי הסחורות הנמצא בו ואשר טרם הועבר לידי הרשות הארצית.

כעת, לאחר הסגירה, היה הגיוני יותר להעביר את הסחורות למחסן זול, או אפילו לקחתם עמנו לדירה אחרת. איזה סכום עתק יכולנו לחסוך כך משכר הדירה הנוכחי, סכום שהיה מספיק למחיתנולתקופה ניכרת. אך אסור היה לנו 'להזיז' סחורות, לא בעצמנו ולא בידי זולתנו. שמעתי מחנוונים אחרים שנאלצו כמונו לסגור, כי גם אלה טרם קיבלו תשובה מן המשרד הארצי.

תחילת אפריל [1942, המתרג'], כשהחנות היתה כבר סגורה למשך 5 חדשים, החלטתי לנסות ולהזיז את הענין. שמעתי כי סופסוף הועברו עסקים יהודיים אחדים לידי בעלי פירמות "אריות" אשר הוצעו על ידי המשרד הארצי. כבר ראיתי בדמיוני כי לאור הזחילה בדברים האלה, ייקח עוד חדשים עד שיגיע תורנו. פניתי לבעל חנות "ארי", מוכר בברנז'ה, בהצעה לקחת אליו את כל המלאי שלנו, בתנאי כי הרשויות תבענה הסכמתן. מחיר הסחורה יהיה בגובה עלות רכישתה. לאור עליית המחירים של החדשים האחרונים, זו היתה מציאה לקונה בכוח, גם בשל העובדה כי בתוך המלאי עדיין נמצאו פריטים רבים בעלי איכות "מלפני".

ואכן, מיד הסכים להצעתי. ביקשתיו לבוא ולבחון את הסחורות בטרם יתן הסכמתו הסופית בענין. זאת כדי שלא יהיו לאחר מכן חילוקי דעות בקשר לערך הסחורות, כאשר תתקבל הסכמת הרשויות. הדבר סודר בינינו למרות שאיש לא חשב באמת שנקבל הסכמה כזו.

כתבתי על כן למשרד הארצי בעיר האג והסברתי כי עברו כבר 5 חדשים מאז צו הסגירה וטרם שמענו מהם דבר וחצי דבר. יתרה מזאת, איננו בעלי ממון ועלינו להמשיך ולשלם חובות, כסף אשר עד כה בא מהכנסות החנות. על כן, סגירת העסק הביאה עמה הפסקת תשלומים לבעלי חובותינו, כל זמן שלא קיבלנו פיצוי עבור סחורותינו המופקעות. במצב הקים, כשסיום הפרשה הולך ונדחה בלי סוף, וכל אותה עת המשכנו לשלם שכר דירה גבוה, נשקפת סכנה לא דמיונית כי בעלי החוב יסבלו מכך.

מסרתי כי הפירמה "באייר" י.ס.ף. הסכימה לקחת מאתנו את מלאי סחורותינו וביקשתי מן המשרד הארצי כי יתן הסכמתו. ימים אחדים לאחר משלוח המכתב נתבשרנו מטעם הפירמה "ב" כי מפקח מטעם המשרד הארצי ערך אצלם ביקור וכי הוסכם לגבי העברת הסחורות. אף קיבלנו מכתב אשר פירט את תנאי העיסקה ואשר כלל סעיף שחייב את הקונה לשלם מחיר שיהיה גבוהב20% ממחיר הרכישה. איזה מזל. ציפינו לקבל את הקרן בלבד ומאחר שנקבע כי עלי לקבל את הכספים במזומן, הוי אומר כי מצבנו הכספי הוטב.

ביום ה-10 לאפריל באו לקחת מאתנו את הסחורות. התשלום יבוצע בתום ספירת הכמויות. סופסוף הגענו לנקודה בה נפטרנו מן הדאגות לעסק ויכולנו לחשוב ברצינות על מעבר דירה. רציתי לרתום הכל למען יציאתנו מן הדירה הנוכחית עוד לפני הראשון למאי.

אולם בעסק נותרו אביזרי-החנות שכללו ארונות, ארונות תצוגה, דלפקים וכו'. על כל אלה תמיד היתה גאוותנו. בחלקם הוכנו הרהיטים על פי תכנית שלי ולא אגזים אם אטען כי החנות עשתה רושם למהדרין. הארונות והדלפקים היו עשויים "אוקומי" (דמוי עץ מהגוני) עם ארונות תצוגה בעלי תאורה פנימית. הקירות ספוני עץ עם מראה גדולה, תנור גז מעולה, תאורה מודרנית ועוד ועוד. כל זה היה צריך לסלק מן הבית בטרם נוכל לעבור דירה.

לאור העובדה כי המשרד הארצי הפקיע את מלאי הסחורות בלבד, לא נמנע ממני חופש פעולה באשר לשאר הרכוש ועל כן החלטתי למכרו. עד מהרה הצלחתי למצוא קונה ולהתמקח על המחיר, סכום שבנוסף על משכורות הילדים, יאפשר לנו מחיה למשך שנה אחת. ארונות, חלון ראווה וכו', פורקו ויחליפו בעלות ביום 17 באפריל הוא אף יום התשלום בעבורם. ביום 14 לאפריל שולמה לי התמורה לסחורות והמלאי ומיד התקשרתי אל בעל הבית בשאלה החוזרת, אם זה יאות לוותר על חלק מחוב שכר הדירה, שבינתיים צמח לששה חדשים. אמנם ביקשתי דבר אשר בעצם פגע בכבוד העצמי שלי ושלא ציפיתי ממנו תוצאות חיוביות, זאת, משום שחשתי חובה כלפי משפחתי לנסות וללכת עד קצה הגבול, במטרה לשמור לפחות כדי מחיה צנועה. הרי שנלקחו ממני כל האמצעים האחרים כדי להרויח את לחמי?

אחרי שבעל הבית שלנו יצר כאילו קשר עם אחותו, צלצל אלינו כדי להודיע כי עלינו לשלם את מלוא הסכום. על המקום מסרתי לו את הכסף. ביום למחרת פרעתי את חובי לרשויות המסים וכך לבעלי חוב הנותרים, יחד עם מכתב הוקרה עבור עצם העובדה כי הקלו עלי בהסכמתם לתשלום בדואר, כי מאחר ובאותו יום איחרתי את המשלוח, התקיים הביצוע הלכה למעשה רק למחרת.

אך בבוקר למחרת קיבלתי מכתב מן הנציגות הארצית [rijkscommissariaat] בו הודיעוני כי בכל הנוגע לעניני כספים, ביצוע העברת העסק ניתן בידי חב' "אומניה", חברת בא כוח מייצג[Treuhandgesellschaft].

היה עלי לערוך רשימה של תכולת החנות, וכן צוויתי לחסלה מיום כתיבת המכתב, היינו 14 לאפריל. יחד עם הודעה זו חוסלה שארית תקוותי להציל, ולוא פריט יחיד מן העסקים שלי. הרי שכעת נלקחה ממני הזכות להיות הבעלים על כספי ולהשקיעו לפי ראות עיני. כבר תפסתי כי תהיינה דרישות ותביעות לניכויי הוצאות ועלויות וכי המעט מזער שייוותר לבסוף יוכנס לחשבון אצל "ליפמן-רוזנטאל" [בנק גרמני בעל צליל יהודי אשר למעשה היה סניף של בנק המדינה, ה"רייכסבנק", המתרג'] וכעבור זמן אקבל אישור על הענקת פלורינים ספורים לשבוע. ביצוע התחשיב היה אם כן בידי "אומניה" אך למעשה לא היה יותר מה לחשב. החובות כולם נפרעו פרט לאותם סכומים קטנים שעבורם המחאות הדואר כבר היו מוכנות.

המשמעות האמיתית של כל אלה לא היתה אלא העובדה כי מבחינה פיננסית נסתם עלי הגולל. משמעות נוספת, כי לא יכולתי למסור למחרת את תכולת החנות, למרות שכבר נמכרה. העובדה שאמנם מכרתי את התכולה בטרם קבלת צו החיסול וכו', מעידה כי מבחינה משפטית ביצוע המכירה היה לחלוטין בתחום זכויותי, לעשות ברכושי כראות עיני. הרי בזמנו הפקיעו את מלאי הסחורות אך לא את תכולת החנות. אך מאחר והשלטון הנוכחי לא ראה ביהודים שווים לכל האחרים, חששתי כי יסלפו את הדברים ולכן החלטתי לבסוף שלא למסור את התכולה.

התקשרתי בטלפון עם הקונה שגר מחוץ לעיר, והבהרתי לו את המצב. הוא הבין בהחלט את חששותי, למסור לו הכל כשהתנאים שונו מקצה לקצה, מבלי לבקש קודם רשות מ"אומניה". על אףהכל, היה זה גם הפסד ניכר עבורו. הוא כבר הוציא כסף על פרוק התכולה ורק בקושי רב הצליח לשכור משאית גדולה שהיתה צריכה למחרת להוביל את הכל. הצעתי לו איפוא, כי עוד באותו יוםיסע הוא אישית להאג כדי להציג את פרטי העיסקה בפני "אומניה". אם אלה יהיו מוכנים להביא ביום למחרת שמאי כדי לפסוק בענין, כלומר הסכמת "אומניה" למחיר המוצע, אזי כל ההוצאות וכל המאמצים לא היו לשוא.

מאחר והקונה אכן הסכים להצעתי זו, החלטנו להיפגש בשעה 3 אחה"צ בהאג, כדי שיקבל מידי את כל פרטי העסקה. ובאמת נפגשנו בתחנת הרכבת ושם מסרתי לו את כל התכתובת ביני לבין השלטונות והוא שם פעמיו אל משרדי "אומניה" ב Bezuidenhoutscheweg. ברצון הייתי מתלווה אליו אלא ששמעתי כי ללא הזמנה מפורשת לא ניתן ליהודים להיכנס למשרדים גרמניים.

אך גם לקונה נכונה אכזבה ואמנם הוכיח עצמו המסע כמאמץ שוא. במשרד של "אומניה" סירבו להיעתר לבקשתו. עדיין יכול היה לפנות ל Wirtschaftsprufstelle בכתובת אחרת, ושם לנסות את מזלו. ואמנם ניסה, אולם במקום הודיעו לו כי ראש המחלקה המטפלת בענין לא יהיה כל השבוע וכשניסה בתום שבוע בשנית, נאמר לו כי לא יורשה להעביר אליו את התכולה וכי עלי להמתין עד לבוא נציגם.

ההפסד היה גדול לשנינו. עבורו, מאחר וסתם הפסיד כסף ועבורי, מאחר ומכרתי את התכולה במחיר טוב וכעת נותרה השאלה בכמה תימכר על ידי "אומניה". בשני המקרים גם יחד כבר לא אראה את כספי אך חלקו יושקע לבסוף ב "ליפמן-רונזנטאל" ואותה שארית, במקרה ואנכי אהיה המוכר, תהיה גדולה בהרבה מאשר במקרה ו"אומניה" תנהל את הענין. יש לציין לזכותו של הקונה, שכאשר הצעתי להחזיר לו את הוצאות נסיעותיו סירב, באמרו כי אני כבר סבלתי די נזקים ואילו הוא יוכל להמשיך בעסקיו כרגיל.

