מגריט מצייר תקריב של עין אנושית המתבוננת ישר אלינו. 

הוא מחבר באופן מפתיע בין עין ושמיים ויוצר ציור סוריאליסטי (על-טבעי).

"העיניים הם ראי הנפש", כלומר, אם מתבוננים לתוך עיניו של אדם אפשר לקרא את רגשותיו, מצב רוחו. אבל בציור- במקום לראות פנימה לתוך נפשו של האדם, נתקלים במראה חוסם, החוצה. במקום לראות את את הרגש הפנימי, רואים את השתקפות העננים והשמיים בחוץ. אולי זה מה שהאדם הזה רואה? אולי זה מה שהצופה אשר מסתכל בעין רואה?

אז מה רצה מגריט להגיד? ש"המבט" שלנו על העולם מגדיר את תפיסת המציאות שלנו. שכל אדם רואה ומפרש את המציאות סביבו באופן אישי, ולא דומה לאופן שבו אדם אחר יכול לפרש את אותה המציאות. העין שרואה את המציאות שבחוץ היא מראה שלנו למציאות. אבל, מכיוון שהשתקפות המציאות בעינינו היא אישית ומשתנה - המראה אינה נאמנה אלא מזויפת.