יומן טרזיינשטט של יצחק כהן
8.8.1944
האם כל אשר אירע לי בימים האחרונים אמת, או שרק חלמתי?
הכול כה בלתי מציאותי עד כי הנני משוכנע כי לא אהיה מסוגל לתאר את המציאות. עברתי את מחציתה של אירופה וכאן אני יושב לי על אחת מחומות מצודת 'טרזיינשטט' וצופה אל נוף הרים. איני יודע את שם שרשרת ההרים הזאת ונדמה לי כי אלה אינם גבוהים במיוחד. אולם טרם שהיתי בהרים כך שדעתי בעניין בלתי מוסמכת. אבל המראה מרשים ועל המורדות נראים כפרים אחדים אשר גגותיהם האדומים בולטים מעל הירק. ישנו הר אחד בצורת פירמידה והוא נישא גבוה מעל כל האחרים. בקרבה מבני המצודה, חומות אבן גבוהות בעלות חרכי ירייה ובנויות כך שהן שולטות בכל הכיוונים. כפי הנראה נחפרו בתוך הגבהות כי למעלה ישנם שדות מעובדים שם מגדלים סוגי ירקות שונים. יש עצים ומגרשי כדורגל וכו'. בין החומות גאיות עמוקים... אני יושב לצידה של דרך העוברת למעלה, מעל חומות המצודה ועלי להיזהר לבל אתגלגל למטה אל תוךגאי עמוק שכזה, ואשבור את מפרקתי. אני נושם את אויר ההרים הרך ומתחיל קצת למצוא את עצמי. כמה סבל יכול אנוש לשאת ועד כמה שפר חלקי על שאנכי מסוגל להחזיק מעמד. אך עלי לספר את הדברים באופן מסודר...
היום לפני שבוע, אם כן, ביום ו' 1 בספטמבר בשעה 8 בערב, נקראו לפתע כל 'מקרי העונשים'
(אלה שסומנו באות 'S' = STRAF, 'עונש' ) מתוך פלוגת העבודה ב'מצברים' (מפעל בטריות חשמל) פלוגה זו רגילה לעבוד עד שעה 11 ואכן הדבר גרם התרגשות. צריף עבודת המצברים הוקף על ידי כ20 אנשי ה O.D. (המשמר היהודי המקומי, ) וכל מקרי ה'עונשין' צוו לצאת והובלו חזרה אל צריף המגורים. השמועה עברה כי שניים מן ה'עונשין' ברחו וכי ייערך מיפקד. עד מהרה התבררה האמת: יהיה 'טרנספורט' של ה'עונשין' אליו יצורפו כאלה מתוך המחנה "הפתוח" (המרכאות שלי- המתרגם) שלא נמצא להם "SPERR" (המונח הזה אומר כי הזוכה ב"שפאר", בחסימה, מוגן 'עד להודעה חדשה' להישלח מזרחה.....המתרגם). גל של התרגשות עבר דרך המחנה ועל פני כולם הייתה ניכרת חרדה גדולה. דוקא כעת, כשסוף סבלנו נראה באופק, כשניתן לחשוב על פעמי שחרור, דווקא כעת, עוד 'טרנספורט'? אך זהו סמן כי לכל, לכולם נשקפת עדיין סכנה! טרנספורט לא נלקח יותר בחשבון כי, כך טען הרוב: "לגרמנים כעת דאגות אחרות, -לא יכלו לוותר על אמצעי התחבורה וכו' וכו'"
אישית לא התפלאתי כל כך. הייתי משוכנע כי ה"תכנית" תבוצע עד לדקה האחרונה ולא יוותרו על טרנספורט אלא אם כן ישוחרר המחנה שלנו, דבר שהיה מותנה בהתקדמות בזק של כוחות הברית צפונה, או בפלישה בחרונינגן (Groningen) או דרך ה'ימההגרמנית' (בצפון מזרח). זה לא מנע מנני להתרשם באופן חמור מאוד ולחוש חרדה. הוכרז כי טרנספורט העונשין ("S") יצא ביום ג' אך כבר בשבת אחר הצהריים נכנסה שורה ארוכה של קרונות משא לתוך המחנה והיינו בטוחים כי ייצאו עוד לפני יום ג'. ובאמת, כבר ביום א' בבוקר יצאו. במחנה שרר עוצר עד לאחר יציאת הרכבת ונבצר מאתנו ללוות את "אנשי הS-" החוצה. מן החלון של הצריף שלנו ראיתי אותם עוזבים, בקבוצות של כ-40 איש, מתוך '67' (צריף ה'עונשין') ואני הייתי קרוב לדמעות. גברים ונשים, צעירים וזקנים. להקת מנודים, מנותקים מביתם ומכל אשר להם, כעת שוב מגורשים אל בלתי נודע אשר משם רבים לא ישובו.
בשעה 10 בערך הוסר העוצר ויכלו כולם שוב להסתובב במחנה. בכל מקום ניתן היה להיווכח בקבוצות אנשים אשר שוחחו ביניהם בהתרגשות ולפי נפנופי הידיים אפשר היה לחוש כי שוב קורה דבר מה מיוחד. למען האמת, הודלף כי בעוד ימים אחדים יוסע המחנה כולו בטרנספורט ורק 300 בני אדם יושהו כדי לפרק צריפים וכיוצא באלה.
בשעה אחת עשרה וחצי התקיימה פגישה בין מפקד המחנה ומנהלי האגפים היהודים, בה הודיע המפקד כי למחרת, ברבע לפני אחת עשרה יוסעו כאלפיים איש בטרנספורט שיעדו טרזיינשטט. ביום רביעי יצא טרנספורט נוסף של בערך 1000 איש ובכך, למעשה, יפונה המחנה כולו. כולם יסעו, אפילו אלה אשר קיבלו "חסימה" (ה-Sperr הנ"ל, המתרגם) מטעם ווסטרבורק עצמה ואף יוצאי 'ברנאוולט' (יהודים הולנדים בעלי עמדה חברתית יוצאת מן הכלל הופרדו ושוכנו במקום בשם Barneveld).
אלה אשר ייוותרו במקום היו לרוב נישואי התערובת ויהודים למחצה. המפקד הביע צערו, אך לא יכול היה לגייס קרונות נוסעים ועל כן נובל בקרונות משא. כל הידיעות הללו גרמו לדכדוך אצל רוב יושבי המחנה. הנה, תעלה האוניה על שרטון כשחוף הגאולה מנגד. הכול היו משוכנעים כי כאן נישאר עד תום המלחמה וכששחרורה של הולנד נראה כה קרוב, הרי שגאולתנו נעשתה לודאית. בעצמי חככתי בדעתי מה לעשות. להיות מגורש או לנסות לברוח. בזמן העלייה לרכבת יכולתי להסתתר ולאחר מכן לנסות ולצאת את המחנה. אם ייכשל הדבר יכולתי למסור את עצמי ומה בעצם יקרה לי?