וכך מתחילה ההמתנה מחדש. כעת, לבוא נציג "אומניה". היינו תקועים עם הבית ואף על פי כן התחלנו ברצינות לחפש דירה חלופית. משימה לא קלה. בינתיים הוכרז צו לפיו מותר ליהודים לשכור דירות באחד משלשה רובעים שהוכרזו כ"יהודיים" בלבד. בה בעת שהעיר אמשטרדם סבלה בכלל מחוסר בדיור, אותם רובעים שיוחדו ליהודים סבלו מהתפוצצות אוכלוסין נוראה, גם משום העובדה כי תושבים יהודים פונו מערי שדה אחדות אל עבר אמשטרדם הבירה. על אף כל מאמצינו, לא עלה בידינו למצוא דירה ברובע הגון כלשהוא. רק חורבות או עליות גג בשכונות עוני נותרו פנויות, אך אלו נראו מתאימים יותר לדירי חזירים מאשר למגורי אנוש. הרי שדירה חייבת להיענות לדרישות מינימום למען בריאות הציבור.

בסופו של דבר עוד האיר לנו המזל, מאחר והצלחנה לשכור דירה מרשות העיר, אמנם בשכונת עוני [Rapenburg] מקום שלא היינו מעלים אף בדמיוננו כמקום מגורינו. אולם, הדירה עצמה מצאה חן בעינינו. היה די מקום למשפחה אך מעל לכל היו בה אור ואויר ולעומת דירתנו הקודמת היוותה שיפור ניכר.

וכעת היה עלינו לבקש אישור מעבר דירה כי על יהודים גם נאסר לעבור דירה. שוב המתנה, עד אשר הוענק לנו האישור המבוקש.

אחרי הרס העסק שלי הוכינו כעת מכה שפגעה בחופש הפרט שלנו. בני קיבל צו, מטעם משרד העבודה המחוזי, לפיו עליו לעבור בדיקה רפואית מאחר והוא חייב לצאת למחנה עבודה. לצו צורפה הודעה כי אין זה משנה אם הוא עובד שכיר או עצמאי ועליו להופיע בכל מקרה. הוכחה לעובדה כי לא מדובר בהעסקת מחוסרי עבודה כי הרי שלבני היתה עבודה טובה למדי. המטרה היתה אחת ויחידה: לסלק את היהודים ממעגלי הכלכלה. חוץ מזה, שלומם של היהודים במחנות אלה היה גרוע ביותר, לאור העובדה שלא היו רגילים לעבוד עבודה פיסית קשה וגם המזון שקיבלו היה בלתי מספיק. העובדים הנוצריים קיבלו עבור עבודות אלו מנות מזון נוספות ואילו ליהודים נתנו כה מעט עד שסבלו רעב תמידי. בני עבר את הבדיקה בהצלחה והוא נסע ביום 25 לאפריל למחנה עבודה. [Hardenberg המתרג'].

כך הוא איבד את משרתו ואנחנו איבדנו פחות או יותר את מקור מחיתנו היחיד כי בתנו, בת ה17, טרם השתכרה באופן משמעותי. מה שהיה עצוב כל כך היתה העובדה כי על הבן שלנו לצאת את ביתנו, לעזוב את עבודתו ואת לימודיו ולהתחיל בעבודת פרך, דבר שלא הוכשר לו כלל ואשר למענו אדם זקוק לכוחות של פועל קרקע. עלי להוסיף כי בעיני האסון לא היה בעובדת היותו לעובד אדמה. להיפך, אני משוכנע כי טוב מאוד לבחור בריא לצאת לזמן מה כדי לעבד את האדמה, בתנאי שתינתן לו הזדמנות להתרגל ומה שחשוב יותר, שיקבל אוכל כפי שהוא זקוק. אם לא כך, גופו ייחלש ויקשה עליו יותר ויותר לבצע את העבודה עד שלבסוף יקרוס. דבר נוסף, הבחורים לא נשלחו לעבוד למשך תקופה מסוימת בלבד, ולא היה להם כל סיכוי שכעבור זמן יותן להם לשוב הביתה. באותה מידה לא יצאו אי פעם לחופשה כדי לבלות ימים אחדים בחיק משפחתם. אף לאחר שעות העבודה לא ניתן להם לנוע חפשי ונאסר עליהם לקבל מבקרים. גם הלבוש היווה בעיה. מובן שלבני לא היו הבגדים המתאימים לסוג זה של עיסוק. לא חליפת המשרד שלו ולא נעליו יכלו לעמוד בכך. עשינו מאמצים כדי להשיג לו זוג מכנסיים חזקים, חולצות עבודה אחדות וכו'. אולם, נקודות הטקסטיל [ההקצבה שבימי המלחמה, המתרג'] לא סופקו. גם ביקשנו רישוי מיוחד עבור נעלי עבודה אך כזה לא נתנו ליהודים. לכן, כשיצא מן הבית יכולנו לתת לו רק בגד 'אוברול' יחיד וזוג נעלי עץ שהצלחנו להשיג. אשר לשאר, היה עליו להסתדר בבגדיו הרגילים.

הבן חילק עמנו באופן קבוע את קורותיו במחנה. הסתבר באמת כי החופש שלהם הוגבל באופן קיצוני. בערבים ובימי ראשון היה עליהם להישאר במקום. אין יציאות, אין ביקורים. אי-ציות יגרור העברת המחנה לשטח גרמניה. לעת עתה כללה העבודה חיתוך ריבועי אדמה [בשם plaggen בעצם קוביות גסות הנחתכות בעזרת את שטוח ובעל זוית ישרה, המתרג'] והובלתם בעזרת מריצה על גבי שטח בלתי מעובד לאורך 150 מטר בערך. פרט לכך, סתימת בורות וחפירת תעלות, עבודה קשה תחת שמש קופחת או בגשם שוטף. בערב נותרו שבורים מעייפות בלי אפילו חשק לקרא ספר.

המזון היווה נושא כאוב. הוא כלל: בשעה 6 בבוקר צלחת עם דבר מה מימי, עשוי אבקת חלב כחושה, ופעמיים בשבוע בלבד הוסיפו מעט גריסים, כה מעט שהנוזל לא נעשה יותר סמיך. בנוסף, 5 פרוסות לחם דקיקות (200 גרם). על זה היו נאלצים לעבוד יום שלם. בערב בשעה 6 קיבלו כף תערובת כרוב ותפוחי אדמה, בסמיכות מימית ומאיכות גרועה. לעתים לא יכלו לזהות ממה הדבר היה עשוי. כל זאת עם עבודת פרך. אין פלא שמכתבו הראשון הכיל קריאת עזרה לתוספת מזון.

למזלו הרשו עדיין לשלוח חבילות ומיהרנו לשגר אליו חבילת מזון בדואר מהיר. הקצבת המזון והמחסור בכל, לא אפשרו לשלוח כמויות מבלי לסכן את עצמנו אם כי, בעינינו זה היה פחות חשוב ושלחנו לבן קצת לחם, חמאה וכל שהצלחנו לאסוף. המשכנו בכך למשך כל זמן שהותו במחנה אולם אף פעם לא הצלחנו לשלוח לו כמות כזאת שתתיר לו ולו פעם, לאכול לשובע. עד כמה שרצינו לשלוח לו פעם סעודה ראויה, זה לא הצליח, משום שכמעט ואי אפשר היה להשיג ירקות לשם כך. מאוחר יותר הצליחה אשתי לשגר לו פעמים אחדות צנצנת "רובב" [רברבר, המתרג'] אך דברים כאלה לא היה בהם די כדי לשמרו פיסית ברמה נאותה.

עד מהרה הוברר לי מתוך מכתביו כי מצבו לא טוב וכי רוחו שפופה. לעתים כתב על רוח נכאה וכי החיים הנוכחיים מכהים את הבנאדם. פעמים ניסה להכחיש את הרושם השלילי בעזרת כתיבה אופטימית, דבר שלא הצליח להטעות אותי. כתבתי לו כמעט יומיום ובמכתבי השתדלתי להרים לו את המורל. מסרתי לו במדויק על המתרחש בכלל, ועל כל הקורות יומיום במשפחתנו בפרט. ירדתי פה ושם עד לפרטים וזאת כדי שעד כמה שניתן ירגיש עצמו כחלק מאתנו.

חסרונו בבית הורגש מאוד. הוא יכול היה להקים רעש מחריש אוזניים והיה מציק לאשתי ולבתנו ושירתנו המשותפת הרעידה את אמות הסיפים. כעת שררה דממה בבית והחשק לשיר עבר לנו. באותה עת שוב הלכו ורבו הכרזות הצווים והאיסורים החדשים נגד היהודים. היה עלינו לשאת על החזה בצד שמאל טלאי צהוב, מגן-דוד, בגודל כף היד ועליו המלה "יהודי.

תחילה היה לי קושי לצאת לרחוב 'מסומן' בצורה זו. לא בשל הבושה להכריז על עצמי בפרהסיה כיהודי. שכל אחד יידע. כוונת המגן-דוד [כתוב 'כוכב' ster, המתרג'] היתה הרי להעניק ביטוי מוחשי למעמדם הייחודי של היהודים לעומת אזרחי הולנד האחרים. נפגעתי מן העובדה כי הדבר נעשה במאה העשרים של הנוצרי [כתוב: Christus, המתרג'] אשר הטיף לסובלנות ואפילו ל: "אהוב את אויביך", בהולנד אשר גאוותה על מאבק למען חופש דת ומצפון.

איה אדם חושב שבעבר הבדיל בין נוצרי לבין יהודי? (!- המתרג'). נהגו לשפוט אותך לפי הדרך בה חיית ולא לפי המקום שממנו באת. אף פעם בעבר לא סבלתי קיפוח או הגבלה כלשהם בשל היותי יהודי. אך במהרה גברתי על תחושת המיאוס והופעתי ברחוב עם הכוכב, דוגמת יהודים רבים אחרים, בשמץ של גאווה. על פי רוב נהגו הולנדים נוצרים באופן קורקטי. או שעשו כמי שאינם מבחינים בכוכב, או שבירכו במיוחד ובאופן ידידותי. ובכל זאת המשכתי לראות בחובת נשיאת הכוכב עלבון שלעולם לא התרגלתי אליו.

בתחילת מאי קיבלתי ביקור מנציג חברת "אומניה", לו מסרתי את כל הניירת הנדרשת אשר אותה הכנתי בינתיים: סיכום חשבונות, רשימת תכולת החנות וכן הצהרה כי אין ברשותי בתים או ניירות ערך כלשהן. הוא ביקשני לסגור את כל חשבונות הבנק שלי, כולל ה"חירו" [מעין בנק דואר, המתרג'] שם לא נותר כלום, וכי עלי להגיש אישורי הבנקים על כך. דיווחתי לו על המשא ומתן שניהלתי בנושא מכירת התכולה וביקשתיו להתיר הכל לטובת הקונה, במידה ויסכים למחיר המוצע, כדי שזה לא ייצא בידיים ריקות אחרי מאמציו והוצאותיו. אף ביקשתיו לזרז את הענין כדי שסופסוף אוכל להשתחרר משכר הדירה הגבוה.

