שלום שלומית / יזהר בן נחום

עוד שנה שחלפה מסוכות עד סוכות

ושלומית מהשיר ממשיכה לחכות.

היא הביאה לולב והדס ואתרוג

והסכך, כמו תמיד רענן וירוק.

היא הזמינה שכנים ועשתה מסיבה

ורק הוא האושפיז הראשי, עוד לא בא.

וכולם מנסים לנחם: לא נורא

הן זה מה שקרה בשנה שעברה

ואם השנה לא הואיל בטובו,

מן אורח כזה, מי צריך שיבוא,

אך שלומית הקטנה היא מחומר אחר,

היא תמשיך לחכות והיא לא תוותר,

ביוזמה מקומית, איזורית, עולמית,

השלום עוד יבוא לסוכה של שלומית.

אסרו חג – היום שאחרי כל אחד משלשת הרגלים ומקורו במדרש חכמים על פסוק כז בתהילים פרק קיח "אסרו חג בעבותים".

לדתיים יש אמונה באלוהים וטכס,

לחילוניים יש אמונה במדע.

הדתיים חוגגים בהגדה ותפילה,

החילוניים חוגגים בפרקי קריאה ושירה.

אלו ואלו עם ישראל הם, אסורים ועבותים בחג.

שמיני עצרת – יום תפילה לגשם. "משיב הרוח ומוריד הגשם" – תוספת לכל התפילות, החל משמיני עצרת ועד ראשון של פסח. –

וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹור, דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ, אֲלֵה הֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה, אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ:

שבת, פסח, עומר, שבועות, ראש שנה, יום הכיפורים וחג הסוכות.

בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, לַיהוָה. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, מִקְרָא-קֹדֶשׁ; כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה, לֹא תַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים, תַּקְרִיבוּ אִישֶּׁה לַיהוָה; בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ.

וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים, וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת, וְעַרְבֵי-נָחַל;

בַּסֻּוכֹּת תֵּשְׁבוּ, שִׁבְעַת יָמִים; כָּל-הָאֶזְרָח, בְּיִשְׂרָאֵל, יֵשְׁבוּ, בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן, יֵדְעוּ דֹורֹותֵיכֶם, כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

מה יש לנו החילונים לעשות בחג הסוכות ? לבנות סוכה עבור הילדים והנכדים. להעסיק אותם בקישוט הסוכה. לאכול בה ארוחת ערב של ליל החג ולשיר "שלומית בונה סוכה"...

אך ראה זה פלא ! זהו חג מלא אירועים :

שבעה ימים בסוכה –

שְׁלוֹמִית בּוֹנָהּ סֻכָּה

מוּאֶרֶת וִירֻקָּה

עַל כֵּן הִיא עֲסוּקָה הַיּוֹם

וְאֵין זוֹ סְתָם סֻכָּה

מוּאֶרֶת וִירֻקָּה

שְׁלוֹמִית בּוֹנָהּ סֻכַּת שָׁלוֹם

הִיא לֹא תִּשְׁכַּח לָשִׂים

לוּלָב וַהֲדַסִּים

עָנָף שֶׁל עֲרָבָה יָרֹק

רִמּוֹן בְּתוֹךְ עָלָיו

וְכָל פֵּרוֹת הַסְּתָו

עִם רֵיחַ בֻּסְתָּנִים רָחוֹק

וּכְשֶׁשְּׁלוֹמִית תֹּאמַר :

הַבִּיטוּ זֶה נִגְמַר

יִקְרֶה דָּבָר נִפְלָא פִּתאוֹם !

יָבוֹאוּ הַשְּׁכֵנִים כֻּלָּם בַּהֲמוֹנִים

וּלְכֻלָּם יִהְיֶה מָקוֹם

וְאָז מִתּוֹךְ הַסְּכָךְ יָצִיץ לוֹ וְיִזְרַח

כּוֹכָב בָּהִיר כְּיַהֲלוֹם

שָׁלוֹם סֻכַּת פְּלָאִים

מַה טוֹב וּמַה נָעִים

שְׁלוֹמִית בּוֹנָהּ סֻכַּת שָׁלוֹם

שני שבתונים –

גשם, גשם משמים,

כל היום טיפות המים

טיף טיף טף, טיף טיף טף

מחאו כף אל כף

טיף טיף טף

מדוע רק משמיני עצרת ? כדי שלא ירד עלינו הגשם בעת שיושבים בסוכה.