יכולתי להיאסר ב-"51", הוא בית סוהר המחנה, ולהישלח בטרנספורט האחרון. אין מדובר בהבדל ניכר. שוחחתי על התכנית עם ידיד אך זה יעץ לי שלא לבצעה, גם לאור העובדה כי בבוקר בשעה שמונה וחצי יחול מפקד של המחנה כולו ורק בעלי רישיון מיוחד יכלו עדיין להיות נוכחים. אם אתגלה אקבל עונש, אשר הפעם יכול להתבטא - בכדור.
הניאו אותי מתכניתי ואנכי החלטתי, אם תהיה אפשרות, לברוח מתוך הרכבת. מאוחר יותר הסתבר כי אין אפשרות כזו וכפי שאני כעת מהרהר בדבר, נכשלתי משום שברגעים הקובעים לא הראתי די החלטיות. ידידי הטוב יעץ לי מתוך רצון כן ולטובתי אני, אולם נראה כי לא הייתי צריך לשמוע לו ולהישאר בשלי. הן הנחרצות שלי, והן רצוני ללכת בדרכים מסוכנות, לא היו מספיקים. וכך, אני יושב לי כאן ואמשיך את סיפורי...
יום ב' בבוקר השכם הלכתי אל הרכבת. מטלטלי המעטים נארזו בתרמיל גב, במה שכונה "שק לחם" ובתיק משרדי כפול. על אף שהכול התבטא בבגדים, ללכת עם זה ברגל היווה משקל ניכר. במיוחד דברי האוכל היו כבדים. לא שהיה לי דיי, ההיפך היה נכון: היו לי קופסאות ממרח דגים אחדים, מעט לחם, צנצנת ובה מעט חמאה, צנצנת ריבה, חצי בקבוק תחליף מיץ לימון, בקבוק מים וחתיכת עוגה, סחיבה הגונה, בעיקר בשל הבקבוקים.
על פס הרכבת שבתוך המחנה עמדה שורה ארוכה של 50 קרונות משא. בכל מקום נראו אנשים עסוקים בהעלאת רכושם. כבר נהיה לי ברור כי מספר הקרונות לא יספיק כדי להבטיח לכולם מקום ראוי. על פי הזמנתו של שכן מתוך הצריף עליתי לתוך קרון משא בו הוא כבר התיישב יחד עם האישה והילד.
בלגן של ערימת חפצים ענקית כבר תפס את מרבית מרחב הקרון. קבוצה של 'זריזים' סידרו מחפציהם מעין ספסל שעליו התיישבו אך הרוב עמדו כי לא היה מקום לשבת ונכנסו עוד ועוד אנשים וחפצים. לבסוף אי אפשר היה להכניס עוד סיכה ועל פי ספירה התברר כי במרחב המצומצם שהתירו החפצים נקבצו 50 איש. ברור היה כי בצורה זו לא נוכל לצאת למסע שיארך ימים מספר. היינו נאלצים לנקוט בדרך כלשהי כדי שנוכל לשבת או לשכב, לא משימה פשוטה כשכל אחד רוצה להישאר פיסית אדון לרכושו. הוחלפו דברים קשים בין האנשים אשר בלאו הכי היו בעלי עצבים רגישים אך לבסוף הגיעו לעמק השווה.
המזוודות הגדולות הורמו בצד אחד ובמקום שהתפנה הונחו שמיכות צמר וכיוצא בזה כדי לארגן מקום למספר רב ככל הניתן של אנשים כדי לשבת. לאחד הנוכחים היו פטיש ומסמרים שאותם הכנסנו לתוך קורות גג הקרון ועליהם תלינו תרמילי גב וכל היתר. המראה נהיה כשל חנות "אלטע זאעכן", התקרה והקירות מכוסים חפצים שנתלו. אמנם נחסך מקום על הרצפה אך יחד עם זאת נחסמו מעט האור והאוויר שעוד יכלו לחדור אל הקרון.
כשהכול מצאו מקומם יכולנו כולנו להתיישב, באופן שהיה רחוק מנוח. שפר חלקם של כאלה שהביאו עימם גליל שמיכות, עליו יכלו כעת להשתרע. אחרים ישבו על תרמיל או על מזוודה או פשוט, על הרצפה. אנכי מצאתי מקום על ערימת מזוודות שעליה הושמו תרמילים אחדים. יצא כי מושבי היה חלק מספסל של שני תרמילים צמודים. אלה היו בעלי גובה שונה ומחצית מושבי הייתה גבוהה מן המחצית האחרת. כל שהתנסה בסוג זה של מושב מאולתר, יודע עד כמה הישיבה קשה. בנוסף על כל המתואר בלט החוצה מתוך אחד התרמילים קצה של קופסה או עקב נעל כך שלא ישבתי בדיוק על קטיפה. כדי להוסיף על האסון, נמצא מקומי בצמוד לחבית. זה היה דלי עץ ועליו לוח. כאן היה על 50 הנוכחים לעשות את צרכיהם בפרהסיה. לא היה מקום לסדר לשם כך פינה מיוחדת ובכל פעם שמישהו רצה להשתמש בבית השימוש הזה היה עלי לקום כי אחרת לא יכלו להגיע אל הדלי. אזי נאלצתי להידחף אל בין האחרים תוך שדרכנו איש על רגלי ריעהו כי בכל הקרון לא היה די מקום כדי להעמיד את הרגליים. שרר סירחון איום כי הכול היה סגור פרט לפתח קטן משני הצדדים, שבשעת נסיעה נשארו פתוחים אך בעמידה בתחנות היו חייבים להיות סגורים.
אחרי שהכול קיבלו מחצית כיכר לחם נסגרו קרוב לשעה 12 הדלתות ובמיוחד אנחנו, שישבנו באמצע הקרון, נותרנו בחושך כמעט מוחלט. כשהרכבת החלה לנסוע ישבנו כבר 5 וחצי שעות בתוך המרחב המחניק הזה. בסך הכול בילינו ארבעים וארבע שעות בתוך הקרון המסריח והחשוך. אין בי הכישרון כדי אפילו להתקרב לתיאור של מה שחווינו במשך הזמן הזה. עלי אף להודות כי חסר לי זיכרון מפורט של הכול. זה היה כמו חלום רע. כמו מליחים בחבית ישבנו. כל הזמן היה עלי לטפס על אחרים כדי לפנות מקום לאלה שנצרכו לדלי. מקומי הבלתי נוח לא העניק לי רגע של מנוחה אמיתית ומלישון בלילה לא היה מה לדבר.
מצב רוחם של הנוכחים היה, במיוחד בתחילה, מתחת לכל שיעור ובין יצורים המדוכאים האלה הוחלפו ביטויים חריפים לרוב. עם הזמן השתפרו הדברים ונהיו יותר סבלניים. אולי היו מדי אפאטיים מכדי עוד לריב אחד עם השני.
