קמבק מקומבק
דרידה אומר לי משהו
ולכן תגובת המעיים היא בעיני מדד הערך.
במשך כשבע עשרה שנים האומנות היתה
כל חיי. הייתי אומנית מיצג טוטלית כפי יכולתי.
חייתי למען האומנות.
התפרנסתי למען האומנות.
לא הקמתי משפחה בגלל האומנות.
האומנות היתה הדת שלי.
האומנות היתה בשבילי חיבור ישיר לעולמות
עליונים.
האומנות היתה דרך להיות בלתי אמצעית
להיות מחוברת למהות.
במהלך אותן שנים, מתוך צורך בעבודה על ה"כלי" - האומנות שלי
הלכה והתערבבה בהדרגה עם עבודת מודעות, עבודת גוף-נפש.
בתום אותן שבע עשרה שנים, קשיי ההפקה ועייפות החומר, לצד חוסר הזנה
עצמית בתחום האמנות, וכנראה גם השעון הביולוגי הכריעו את הכף.
לאט לאט ויתרתי על היצירה,
הרגשתי שמתתי.
במקביל התעוררה בי התשוקה לזוגיות ולאימהות.
עשר שנות אמהות טוטלית, לימודי מודעות, עורכת ראשית בהוצאת הספרים "פראג" שמתמקדת בתחום המודעות.
חשבתי, שפעם, אומנות היתה לי הדרך הנגישה היחידה כדי לעסוק בנשגב
והנה העיסוק בנשגב הופך ליותר ישיר, יותר נגיש, נחלת הכלל, – וממלא מקום של "התחברות באמצעות האומנות".
המעבר לאימהות שהיה חריף ומטלטל, הותיר אותי במצב הישרדותי שמנע
ממני אפשרות להתמסר ליצירה.
פתאום לא היה יותר לי מה להגיד בעולם של תמורות מהירות, עולם שמוצף
במידע ובגירויים מכל הסוגים. לא הצלחתי לפתח מבט-על שיאפשר לי למצוא אמירה על
המציאות.
אחרי עשר שנות אמהות טוטלית, בהדרגה התעוררה שוב התשוקה ליצור.
עשיתי קמבק.
נשאבתי לתהליך יצירה ממכר ומשכר. לא נזקקתי למבט-על מנוסח היטב
ומגובה תיאורתית, שיאפשר לי למצוא אמירה על המציאות. הצגתי עבודה והרגשתי נכונה
ושלמה.
מתוך תהליך היצירה המחודש, עלו בי הרבה תובנות לגבי היחס בין
יצירתיות ורוחניות. התובנות עלו בחדות רבה, אולי בעקבות אותה הפסקה ארוכה בעשייה
האומנותית ששמשה להתפתחות רוחנית.
התשוקה הבסיסית של כל יצור חי היא להרמוניה, להגשמת מלוא הפוטנציאל
שלו.
כותבים פוסט מודרניים, כמו גם מורים רוחניים הגדירו את האיכות
הנשאפת הזו
כ- flow = זרימה:
תחושה שנובעת מעשיה שאין בה קושי רב מדי וגם ואין בה קלות רבה מדי
תחושה מענגת של איזון בין אתגר וסיפוק, תחושה של הגשמה.
בתהליך היצירה המחודש שלי, חוויתי רגעים של משחק טהור.
שיחקתי בחומרים הכי מידיים וזמינים מהחיים שלי, בלי לחשוב על
התוצאות.
בלי לשאוף, בלי לצפות.
ואז קרו רגעי קסם. מתוך המשחק הטהור צצו ועלו דימויים שריגשו
והפליאו אותי.
אותם דימויים חברו זה לזה בתהליך של בחירה וצירוף.
אותם חומרים התחברו לגמרי והתפרקו כליל כמה פעמים, במקביל לתחושות
ביטחון וידיעה מצד אחד, וחששות, פחדים ותחושות חוסר ערך מצד שני.
