לנה רומנובסקי (פרדקינה)
תרגום מרוסית על ידי שירה (סשה) רומנובסקי
לא היו לי חברות בבית ספר. לא יצא לי איכשהו לפגוש את הבנות המתאימות, והבנים בכיתה החמישית נעשו בכלל בלתי נסבלים. יום אחד כשהייתי חולה בבית, הגיעה אליי ילדה מהכיתה – להביא את שיעורי הבית ולספר חדשות מחיי בית הספר. שיעורי הבית לא עניינו אותי במיוחד, החדשות דווקא כן:
- יש לנו ילדה חדשה בכיתה.
משום מה זה תפס אותי.
- אז? בהקבצה שלנו?
זה היה בית ספר עם תגבור בלימודי אנגלית, והכיתה שלנו בשיעורי האנגלית התחלקה לשלוש הקבצות.
- כן, בהקבצה שלנו.
- ואיך קוראים לה?
- אלה.
- טוב מ'כפת לי. – סיכמתי בהחלטיות.
אבל איך שהילדה מהכיתה הלכה התחלתי משום מה לחשוב על הילדה החדשה הזאת. אלה. אלה (ברוסית) – שָׁנִי. אז יש לה משהו בוודאי בצבע שני לילדה הזאת. בראש שלי שני נתפס כגוון בהיר יותר של אדום. אז גם העניבה שלה (חלק מהתלבושת שהיו לובשים הילדים לבית הספר) בוודאי לא כמו של כולם, אלא באדום בהיר יותר. והשמלה שלה - בוודאי כחולה. והשיער שלה - שחור כמו כנף של עורב. קראתי בטח באיזה ספר את הדימוי הזה -"שחור כמו כנף של עורב", וזה מצא חן בעיניי.
בלילה חלמתי על הילדה הזאת. משום מה היא הופיעה לי בחלום בדמותה של החירות מהציור של דלקרואה "החירות מובילה את העם". רק במקום ערום חלקי הייתה עליה שמלה כחולה. ותחת הדגל האדום – שיער ארוך ושחור ככנף של עורב.
למחרת הגעתי לבית הספר, והנה על המכתבה שלי יושבת הילדה החדשה. עליה עניבה אדומה, אך בהירה יותר משל כולנו - בצבע שני. והשמלה – כחולה. היא הגיעה מבלורוס, ומסתבר ששם זו הייתה התלבושת – שמלה כחולה ועניבה באדום בהיר. ושיער שחור כמו כנף של עורב מונח על פנים חיוורות (אחר כך הסתבר לי שהיא בדיוק הסתפרה, ולפני כן היה לה שיער ארוך). בקיצור בסדר גמור הילדה הזאת. רק קצת מנומשת.
גירשתי אותה כמובן מהמכתבה שלי. הילדה הבינה את חוקי הג'ונגל ומיד הסתלקה. בהפסקה הגעתי לפינה החשוכה של המסדרון שלנו, ומה ראו עיניי? החדשה הולכת מכות עם שני האויבים הגדולים שלי! מיהרתי כמובן לעזרתה, וביחד נתנו להם מכות טובות. ילדה לעניין! ואם בתוך שבוע כבר הבינה מי פה חבר ומי אויב, אז היא חברה! ולא סתם חברה, אלא החברה הכי טובה שלי מעכשיו ולתמיד.
היינו במצב רוח מרומם, באוזנינו עוד נשמעו תרועות הניצחון על שני האויבים. אחרי השיעורים ליוויתי את אלקה עד הבית שלה ברחוב שמשבה. בדרך דיברנו על שטויות גמורות, ואני חשבתי – על מה את מדברת, זה לא זה, לא זה. אינך רואה, אלקה? זאת אני, החברה הכי טובה שלך מעכשיו ולתמיד. היא בוודאי עוד בחנה אותי, לא ישר האמינה, אבל אני האמנתי מיד.