איני יודע בקרבת אלו מקומות "רכבת המשא" הזאת זחלה במשך שעות מרגע התזוזה. אני בטוח שרק בשעה 6 לפנות ערב היינו בעיר אלמלו (Almelo). לא ביום ב' ואף לא ביום ג' ניתן לנו כל מזון, אף לא לגימה קפה אחת. ביום ג' בערב, בערך בשעה 8 קיבלנו שוב מחצית כיכר לחם. מזל שהרוב שמרו עימם מעט מזון כך שלא סבלו רעב ממש. בהגיע הרכבת לגבול הולנד האיצה מהירותה. אין לי מושג באלו מקומות עברנו כי הרי שלא יכולתי להסתכל החוצה. הרושם שקיבלתי בכל זאת, היה כי עקפנו ערים גדולות מבלי להיכנס לתחנות ראשיות. בערב ובבוקר נפתחה דלת הקרון לכדי סדק ומישהו היה חייב לצאת במהירות הבזק כדי לרוקן את הדלי מתחת לקרון. לא ניתנה שהות כדי לרחוץ את הכלי. מיד שוב נסגרה הדלת וננעלה. רק כאשר עברנו את העיר דרזדן (Dresden) הרשו לפתוח את הדלת לכדי סדק כך שנכנס מעט אויר צח. זה קרה כ30 שעות מתחילת המסע.
דרך הסדק הצר יכולתי לקבל 'רמז' מן הנוף העובר לידנו. הנסענו דרך "שוויץ הסקסונית"? נראה היה לי חבל ארץ יפהפה; בקדמת הנוף זרם הנהר אלבא (Elbe). בגדה ממול מבני סלע עם חורבות של מצודות. הרבה לא יכולתי לראות, לשם כך היה הסדק צר מדי וממילא נסגרה שוב הדלת כעבור שעה וסוף עם החגיגה וכמו כן... האוויר הצח. השעות האחרונות היוו עינוי אמיתי. בלתי רחוץ, בלתי מגולח, מיוזע ועייף עד כלות לא יכולתי להחזיק עצמי אלא במאמץ אחרון ואני משוכנע כי במקרה וזה היה נמשך עוד, הייתי מאבד את הכרתי. הובלנו כמו בהמות. לא, פחות מבהמות כי אלו מזוהות עם ערך כלשהו, אשר מצריך דאגה כלשהי. מה היינו אנחנו, יהודים, עבור שונאינו? הרי שהיינו פחות מכלום?
לבסוף עמדה הרכבת, בהגיענו אל היעד ולאחר שהחלפנו כמה וכמה פעמים מסילות. עד ש נפתחה דלת הקרון ועד שיכולנו לצאת את הכלא עברו עוד שעות ארוכות. ולמן אותו רגע אצה לאדונינו השומרים שעתם: "מהר, מהר החוצה!!" צעקו עלינו. "להשאיר מאחור מזוודות וחפצים גדולים!!" נאמר לנו בקול מאיים על ידי אנשי משטרת-שדה צ'כיים. אם כן, מותר היה לקחת אתנו חפצי יד קלים בלבד. מזוודות ותרמילי גב גדולים נותרו מאחור. נאמר כי את כל אלה נוכל לקבל מאוחר יותר. את התרמיל, שדאגתי עוד בווסטרבורקלכתוב עליו את שמי ואת תאריך לידתי, השארתי ולקחתי אתי את שק הלחם, בו נמצאה קופסת פח גדולה עם דברי המזון וכן תיק היד הכפול. בעייפותי הרבה, אלה היוו משא כבד למדי ומשך 24 השעות הבאות קיללתי את החלטתי לקחתם עמי כי הם נהיו כבדים מנשוא.
אחרי עזיבת הרכבת, השעה הייתה 2 לפנות בוקר, נכנסנו דרך שער לתוך חצר ענקית. מסביב
מבנים גדולים בעלי חלונות קשתיים פתוחים. אור הירח הבהיר השליך צללים חדים מן הקשתות והלאה. המראה היה פנטסטי ובאותו רגע עשה עלי רושם עמוק. צריך להיות תענוג להחליף מגורים ממושכים בצריף במגורים בתוך בנין כזה. הרי שטרזיינשטט הועד מראש ליהודים המועדפים, יהודים אשר בדרך כלשהי שירתו את החברה או עבור פצועי מלחמה . אף פורסם בעיתונות כי כאן הטיבו עם היהודים. המזל היה כולו שלי, שהגעתי למקום הזה. כך חשבתי אחר הגיעי לחצר הזאת. עד מהרה איווכח כי לא הכול נוצץ כבמבט הראשון.
בינתיים התהווה תור ארוך של הבאים החדשים שמדי פעם הוכנס חלקם אל תוך המבנה. גם אני נעמדתי בתור אולם לאיש לא היה מידע על מטרת עמידתנו שם. לאט זז התור קדימה. בקושי עמדתי על רגלי ובכל פעם שהיה עלי להזיז את שני חפצי דמה הדבר כאילו מדובר במשא בעל משקל עצום. החלטתי להחזיק מעמד, מתוך אמונה כי שם, בפנים, תהיה רשות כלשהי שתקביל פנינו ולאחר מכן אקבל מיטה וסופסוף אוכל למצוא מעט מנוחה.
איני זוכר כמה זמן עמדתי שם, בתור, אולי שעה או שעתיים אך כשהגעתי סופסוף אל הבניין התברר שלא היה שם איש, לא כדי לקבל פנינו ואפילו לא כדי למסור מידע כלשהו. מצאתי עצמי בפרוזדור ארוך, צידו האחד קיר בעל דלתות רבות, צידו השני, הפתחים הקשתיים שאותם כבר הזכרתי. מעין גזוזטרא אשר הקיפה את החצר כולה. הגזוזטראות הללו נמצאו בכל הקומות ומשם מראה הקשתות אשר נתגלה בעומדך בתוך החצר. רוב הדלתות שבצידה האחר של הגזוזטרא עמדו פתוחות ואני נכנסתי לתוך אחד החדרים שהיו שם. לא היה מקום פנוי על הרצפה. שם שכבו וישנו, בצפיפות נוראה, הבאים החדשים. כשאין במוחם דבר אחר מאשר הצורך בשינה, השתרעו בבגדיהם על הרצפה המלוכלכת. גם אנכי הגעתי לקצה כוחותיי ולא חשבתי אלא על מנוחה. אף באחד מן החדרים לא נותר מקום לשכב וכך עשיתי כמו רבים אחרים ופשוט נשכבתי על אבני הבזלת אשר ריצפו את החצר. על המשכב הקשה הזה נרדמתי לרגעים, מדי פעם, אך לא הייתה בכך מנוחה רבה. כשהפציע השחר נראו למעלה, מעל למעקים של הקומות העליונות, פה ושם, ראשים שהביטו עלינו, הבאים החדשים, בסקרנות. נשמעו קריאות התפעלות והפתעה כשגילו משפחה או מכרים. אך עד מהרה הופיעו אנשים במדים, על ראשיהם קסקטים, אשר גירשו אותם פנימה תוך שהובהר לאלה כי אל להם להיות בקשר עמנו, החדשים.