הוא הבטיח לשוב למחרת יחד עם השמאי. בסיכום, נטל עמו את כספי הקופה, להוציא 150.- פלורין שהשאיר לי למחיה, בינתיים. ראוי לציון [כתוב merkwaardigהוי אומר "יוצא דופן", "מוזר"] שלא קיבלתי כל הוכחה לעצם הפקעת הכספים ולעומת זאת הוכרחתי אני לחתום בעצמי על נייר, שהצהיר כי "מסרתי" [מרכאות שלי, המתרג'] כספים אלה.

הודעתי לקונה על ביקור נציג "אומניה" וכי ישנה אפשרות להעברת המתקנים. אולם הנציג והשמאי לא הפיעו, לא למחרת ולא בימים שלאחר מכן ושבועות יעברו עד להופעתם הבאה.

לאחר קבלת רשיון יצאנו ביום 13 למאי 1942 לדירתנו החדשה. עמלנו קשות כדי לסדר אותה בהצלחה מלאה בצורה הנעימה ביותר. [הביטוי במקור: "gezellig", כלומר: חמימה, נותנת הרגשה של חום אנושי...המתרג']. מאחר וחדר המגורים היה גדול בהרבה מזה שבדירתנו הישנה, התאימו הרהיטים הרבה יותר טוב. רגילים כשהיינו, לדירה בה דלק האור במשך היום כולו, דירה נטולת נוף חיצון כלשהוא, העניק לנו אור השמש תחושה של מותרות מבוקר עד ערב. לוא היה גם בננו נוכח, אזי היינו חשים אושר יחסי, אף בתנאי החיים הקשים בהם נאלצנו לחיות.

על אף העובדה כי בננו לא נמצא עמנו, ואף לא היה סיכוי כי זה יקרה בעתיד הנראה לעין, עמלתי רבות כדי לסדר את חדרו באופן המוצלח ביותר. התקנתי אצטבאות לספרים, עבורם הוציא אתמירב כסף הכיס שלו, ואותם סידרתי לפי אותו סדר שהיה קרוב לודאי קובע בעצמו. על הקיר תלתה מפה גדולה, תחריטים אחדים, לוח שח, שטיחונים סיניים אחדים וכו'. לוא שב הביתה יכול היה מיד להיכנס לחדרו. תוך העיסוק בכל אלה היה לעתים קשה להיפטר מן ההרגשה שאולי לבן שלי לעולם לא תהיה הזדמנות לגור בחדר הזה. זה לא הפחית אצלי מן החשק לסדרו כמה שיותר יפה.

ובינתיים לא יכול היה בני להתרגל לחיי המחנה ואין תמה, עם עבודה כה קשה ומזון כה מועט. כתוצאה מן האוכל הדל, החסר שומן, סבלו רבים מאנשי המחנה שלשולים וגם בני חש כל כך רע עד כי למשך ימים אחדים לא היה מסוגל לעבוד. משמע, כי אותו שבוע לא הרוויח אף סנט אחד. המשכורות חושבו כך, שבעמל קשה ניתן היה להרויח לשבוע, בערך 7.20 פלורין בניכוי 20% מאחר ומדובר בפועלים יהודים. ניתנה תוספת-מחנה בסך 1.30 פל. ובסך הכל 13.50 פל. שמזה הורידו 7.- פל. ע"ח מגורים, ביטוח מחלה וכו'. בני קיבל בס"ה 6 עד 6.50 פל. לשבוע. כשחלה למשך 3 ימים (עבור 3 ימים הביטוח לא משלם) בוטלה ה"תוספת-מחנה" היינו 3X 1.30=3.90פל. עבור שלשת ימי העבודה קיבל סך של, בערך 2.90פל. ועוד שלשה ימים תוספת-מחנה ובס"ה 6.80פל. הסך של 7.00 פל. ע"ח מגורים היה חיב, כך שבאותו שבוע היה עליו להוסיף כסף. הוא כתב לנו כמעט בכל יום ובין השיטין קראנו כי היה מאוד מדוכדך וגם התגעגע מאוד הביתה. עד לאחרונה השביענו שלא לבוא אליו כי על ביקורים חל איסור. אך כעת החל להזכיר שוב ושוב את ענין הביקור אצל אחרים במחנה. זה בוצע בחטף בעת הפסקת הצהריים (של מחצית השעה) או לעת ערב ליד השער. כנראה שהתעלמו.

לבסוף התחנן כי גם אנו נבוא. על אף שמדובר היה בנסיעה רחוקה ויקרה, אשתי ואני החלטנו כי נסע. שבוע ימים אחרי שעברנו דירה הוצאנו את הביקור לפועל ונסענו אליו. תחילה לא הצלחנו לזהותו. במרחק מה מן הדרך הבחנו בכ 5 פועלים, כשאלה עובדים על הקרקע, מסיעים מריצות. על פי הכוכבים שענדו הבנו כי אלה יהודים אולם כדי לזהות פנים המרחק היה רב מדי.

נפנפנו להם ואז התקרב אחד הפועלים אל הדרך. לכשהתקרב חלץ את נעלי העץ שלו ורץ לקראתנו. ורק אז הכרנו את בננו. כמה עצבני היה, ושמח לראותנו וכמה טעים היתה לו העוגה מעשה אפיה עצמית. שוב ושוב נאלצנו להפנות מבטינו אליו, כמה מוזר נראה בבגד האוורול, נעול נעלי עץ ולראשו כובע קסקט. האויר השחים את עורו. הגענו קרוב לשעת הצהריים, שעת ההפסקה ויחד ניגשנו אל צריפון במקום, שם הצטרפו אלינו עוד ארבעה משותפיו לחדר. כמובן שנתנו גם להם ליהנות מן העוגה שהבאנו עמנו. תכניתנו המקורית היתה לשוב הביתה עוד באותו יום. בני היה כל כך מבסוט מן הביקור וכה הפציר בנו להישאר בערב ולבקרו במחנה עצמו שנעתרנו. אותו יום היה לנו מזל מכל בחינה אפשרית.

ראשית, עלה בידנו למצוא לינת לילה בקרבת מקום, כך שלא בזבזנו שעות לריק בללכת אל, ולשוב מן המחנה. אצל אותם אנשים גם יכולנו לסעוד סעודת ערב. התמזל מזלו של הבן שהשיג היתר בין השעות 7 ו 8 בערב ועוד, על ידי תמרוני החלפות עם אחרים, בין 9 ל 10 כדי לצאת את המחנה. כך יכולנו לבלות יחד משך שעות ארוכות. סדרנו כך שבננו יבוא לבקרנו בכתובתנו הזמנית. ביקשנו לערוך שולחן לשלשתנו וכשהבן נכנס עמד שם על השולחן קערה גדולה ובה תפוחי אדמה מהבילים ועוד מנות טובות אחדות. זו היתה הפתעה עבורו. בדיוק סיים ארוחת ערב של המחנה, תרווד מלא איזו 'עיסה' בלתי מוגדרת ורטובה, ולראות שולחן ועליו סעודת מלכים היה כתגלית פלאים בעיניו. היתה זאת שימחה מהולה בעצבות לראותו מתנפל על המזון כמו חיה מורעבת. שימחה, על כך שיכולנו לגרום לו אותה, עצבות, משום הצורך בכך.

אותו ערב בילינו יפה יחד, הוא בנוכחותנו ואנו בנוכחותו. בין השעות 8 ו 9 כשעל הבן להימצא במחנה, ליווינו אותו ויכולנו להישאר יחד, הוא בתוך הגדר ואנו מחוצה לה. למחרת בבוקר, אחרי שהלכנו יחד עמו אל מקום עבודתו, עזבנו אותו במצב מרומם ושבנו לאמשטרדם.

רק ביום 21 למאי הופיע נציג "אומניה" ועמו שני מומחים כדי להעריך את התכולה שעדיין נותרה בחנות. ובכן, שוב ללא כל הכרח, עוד חודש שכר דירה גבוה לחובתי. הנציג רשם את שמו וכתובתו של הקונה המקורי ומסר לי כי יסכים למכירה, בתנאי שהמחיר המוסכם לא ירד מתחת להערכה בידי המומחים. מאחר וידעתי להשיג מחיר טוב, לא פיקפקתי רגע שכך יהיה.

ב28 למאי ביקר אותי נציג "אומניה" בדירתי ובאותו יום קיבל הקונה אישור על כך כי התכולה אמנם שלו, אולם זה השיב כי כעת כבר לא היה מעונין ברכישה. האיש של "אומניה" הביע פליאה ואף ביקורת ואני הבנתי כי התכולה נמכרה בהסכמה שההעברה תתבצע ביום 14 לאפריל, מה שנמנע ע"י "אומניה" למרות שהאיש פנה אליהם ללא דיחוי. על אף הכל לא הובטח לו כלל כי אמנם יזכה לקבל לבסוף את המתקן. לא ייפלא איפוא, שלא רצה יותר להמתין ואולי אף רכש בינתיים מתקן חלופי. הרי שמיום סגירת העיסקה בינינו חלפו 5-6 שבועות.

בהמשך הודיע לי הנציג כי כעת החליט לשלוח את התכולה למכירה פומבית והוא יבוא לקחת הכל עוד לפני ה 1 ביוני ואז כבר תסתיים גם השכירות. מאחר וחששתי כי במכירה פומבית[המשפט הבא חסר בתדפיס ושוחזר על פי הבנתי את המלים הנותרות. הקטע המשוחזר כתוב בכתב אלכסון; המתרגם]

אשיג תמורה נמוכה בהרבה ממה שכבר הוצע לי, ביקשתי שהות כדי למצוא עדיין קונה משלי. זאת עשיתי כדי להציל ולו מעט, מרכושי.

אכן למחרת הצלחתי למצוא מעונין אך זה רצה בשני ארונות קיר מסוימים בלבד. למרות שלא הייתי בטוח כי "אומניה" תסכים למכירה חלקית החלטתי לנהוג באופן עצמאי. כשהקונה הציע לי מחיר הוגן עבור שני הארונות צלצלתי לנציג "אומניה" כדי להודיע לו על כך. תחילה לא רצה לשמוע ממכירה חלקית, כי בכך הרי יופחת ערכו של הנותר. כנגד זה טענתי אני כי דוקא להיפך הוא הנכון, מאחר ומדובר כאן בשני ארונות ייחודיים המתאימים לעסקים יוצאי דופן בלבד, ואשר על כן יהוו למרבית הקונים קושי בהחלטתם לרכוש את התכולה כולה. לפיכך, דוקא כל מה שנותר ימשוך כל חנווני מאחר ודלפקים, חלון ראווה, הלבשות עץ וכו' שימושיים לכל עסק. תשובתו היתה כי ידון בדבר ולמחרת ימסור החלטתו.

