"הבנייה חברתית של המציאות"– social construction of reality
התקשורת אינה מראה את המציאות כפי שהיא, אלא היא מעצבת תמונה של המציאות. בו בזמן, התקשורת היא הגורם המרכזי שמתווך בינינו, האזרחים, לבין המציאות. אנחנו נגישים למציאות רק בסביבה הקרובה אלינו וכל מה שחורג מכך נגיש לנו רק באמצעות התקשורת. לכן התקשורת מבנה עבורנו את המציאות. כלומר, התמונה שהיא מעצבת נחשבת בעינינו כאילו זו המציאות.
התקשורת משתמשת במרכיבי השפה התקשורתית: טקסט, צילום, עריכה, ליהוק ועוד כדי לבנות תמונה של המציאות. תהליך זה מתבצע בשלל זרועותיה של התקשורת: חדשות, פרסום, דרמה, קולנוע, ריאליטי ועוד. כשבפרסומות מופיעים בעיקר אנשים בעלי צורת גוף מסוימת, התקשורת מבנה לנו מציאות שזהו המודל הראוי; כשהנושאים המרכזיים בחדשות הם ביטחון ופוליטיקה ורק לאחר מכן חינוך ורווחה, התקשורת מבנה מציאות כאילו זו היררכית החשיבות של הנושאים; כשהכתבים הבולטים הם גברים-לבנים-יהודים-מבוגרים התקשורת מבנה את המציאות שאלו הם בעלי הסמכות יותר מאשר אחרים.
התקשורת יוצרת רושם כאילו היא מתארת את המציאות: החדשות את מה שמתרחש בעולם, הדרמה מתארת סיפורים מציאותיים, בריאליטי מתארים מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית וכן הלאה ובכך מבנה את המציאות של הקהל, שמבין את המציאות בעיקר דרך התיווך של התקשורת. ככל שהמציאות מורכבת יותר, או רחוקה יותר מהקהל, כך מתעצם כוחה של התקשורת בהבניית המציאות.
אופן הייצוג, תדירות הייצוג, אופן המסגור, שימוש ברטוריקה ומילים מסוימות (הקורבן "נהרג", "נרצח", "מצא את מותו"?), עיצוב משמעויות קונוטטיביות ועוד – כל אלו אמצעים לייצוג וכל אלו משמשים כלים להבניית המציאות.
מקורות להבניית המציאות: השקפות עולם ואילוצים טכניים
התקשורת נעשית על ידי בני אדם, להם יש נקודת מבט אישית והשקפת עולם (נשים-גברים, יהודים-ערבים, ימנים-שמאלנים, דתיים-חילוניים, צמחונים, צעירים, מבוגרים ועוד ועוד). ובנוסף הם שייכים לארגוני תקשורת להם יש נקודת מבט ארגונית (מסחרית-ציבורית, ימין-שמאל, בעד שממסד-נגד הממסד ועוד).
בנוסף, יש לתקשורת אילוצים טכניים: אם צריך להעביר מסר בצורה קצרה ומתומצתת, כדאי להשתמש בסטריאוטיפים שמובנים בצורה מהירה וברורה. יש אילוצי זמן וכסף ולכן אם יש כתב באירופה שמוצב בלונדון ודובר אנגלית, נקבל יותר אייטמים מלונדון ופחות ממקומות אחרים, אם יהיה כתב בברלין נקבל יותר מידע משם וכך אילוץ טכני יקח חלק בעיצוב הבניית המציאות.
ההסבר בהרחבה
הקדמה: אבחנות ראשוניות בין טבע, חברה, תרבות = טבע הוא מה שה*טבע*/העולם יוצר: שמש זורחת ושוקעת, דשא ירוק צומח, כלב נובח וכו'. חברה היא מבנה חברתי שבני האדם יצרו ועיצבו והוא אינו טבעי. כך גם לגבי תרבות, שימוש בסמלים וערכים שהאדם יצר ועיצב – הם אינם טבעיים.