ביושבי שם, על אבני הרחוב, אכלתי כמה פרוסות ושתיתי כוס מים שהשגתי מברז בקרבה ואז הצטרפתי אל מכרים מווסטרבורק כדי להיוודע על אשר יקרה לנו בהמשך. ובאמת, אלה כבר שמעו אי אלה פרטים, וקודם כל יהיה עלינו להירשם. דלת, בסוף אחד הפרוזדורים, הובילה אל המקום המיועד לכך. ובינתיים התעמד לו, שם בפרוזדור, תור עצום וייקח שעות על שעות עד אשר נגיע לתורנו. יהיה ערב, ואולי בבוקר למחרת עד שהכול יירשמו. רבים כבר החליטו לחכות עד לערב בטרם ירשמו. בינתיים יקוצר התור ותהיה הזדמנות לנוח קמעה.
נודע גם כי ייקחו מאתנו סיגריות וטבק. זו הייתה גם סיבה לדחות את הרגע עד כמה שאפשר כדי ליהנות עדיין מסיגריה או מקטרת. גם אני החלטתי להמתין, לנוח מעט ובינתיים לעשן. באמתחתי היה עוד קצת טבק ומי יודע כמה זמן יידרש עד שאוכל שוב להדליק סיגר או סיגריה. על אף עייפותי כי רבה, לא הייתה לי סבלנות להישאר לשבת על אבני החצר הקשות שהיו מאוד לא נוחות. זזתי הנה ושמה, בסוחבי עמי את שתי החבילות שנראה היה כי הן יותר ויותר כבדות עד שקיבלו מימדים אובססיביים. מרוב יגיעה התחלתי לחוש כי כל קיומי בעולם הוא אך ורק כדי לסחוב את חפצי אנה ואנה. כך הסתובבתי עד השעה עשר בבוקר, עת החלטתי כי מוטב לעמוד בתור. לכשיגיע תורי, אוכל לפחות להגיע במהרה למיטה כי עלי לישון. כך לא אוכל להמשיך. ואני נעמדתי בתור, יותר נכון, נשענתי אל הקיר כי רגלי יכלו לשאת אותי אך בקושי רב. בכל פעם שהתור זז מעט קדימה הוצרכתי לסחוב שוב את ה'פעקלך' קדימה, מה שעלה לי במאמצים נוראים. האיטיות הייתה משגעת וגם אחרי שעות אחדות זזנו אולי עשרה מטר קדימה והתור שלפני השתרע למרחק לא ישוער. לא יכולתי יותר. הייתי גמור, מבלי יכולת להישאר זקוף ואני הרמתי ידיים.
השעות האחרונות היוו קרבן שאו כי לא נותר בי כוח להמשיך ולעמוד בתור. אם כן, יצאתי כדי להשתרע לכל אורכי על גבי אבני החצר. אחרי שהוגשו לנו בצהריים מעט כרוב ותפוחי אדמה (המזון הראשון שקיבלנו 12 שעות אחרי הגיענו) שוב ניסיתי אך שוב ויתרתי לאחר שעה וחצי. חיפשתי לי אחד מחדרי הפרוזדור שם התפנה בינתיים מעט מקום ופרשתי את מעילי על הרצפה המטונפת ונשכבתי, כדי לאזור כוח בשעות שינה אחדות. הרישום יכול לחכות וברור היה כי רק למחרת היום יגיעו אחרוני הבאים החדשים לתורם.
התעוררתי בשעה אחת עשרה בלילה ובאמת ישנתי מספר שעות. העייפות הגדולה נסוגה מעט וניגשתי לראות מה נעשה שם, בפרוזדור. תור הממתינים, עדיין ארוך למדי, נתקצר בכל זאת ואני, בלית ברירה, הצטרפתי מתוך נחישות, הפעם. כשעה המתנתי שם כשמבפנים נשמע: "עשרה גברים, להיכנס!" הסתבר כי גברים טופלו מהר יותר מנשים. נדחפתי קדימה אך לא הצלחתי להימנות על המניין הראשון אך כעבור זמן מה שוב נשמע: "עשרה גברים!" והפעם היה לי יותר מזל. נכנסתי לאולם ובו שורת שולחנות ארוכים עם מספר אנשי ס"ס ועוד אזרחים אחדים. בתוך האולם היו עוד ס"ס אחדים וגם אנשי משטרת השדה הצ'כי. יהודים צ'כים אחדים אמרו לנו כיצד לנהוג: תחילה היה עלינו להכין את הכסף והתכשיטים שלנו כדי שאלה יימסרו בלא איבוד זמן. אותו הדבר לגבי טבק, סיגרים, סיגריות, מקטרות וכו'. הודגש כי אם יתגלו דברים שהוסתרו יהיה העונש חמור. משטרת השדה תחפש על גופנו ונאמר כי אלה היו "מומחים" בדבר. כל זה נמסר לנו בשפה הגרמנית כמובן.
בהגיעי לשולחן היה עלי למסור את שמי, גיל ומקום לידה. בעוברי ליד השולחנות לקח האדם הבא את כספי (למזלי לא הרבה, 35 גילדן) והשלישי שחרר אותי מדברי הטבק. אשר ליתר מעשינו באולם ההוא אינו מצליח לזכור. על כל פנים, כשסיימו שם צווינו אל המחלקה הבאה שם נערך חיפוש על גופנו. התפשטנו ערומים כביום היוולדנו, נעליים ובגדים שמנו בערימה קטנה. הסתכלו עלינו כבזכוכית מגדלת, להרים זרועות ולהסתובב. גם להרים רגליים כדי שיבדקו את כפות רגלינו. הכול כדי להיווכח כי לא הסתרנו דבר על גופנו אנו. ואז נבדקו בגדינו, פריט אחר פריט, נגד האור, ז'קטים ומעילים נבדקו בקפדנות מיוחדת, דשים, כתפיים וכו'. כל דבר בעל ערך כלשהו נלקח מאתנו: קופסאות לסיגריות, עטים נובעים, מקטרות ורק טבעת נישואין הרשו לנו להחזיק, כלומר, כל אחד טבעת יחידה. היו אלמנים שענדו גם את טבעת האשה שנפטרה. את אלו לקחו. מאחר וממני כבר נלקחו כל דברי הערך בבית הסוהרבסחיוונינגן לא יכלו למצוא אצלי הרבה. לקחו את מקטרת האבן שלי ומכשיר לגלגול סיגריות. בתום הבדיקה נזרקו בגדי אחד אחדבכיוון שלי ויכולתי להתלבש. על שק הלחם ועל תיק היד המשרדי הוכרחתי לוותר. והלאה, אל הקטע הבא. חדר מרווח ובו שולחנות מרובעים. מאחורי השולחנות גברים ונשים אחדים, לרוב יהודים צ'כיים. כאן הייתה מחלקת הרישום. בעוברי ליד השולחנות היה עלי למסור את שמי, תאריך לידה, היכן נולדתי, מקצועי וכו'. גם, אם הייתי מיומן במלאכה כלשהי ואם הייתי נשוי ובעל משפחה. היכן היו אשתי וילדי.