ובאמת הופיע אצלי ביום שבת ונתתי לו על פי דרישתו את פרטי הקונה אשר קיבל הודעה לפיה נתבקש להיות ביום ב' הקרוב בשעה 10 בחנות. עלי הוטל להיות נוכח. השתדלתי להקדים ועד מהרה הופיע הקונה בכוח. זמן קצר אחריו הופיע הנציג ובעקבותיו שני אדונים אשר התגלו כפקידי ההוצאה לפועל. ההכרח באלה נותרה חידה בעיני.

אחרי שהסתכלו על התכולה בחטף, פנו לקונה ושאלוהו אם לא יהיה מוכן לשלם מחיר יותר גבוה מזה שהציע תחילה. כשהשיב בשלילה נאמר לו כי אמנם מותר לו לרכוש את הארונות, אך עליו לקחת בחשבון כי מאחר ומדובר כעת במכירת יד שניה, הוא חיב, כנהוג, בתשלום אחוזים. השיב להם הקונה הזה, כי לא מענין אותו כיצד מכנים את העיסקה, הוא הציע אשר הציע ואלה יכולים לקבל זאת או לוא. ואז הנציג ואנשי ההוצאה לפועל שוחחו ביניהם ומסרו לקונה כי הסכימו לתת לו את הארונות בתנאי שיבוא עוד באותו יום כדי לקחתם. לכך הסכים.

הרגשתי כי נוכחות שני אנשי ההוצאה לפועל תהיה על חשבוני. אם איני טועה, הנוהג הוא, במכירה על ידי ההוצאה לפועל, כי המוכר והקונה, כל אחד משלם 11% מן המחיר שנגבה עבור החפץ המסוים. אולם במקרה זה סירב הקונה לשלם, לדעתי בצדק (כי מדובר בסעיף שטרם אושר רשמית) וינכו ממני 2X 11% מן התקבולים. על אף שמדובר היה כאן באי צדק משווע - מי זקוק לשני המוציאים לפועל?- היה עלי להבליג מאחר והוחלט לגבי רכושי ואנכי אינני צד בענין. חוץ מזה שיחקו כבר חודשים ארוכים בסגירת עסקי עד שהכל נהיה לי לזרא ואפילו חשתי הקלה מעצם העובדה כי לא אהיה מחויב להמשיך ולהביט על חורבן מטה לחמנו.

עוד באותו אחר הצהריים לקחו כל שנותר בחנות כדי להעבירו לאולם מכירות וסוף כל סוף הותר לי למסור לידי בעל הבית את מפתחות החנות.

מסרתי לו כי עסקי מנוהלים על ידי "אומניה" וזה ישלם את חודש שכר הדירה שאני חייב. גם מסרתי לו את שמו וכתובתו של נציגם. הוקל לי על כי עם האיש הזה, שנתגלה לי כמתחסד מן הסוג הגרוע ביותר, לא יהיה לי יותר שום עסק.

הגענו ל 1 ביוני. מאז סגירת החנות עברו שבעה חדשים. הסגירה השמידה את השתיל הרך אשר בעמל ובעבודה קשה, שלי ושל אשתי במשך שנים ארוכות, הצלחנו להצמיח בדאגה ובאהבה. נקשרנו, כפי שנקשרים לדברים הנרכשים בזיעת אפיים. ההמתנה יחד עם הציפיה לאורך חדשים, ל'מה יקרה' ו'מה יהיה' כל כך לחצו אותנו שכעת, כשהסוף נהיה לעובדה מוגמרת חשנו כאילו הרפיה. הבנו כבר כי יעבור עוד זמן ניכר עד שנשמע באשר לסכום שיישאר לבסוף לזכותנו. למזלנו נתגלו לנו בני משפחה רחומים שתמכו בנו כספית, כך שמבחינה זו לא ידענו דאגות.

נלחמתי רבות עם עצמי עד שהסכמתי לקבל את התמיכה הזו. רגיל הייתי לעזור לעצמי אך תפסתי שבזמן ובמצב הנתונים לא היה מקום לגאווה מיותרת, וכי עלי להתפשר עם המצב למען בני משפחתי. בכלל, התמיכה ניתנה בדרך דיסקריטית ביותר וגם משום כך יש לי כל סיבה אפשרית להיות אסיר תודה להם.

מכתביו של בני המשיכו להגיע כסדרם אולם אלה לא העידו על מצב רוח טוב מאחר ודובר בהם על עבודה קשה מדי ומעט מדי אוכל. שלחנו בקביעות חבילות מזון וממתקים וכל כמות של נקודות-לחם (ההקצבה מטעם השלטון, המתרג'] שיכולנו לוותר עליה (ובעצם לא יכולנו לוותר כלל). אף ידידים ומשפחה הצטרפו בשלחם פה ושם דבר מה אך הכל היו זקוקים בעצמם בדחיפות לנקודות ההקצבה וכל המשלוחים גם יחד לא יכלו למלא את קיבתו של בני. המחסור בסעודה חמה, רצינית, הורגשה באופן חריף ולא היה כל יחס בין קושי העבודה לבין כמות המזון במציאות.

לדחוף מריצות מלאות למרחק של יותר ממאה מטר, זאת אינה עבודה ששני בחורים מסוגלים להמשיך בה זמן ממושך על בטן ריקה. גם העברת קטעי מסילה, זה לא בדיוק תענוג במצב הנתון. ונוסף על כך, עצם העובדה כי עבודת פרך מבוצעת ללא כל סיכוי לחופשה של ימים אחדים, אם כדי לבקר את המשפחה או אפילו סתם כך, זה כמו עונש כבד. בין הבחורים האלה היו בני 18 אשר חשו געגועים עזים ואשר בלילות שכבו על משכבם בוכים, תוך ששותפיהם לחדר עשו הכל כדי להרים להם את המוראל. אני מאמין כי אילו ראו את הסיכוי לחופשה של יומיים, אפילו פעם ב 3-4 חדשים, זה היה עושה הבדל כזה, שהיו עומדים ביתר כח וביתר אומץ בכל שכעת נראה להם כבלתי נסבל. מבלי לפרט, נתגלו במכתביו געגועים עזים לבית, ואף נדמה היה לי כי גיליתי בין השיטין, כי בראשו רחשו תכניות בריחה מן המחנה.

במכתבי השתדלתי להניאו מכך, בהסבירי לו כי לאחר שיברח יימנע ממנו לבוא הביתה ועל אחת כמה וכמה, בעיות כגון כרטיסי מזון וכו' וכי לשבת בתוך מחנה סגור זה לא נעים אולם עדיין זה עדיף על חיים של אדם נרדף והפחד המתמיד מתפיסה. לדעתי אסור היה לו לקחת סיכון כזה, לבד במקרה של סכנת חיים. פעם קבלנו מכתב שנכתב על ידי שותף לחדר של בננו. זה מסר כי הבן לא חש בטוב, היתה לו בחילה ונבצר ממנו לכתוב הפעם בעצמו. המכתב הדאיג אותנו מאוד כי הבנו מיד כי לא היה מבקש מאחר לכתוב עבורו אם רק חש קצת לא טוב. מאוחר יותר שמענו כי אותו בוקר התמוטט בעבודה והתעלף. החזירוהו אל המחנה ושם נותר למעשה משך כל היום ספק בהכרה. אף לא הרגיש בביקור רופא המחנה. זה נתן לו ימי מנוחה אחדים אולם התברר כי גם אחרי שלשה ימים לא היה מסוגל לשוב לעבודה ואז נתן לו הרופא עוד כמה ימי מנוחה.

ימים אחדים אחר כך, בבוקר אחד, באה לבקר אותנו רעייתו של שותף במחנהו של בני. זו בישרה לנו כי הבן ברח יום לפני כן מן המחנה והיא רצתה לשמוע מה שלומו.

הודעתה באה לנו כרעם ביום בהיר. בדיוק אותו בוקר קיבלנו מכתב מן הבן, כתוב מן המחנה יום לפני כן. הוא הודיע כי חש יותר טוב וכי ביום למחרת ייצא שוב לעבודה. ידענו, אם כן, כי הוא שם, במחנה, והנה מסתבר כי כבר מיום אתמול איננו שם. דאגנו מאוד וחששנו כי שוב קרס או אולי נתפס בדרך.

אחר הצהריים של אותו יום הוא בא הביתה וגם אם עובדת בריחתו נהיתה למקור דאגתנו בגלל בטחונו האישי, שמחנו לראותו. משום עייפותו ועצבנותו הרבה השכבנו אותו במיטה ולאשתי היתההעובדה כי יכול היה סופסוף להשתמש בחדרו בדירתנו החדשה, לחוויה של ממש. פעמים אין ספור חששנו, מבלי שנגלה זאת אחת בפני השני, כי בננו לעולם לא יראה את החדר. לכמה מעט זקוק בנאדם כדי לחוש אושר. כסילים כפי שהיינו, שמחנו שבננו הגיע הביתה כשבה בעת ידענו היטב כי הבית לא יוכל להעניק לו בטחון וכי אסור לו בשום פנים לשהות בו.

אכן שמחתנו ארכה זמן קצר בלבד והחרדה לגילויו הצלה עליה במהרה.

מאחר והבן נתקף שיעול חזק הלכתי עמו למחרת לרופא. זה קבע כי הוא סובל ממאמץ יתר וקבע לו ימי מנוחה אחדים. בהנחה כי לא יוציאו חולה מביתו לא רצינו במצב הקיים שייצא החוצה. אולם יותר לא היה לנו מנוח ובכל פעם שפעמון הדלת צלצל, נבהלנו ופתחנו את הדלת בלב דופק. מלאי חרדה ציפינו לדואר וכשנראו מכתבים בתיבה כמעט ולא העזנו להסתכל, מחשש כי נמצא בין אלה צו קריאה. בלכתנו לישון ליוותה אותנו המחשבה כי תהיה באישון לילה התנפלות על הבית כדי לאסור את בני. זה נמשך שמונה ימים עד שנתקבלה הודעה בדואר של הבוקר, כי על בני להתיצב במשרד העבודה המחוזי. באותו דואר היה צו מטעם רשות העבודה, לפיו עליו להתיצב למחרת לבדיקה רפואית. מתוך עובדת הגיען של שתי ההודעות יחד, הסקנו כי לא זקפו את היעלם הבן על חשבון בריחה כי אם רצו לראות בכך חופשת מחלה.

ניגשתי איפוא בעצמי אל המשרד המחוזי כדי להודיע שם כי נבצר מבני להופיע בעצמו משום שהוא טרם החלים. שאלו אותי אם כן, האם הוא מאושפז בבית חולים? כשהשבתי בשלילה נאמר לי כי עליו להתיצב אישית עוד היום כי אם לא, כך איימו, יועבר הענין לידי המשטרה הגרמנית והבחור יישלח לבוכנוולד.

על שאלתי, אם הבן יוחזר למחנה שם שהה עד כה, השיבו בשלילה. נאמר כי ישלחוהו למחוז פריזלנד (אולי היתה הכוונה לאחד ממחנות העונשין ששכנו שם, בפריזלנד).