אחרי כן הדרך הזאת הפכה למסורת: רחוב פיונרסקיה, היכן שהיה בית הספר שלנו– שמשבה – גשר טוצ'קוב, ואז בחזרה – לא יכולנו להפסיק לדבר זו עם זו. גילינו שיש לנו המון במשותף. שתינו יהודיות, לי זה היה חשוב. הספר האהוב על שתינו - "הדרך יוצאת למרחקים" של אלכסנדרה ברושטיין, שאותו כל אחת מאיתנו ידעה כמעט בעל פה. לשתינו לא היו אחים, בדיוק כמה לסשה ינובסקיה, גיבורת הספר של ברושטיין, ולשתינו בדיוק כמו לסשה – נולדו אחרי זה שני אחים קטנים. אז גם סיכמנו: הראשונה מבין שתינו שתיוולד לה בת – היא תקרא לה סשה. וכך אני עשיתי.
היו לנו הרבה הרפתקאות לי ולאלקה. מאוחר יותר נהנינו שתינו להיזכר בהן. פעם טיפסנו על אתר בנייה, פעם אחרת שטנו בנהר הז'דנובקה בסירה בלי משוטים, כשנכנסנו אליה חשבנו שהיא קשורה. פעם רצנו כדי להסתכל על שיטפון והיינו צריכות להחלץ ממצודת פטר ופבל שהוצפה במי נהר הנייבה. הייתה גם אותה הפעם שברחנו מבית הספר כדי להספיק לשיעור בתולדות האמנות במוזיאון ההרמיטאז', ולראות את "מקבת" של תיאטרון "הרויאל שייקספיר". אמא של אלקה הייתה בטוחה שפרדקינה היא האשמה בכל מעשי הקונדס של שתינו, אבל בעצם אלקה הייתה פושטקית לא קטנה בעצמה, והיא הייתה היוזמת של לא מעט מההרפתקאות שלנו.
אני ניהלתי מלחמה עם מנהלת בית הספר סביב הסרטים לשיער. היה על כל הבנות להגיע לבית הספר כשבשיערותיהן שזורים סרטים שחורים או חומים. בימי חג – לבנים. אני תיעבתי את זה. אמא קנתה לי סרט יפיפה לשיער – חום, עם משבצות. אבל המשבצות גם הן היו אסורות. המנהלת החרימה לי את הסרט היפה שלי. אז כהתרסה באתי ללימודים עם סרטים אדומים בשיער.
- פרדקינה, למה הסרטים שלך אדומים?
- היום זה יום הקומונה של פריז, שיקרתי בעזות מצח. המנהלת לא קנתה את ההסבר ותפסה לי את הצמות. אלקה בתגובה תפסה לה את היד. עם השיניים! אמא של אלקה נאלצה להגיע לבית הספר אחרי זה ללבן את העניין, ואילו אני לוותר על סרטים לשיער, ולקשור את הצמות בגומיות פשוטות.
כשמשפחתה של אלקה עברה להתגורר בפושקין , עיירה כ-25 קילומיטר מלנינגרד, היא התחילה להישאר לישון הרבה אצלנו. הוריי חישבו שאלקה מבלה אצלנו 1/11 מהשנה. הם התחילו לקרוא לה בתנו האחד-עשרית. הלינות המשותפות האלו היו עבורנו חגיגה אמיתית. אז סופסוף היה אפשר לדבר על הכל! על מה דיברנו? ממבט ראשון על זוטות: ילדים מהכיתה, מורים, ספרים. אבל למעשה אלה היו דברים חשובים מאוד. בעצם דיברנו על טוב ועל רע. על אמת ועל ש.ק.ר. על העמדת פנים. על אומץ ופחדנות. על רוע לב ועל חמלה. על סובלנות. על אהבה. כך ליטשנו את המבט שלנו על העולם, כך עיצבנו כל אחת את עצמה תוך כדי מבט בנפשה של חברתה. מי שלא היה לו את זה הוא – עני, ואנחנו – עשירות.