עניתי כי אלה כבר נשלחו מזמן למזרח. כך. למחלקה הבאה. חדר מחולק לתאים, כפי הנראה מחלקה רפואית. שוב נאמר לי להתפשט חלקית. אדון אחד הסתכל בצוורי ובעורפי, כנראה כדי לבדוק אם היו לי כינים. גברת הסתכלה לי מתחת לעפעפיים. גבר אחר עמד כבר מוכן עם מזרק ונתן לי זריקה בזרוע, נגד טיפוס הבטן, הבא שאל אותי אם אני בריא. אמרתי כן אך הוספתי כי לפני זמן קצר סבלתי מדלקת ריאות. בתשובה הודיע לי כי אני מצטרף לפלוגת עבודה 111א'. אחרי שמסרו לי תעודת חיסון יכולתי ללכת. בדרך, איני זוכר בדיוק היכן, ניתנו לי גם נקודות לקיצוב מזון ואולי סדר הדברים האחרונים היה הפוך. קחו בחשבון כי הייתי חצי מעולף מרוב עייפות וכל המצוין לעיל דרש שעות רבות. נסתיים הרישום ולבסוף היינו צריכים להתרחץ אך היה תור לפנינו ועלינו להמתין באולם עם מזרונים על הרצפה וככל שנותר מקום יכולנו להתיישב. כעבור זמן ממושך צעדנו בקבוצה קטנה אל עבר בית המרחץ, מרוחק כמה רחובות מבנין הרישום. בתוך דממת הלילה עשתה העיירה עלי- כמעט והייתי אומר- רושם קסום. כה שלו ורגוע ותענוג לנשום את אויר ההרים הרך.
אחרי המתנה ניכרת לפני בית המרחץ נאמר לנו להיכנס בקבוצה של 8 איש. כאן עמדו מעין ארגזי עץ עם מסמרי תליה, כדי לשים בהם את בגדינו. בו בזמן שהתרחצנו יעשו לאלה חיטוי. בחלק סגור נקבעו בתקרה כמה צינורות שבסופם משפכים, מתחתם היה עלינו להסתדר, כל השמונה. נפתח ברז והמים נשפכו על גופנו. גם אם לא ניתן לנו סבון, מגע המים החמים על הגוף היה מהנה ובעזרת כפות הידיים רחצנו את עצמנו ככל שהתנאים הרשו. בסיום קיבלנו מגבת ובחדר שני קיבלנו מידי אשה מעיל רחצה או חלוק להתלבש בהם עד אשר בגדינו יחזרו מן החיטוי. במקומות שם גברים התרחצו או עמדו ערומים עבדו עוד נשים. איש לא התבייש ומצידן של הנשים לא ראו בכך שום דבר מיוחד. במעילים ובחלוקים - הנשיים- נראינו מגוחכים למדי. דבר לא התאים ואצל רובינו בלטו מלמטה רגליים ארוכות ושעירות. כל מיני צבעים ודוגמאות יוצגו והסתכלנו אחד על השני וגיחכנו. כעת צריך להמתין עד שמלאכת חיטוי הבגדים תסתיים. זה לקח זמן ניכר. ובינתיים ישבתי על ספסל, קרוב להירדם. מדי פעם ישנתי ושוב התעוררתי בבהלה לכשנשקפה סכנה כי אפול מן המושב.
סוף סוף שבו הבגדים שלנו ואפשר היה שוב להתלבש. המתנו מחוץ לבנין עד להצטרפות כל הקבוצה, הובלנו בשורה, בשלשות, אל מגורינו החדשים. זה היה באותו בנין בו נרשמנו ואז שמעתי כי זה היה קסרקטין בשם "המבורג". סוף כל סוף היינו חופשיים לגשת אל חדרינו כדי ליהנות ממנוחה. השעה הייתה אז רבע לפני אחת עשרה בבוקר. הרישום ארך שתים עשרה שעות ארוכות ולפני 33 שעות הגענו אל טרזיינשטט. קבלתנו לא התנהלה בדיוק בשיא המהירות. היה יום ה' והיינו בדרך מאז יום ב' בבוקר. בכל התקופה הזאת לא ראינו מיטה, ישנו בקושי שעות אחדות. מלאי תקווה הלכנו בלב קל אחרי המדריך בעליה. גבוה, כך חשבנו וכן, חדר השינה שלנו אמנם בעליית הגג.
לכשהגנו שמה נעצרתי כמופתע. כאן נצטרך לשהות? במערת הדיכאוני הזאת שאור יום חדר בקושי רב אם בכלל, דרך אשנבים אחדים? אריחים גדולים, מכוסים טינופת היוו את כיסוי הרצפה. לא מיטה, לא שולחן ולא כיסא. נאמר לנו כי בחצר ניתן להשיג מזרונים וכך ירדתי שוב את ששת גרמי המדרגות ובאמת קיבלתי שני מזרונים קטנים, בעובי סנטימטרים אחדים עם מלוי קש. כריות, שמיכות או כל כלי מיטה אחרים לא סופקו. עם שני ה"מזרונים" תחת הזרוע הלכתי-דידיתי שוב בעליה, פרסתי את ה"מיטה" על גבי הרצפה המטונפת, נפלתי עליה נטול כוחות ושקעתי בשינה כבדה ועמוקה. אחרי הצהריים התעוררתי בתחושה מעט יותר נינוחה והתחלתי להביט סביבי. לא הייתי צריך לתקן דבר מן הרושם הראשון. שכנו באורווה. דרך פתחים גדולים בקירות ניתן היה לגלות עליות גג נוספות שלא נראו מושכות יותר מזאת שלנו. לא נעשה ואף המאמץ הקטן ביותר כדי להפוך את החללים הללו למגורי אדם מינימאליים. החלקה שלנו הוארה בידי נורה יחידה של אולי 75 ווט אשר נתלתה אי שם, גבוה מן הקורות ותחת להפיץ אור חיזקה את הרושם המדכא של הסביבה. כאן נאלצו 100 איש למצוא מקום. כל הרצפה כוסתה במזרנים זהים לשלי, שהונחו ישירות בתוך האבק והלכלוך. מאחר והוצרכנו להשאיר את החפצים הגדולים מאחור לא היו לאיש שמיכות. מראה של 'פאופרים'. כשהלכתי באותו ערב לישון, לא הצריך "טואלט הלילה" שלי תכונה רבה. חלצתי נעליים. זחלתי על המזרון שלי והתכסיתי במעילי. עוד לילות רבים נאלצתי לבלות כך. והלילות היו קרירים, במיוחד בשעות הקטנות שאז הקור נעשה ממשי. ומעילי היה רחוק מכדי לחמם אותי וגם לא היה די ארוך כדי לכסות את רגלי. פעם אחר פעם התעוררתי מן הקור וניסיתי להתכרבל וכך להתכסות כמה שיותר בעזרת מעילי. הייתה צרה נוספת. בעקבות המרק הדל והכרוב, מזוננו העיקרי, הוצרכתי כל לילה לקום פעמיים שלש, כדי לעשות פיפי. בית השימוש נמצא שתי קומות מתחת למקום שלנו ועוד בקצה הפרוזדור. כדי להגיע שמה היה עלי לרדת -ולעלות- בכל פעם 4 מדרגות ולעבור באישון לילה כברת דרך לעבר הפרוזדור הפתוח. שיכור-שינה, עקב בצד אגודל, עברתי מדרגות ופרוזדורים תוך נקיטת זהירות שלא להתנגש עם מטיילים