חזרתי הביתה במצב רוח קשה, כדי לבשר לאשתי ולבני את אשר נודע לי. מה יכולתי לעשות? עדיין היתה ברירה. בני יכול היה לשוב אל מחנהו ולא, היה עליו להסתתר, אך היכן? מי היה מעז לשכן אותו ולבד מכך, הוא יחסר את כל מסמכי הקצאת המזון. אך לעומת זאת, הרי שברח משום שלא יכול היה לסבול יותר את המחנה ועתה ישלחוהו למחנה שם התנאים קשים בהרבה. לא יכולתי להחליט איזו משתי הדרכים להמליץ בפני בני ולבסוף החלטתי להניח לו לבחור בעצמו. כשהודעתי לו, בשובי הביתה, שעליו להתיצב, הוא השיב כי כך יעשה כדי למנוע תסבוכות ובאמת יצא עוד באותו יום את הבית, כפי שהאמנו אנחנו, כדי להתיצב. מאוחר יותר נודע לנו כי לא הגיע שמה ומאז לא שמענו ממנו ולא ראינוהו. כנראה שהעדיף את הבריחה על המחנה.

עתה אנחנו מקוים שהצליח להגיע לחוף מבטחים אך איננו מרגישים שקטים. היכן הוא? האם באמת חפשי הוא, במידה וניתן להגדיר חייו של נמלט כ'חופש'. אין לנו אלא לקוות ולתת אמון.

בתום שבוע מצו ההתיצבות אשר תיארתי לעיל קיבלנו ביקור ממישהוא מן המועצה היהודית [Joodse Raad, המתרג'] שחקר אחר מקום הימצאו של בני. מאחר ולא ידענו דבר לא יכולנו למסור לו פרטים. אותו זמן החלו השמועות על כך שהיהודים יועברו לפולין. תחילה היו אלו שמועות עמומות ביותר. האחד טען כי מדובר ביהודים הגרמנים בלבד ואחר סבר כי זה שייך גם ליהודי הולנד. למרות כל ששמענו ואשר התנסינו בו, עדיין לא האמנו, גם אז, כי זו האמת המונחת ביסוד השמועות הללו. הרי לא ירחיקו עד כדי גירוש יהודי הולנד, יהודים אשר נעשו במרוצת המאות לחלק בלתי נפרד מן העם ההולנדי ואשר נהיו שותפים בכל, באמנויות, במדעים, במסחר ובכל תחום מתחומי החיים, ולא פחות מכל השאר. כאשר נוסדו בהולנד מפעלים טובים וגדולים, היהודים פעלו למענם לא פחות בלב שלם מאשר האוכלוסיה הלא יהודית. וכאשר נעשו טעויות, אשמתם של היהודים היתה גדולה כפי שהיתה של האחרים, וזאת מן הסיבה הפשוטה כי שתי הקבוצות לא פעלו כנוצרים וכיהודים אלא אך ורק כהולנדים, ויחדיו פעלו לטוב ולרע.

עד מהרה יסתבר כי השמועות יסודן באמת וכי אין ספק שמדובר גם ביהודי הולנד הותיקים.

ההוראות האנטי-יהודיות הוכרזו כעת בקצב הולך וגובר. להוציא טבעת נישואין, היו חייבים למסור כל חפצי זהב וכסף, כולל כספים שמעל לסכום של 250 פלורינים. השימוש בחשמלית וכל כלי תחבורה ציבוריים נאסר על היהודים. אסור היה להימצא בדירת נוצרים. לאחר השעה 8 בערב נאסרה היציאה לרחוב. קניות ניתן לערוך בין השעות 3-5 אחר הצהריים בלבד. הכניסה לסוגי חנויות שונים נאסרה לחלוטין על יהודים, כגון חנויות דגים וירקות. אמנם נקבעים ירקנים יהודיים אחדים, שלהם מותר למכור ליהודים אולם כבר מן השבוע הראשון לא קיבלו אלה כל הקצבה, כך שלמשך תקופה ארוכה לא ראינו כלל ירקות טריים. על פירות ליהודים כלל לא היה מה לדבר. מפולת השלג של הצווים הכבידה על חיינו יותר ויותר. לא ניתן להישאר שווה נפש אל מול כל האיסורים האלה מאחר והשפעתם על קיומנו היתה כה עמוקה ומכרעת.

עד עתה נקראו רק גברים עד גיל 40 אל מחנות העבודה ההולנדים. כעת שיתפו בכך גם אנשים מבוגרים יותר. רבים מידידי, שאחדים מהם היו מעל גיל 50, כבר קיבלו הזמנה להופיע בפני ועדה רפואית. אף אנכי ציפיתי לצו התיצבות, אך משום שהלכתי בעזרת מקל קיויתי שזה יביא לדחייתי. ניגשתי אל בית החולים היהודי, שם בדק אותי רופא אשר קבע כי שרירים שונים ברגלי עדיין חלשים למדי וכן, כי רגלי נהיתה מעט קצרה מדי. הוא נתן לי תעודה לאישור ממצאיו ובה אף ציין את עובדת הליכתי בסיוע מקל. אם אך סברתי כי אשאר פטור מן המחנה אזי עד מהרה החלהתקותי זו להיעלם.

עד כה נעשו הבדיקות בידי רופאים יהודיים. אלה פוטרו והוחלפו על ידי רופאים חברי "החזית הרפואית". כל מי שכבר נדחה או שקיבל פטור מכל סיבה שלא תהיה, קיבל מחדש צו התיצבותוכבר, עם המקרים הראשונים, התברר כי הבדיקה הפכה צעד פורמלי בלבד. אנשים חולים ובעלי ליקויים אושרו לאחר בדיקה שטחית או ללא בדיקה כלל. רק כאלה שהיו בשלב מתקדם של שחפת או בעלי כיב קיבה רציני קיבלו פטור.

מתוך דירתנו יכולנו להשקיף על הבנין בו נתקיימו הבדיקות. מבוקר השכם ועד לשעה מאוחרת של אחר הצהריים הצטופף שם יום אחר יום המון אדם לפני אולמי הבדיקה. אלה היו בני משפחתם של הגברים שנקראו להתיצב ואשר בלב רבים מהם תקוה קלושה, כי הבעל או הבן יידחה בשל תלונה של מה בכך. הרי גברים אלה, בחורים אלה, היו מפרנסי כל העם הזה וממה יחיו כשאלה יימצאו "כשרים". והם נמצאו כשרים, ולנותרים 'ידאגו', בדרך כה בלתי אנושית כפי שאיש לא יכול היה להעלות על דעתו.

*******

[בתו של הכותב מוסיפה, בטרם המשך: "ההמשך מכאן, יסודו לעתים בדמיון מאחר והיומן נרשם בעצם ימי המלחמה ואבא לא רצה לסכן אף אחד מאלה אשר סייעו לנו. זאת, למקרה והכתוב ייפול לידיים לא נכונות. מסיבה זו אין פוגשים כמעט בשמות אנשים". י.ס. פרסקו-כהן ]

*******

יום אחד, אחר הצהריים בא אלי איש אשר הציג עצמו בתור יאנסן [השם ההולנדי הסתמי שניתן להמציא, המתרג'] ושלדבריו נשלח על ידי לקוח בעבר, שלא יכול היה לנקוב בשמו. זה, כרוכש לנו ידידות, רצה לעזור במצב שנוצר והציע את שירותיו בצורה של השגת תעודות זהות מזויפות עבורנו וייתכן כי אלה יועילו לנו בעת מצוקה. יאנסן זה בא לשאול אם אמנם נרצה לנצל את ההזדמנות ואם כן, אנא, ימסור לו תמונות פספורט מתאימות. מאחר ומצבנו היה בכי רע ובאשר לעתידנו חששנו את לגרוע ביותר, ניצלנו את הרגע כפי שהטובע נאחז בגבעול קש' [אמירה הולנדית,המתרג']. טרם היה לנו מושג כיצד נשתמש אי פעם בתעודות הללו. מסרנו לידיו תמונות פספורט והוא הבטיח כי נשמע ממנו בהקדם האפשרי.

יום ו' 10 ליולי קיבלתי צו התיצבות מטעם משרד העבודה המחוזי, לפיו צוויתי מטעם השלטונות הגרמניים, להופיע ביום ג' הקרוב, ה14 בחודש, כדי לעבור בדיקה רפואית מאחר ונקבעתילהישלח למחנה עבודה.

אותו יום כבר שמענו כי הוחל בשילוח צווים ליהודים כדי לשלחם לפולין. מדובר היה בגילאים 15/16 עד 40 . בהלה ופחד תקפו את היהודים. קראו לגברים, לנשים ולילדים. [הוא משתמש במונחKEURIG שאין לו תרגום מדויק מאחר וזה מושג הולנדי שורשי. הפרוש הנו: "על פי סדר מופתי", "נקי מכל רבב", המתרג']. הכל נערך בנקיון מופתי, נשים קיבלו את הצו על שמן מלפני נישואיהן. אם,למשל, שמו של הגבר פתח ב A אזי קיבלו את הצו כל הילדים או חלקם. במקרה ושמו פתח באות O אז האשה נקראה מאוחר הרבה יותר. משפחות נקרעו ממש לגורמים. מבתי אב אחדים נותרה האשה לבדה ומאחרים כמה ילדים קטנים בלבד. בלי רחמים הפרידו בין בני משפחה וכל אשר נתן ערך-מה לחיים נהרס. רהוט וכל רכוש אחר נרשם והיה חיב להישאר מאחור. אסור היה לקחת דבר, לבד ממעט בגדי עבודה וביגוד תחתון.

כך נשדד הכלף מה שנרכש במשך חיים שלמים ולעתים קרובות, אף בחיי הורים והוריהם. הכל היו אובדי עצות. ברובעים היהודיים נשארו כל היום ברחוב אלה שטרם קיבלו את הצו. נשים הזניחו את משק ביתן. לא אכלו ולא שתו. כשהדוור התקרב, לווה בלהקת בני אדם שרצו להיווכח למי יחלק את הגלויה הגורלית. מחזות קורעי לב נראו כל אימת שצלצל הדוור ומסר את גלוית האסון. נשים צווחו, התמוטטו מעולפות. אחרות נותרו יושבות המומות על מדרגות האבן שלפני ביתן, או נותרו מביטות מחלון חדרן, מבלי לראות, כנטולות רוח חיים. אלה אשר טרם קיבלו את צו הגירוש, אלה כמונו, המתינו בחרדה לתורם. בתנו היתה כבר בת 17 ונמנתה עם 'הזכאים'. כל צלצול בפעמון הדלת גרם לנו הלם, כי הרי יכול היה להיות הדוור עם הדואר הרשום. אם מי מאתנו היה חייב לצאת, קשה היה לשוב הביתה מרוב חשש שמא הגיעתנו בשורת איוב. המתח היה כה רב עד כי העובדה כי אני עצמי קיבלתי צו קריאה למחנה עבודה, נדחקה לרקע ואפילו לא נגעה בי במיוחד.