והנה הגוזלים גדלו, עזבו את הקן ועפו. כך יצא שאלקה, בתה של מורה, נעשתה מדריכת טיולים, ואני שאמי מדריכת סיורים הפכתי למורה. השנה הראשונה שלי כמורה לא היתה קלה – אין בי את המנהיגות המולדת הזאת שיש לאלקה, וגם לא את הכישרון למצוא שפה משותפת עם כל אחד. תמיד חשבתי – איך לעזאזל היא מצליחה ככה? והבנתי. אלקה מקרינה אופטימיות וסקרנות אמיתית כלפי אנשים. זה לא ניתן לחיקוי, מה גם שילדים אלופים בלזהות זיוף. חפרתי בתוכי כדי למצוא את התכונות המתאימות לעבודה עם ילדים, והצלחתי למצוא משהו. אחרי זה העניינים כבר החלו לזרום – התלמידים אהבו אותי, ואפילו שמעו לי.
אלקה בתקופה הזאת עבדה בתור מהנדסת חשמל. כך שהגאונות שלה ביחסי אנוש התבטאה בעיקר בסביבתה הקרובה שלה, בקרב משפחה וחברים קרובים. תמיד הייתה פורסת את חסותה על כל המסכנים והנזקקים. "אלקה, למה את מזמינה את התימהוני הזה?" – הייתי שואלת אותה, -"מה לו ולנו?", "איך אני יכולה לא להזמין אותו אלינו, הוא הרי יתום" – הייתה עונה לי. והיתומים האלה מילאו את ביתה, לא ברור איך סשה בכלל סבל אותם.
אלקה מעולם לא למדה פסיכולוגיה, אבל היא הייתה פסיכולוגית מטבעה..אנשים היו נמשכים אליה, ומבקשים את עצתה. והיא הייתה מחלקת עצות ברצון רב.
- אלקה, איך את לוקחת על עצמך כזאת אחראיות? ואם לא ייצא מזה כלום? – הייתי שואלת אותה.
- כשבן אדם נמצא בכזה משבר נפשי, - הייתה היא אומרת, - כל עצה וכל פעולה עדיפות על המצב הזה של בלבול מוחלט וחוסר יכולת להחליט החלטות.
- אוקיי. אבל למה את בכלל מייעצת לבחורה הזאת להתחתן? לא ממש נראה לי שהיא תסתגל לחיי משפחה.
- בשביל לסמן "וי", - הייתה עונה בביטחון אלקה.
חברה משותפת פעם אמרה: "לא מבינה מה כל-כך משבחים ומהללים את האלקה הזאת? היא עוזרת לאנשים, כי היא נהנית מזה! אני נהנית כשאני קונה לעצמי שמלה אופנתית או כשאני יוצאת לבר חדש ויוקרתי. אז מה ההבדל ביננו?
זה נשמע הגיוני, אך לא משכנע.
כשהגיע התרגום של דייל קרנגי למחוזותינו ("כיצד תרכוש ידידים והשפעה" – היה ספר מאוד פופולארי בברית המועצות של התקופה), כולנו צחקנו, זה כאילו שאלקה כתבה, היא יכלה לכתוב עשרה ספרים כאלה. היו לה גם כל מיני טריקים פסיכולוגיים שהמציאה בעצמה:
- כשאני צריכה לדבר עם איזה בוס מעצבן, - סיפרה אלקה, -אני מדמיינת איך הוא יושב על האסלה.
תאמינו או לא, ניסיתי את השיטה, וזה עוזר!
מאוחר יותר אלקה הלכה בכל זאת ללמוד בקורס למורי דרך. זה לא היה לה כל כך קל להתקבל לשם, הקורס נועד רק לבעלי השכלה הומאנית, אבל אלקה הצליחה להקסים שם את מי שצריך ולשכנע שאם אדם שגה פעם אחת והלך ללמוד באוניברסיטה הטכנולוגית – לא צריך עכשיו כל החיים לסבול מהטעות הזאת.