לדוגמה, השייכות הלאומית: ההבדלים בין איטלקי לבין צרפתי הם הבדלים תרבותיים וחברתיים ולא הבדלים טבעיים. בני האדם התארגנו (בשלב מאוחר יחסית) בלאומים ואז צריכים היו להבנות זהות לאומית ולהסביר באופן תרבותי מדוע "אנחנו"שונים מאוד מ"הם".
התא המשפחתי המקובל במערב (אמא+אבא+ילדים) אינו מהטבע. לראיה, יש שחיים בחמולות, יש מקומות בהם לגבר מספר נשים ויש תרבויות בהן לאשה כמה גברים וכן הלאה. התרבות המערבית (בהשפעת הדת, המבנה הכלכלי ועוד) הבנתה תא משפחתי מסוים כתא הראוי ומכאן התפיסה שלו כ"טבעי"ושל אחרים כ"סטייה"מהטבע. בשנים האחרונות התפישות הללו משתנות ויותר תאים משפחתיים נתפשים כלגיטימיים במערב.
מעבר לכך, הגורמים (החזקים מאוד) שיצרו או רוצים לשמר את המבנים החברתים הללו, מעצבים את המציאות כאילו היא טבעית ומכאן משפטים כמו: "טבעי שיהיו עשירים ועניים", "טבעי שהאשה תהיה בבית עם הילדים והגבר ירוויח יותר", "טבעי ש"אנחנו"לא צריכים לתת ל"אחרים"מקום במדינה "שלנו"וכן הלאה.
מקום התקשורת – כיוון שבמהלך השנים החברה האנושית הפכה יותר ויותר מורכבת והתרחקה מה"כאן ועכשיו"של החברה הפחות מפותחת, וכיום אנחנו קשורים לאירועים רבים במקומות שונים, למדיה תפקיד מרכזי בהבניית המציאות.
כשבני האדם חיו בחברות מצומצמות היה זה התפקיד של מספר הסיפורים או הרופא או ראש השבט וכן הלאה, ועכשיו זה התפקיד של התקשורת: להסביר מהי המציאות ולהסביר מדוע זה "טבעי"או "נכון"שכך צריכה להיות המציאות.
אפשר לדבר על שלושה סוגים של מציאות:
(1) מציאות אובייקטיבית– מה שקורה (מעט נגישות לאנשים, בעיקר לסביבה הקרובה).
(2) מציאות סימבולית– ייצוגים של המציאות: שפה, ספרים, מדיה
(3) מציאות סובייקטיבית– השילוב שבין השתיים כפי שהן מחלחלות לתודעת הפרט/ים.
ברמה המעשית – אני רואה/שומע את המציאות רק במה שקרוב אלי ואני נוגע בו פיסית, אבל העולם שלי קשור גם למקומות, אנשים רחוקים ואליהם אני נגיש אך ורק באמצעות התקשורת.
ברמה הפילוסופית – האם יש לנו נגישות למציאות? גם את המציאות אני חווה דרך המסננת של השפה. אם אני מרגיש משהו אני מסביר לעצמי ונותן לזה משמעות לפי אוצר המילים שהחברה שבה אני חלק נתנה לי (דויד גרוסמן כתב ("עיין ערך אהבה", 390) שרק בשנות השבעים תרגמו את המילה frustration לעברית – עד אז אנשים דוברי עברית לא היו מתוסכלים... הם היו נרגזים, עצבניים, אבל לא מתוסכלים. רק משנות השבעים יכלו להיות מתוסכלים בעוד שדוברי האנגלית היו מתוסכלים הרבה קודם). כלומר, השפה מבנה לנו את המציאות (ולא רק מתארת אותה).