אחרים וחשתי עצמי איום ונורא. לעתים הרהרתי במה יקרה אם נהיה עדיין כאן בחורף הבא, בקור של 20 מעלות תחת אפס כשמצב המגורים שלנו בכי רע. אלה, שהיו כאן ותיקים יותר, מצבם לא היה טוב בהרבה. אמנם גרו בקומות תחתונות, בחדרים, אך אלה היו מלאים במיטות, שכמו כלובים הועמסו שתיים שתיים האחת על גבי השניה. גם אצלם אי אפשר היה לדבר על 'נוחות'. הבניינים שימשו בעבר קסרקטינים, "המבורג", "הנובר", "דרזדן" וכו'. למעשה היו הבניינים הללו בנויים היטב, במיוחד "המבורג" שבו נמצאתי. קסרקטין בעל חדרי רחצה, שירותים ועוד. בהגיענו היו בתי השימוש במצב מטונף שלא יתואר. הסירחון היה כזה שרק בקושי רב הצלחתי להתגבר על תחושת הגועל כדי להיכנס למוסד הזה. מאוחר יותר ביקשו סליחה בתואנה כי רק נודע להם 4 שעות מראש על בוא הטרנספורט שלנו ובו 2100 בני אדם. טעמו של המזון שקיבלנו היה טוב מאוד אך הכמות לעומת זאת, הייתה זעומה. הכלים ששימשו להגשה יכלו להתאים יותר לכאלה של משחק ילדים. מספיקים אולי לציפור קטנה אך לא לאדם בעל תיאבון בריא. היה גם מעט שינוי. לרוב מרק, אם לכנות כך את מי הכרוב שבתחתיתם ניתן היה להבחין בגרגירי שיבולת שועל וכדומה. כמעט תמיד כרוב ו5-6 תפוחי אדמה. לו כמות המזון לא הייתה כה מיאשת, אזי הייתה מנת הלחם שקיבלנו אולי מספיקה. לא לדבר על המרחקים שנאלצים לעבור כדי לקבל את המנה המגיעה לך. החלוקה נתקיימה בקומה הראשונה ובבואי מן הרחוב היה עלי לעלות 6 קומות או כ80 מדרגות למקום המגורים כדי להוריד משם את כלי האוכל, סיר או צלחת. אחר כך לרדת 4 קומות כדי לקבל מזון. אם רציתי לאכול ב"חדרי" שוב עלי לעלות 4 קומות כדי להגיע. מקום הרחיצה גם הוא היה בקומה ראשונה וכדי לנקות את כלי האוכל, שוב 4 קומות למטה. ברור שזה לא היה עסק ועל כן אני אוכל בעמידה, ליד המעקה שבקומה הראשונה וכך הייתי ליד כן הרחצה, שטפתי את הכלים ונותר לי רק פעמיים לעלות ולרדת. ניתן להבין שהארוחות לא היו "חגיגיות". אכילה, זה מה שזה היה.
רוב תושבי המחנה חיו במצב תמידי של רעב, יוצאים מן הכלל היו היהודים הצ'כיים שקיבלו באופן קבוע חבילות מזון גדולות מידידיהם. לגבי כל האחרים נהיה המזון ענין מרכזי בלעדי. כשמדובר היה בהשגת מעט מזון, איבדנו כל כבוד עצמי. באחדים מן הקסרקטינים, באשנבים לחלוקת המזון, היה מזמן לזמן נוהל "חלוקה נוספת" (Nachschub) כלומר, שאריות מזון שיכול היה להתקלקל ושעבורן לא היה צורך למסור קופונים (בעת חלוקת ארוחות הורידו תדיר מספר מכרטיס המזון). בכל יום נוצרו תורים ארוכים ברחוב לפני האשנבים, מחכים עם הכלי ביד בהמתנה למקרה שיהיה "עוד משהוא". לרוב המתינו לשוא. אך כאשר באמת הייתה חלוקה, ניסה כל אחד להידחף קדימה כי לא היה די לכולם. למזלי הצלחתי להתגבר על הצורך לזכות על חשבון זקנים וחלשים ונכים. אך כאשר השגתי את המנה (לרוב מדובר במעט מרק שיבולת שועל, בעל ערך תזונתי ירוד), אזי אכלתי מיד ובו במקום. וכשלא הייתה חלוקה באשנב הזה כשבאחר נראתה תכונה, אז רצו כולם לשם, כדי לגלות כי גם שם לא קרה דבר. זה יכול היה לחזור על עצמו כמה וכמה פעמים. נראינו כמו להקת תרנגולות שרצו אצו מקרקרות למקום שם ציפו למזון. בעיני זה היה תמיד מחזה עצוב.
17.8.1944
העיירה, שבעיקר הכילה מספר קסרקטינים ובניני שיכונים גדולים אוכלסה על ידי יהודים בלבד. כבר ציינתי כי תנאי המגורים היו גרועים ביותר. בכל מקום נראו חדרים מלאים במיטות. בשום מקום לא ניתן היה לראות מרחב מגורים עם מעט שמחה. ברוב הבתים שלטה מכת פישפשים. מלבד אלה עשתה העיירה רושם מטופח להפליא. היו גן עירוני וגנים אחדים קטנים יותר עם אפשרות לשבת בכל מקום על ספסלים. בגן העירוני עמדה במה, "אוהל מוסיקה" שם הופיעו אמנים בעלי שם בינלאומי. מחומות המצודה היה מראה מרהיב על נוף ההרים סביב ומראה השקיעה משם היה נפלא.
בעיר עצמה נעשו עבודות אדירות על ידי היהודים עצמם, במיוחד על ידי אלה הראשונים במקום. סופר כי מצב המגורים היה משווע ובתקופה הראשונה מתו היהודים באלפיהם (מפי רופא שמעתי כי מתו כ180 איש בכל יום), גם עקב תת תזונה. לדוגמה שימש חודש אוגוסט 1942 כשלא פחות מאשר 2227 יהודים נפחו נשמתם.
למזלנו הייתה הסטטיסטיקה הנוכחית חיובית יותר. באוגוסט 1943 עדיין מתו 1200 איש ובאוגוסט 1944 בערך 200. חלק הארי של כ 30.000 תושבים היוו הצ'כים, אחריהם יהודי גרמניה, 1500, 2000 הולנדים, כ 500 דנים ומעט צרפתים. ניתן לכנות אתטרזיינשטט עיר הניגודים הקיצוניים. זמן קצר לאחר בואי לכאן, טרם סווגתי לעבודה כלשהיא, התעוררתי חצי קפוא, אחרי בילוי לילה על המזרון הדק שלי על הריצפה. הסתכלתי סביבי על העזובה והרגשתי מנודה (Paria).
אחרי ארוחת הבוקר, ביושבי על הריצפה, ניגשתי, עדיין רועד מן הקור, לבנין "סוקולובנה". בנין יפה, מודרני, ובו 5 אולמות תיאטרון וקונצרטים ואולם קריאה. באחת מגינות הישיבה ישבתי ליד שולחן קטן שהיה מצויד בשמשיה יפהפיה ואני ניהניתי מזיו החמה. סביבי עמדו אדניות עם פרחי גרניום ונוף הסביבה היה מרשים ביופיו. דרך חלונות האולם השכן נשמעה מוסיקת פסנתר, מנוגנת בידי אמן גדול כלשהוא שאותה שעה התאמן שם.