ניסוך המים – בכול ימות השנה מנסכים יין על המזבח כחלק מהקרבת הקורבנות היומית. בימי חג הסוכות ממירים היין במים, כנראה כסגולה לגשם.

הבו לנו יין יין

לא שתינו עוד עדיין

הבו לנו יין ותירוש

מברכים על היין.

שמחת בית השואבה – טכס יומי של הבאת המים ממעין השילוח לבית המקדש לצורך ניסוך המים שעליו נאמר : "מי שלא ראה שמחת בית השואבה, לא ראה שמחה מימיו."

לכה דודי

לכה דודי לקראת כלה,

פני שבת נקבלה.

שבת שלום, שבת שלו

שבת שלום ומנוחה.

הי, הי, הי, הי

מים מים

מים מים

מים מים בששון

מים מים

מים מים

מים מים בששון

הושענה רבה – היום השביעי של החג שבו חובטים את הערבות בקרקע ומתפללים תפילות מיוחדות כי נחשב כיום סיום הדין של יום הכיפורים –

אבינו מלכנו, חננו עננו כי אין בנו מעשים.

עשה עמנו צדקה וחסד להושיענו

הלל – בכל שמונת ימי החג גומרים את ההלל שהם תהילים פרקים קיג – קיח.

פִּתְחוּ-לִי שַׁעֲרֵי-צֶדֶק; אָבֹא-בָם, אוֹדֶה יָהּ.

זֶה-הַשַּׁעַר לַיהוָה; צַדִּיקִים, יָבֹאוּ בוֹ.

אוֹדְךָ, כִּי עֲנִיתָנִי; וַתְּהִי-לִי, לִישׁוּעָה.

אֶבֶן, מָאֲסוּ הַבּוֹנִים-- הָיְתָה, לְרֹאשׁ פִּנָּה.

מֵאֵת יְהוָה, הָיְתָה זֹּאת; הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ.

זֶה-הַיּוֹם, עָשָׂה יְהוָה; נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.

מעמד ברכת כוהנים בכותל - לאחר שחרור הכותל הונהגה ברכת כוהנים המונית בכותל בחול המועד סוכות ופסח.

שמחת תורה.

חג אסיף -

אסיף

מילים: איתמר פרת

לחן: נעמי שמר

אסוף את המעשים

את המילים והאותות

כמו יבול ברכה

כבד משאת.

אסוף את הפריחה

אשר גמלה לזיכרונות

של קיץ שחלף בטרם עת.

אסוף את כל מראות פניה היפים

כמו את הפרי ואת הבר.

האדמה היא אפורה מתחת לשלפים ואין לה עוד לתת לך דבר

חג אסיף

חג אסיף, חג אסיף

כן ירבה וכן יוסיף

בשדה חלף קציר

ובכרם תם בציר

ועתה עם בוא הסתיו

חג אסיף נחוג בשיר

חג אסיף....

ליוגב ולאיכר

שנת שלום ושנת מטר

ועמל בכל פינה

שא לחג אסיף רינה

חג אסיף....

אחד משלשת הרגלים –

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זְהַב

שיר ולחן: נעמי שמר

אֲוִיר-הָרִים צָלוּל כַּיַּיִן

וְרֵיחַ אֳרָנִים

נִשָּׂא בְּרוּחַ הָעַרְבַּיִם

עִם קוֹל פַּעֲמוֹנִים

וּבְתַרְדֵּמַת אִילָן וָאֶבֶן

שְׁבוּיָה בַּחֲלוֹמָהּ

הָעִיר אֲשֶׁר בָּדָד יוֹשֶׁבֶת

וּבְלִבָּה חוֹמָה

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל זָהָב וְשֶׁל נְחֹשֶׁת וְשֶׁל אוֹר

הַלֹּא לְכָל שִׁירַיִךְ אֲנִי כִּנּוֹר.