העצבים שלנו היו מתוחים עד להתפקע, מציאות שלא מעט נתחזקה מעצם העובדה כי ברובע מגורנו קיבלו כבר רבים את צו הקריאה ומן העובדה כי היינו עדים לכל הצרות והסבל של בני אדם אלה, אשר רובם לא האמינו כי לא ישובו לעולם מפולין. יום א' בצהריים יצאתי עם אשתי לטיול קצר. בשובנו הביתה מסרה לנו בתנו פתק אשר נמסר בידי בנו של אחי. הפתק נכתב בידי אבי אשר ביקשני לגשת אליו ללא דיחוי. אחת משתי אחיותי קיבלה צו קריאה, לבוא ביום ג' כדי להתיצב לגרמניה [כלומר, להצגת ה"בדיקות" לקראת הגירוש לפולין. האנשים נוקטים בעצמם לשון שקרית כדי לדחוק את האמת הלא תיאמן! המתרג']. במצב של אובדן עצות ושל פאניקה קרא אבי לילדיו הנשואים כדי למצוא אצלם נחמת מה. מיד ניגשנו לבית אבי, אני ואשתי, שם פגשנו את אבא ואת שאר המשפחה במצב רוח מדוכא. אחותי, בקבלה את הצו, התעלפה. בנו של אחי, זה שהביא לי את הודעת אבי, מצא בשובו צו קריאה לעצמו.

זו היתה מכה קשה, במיוחד לאבי הטוב והזקן, הקשור כל כך לילדיו ולנכדיו ואשר על אף 72 שנותיו חש למענם מידה של דאגה שלעתים הם עצמם היו זרים לה. הוא, יחד עם שתי אחיותי הלא נשואות, היוו עוד משפחה שחלקיה חיו צמודים צמודים. שתי האחיות עבדו והשתכרו לעצמן וגם ועבורו. ניסינו לנחם את אבא ככל שיכולנו תוך ניצול זיק של תקוה לגבי האחיות אשר שמעו שמועה לפיה עובדי המתפרה שם עבדו ישיגו דיחוי מה מן השילוח [ה"גירוש", המתרג'] כי אצלם עבדו גם עבור גרמניה. לא סיפרנו לאבא את העובדה כי גם אני וגם אחי כבר קיבלנו צו למחנה עבודה הולנדי, כדי לא לדכאו עוד יותר.

שבנו לדירתנו כדי להמתין להיגיע תורנו, כי ידענו שאחרי שהאחות קיבלה את הצו, לא ייארך היום עד שיגיע גם אלינו, כי הרי מדובר בשם זהה. אף אדם שלא נאלץ לחיות במצב כלשלנו, לא מסוגל לדמות לעצמו מה פירוש להיות נוכח כשגורלך מונח מנגד, מבלי יכולת, ללא תקווה, למנעו ממך. להיות בלתי מסוגל, כבעל, כאב, להגן על משפחתו ולהעניק לה את הבטחון שבמצביםנורמלים לא רק שהיה מעניק כי אם היה נלחם עבורו.

פשוט, עיניתי את מוחי רק כדי להמציא דבר מה שבעזרתו אצליח למנוע את קריסתו המתקרבת של ביתי. לאור העובדה כי במתפרה של אחיותי מדובר באפשרות של דחית מה, ניגשתי שמה ביום ב' בבוקר והתחננתי בפני אחד המנהלים להעסיק את בתי באופן מיידי, כי טרם קיבלה צו קריאה. במקרה ותקבל כזה, אוכל לטעון כי היא מועסקת במקום הזה. לא ציפיתי רבות ממינוי כה קצרת מועד אולם לא רציתי לפסוח, ולו על אפשרות יחידה, כדי להגן על בתי מפני הגירוש. [הוא ממשיך להשתמש במונח uitzending=שילוח, כחלק מן ההרדמה העצמית שעם שלם היה עסוק בה, המתרג']. היא נתקבלה ויכלה מיד להתחיל בעבודה. ניגשתי אל המעסיק הנוכחי של בתי בבקשי ממנו להסכים לסיום מיידי של משרתה, כדי שתוכל להתחיל ללא דיחוי בעבודתה החדשה.

למחרת היה אותו יום ג' שבו היה עלי להתיצב לבדיקה הרפואית. הוזמנתי לשעה שתיים וחצי אולם הלכתי שמה כבר בבוקר כדי להיווכח אם אמנם יש מקרים בהם אנשים נדחים [כלומר, נקבעים כ"לא כשרים" לאותו "שילוח", המתרג'] זאת, באשר לסיכויים שלי עצמי. ראיתי עד מהרה כי אלה קלושים ביותר. רוב הנבדקים כלל לא ראו רופאים ועברו ללא בדיקות. איש לא שם לב ללקויים פיסיים והמעטים אשר בכל זאת נדחו, לבריאותם באמת כבר לא היתה כל משמעות. היתה שם, בין הרבים שנמצאו כמוני בפתח בנין הבדיקות, אוירה של בית קברות. הכל חשו בצורך לשתף את הזולת בצרתם ושמעתי שם לא מעט סיפורים קורעי לב. סופר גם על גברים אשר נדחו בבדיקות עבור מחנות עבודה הולנדים, ושקיבלו בשנית צו קריאה, הפעם לגרמניה [השקר הגדול, המתרג'] מבלי להיבדק מחדש.

ברגע מסוים החלה בריחה של כל מי שנמצא במקום. "רדזיה" [Razzia=תפיסת יחידים או המונים ברחובות, המתרג']

צעקו, וכהרף עין התרוקן הרחוב כולו. באמת הופיעו בכניסה לרחוב 3 אנשי משטרה גרמנים רכובים על אופניים. נשארתי יחד עם עוד שניים שלו במקומי. ראשית, לא הייתי מסוגל לרוץ בגלל רגלי החלשה ושנית, מדרך רכיבתם השקטה של השוטרים האלה ניתן מיד להבין כי אין מדובר כאן ב'רדזיה', במירדף.

ובאמת לא היה אם כי אותו יום, במקומות אחרים בעיר, כן התקימו מירדפים וכל מי שהיה יהודי נקטף מן הרחוב. ההמון הנרדף שב מחדש אל בנין הבדיקות.

כשהחלטתי כעבור זמן לשוב הביתה, וכפי שכבר צוין, הבית היה קרוב לתחנת הבדיקות, שמתי לב כי קבוצה של בני אדם עברו מבית לבית. הצטרפתי אליהם ואז גליתי כי אלה הולכים אחרי דוור אשר חילק את צוי הקריאה האפורים והידועים לשימצה. כמי שנמשך על ידי מגנט המשכתי אף אנכי אחרי הדוור, מלא חשדות ומחשבות קודרות. הוא צלצל בדלת אחרי דלת ומילא בכך חובתו של מבשר רעות. לאט קרב אל רחוב מגורי, כעת עבר את הפינה ו..... חשתי כי האדמה פוערת פיה, אני נעשיתי חיוור כסיד. הוא צלצל בדלת דירתי ובפתח הופיעה אשתי, אף פניה לבנות, ואני, בהבעת פנים שלוה, ביקשה את הדוור לדעת מה פשר ביקורו אצלנו. זה הגיש לה שני צוי קריאה, האחד לבני והאחר עבור בתי. זה של בני החזרתי מיד לידיו עם ההודעה כי כתובתו לא ידועה לי. ואז גיליתי כי הגלויה של בתי ממוענת אל "האדון" ולא אל "הגברת". גם אותו מסרתי חזרה לידי הדוור עם ההערה כי במקום אין "אדון" בשם זה.

הדוור עוד לא הסתלק וכבר הצטערתי שדחיתי את את הגלויה כי הבנתי שלהסתמך על הטעות בנמען לא יועיל ולא כלום. בנוסף על כך, בלי הצו עצמו לא תהיה אפשרות לטפל בדחיית הגירוש. אחר הצהריים ניגשתי אל אולם הבדיקות. התברר כי בוחנים שם בשיטת סרט נע והכניסו לחדר הרופא 4 ו5 אנשים יחד. רק יחידים נתבקשו להתפשט כדי להיבדק. הרוב אושר ללא בדיקה כלל. כשהגיע תורי מסרתי את האישור הרפואי מטעם רופא בית החולים. ותראה, נתבקשתי להתפשט והרופא בדק את רגלי. כשסיים אמר לי: " ובכן, ראיתי אבל ודאי תבין בעצמך כי לא אוכל שלא לתת לך הכשר". "זה לא נראה לי כל כך ודאי" השבתי. "הרי שתוכל לקבוע כי קשה עלי ההליכה". "אכן כן", השיב לי הרופא, "ומשום כך אישרתי אותך לעבודה בישיבה". ועם זאת סיימתי.

בבואי הביתה נאלצתי להבהיר לאשתי כי באשר לתקוותה הקלושה שאשאר בבית, נכונה לה אכזבה מרה. היא תיוותר לבדה. הבחור שלנו נעלם, בתנו לגרמניה ואנכי למחנה עבודה [כלומר, בהולנד. המתרג'].

עמדתי על כך שלאחר עזיבתנו, כלומר, הבת ואני את הבית, לא תישאר לבד ותלך לגור אצל קרוב זה או אחר. היא סירבה. היא לא רצתה לעזוב את דירתנו. ממש התעניתי במחשבה בראותי את אשתי מסתובבת לבדה בבית, אני במחנה ואף הבת אי שם. אף אחד מאלה שאהבה ושהיתה רגילה לדאוג להם לא היו נוכחים. בערבים תשב בדד לפני החלון, בלא לחשוב ומבלי לראות ורק אבלה על כל הדאבדין. כיצד קרה שביתנו, שהיה כה מאושר בעבר, נקרע לגזרים ופוזר לכל רוח ואולי לא תראה את ילדיה עוד לעולם. ולמה, למה, למה. אה, איך אפשר לחשוב על זה מבלי להשתגע. האין כל דרך להציל את משפחתי? לו רק ידעתי כיצד להבטיח את ילדי, או לפחות לסדר כי בתי תישאר יחד עם אשתי, אזי הייתי ברצון הולך למחנה העבודה. אבל כפי שהדברים היו כעת, הם היו קשים מנשוא...

ועוד באותו יום אחר הצהריים צלצל הדוור שוב בדלת והפעם הציג שתי הודעות של שני צווי הקריאה שעלינו לאסוף בעצמנו בסניף הדואר. הודעת הצו של בני שוב החזרתי ואת זו של בתי קיבלתי הפעם בלית ברירה.

אותו אחר הצהריים היתה בעיר 'רדזיה' ומאות יהודים נתפסו כדי לשמש בני ערובה עבור אלה אשר לא ייענו לצווי הקריאה להסעה לגרמניה. גם אחותי (זאת שטרם קיבלה את הצו) היתה בין הנתפסים.

בואתה עת, בה שררו יגון ואבל בכל בית יהודי, קיבלתי ביקור מבעל הבית לשעבר. זה העיר לתשומת לבי כי "אומניה" טרם פרעה את שכר הדירה לחודש האחרון והאם אני רוצה לקחת את העניןבידיים. השיילוק הזה, שלא חסר דבר מבחינה חמרית, דאג ל'ליטרת הבשר' שלו. מסרתי לו כי עסקי מנוהלים בידי "אומניה" וכי אין מה לפנות אלי. אם יש לו תלונות יפנה נא אל המוסד ההוא.