בסופו של דבר, התחברו כל החלקים ל"קציצה" יציבה. היא לא היתה מושלמת...
אבל היא היתה יציבה.
לכל חלק היה מקום משלו בתאום עם כל שאר החלקים והמרכיבים. נוצר מבנה
שהיה אסתטי בפני עצמו. מבנה עם היגיון פנימי.
העבודה הוצגה. לרגע הרגשתי שלמה. מדוייקת. יצרתי עולם עם חיים משלו.
בריאת העולם התרחשה מתוהו ובוהו.
אחד הפירושים המצויינים שאני מכירה לתוהו ובוהו הוא
- "תהיה ובהיה".
זהו בשבילי המקום של המשחק הטהור. מקום נטול פניות. נטול התניות.
נטול מחשבות ושיפוט, מפגש עם הפוטנציאל האינסופי שמתחיל להגשים את עצמו בחומרים
וברעיונות.
מקום שלוקח אותי למקום אחר - מקום מופלא של בריאה - בלי מאמץ, בלי
כאב.
קושי, פחד ושיפוט הגיעו בחלק השני של התהליך, בחלק של עיבוד
החומרים. אז עסקתי בשקילות, מדידות והערכות. קביעת היחס בין החלקים הצריכה שיקול
דעת, מחשבה. שיפוט - הכרעה בין טוב לרע. בין יפה למכוער. בין רלוונטי ללא רלוונטי.
בין ערכים אסטתיים תרבותיים, חברתיים, אמנותיים.
כאמנית מיצג אני רואה את עצמי מציירת רעיונות.
יצירה היא ערוץ פתוח.
יצירה היא מותר
האדם
נובעת מתוך חיבור נטול פניות.
יצירה
בשבילי היצירה היתה ועדיין – מקום של קודש.
כאשר צירופים ובחירות נראים לי נטולי יראה
אני חווה את היצירה כמשמימה, חסרת טעם,
ומעלה את השאלה – האם בעולם מוצף מידע ודימויים
יש עוד מקום לאומנות חזותית בחלל ובזמן?
התשובה, כך מסתבר לי, מתקבלת רק ברמה האישית.
תקופה ארוכה לא יכולתי ליצור מכל מיני סיבות ותנאים, ויתכן שחלק
מהתנאים האלו היו עבורי "הדברים שקרו בעולם" במהלך התקופה הזו.
אך אז נוצרו תנאים חדשים. התשוקה ליצור היתה עמוקה, והפעם היא גם
היתה נקיה הרבה יותר מהנעות "חוץ יצירתיות" שהניעו אותי פעם. כשהייתי צעירה יותר, היצירה היתה במידה רבה אמצעי
להפגנת ערך. היום, ככל שהכרתי מאפשרת לי להכיר, היא יותר, הרבה יותר
לשם
עצמה.
תודה על ההקשבה
תודה גדולה לתמר רבן, יובל מסקין, נועם מאירי,
חנה אשורי, ולעוד גרופיז אהובים שלי שנשפתם
בעקביי בעקביות כל השנים, וחיכיתם באמונה ובקוצר רוח לרגע שבו יבצבצו וינצו
ניצנוצי היצירה שלי מבעד לחומות הגבוהות של השנים הרחוקות.
תודה לכל האנשים שהשתתפו במיצגים כל
השנים, לרוב בהתנדבות לשם החוויה, תודה לכל העוזרים והתומכים, הצלמים והמתעדים,
בכוונה או בטעות, ובמיוחד ליובל שמש ולמשה עמר, ותודה לכל מי שצפה, וחווה, והשתתף מהצד השני. כיף איתכם!
תודה לכל התלמידים הנפלאים שהיו לי
במדרשה, באבני ובחזותי.
תודה למורה הדגול והאהוב שלי מוטי מזרחי
אין אושר גדול בעולם מלחלוק שפה כה פרטית וגבוהה עם עוד כמה אנשים
שזה מדליק אותם.