הניתן להעלות על הדעת ניגוד יותר חריף בין התעוררותי בתוך הסביבה התת אנושית, לבין נוכחותי כאן, במקום בו יכולתי לחשוב עצמי אורח באתר מרחצאות יוקרתי?
18.9.1944
מצאתי כבר למחרת את שק הלחם ותיק היד שהייתי נאלץ להשאיר בזמן הרישום, באותה חצר פנימית של בנין הקסרקטין, שם הניחו את החפצים הקטנים שהושארו מאחור. תרמיל הגב התעכב וכפי ששמעתי היה על ה ס"ס לבדוק 15000 חפצים אישיים. ניתן להבין כי דבר כזה לא יהיה מובן לא ביום ולא ביומיים. יומיום ניגשתי אל הקסרקטין "דרזדן", שם, בחצר הפנימית, שמו את החפצים האישיים אם הגיעו, על פי ה א'ב'. הימיפ חלפו ותרמיל הגב שלי אין. חולצתי, וכמו כן בגדי התחתונים נראו נורא ואף חליפתי הייתה מלוכלכת ומקומטת כי בהעדר שמיכות, בלילות לא פשטתי אף אותה. שמרתי את הבגד ככל שניתן וכל בוקר הברשתי אותו במברשת ששאלתי אך הכפתורים נפלו ולא יכולתי לתפור אותם חזרה מאחר וכלי התפירה שלי נמצאו בתוך התרמיל. גם נעלי הראו את כל צבעי הקשת כי משחת נעליים לא הייתה ברשותי. בכל אופן לא הייתי צריך להתבייש מפני הסביבה כי רבים נמצאו באותה סירה. היה רגיל לחלוטין לפגוש דמות שאמרה עזובה, עם זקן של לפחות שבוע ימים ולהיווכח כי מדובר היה בפרופסור או דוקטור נודע. אצלי ב"מנסארדה" ( Mansarde ) כך כונו עלייות הגג, גרו רופאים אחדים וכן מספר אמנים ידועי שם.
בגיוס לעבודה לא נחשב המקצוע המקורי כלל. רופאים בעלי שם מצאו עצמם מנקים רחובות. אם אשאל לשלומי אני עלי לציין כי מצב בריאותי תקין ואני נראה טוב יותר מזה זמן. אויר ההרים מטיב עמי. אני אמנם מתעייף מהר ובמיוחד הטיפוס במדרגות לא קל עבורי. ייתכן וטרם הבראתי לחלוטין ממחלתי אולם מצד שני אני שומע מרבים את אותן טענות עצמן ואומרים כי זאת התוצאה של תת תזונה. דבר זה אינו מדאיג אותי אך ישנו דבר אחר...
מאז תחילת המלחמה אמרתי לאשתי ולילדי כי מה שלא יקרה, עלינו לשמור על מוסר גבוה, לא להידרדר ולהישאר אמיצים.
נדמה כי שמרתי על אלה במידה רצויה אך למרות העובדה כי אנכי כעת אדם בתוך ההמון, אני חש לעתים בדידות. האם זה משום שאין לי כאן ידיד אמת או משפחה וכי עלי לעשות הכל בעצמי ולבדי וכי אין לי כל מקום לעצמי מאשר המזרן שעל הריצפה?
ישנם ימים שאני חש דיכאון עמוק, שבהם עולה בי ערגה גדולה לאשתי האהובה ולילדי.
אני חסר בית של עצמי ואני בתוך תוכי חש את הפער הרובץ בין מצב העזובה של היום לבין הימים של אז, כשידה הדואגת של רעייתי שמרה הכל בסדר ועשתה לי את החיים קלים. לא, איני אדם לבדו ולא אשוב לעצמי עד אשר משפחתי שוב תאוחד. חוששני כי עוד זמן רב יעבור בטרם אראה אותם שוב ומה יקרה עד אז? ובני, היעמוד בקשיים הגדולים שודאי יעלו עוד על אלה שלי? אבל, די במרה השחורה, הלא החלטתי להיות אמיץ?
20.9.1944
טרם גוייסתי לעבודה. האם שכחו ממני? ישנם כאן כה רבים בעל שם זהה לשלי. ייתכן אם כן, אולי מוטב כי אתייצב. בכל מקרה אמתין קמעה עד שאקבל בחזרה את תרמילי. בכל יום אני ניגש פעמים מספר אל ה"דרזדן" אולם עד כה, לשוא.
טוב שמזג האויר כאן עדיין טוב כל כך. בבוקר השכם קר למדי אך כשהשמש זורחת לה, לשבת כאן על חומת המבצר (Bastei) ולכתוב, תענוג. כרגע יש ערפל על ההרים אך זה יתפזר בקרוב והכל יתחמם. אך מה יהיה כשמזג האויר יורע, יירד גשם וישרור קור. היכן אוכל אז לבלות את זמני הפנוי? אאלץ להישאר בעליית הגג. תחזית קודרת. גם משום כך רצוי כי אתיצב לעבודה. תהיה לי מטרה ופחות פנאי.
אתמול עשיתי "עסק". רכשתי בגד עבודה כחול, יד שניה ומתוקן אך במצב טוב עבור... 4 קופסאות גפרורים. קופסת סרדינים במיץ עגבניות, אשר קניתי בווסטרבורק, מכרתי תמורת כיכר לחם, בתשלומים. אתמול קיבלתי מחצית ומחר החצי השני. לדעתי ניהול עסקים מוזר אך לא בשביל הצ'כים שכאן. איך שלא יהיה, אמש והבוקר לראשונה זללתי לחם לשובע. איני חוסך. פרט לכך, יש סיכויים נוספים. קיבלנו כל שבוע מידי הצלב האדום חתיכת גבינה שווייצית. על אף הנטיה להיכנע ליצר לא אכלתי מזה כי אם שמרתיה כדי בבוא העת למכרה תמורת לחם. הצלחתי. ביום א' הקרוב עלי למסור ואקבל 3/8 כיכר לחם.
אתמול גם היה לי מזל. מכר, אותו אדם שעוד בווסטרבורק עזר לי, נתן לי בהשאלה כרית ושמיכה. בפעם הראשונה מאז בואי לכאן התפשטתי הלילה, כי מחוסר כסות נשארתי כל העת בבגדי, פרט למקרה של ימים אלה כשביקרתי בבית המרחץ. היה לי מזל כי לא מחלקים בכל פעם כרטיסי רחצה. קיבלתי אחד וכך הצלחתי, יחד עם עוד 31 אנשים, להידחף מתחת למקלחת. זקנים וצעירים, שמנים ורזים,גבוהים ונמוכים - הכל היו שם. תצוגה נאה!