כשבתי שבה לעת ערב הביתה מסרנו לה כי הגיע עבורה צוו קריאה. תגובתה היתה כי בשום פנים לא תיסע לגרמניה ואם עליה למות, טוב לה למות בבית. מה יכולתי לענות? האם עלי לאלץ אותה לנסוע, לאמר לה שהענין לא כה חמור כפי שהיא מתארת לעצמה?

כדי לעשות כך הייתי חיב להיות משוכנע מדברי עצמי ולא היא, להיפך, הייתי רחוק מכך. לו הפעלתי עליה לחץ לא הייתי מסוגל לעשות כך במצפון נקי. אתענה במוסר כליות כל ימי חיי ואשאל את עצמי: "מה עשית לבתך?" הייתי קרוב לאיבוד עשתונותי.

אך באותו יום מלא התרגשויות קרה דבר נוסף. לקראת ערב הביא לנו מר יאנסן את תעודות הזהות שהבטיח וכמו זיק של אור בעלטה עלה בי רעיון: אולי, אולי יש דרך להציל את משפחתי. אולי התעודות מכילות הצלתנו. צריך לנצל את העובדה כי אין לנו חזות יהודית מובהקת. עלינו להסתלק מכאן, לשכור דירה, תחת שם אחר וכנוצרים.

כדי לא לעורר חשד אסור לנו לקחת עמנו דבר, לבד ממעט בגדים ורק דירה מרוהטת תבוא בחשבון. עלינו להגר לעיר אחרת כדי להקטין את הסכנה שמישהוא יכיר אותנו. עדיפה עיר גדולה, כמו רוטרדם, בה אנכי לא זר לחלוטין ורק מעטים מכירים אותי שם. ברור כי כל זה לא היה ללא סיכונים. תמיד תהיה אפשרות של גילוי ובטוחים לחלוטין לא נהיה אף פעם. אבל זה היה שקול כנגדה'לא לנסות כלל'. ביקשתי ממישהוא לקנות עתון של רוטרדם, שם נמצאה מודעה שהציעה דירה מרוהטת להשכרה. עוד באותו ערב שלחתי מכתב. בכך יצרתי פתח דרכו נוכל להימלט, על פי המאמר:"בשיא הצרה, קרובה ההצלה". [אימרות, פתגמים וכו' מן הפולקלור ההולנדי מלאו את האויר באותם ימים נוראים. ראו באלה מעין קמיעות... המתרג']. אך עוד לפני כן עלי לנסות הכל כדי להציל את בתי ויהי מה. להשאיר בהנף אחד הכל מכל כל מאחוריך, זה לא בדיוק ענין של מה בכך. נודע ברבים כי במקרה ואנשים סברו כי להם סיבה לבקש דחיית שילוחם, יכלו לפנות למועצה היהודית שהיתה אמורה לתווך. אחרי שביום ד' בבוקר אספתי מסניף הדואר את צו הקריאה של בתי, בו צוין כי עליה להתיצב בו ביום, פנינו אשתי ואני אל משרד המתפרה שם בתי עבדה זה ימים אחדים. ביקשתי אישור על כך שהמקום העסיק את הבת וכי עבור העובדים שם הוגשה בקשת פטור. המנל עמו שוחחתי אישר בפני כי אמנם נכון הדבר אולם ספק רב אם זה יחול על עובדים חדשים, על אף שישתדלו גם עבורם. דחקתי בו לתת לי בכל אופן את האישור כי בלעדיו לא יכולתי לנסות כלום. האישור ניתן לי ואנחנו שמנו פעמינו אל משרדי המועצה היהודית. [Joodse Raad,המתרג']. שם עמד תור ארוך של בני אדם אשר מטרתם היתה זהה לשלנו. כולם ניסו נואשות להשיג פטור.

ניסו, בעזרת כל טענה דמיונית, ומכל סיבה מצוצה מן האצבע. וכולם נחפזו כדי לקבל את הסיוע המיוחל, כי בין מועד קבלת הצו לבין ההתיצבות גופא נותר זמן מועט וצריך היה להכין את התעודות בעוד מועד. על כן נאבקו כדי להיות ראשונים בתור ואף אנו נאבקנו כי אף שעתנו דחקה. הרי שהבת היתה חייבת להתיצב עוד באותו יום אחה"צ ,ולהתיצב פרושו כי אין חזרה. עם החתימה, לא יעזור יותר כלום וחיבים לנסוע. ואם כבר הופעת במשרד ההתיצבות, חתום תחתום.

על כן ההכרח להשיג מראש כל תעודה אשר בגינה ניתן להשיג פטור. ועל כן נאבקנו גם אנחנו, וכמו כל האחרים לא בדקנו אם כן היה תורנו אם לוא.

סופסוף נכנסנו ומסרנו את התעודה מטעם מקום עבודתה של הבת. הסתבר כי לא היתה זאת אלא תחנת ביניים. כאן רק שקלו אם אמנם הסיבות אשר הוגשו למען קבלת הפטור, היו כבדי משקל דין כדי לתת סיכוי לפטור הנכסף. אם סוכם בחיוב, אזי ניתנה הפניה בכתב למשרד אחר של המועצה, שם ישבו המתווכים.

על סמך האישור שמסרתי קיבלתי המלצה לתחנה הבאה. אז נלך שמה. קחו בחשבון כי הכתובות אליהן היה עלינו להגיע עוד באותו יום, היו רחוקות זו מזו וכי אשתי, אני ובתי (שהצטרפה אלינו קודם לכן) נאלצנו ללכת כל הדרך ברגל כי ליהודים נאסור להשתמש בחשמלית. עם זאת עדיין קשתה עלי ההליכה ונעזרתי במקל. בשעות הקשות הללו לא רציתי כי אשתי תתרוצץ היא לבדה ועל אף העייפות מן ההליכה, העמידה וההאבקות חרקתי שיניים והחזקתי מעמד.

בתום הדרך המתמשכת אל המשרד החדש פגשנו גם שם תור ארוך של בני אדם. ובאיזה מצב! לא מאבק, כי אם מלחמה התנהלה שם כדי להיכנס כי בינתיים נטה היום לערב. כאן היו מחזות שלעולם לא ימושו מזכרוני. היה שם איש אשר סחב בכוח את בנו אל הבנין. מדובר בעלם מגודל כבן עשרים. הוא היה מפגר והתנגד בכל כוחו לאביו תוך שצרח: "לא, איני רוצה לתוך הבנין, איני רוצה, אני מפחד!!!"

איש אחר נשא בזרועותיו דבר מה שקשה לכנות בשם אנוש. קטן מימדים, נדמה שהיתה זאת אשה וזה הראה סימני חיים ודמה יותר לדבר מה כגון דג מיובש מאשר לבן אדם. מראה מחריד אולם ה"דבר מה" הזה היתה יהודיה שקיבלה אף היא צו קריאה כדי לנסוע לגרמניה ועל האב הזה הוטלה חובת ההוכחה כי אינה מסוגלת לכך. ואנחנו זרקנו עצמנו אל תוך פקעת הנלחמים והדוחפים ונהפכנו כמוהם לחיות. לא משנה, אם מי מכל אלה כבר המתין שעות ארוכות, הכל ניסו להגיע לראש התור. כשסופסוף הצלחתי להגיע אל תוך הבנין נתגלתה לעיני תמונת יום הדין,גיהנום, של בני אדם צורחים ונאבקים. קראתי אל אשתי לבל תתקרב וכי תמצא מקום בחדר המתנה כלשהוא עד יעבור זעם ונתקבל, כי ראיתי שלא תוכל לעמוד יותר בכל אלה. עם הבת בעקבותינאבקתי הלאה ביתר אלימות, כשלעתים צעקתי כי אנכי נכה, כדי שחזקים ממני לא ידחפוני הצידה. פני היו שטופי זיעה מבלי יכולת להתנגב כי הדוחק מנע ממני להרים את ידי.

תחת הלחץ קרס מעקה שלם ופלא הוא שלא קרה אסון. הפכנו יצורים פראיים ולחמנו 'כביכול' על חיינו. כמו טביעת אניה בלב ים וכל אחד נלחם נואשות כדי להשיג מקום בסירת הצלה. סיוט. ומדוע כל זה, בעצם? רק כדי לקבל מעט עזרה בנסיון להשיג פטור. למועצה היהודית לא היה ואף שמץ של כוח או השפעה כדי לסייע. כל שהותר לה היה להעביר מסמכים בעלי הוכחה מפוקפקת ולבקש דחייה או פטור. לנו זה נראה ממש, צעד בכיוון הנכון. סופסוף הגיע תורי ואחרי שבן שיחי קרא את המלצת המשרד הקודם, נתן בידי פתק שנשא את חתימתו. פתק זה היה על בתי למסור יחד עם אישור המעביד, לנציג מסוים של המועצה היהודית אשר נכח בבנין ההתיצבות. זה ישתדל להשיג על סמך אלה דחייה זמנית.

ובינתיים כבר חמש וחצי ובשש ייסגר משרד ההתיצבות. אך מאחר והוא היה בקרבת מקום יכולנו להגיע שמה בעוד מועד. במקום נתגלה קושי לשכנע את הבת להיכנס לבנין. לנו נאמר לא לעשות כך כי יום לפני כן נתפסו כמה זוגות הורים שנתלוו אל ילדיהם, כדי להישלח אף הם לגרמניה.

בתי סירבה תוך כדי בכי מר ואילו אנו הצבענו על העובדה כי כל שעושים הוא לנסות ולקבל דחייה. אם היא לא תצליח בכך, אזי תצא החוצה ואנחנו, אשתי ואני, ניכנס עמה יחד ונתיצב מרצון כדי שלא תישלח לבדה.

"אל לכם לנהוג כך" השיבה: "כי בשום מקרה לא אתיצב". לבסוף שידלנו אותה להיכנס כדי לפחות לא לבזבז את הנסיון האפסי הזה לקבל דיחוי. כשנכנסה ומצאה את הנציג המסוים שלה"יודסה ראט" הגישה לו, יחד עם עוד יהודים אחדים, את המסמכים התקרב פקיד גרמני ומשך בכוח את הניירות מידי האיש והשליך הכל על הריצפה. פקידה של המועצה שהיתה נוכחת עשתה תנועה כאילו להרים הכל ואז נשמע מפי הגרמני בטון של גערה: "להשאיר!" Liegen lassen....

וכדי להשיג את הנייר הזה עברנו יום שלם של גיהנום. כל שסבלנו היה ללא הועיל, חבל על הזמן, מוטב היה לו נשארנו בבית.

את הצהרת המעסיק קיבלה בתי בחזרה בתוספת:"גשי עם זה לקומה מעל". שם, התברר, ישב אדם אשר טיפל בבקשות הדחייה או הפטור. הבת מסרה לו את ההצהרה אך זו הוחזרה לה מיד כפי שאף נעשה לגבי אנשים אחרים וניירותיהם, עם ההערה: "להיום מספיק לי, ובכל מקרה גשו למטה כדי להיפקד". בתי לא שמה על מעשי האחרים והיא אמנם ירדה למטה אך החליקה החוצה, שם אנחנו עדיין המתנו. כשהגענו חזרה הביתה היתה השעה כמעט שבע וחצי והיינו גמורים, לאחר יום כה מלא התרגשויות. לא היה לנו שום תיאבון למרות העובדה כי כמעט ולא אכלנו כל היום.