אֵיכָה יָבְשׁוּ בּוֹרוֹת הַמַּיִם

כִּכַּר-הַשּׁוּק רֵיקָה

וְאֵין פּוֹקֵד אֶת הַר-הַבַּיִת

בָּעִיר הָעַתִּיקָה

וּבַמְּעָרוֹת אֲשֶׁר בַּסֶּלַע

מְיַלְּלוֹת רוּחוֹת

וְאֵין יוֹרֵד אֶל יַם-הַמֶּלַח

...בְּדֶרֶךְ יְרִיחו

שמחת תורה – היום השמיני שבו מסיימים קריאת התורה ופותחים מבראשית.

הקפות – ביום שמחת תורה רוקדים עם ספרי תורה בבית הכנסת ומקיפים הבמה שבע פעמים.

שאו ציונה נס ודגל

דגל מחנה יהודה

מי ברכב מי ברגל

נעש נא לאגודה

יחד נחכה נא נשובה

ארצה אבותינו

אל ארצנו האהובה

ארץ אבותינו

ארבעת המינים –

אתרוג - יש בו טעם (בהיותו פרי) וגם ריח טוב.

לולב - טעם יש לו (פרי התמר) אך ריח אין לו.

הדס - יש לו ריח אך אין לו טעם.

ערבה - אין לה לא טעם ולא ריח.

חלוקה זו מסמלת את כל הסוגים שבעם-ישראל:

טעם וריח - אלה היהודים, שיש בהם גם תורה וגם מעשים טובים.

טעם בלי ריח - יהודים בעלי תורה, שאינם עוסקים כל-כך במעשים טובים.

ריח בלי טעם - בעלי מעשים טובים, אך אין לה

ם תורה.

לא טעם ולא ריח - אלה היהודים, שלא הגיעו

לא לתורה ולא למעשים טובים.

אושפיזין – מארמית אורחים והם : אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרון ודוד. מסורת שמקורה בקבלה וספר הזוהר.

שישו ושמחו

בשמחת תורה

ותנו כבוד לתורה

שישו ושמחו

הו שישו ושמחו

הו שישו, שישו

בשמחת תורה

חתן תורה – העולה לקרא פרק אחרון בתורה, ביום שמחת תורה.

א וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב, אֶל-הַר נְ

בוֹ, רֹאשׁ הַפִּסְגָּה, אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרֵחוֹ; וַיַּרְאֵהוּ יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֶת-הַגִּלְעָד, עַד-דָּן. ב וְאֵת, כָּל-נַפְתָּלִי, וְאֶת-אֶרֶץ אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה; וְאֵת כָּל-אֶרֶץ יְהוּדָה, עַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן. ג וְאֶת-הַנֶּגֶב, וְאֶת-הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים--עַד-צֹעַר. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו, זֹאת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לֵאמֹר, לְזַרְעֲךָ, אֶתְּנֶנָּה;

חתן בראשית –העולה לקרא פרק ראשון בתורה, ביו

א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. ב וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. ג וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. ד וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. ה וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.

ארוחת החג -

קושיה –

התורה ניתנה בחודש השלישי, כלומר סיון, כי בשמות יט, א נאמר: "בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי, לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי". ולפי התלמוד (תלמוד בבלי, מסכת יומא דף ד עמ' ב) : "בשישה בחודש [סיוון] ניתנה תורה" שהוא מועד "חג השבועות" ועל כן נקרא גם "חג מתן תורה".

מדוע אם כן קבעו החכמים בתקופת התלמוד שבשמיני עצרת של סוכות, מסיימים קריאת התורה ומתחילים מחדש? והרי צריך שיהיה ב – ו' סיון, הוא יום ראשון של שבועות, מועד מתן תורה !?

הצעתי היא שמתקשר ואף נובע ממועד חנוכת בית המקדש.