26.9.1944
לפני ימים אחדים, כשכתבתי את כל אלה ביושבי על ספסל מעל לחומת המצודה, פנה אלי אחד ה "Getto-wache" שומרי הגטו, (משטרה פנימית יהודית, המתרגם) אשר ביקש ממני תעודת-עבודה. כשהשבתי לו כי אין לי וכי טרם סודרתי לעבודה, ציווה עלי בטון גבוה להתיצב מיידית במרכז התעסוקה. כשטענתי כי לא ידעתי על פקודה כזו אמר לי להסתלק מן המקום מיד, כי אחרת נשקפת לי סכנה להיעצר. אכן התיצבתי במשרד העבודה ושם הודיעו לי כי למחרת עלי להתיצב בשעה רבע לפני שבע.
עוד באותו אחר הצהריים קיבלתי סופסוף את תרמיל הגב שלי בחזרה. שמחתי לראות את החפצים שלי אם כי הוציאו לי חפיסותויטאמינים. בלילה ההוא פרשתי סדין על המזרונים שלי והתעלמתי מן העובדה כי הקצוות הזדנבו על גבי הריצפה המטונפת.
הוצבתי לעבודה אצל מה שמכונה Hundertschaft, כוח עבודה "פנוי" לכל צורך מזדמן. ימים אחדים פעלתי כמנקה רחובות ובתור פועל במפעל נגרות, שם הוצרכתי להעמיס נסורת על גבי עגלה כדי שתובל אל בית הדוודים (מרכז קיטור למים חמים, המתרגם) שם תשמש הנסורת להבערת דוד הקיטור. כעת הייתי בעל "מישרה" אם כי זמן ממושך לא אשרת במשרתי כי הנני יהודי, יהודי נודד ואין מרשים לנו למצוא מקום מנוחה....
במוצאי שבת, בערך בשעה 9 נודע כי כל הגברים חייבים לגשת אל (לא קריא) חצר ה"המבורג" שם ד"ר אפשטיין, ראש התושבים היהודי, יישא נאום. כבר היה חושך גמור אך מכל הכיוונים זרמו הגברים ועד מהרה מנה הקהל כמה אלפים. מסביבי שמעתי רק צ'כית ומסתבר כי לחלק זה של האוכלוסין הייתה כאן נוכחות מוגברת. תוך זמן קצר נראה בוהק של נורת חשמל ולאורה נתגלה הד"ר אפשטיין אשר נעמד למעלה, על אחת החומות. בדממת המות שהשתרר הודיע זה כי במסגרת הלוחמה הטוטאלית נדרשו 5000 גברים בגילאים 18 עד 50 כדי להיות מועבדים בגרמניה. החלק הראשון בן 2500 איש ייצא ביום ג' הקרוב, 2500 הבאים יום למחרת. המשמעות למעשה, כך ד"ר אפשטיין, היא כי על כל הגברים שבין 18 ל-50 לצאת. אותה בהלה ואותה התרגשות שכבר הייתי עד להן בווסטרבורק תקפו גם כעת את הכל. במיוחד הצ'כים באו חזק תחת הרושם כי פירוש הדבר כי עליהם לעזוב את מולדתם.
רק אלה מיוצאי הולנד שהיו מוגנים ברשימת "ברנאוולט" (Barneveld) וכאלה אשר נטבלו לנצרות לא יצטרכו לעזוב ומאחר ואני כבר בן 51 אשאר מחוץ לעניין. רק השתעשעתי באשליות, בתקוות שאו. "למעשה על כל הגברים עד גיל 50 יצטרכו לצאת" כך הד"ר אפשטיין ומיד תפסתי כי יחסרו גברים כי "כל הגברים" הוא דבר לא מציאותי. יש אשר עובדים במפעלים חיוניים ושאי אפשר בלעדיהם. יש גם חולים קשים וכו'. ובאמת, כבר למחרת העלו את הגיל ל 55 ומאוחר יותר זה אף עלה ל 57. כמה כל דבר יחסי בעמק הבכא. חיים בתנאים גרועים. מגורים מתחת לכל רמה, המזון רחוק ממספיק לאדם בעל בריאות נורמאלית. כאן, בעליית הגג שם אני כותב ברגע זה, שוכבים זה שבועיים שלשה, על ריצפת האבן הקשה, חולים רציניים אשר מקומם בבית החולים. לעתים קרובות אני עומד לי בחוץ עם צלחת האוכל בגשם השוטף, בתקווה לקבל מעט מרק דלוח ועד כמה שלא יהיה מחורבן כאן, כמו כולם גם אני מלא חשש לעזוב הכול ולצאת אל יעד בלתי ידוע. חשבתי לתומי כי כאן התחנה הסופית, כי כאן אוכל להמתין לסיום המלחמה. החיים כאן קשים עד למאוד, קשה לשער דבר מה גרוע עוד יותר אך כאן ועכשיו אני יודע למה עלי לצפות, כיצד לנהוג תוך תקווה לשמור על בריאות, על שפיות. איך זה יהיה במקום אחר?
חלקו הראשון של הטרנספורט היה צריך לצאת הבוקר בשעה 7. עד כה לא הופיעה כל רכבת והקבוצה הראשונה הצטרכה לשוב, עד להודעה חדשה. ההמתנה גורמת לאנשים להתעצבן עוד יותר. מפיצים מיני שמועות אך לאיש אין ידיעה ברורה.
היום הייתה לי פגישה. עמדתי בתור ארוך, ממתין לחלוקת מזון נוסף (ה- Nachschub) ולפני עמד איש זקן אשר שתה בקול גדול מן הסיר שבידו.....
--סוף--
אחרית דבר:
לא נדע לעולם את אשר אבא רצה לספר.
את הקטע האחרון שביומנו כתב ביום 27 או 28 בספטמבר 1944.
הוא הוצב לטרנספורט של 30 בספטמבר 1944 לאושוויץ. שם, ב- 1 באוקטובר 1944 הומת בחדרי הגז.
את יומנו מסר בטרם נסע, למכר אשר ממנו ביקש לקחתו עמו להולנד ושם למסור אותו לשכנים שלנו
בעבר, כי במקרה ואמא תשוב, היא תיגש קרוב לוודאי קודם לאותה כתובת. כך אכן קרה.....
לזהותו של המתרגם:
שמואל הכהן נולד באמשטרדם, הולנד, בשנת 1926 ילד שישי ליעקב כהן ושרה לבית ברנדון. זו נולדה גם כן באמשטרדם, בשנת 1887 , ילד שישי להורים: פיליפ ברנדון וקייטיה זווארטKeetje Zwart והיא, הסבתא של שמואל הנ"ל, הייתה אחותו של סם זווארט Sem Zwart.
הסבא של יאנה פרסקו (המכונה כאן בישראל גם ג'יין), ובתו של כותב היומן, יצחק כהן.
שמואל הכהן (המתרגם) הוא עצמו ניצול השואה וספרו: "כמו אבנים שותקות" מספר בעברית את תלאות יהודי הולנד במלחמת העולם השניה. ספרו האוטוביוגרפי יצא לאור ע"י הוצאת "כתר" ירושלים, בשנת 1988 והוא נמצא בספריות.
כל הזכויות שמורות ©