למחרת, יום ה', ניגשה אשתי שוב אל המתפרה של הבת כדי להיוודע לגבי הדחייה האפשרית לעובדים. כן, אמר אחד המנהלים, אך הדבר נוגע לעובדים ותיקים בלבד. עבור החדשים משתדלים עדיין וטרם יכול היה להבטיח דבר או אפילו לעורר תקווה קלושה. אשתי התחננה לפניו כי יעשה כל שביכולתו, וזאת אכן הבטיח.

אחר הצהריים הגיעה לבתי הודעה מטעם הנהלת המתפרה כי עליה בכל מקרה להתיצב לקראת שילוח. היא באה במיוחד הביתה כדי לבשר לנו זאת ואשתי ואני היו בדעה שעליה לעשות זאת. אם מקום העבודה שלה מתאמץ בעבורנו, הרי שעלינו לפחות למלא אחר ההוראות, כי אחרת לא נוכל לצפות להצלחה כלשהיא. בתי הבטיחה לנו בהן צדק, כי גם לאחר שתתיצב לא תיסע לגרמניה לעולם. במקרה שלא תשיג דחיה, איש לא ימנע ממנה לברוח. הנוסעים חויבו להיות נוכחים בתחנת הרכבת בשעה אחת וחצי לפנות בוקר. לאור האיסור להימצא ברחובות באישון לילה לא יכל איש ללוות בני משפחה או ידידים. בתי אמנם היתה יוצאת את הבית אחרי חצות, אך לא אל תחנת הרכבת. היא תסתדר ותגיע איפה שהוא. הכל היה עדיף על לנסוע. אמרנו לה כי כל אלה דאגות משניות וכי עלינו להמתין להצלחה האפשרית של מעבידיה. כי במקרה ולא תתיצב, הכל אבוד מאחר ואז תהיה עברינית. וכך, הלכו אשתי והבת אל משרדי ההתיצבות. אשתי המתינה בחוץ.

בפנים, מאחורי שולחן ישבו אישים אחדים, הולנדים [ההדגשה במקור, המתרג'] אשר רשמו את הנקראים ואף נתנו להם הוראות.

במרחק של מטר בערך מן השולחן סומן פס גיר על הריצפה. על הנקראים היה לעמוד לפני הפס וכשהגישו את ניירותיהם וכו' היה עליהם להתכופף כדי למסור את הדברים, כך, שהמרחק בין שליט ונשלט נשמר היטב. כשבתי מסרה את צו הקריאה שלה, וכשזה נבדק כנגד פרטי רשימה, נשאלה מדוע אחיה לא בא יחד עמה. היא ענתה דברי אמת, וכי הדבר בלתי אפשרי מאחר ואין איש יודע היכן הוא נמצא. אז נתנו בידה רשימת בגדים שמותר לה לקחת עמה לגרמניה וכי מועד נסיעתה נקבע ליום ד' הבא, 22 ליולי 1942. נמסר לה כמו כן כי תכולת ביתנו תירשם ביום למחרת. אחה"צ של אותו יום ביקשנו לדעת אם במתפרה נודע דבר מה בקשר לדחייה האפשרית. התשובה היתה שלילית והובעה אף תקווה קלושה לכך. בערב נודע לנו כי אחותי, שנתפסהב'רדזיה' שוחררה.

במשך הימים שבהם היתה עצורה, היא ומאות רבות אחרים גורשו בכל בוקר בשעה 7 אל חצר פנימית. שם נאלצו לעמוד עד השעה 11 בלילה, תחת שמש קופחת או בגשם שוטף. מדי פעם נזרק להם מעט לחם. בלילות הותר להם לישון בפנים, על הריצפה. אבל, סוף טוב הכח טוב והיא שוחררה, נקודת אור מזערית בתוך כל החושך הזה. אך אפילו נקודת האור הזאת לא יכלה להקל על העלתה סביבנו. באוירה נכאה ישבנו אותו ערב יחד. לאיש לא היה חשק לאכול ובימים האחרונים כמעט ולא בא אוכל אל פינו. כבר לא האמנו כי נצליח להשיג דחייה עבור בתי. אותו יום גם עשיתינסיון כדי להשיג משרה במועצה היהודית כי ילדי המועסקים קיבלו דחייה. לא שהיה לזה סיכוי גדול כי רשימת עובדים היתה חיבת להישלח עוד קודם. אותו ערב עלתה צרתנו לנקודת שיא, ואין רואים כיצד תתאפשר עוד הצלה. [ע"פ האמרה ההולנדית "בשיא הצרה, קרובה ההצלה" Als de nood het hoogst is, is redding nabij. המתרג']

התרשמנו עמוקות מן החוויות של התקופה האחרונה. המראה שלנו היה רע, רזינו מאוד ושערות אשתי האפירו. נגמרו לנו העצבים, אפילו אצלי, אשר השתדל תמיד לשמור על ארשת שלווה. אך מה בין הצרות הישנות ואלו של היום? הרי ש'צרות' קיימות כדי לגבור עליהן אך איה ילוד האדם אשר יביא פתרון לנוכחי. זה נהיה דבר שהוא למעלה מכוחותי.

וכשהכל נראה אבוד, קרה דבר מה שהכניס בנו כוחות מחודשים כדי להמשיך ולהיאבק על חיינו.

**********

(דמיוני) כך במקור, המתרג'.

למחרת קיבלתי אכן מכתב מרוטרדם. תשובה למכתב שאנכי שלחתי כתגובה על המודעה בעתון, ימים אחדים לפני כן. הדירה המוצעת היתה עדיין אקטואלית ונוכל לבוא לראותה ביום ו' בין השעות 2-4. החלטנו להעיז אף אם מדובר במעשה נואש אך יחד עם זאת אפשרות יחידה ובה דרך למניעת השמדת משפחתנו. בכך רק ענינו על אותו דחף הישרדות, תכונה שיש לכל יצור חי.

קיוינו כי רישום התכולה תתבצע בבוקר כדי שאחה"צ אוכל לנסוע לרוטרדם. נאמר לבתי כי על הוריה להיות נוכחים באותו רישום. אותו יום ו' בבוקר באמת ביקרונו 3 אנשים לצורך רישום תכולת ביתנו. היה קשה ביותר להיות נוכח כשאלה פתחו ארונות ומגירות ועדרו בתוך רכושנו. הכל נרשם ואנחנו עמדנו בצד כאילו כל זה אינו נוגע לנו. כשהעזתי לשאול, מדוע נרשם אצלי הכל כשמדובר בשילוחה של בתי לגרמניה, השיבו כי כך ייעשה אצל היהודים כולם ועל כן מתחילים כבר עם אלה שאצלם בני משפחה קיבלו צו קריאה. פינקס חיסכון של בנק הדואר עם סכום פעוט, השייך בתי וכמו כן מצלמה נלקחו מיד, במקום. אחר כך הלכה אשתי כדי לקבל מידע באשר לסיכוי לדחייה עבור בתי, אולם כפי הנראה אזלה כל תקווה...

על כן, אותו אחר הצהריים הסרתי את הטלאי ממעילי ונסעתי לרוטרדם. שכרתי את הדירה תחת שם בדוי ולא מסרתי כי הננו יהודים.

לעת ערב עזבנו, אשתי, בתי ואני את דירתנו ואת כל אשר לנו הותרנו מאחור. כל, שלמענו עמלנו במשך 23 שנים. כל, שהיה אהוב ואהוד. את כולם, שחשנו קרובים אליהם. משפחה, ידידים, נמל האם שלנו.

הרחקנו לרוטרדם, משום שחפצנו בחיים, חיים למען זולתנו, חיים יחדיו.........

היעלה הדבר בידנו?????

............... כאן מסתיים היומן הראשון.

אחרית דבר.

את אשר קרה במציאות?

כשאנכי, ה"ילדונת" של אבא קיבלתי את צו הקריאה כדי להתיצב לגרמניה, וכשהודעתי להורי כי לא אסע ויהי מה, כתבה אמא מכתב לאחותה הגרה בסחיוואנינגן [Scheveningen] . זאת סיפרה את המקרה כולו לשכנתה בשם טינא סחבור [Tine Segboer] כדי לשאול אותה אם אולי תדע פתרון לבעיתנו. טינה נסעה אלינו מיד ברכבת וסיפרה כי לה ידידים אשר בלי ספק יהיו מוכנים לעזור. היא ביקשנו לעמוד הכן בעוד ימים אחדים, ללא מזוודה ועם הבגדים שעלינו בלבד. היא תבוא כדי לקחתנו מן הבית.

כבר למחרת הגיעה שוב והביאה אותנו לכתובת בעיר רוטרדם, שם גרה משפחה אשר, כפי שסיפרה לנו, יצאה לחופשה ושכלל לא תתנגד לנוכחותנו שם. אלם, למחרת נאסרה ה'פייה' הטובה שלנו ורק כעבור זמן ניכר תשוחרר. ובינתיים נשארנו בדירה ברובע דרומי של רוטרדם, רחוב פליינווך Pleinweg,Rotterdam Zuid.

על הדלת התנוסס שלט ועליו: "Fam. J.Westerweel" [בארץ ישנו 'יער ווסטרוייל', ע"ש לוחם המחתרת ההולנדי אשר נורה בידי הגרמנים. זה היה האיש., המתרג'].

בתום ששה שבועות שמענו את פתיחת הדלת הקדמית והופיעו הדיירים עצמם, מופתעים ביותר מנוכחותנו וכששמעו את סיפורנו וכי הובאנו לכאן בידי חברתם טינא, הרגיעונו ואמרו כי נישאר בדירתם והם עצמם ימצאו זמנית מקום אחר. גרנו שם שנה וחצי ומפעם לפעם הצטרפו אלינו מתחבאים אחרים אשר מצאו אצלנו מקלט זמני.

מאוחר יותר הפכה כתובת זו למסוכנת ועברנו לכתובת אחרת, במערבה של רוטרדם, שם באמת שכרנו דירה מרוהטת. אחי, שהתחבא וסייע למחתרת בדאגה למתחבאים שונים נאסר במרס 1944. אבא, כששמע כי הוא נעצר החל לדאוג משום שלא היו לו בגדים חמים. וכך נסע לאמסטרדם כדי למסור שם, אצל המועצה היהודית, חבילת בגדים למשלוח למחנה ווסטרבורק עבור אחי ברנרד [Bernard]. אבא נעצר ברכבת, בדרך לאמסטרדם בו ביום שברנרד נשלח הלאה לאושוויץ, שם נרצח ביום 31 במרס 1944.

אבי, בהגיעו לווסטרבורק, קיבל דלקת ריאות. הודות לעובדה כי הוא הכיר הכרות קרובה את אחת האחיות של המחנה נשאר עד ספטמבר 1944 במקום, אז נשלח לטרזיינשטט.

שם הוא מתחיל ביומנו השני: יומן טרזיינשטט - 1944

ג'יין פרסקו-כהן.

© כל הזכויות שמורות