חנוכת בית המקדש הראשון – מלכים א, פרק ח, פסוק א ואילך:

אז יקהל שלמה את-זקני ישראל את-כל-ראשי המטות נשיאי האבות לבני ישראל, אל-המלך שלמה, ירושלים, להעלות את-ארון ברית-יהוה, מעיר דויד, היא ציון. וייקהלו אל-המלך שלמה, כל-איש ישראל, בירח האיתנים, בחג, הוא החודש השביעי. ויבואו, כול זקני ישראל; וישאו הכוהנים, את הארון.

ואח"כ, מועד בניית המזבח וחידוש עבודת הקורבנות בבית שני :

עזרא פרק ג - וַיִּגַּע הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי, וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בֶּעָרִים; וַיֵּאָסְפוּ הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד, אֶל-יְרוּשָׁלִָם. וַיָּקָם יֵשׁוּעַ בֶּן-יוֹצָדָק וְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים, וּזְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל וְאֶחָיו, וַיִּבְנוּ, אֶת-מִזְבַּח אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲלוֹת עָלָיו עֹלוֹת. כַּכָּתוּב, בְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ-הָאֱלֹהִים. וַיָּכִינוּ הַמִּזְבֵּחַ, עַל-מְכוֹנֹתָיו, כִּי בְּאֵימָה עֲלֵיהֶם, מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת; ויעל (וַיַּעֲלוּ) עָלָיו עֹלוֹת לַיהוָה, עֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעָרֶב. וַיַּעֲשׂוּ אֶת-חַג הַסֻּכּוֹת, כַּכָּתוּב.

ומתקשר לעניין זה הנאמר בספר מכבים ב', פרק י ל

הסבר מקור חג החנוכה :

ויחוגו את שמונת הימים בשמחה כחג הסוכות, בזכרם את רעותם לפני זמן מה בחג הסוכות בהרים ובמערות כחיות השדה. ועל כן בענפי עץ עבות ובענפי הדר ובכפות תמרים בידיהם הודו לאשר הצליח בידם לטהר את מכונו. ובדעת כולם נמנו וקבעו לכל עם היהודים לחג מידי שנה את הימים האלה.

ומכאן עולה שמועד חנוכת בית המקדש הראשון

הינו חג הסוכות.

מועד חידוש עבודת הקורבנות בימי בית שני שהוא מועד תחילת הקמת בית שני, בסוכות.

ואילו אירוע טהור בית המקדש ע"י המכבים הינו שווה ערך להקמת בית המקדש הראשון והשני. אך מכיוון שארע במועד מאוחר יותר, קבעו לו חג מיוחד הנקרא במפורש חג החנוכה. משמע חג חנוכת הבית ומכאן גם שמונה ימי חג.

לסיכום – שלושה חגים מחוברים זה לזה :שבועות, סוכות וחנוכה. מחוברים ביניהם לעניין מועד מתן תורה. מועד חנוכת בית המקדש ומועד סיום קריאת התורה והתחלה מחדש.

תנאי לכולם, שיצאו ממצרים – פסח.

אל יבונה בית המקדש

אורח / נעמי שמר

אם בשער יש אורח

שנחת מעבר ים

מה נציע לאורח

בבואו משם.

טנא ירוק, פרח לבן

יין אדום, פת במלח

זה מה שיש,

שב עמנו כאן.

שב איתנו זה הבית

תריס פתוח למדבר

שב איתנו כבן בית

לא כהלך זר.

שִׁיר הָאֻשְׁפִּיזִין

יוֹם טוֹב לָנוּ חַג שָׂמֵחַ

יְלָדִים נַגִּילָה נָא

לְסֻכָּתֵנוּ בָּא אוֹרֵחַ

.אַבְרָהָם אָבִינוּ בָּרוּךְ הַבָּא

יַחַד אֶת הַחַג נָחֹג

בְּלוּלָב הֲדַס אֶתְרוֹג

הוֹ הֶאָח נִשְׂמַח מְאֹד

.בַּמַּעְגָל נִרְקֹד בַּמַּעְגָל נִרְקֹד