והנה החלו להגיע עיניים בורקות ופנים מוארות. התיירים בסיורים של אלקה הלכו אחריה כמו אחרי החלילן מהמלין. כולנו סיפרנו אלפי פעמים באין ספור גרסאות את סיפוריה המצחיקים של אלקה מהסיורים שלה. התיירים שלה הצחיקו אותה, אך היא מעולם לא הפסיקה לכבד אנשים, גם לא את הפשוטים ביותר וחסרי ההשכלה. היא גם לא רדפה אחרי הקיטש, אם כי בהחלט הייתה בקיאה איך לבדר אנשים.
המשכנו להיות חברות גם כשהיו לנו משפחות, והילדים נעשו גם חברים. בקיץ היינו שוכרים דצ'ה (בית קיץ) ביחד. אי אפשר לשכוח את המסיבות שעשינו לילדים, ההצגות, המנגלים בערבי קיץ, את ליפתן אוכמניות, את טיולי הקייקים עם כל הג'מעה (חבר'ה) היהודים...
זאת אני שהבאתי אותה לתנועה היהודית. שוב פרדקינה אשמה. גם שם כמובן התחילה אלקה לעשות את מה שעשתה בכל מקום הכי טוב –להביא שמחה ללבם של אנשים. המונים הגיעו למסיבות סביב חגים יהודיים אצל אלקה. ועל הצגות הפורימשפיל של אלקה וסנייה אמרו אחר כך אנשים, שרק בזכותם הם עלו לארץ.
כשהגיעה לארץ דבר ראשון היא ילדה את מאשה. אחרי זה התחילה לנסוע לכל מיני מדינות לאסוף תרומות עבור העולים מברית המועצות. העבודה נתפרה באופן מושלם למידותיה של אלקה או שמא זו אלקה עצמה שהייתה תפורה באופן מושלם על המשימה הזאת. כך או כך הכסף זרם – התורמים פתחו את פנקסי הצ'קים בשמחה ובתחושת הוקרה על ההזדמנות והזכות שניתנו להם.
אחרי כן עוד פעם קורס מורי דרך. ושוב החלילן שלנו מוביל אחריו אנשים. הפעם בשבילי הארץ, ברחובות פריז, ובתעלות ונציה. לא שפר מזלי ולא הזדמן לי להיות אצל אלקה בסיור. פעם אחת יצא לי לשמוע את סשה מאפיין היטב את אלקה המדריכה. הייתה איזו שיחה על טיולים בחו"ל ומישהו אמר: "הסיור היה כל-כך נפלא שבסופו אפילו היו מחיאות כפיים", "חשבתי שתמיד מוחאים כפיים בסוף הסיור" – אמר סשה, "לאלקה תמיד מחאו".
לא זוכרת אם חלמתי על אלקה כשהייתה עוד בחיים, אחרי שהופיעה לי בחלום בדמות החירות של דלקרואה. כשעזבה אותנו התחילה לבקר אותי בחלומות. אספר חלום אחד. אני שטה בסירת מנוע מצ'וקמקת בנהר משונה, אחרי קייק מהיר וכסוף. לא רואים מי בקייק, אבל אני יודעת שזאת אלקה, היא חולה מאוד, ולא יכולה לא לעמוד ולא לשבת. הקייק עוקף אותי ואני לא מספיקה לצעוק לה שום דבר. אחרי זה אנחנו נפגשות על החוף, לא ברור אם זאת אלקה שחזרה לחוף שלנו או שאני איכשהו הגעתי אל החוף ההוא. אני רואה אותה קמה על רגליה וצועדת, אני נבהלת וצועקת לה: אלקה, לאן את הולכת? את חולה, את עלולה ליפול! – "הבראתי", היא עונה לי –"שם הצליחו לרפא אותי". כך נגמר החלום.
...איפשהו היא נמצאת, אלקה. שטה בקייק, מטיילת לאורך הנהר. ואם החוף ההוא קיים רק אצלי בחלום, אז היא נמצאת, היא חיה בנשמתי, בנשמתנו, אצל כולנו.
עוד ניפגש, אלקה!
15 לדצמבר 2011