האם הקורבן "נרצח", "נהרג""מצא את מותו"? האם מדובר בתושבים או במתנחלים? האם מדובר ב"מטוסנו"או ב"מטוסי צה"ל"? לכל אחת מהאפשרויות המילוליות יש משמעויות שונות מהאחרות, ועדיין, אנחנו חייבים לבחור אחת ובכך לקבע משמעות מסוימת, כלומר, אין לנו נגישות למציאות אובייקטיבית, אלא בתיווך מציאות סמבולית (שפה ועוד), שהיא לא אובייקטיבית.
יש לכך שימושים רבים בתקשורת, למשל, אם רוצים להראות שראש הממשלה והנשיא מאוד קרובים אז יגידו "נפגשו לשיחה של שעה ארוכה"ואם רוצים להראות שהיחסים קרירים יגידו ש"נפגשו לשעה קלה"– האם "שעה קלה"שונה מ"שעה ארוכה"? האם לא שתיהן שישים דקות?
המציאות הסימבולית היא מרכז ענייננו = התקשורת.
בחברה המודרנית המציאות מתווכת אלינו באמצעות הרמה הסימבולית, בעיקר אמצעי התקשורת. כל אחד מאיתנו מבקש לשאוב מידע ממקומות ועל אנשים שאינם בסביבה הקרובה אליו
זאת ועוד, התקשורת היא סוכן הסוציאליזציה המרכזי של הפרט בחברה המודרנית.
התקשורת מציגה מציאות מסוימת אותה אפשר לנתח – למשל כיצד מציגים נשים מול גברים, כיצד מציגים פועלים מול בעלי הון. או כיצד מעוצבות פרסומות או מהם הנרטיבים המרכזיים בסרטי הקולנוע או בספרות הפופולארית וכן הלאה.
התקשורת מציגה מציאות מסוימת – למשל, בדרך כלל נשים חלשות מהגבר; "אנחנו"טובים וצודקים ומי שנגדנו "רע"ו"טועה"וכן הלאה. המציאות הסימבולית הזו (היא סימבולית כיוון שהיא בתקשורת) מעצבת עבורנו את המציאות שבראש שלנו, יש לה השפעה על האופן שבו אנחנו תופשים את המציאות עצמה.
אם נראה את המציאות מכיוון אחד (נשים חלשות לעומת גברים, בני מיעוטים חברתיים נראים לרוב בהקשרים שליליים של פשע ואלימות ועוד), נעצב דימוי כזה של המציאות בראשנו.
נחשוב למשל על המושג "הכחדה סימבולית"– מצב בו קבוצה מסוימת אינה מיוצגת בתקשורת ולכן אין לחבריה מושאים לחיקוי או לימוד והם חשים את עצמם כ"לא בסדר""לא נורמליים", "לא לגיטימיים"בחברה וכן הלאה.
מכאן אפשר לדון בכמה כיוונים:
מגוון סיבות להבניית מסוימת של המציאות (לכיוון בו המציאות מובנית) על ידי התקשורת
כיוון ביקורתי: כי לחזקים זה טוב והם משמרים את המצב; הגמוניה; יחסי הון-שלטון וכו'.
הכיוון הפונקציונלי: לתקשורת יש מגבלות של תקציב ושל חוקים ושל זמן שידור ושל רגולציה ומכאן שהתוצרים שלה הם כאלה ולא אחרים. אם יש כתב בפריס שדובר צרפתית, יתכן שיהיו יותר ידיעות מפריס ואם יהיה כתב בגרמניה ודובר גרמנית, יתכן שיהיו יותר ידיעות מגרמניה – בכל מקרה התקשורת תבנה מציאות שונה בנוגע לחדשות החוץ.
סיבות מקצועיות: אם יש שביתה במפעל זה יותר פוטוגני להראות מפגינים מבעירים צמיגים או צועקים למצלמה מאשר להסביר באריכות את התהליכים הכלכליים שהובילו למשבר. התוצאה היא שבתקשורת המציאות היא שפועלים שורפים צמיגים ובעלי ההון מדברים בנימוס...
סיבות תרבותיות: תקשורת מציגה / משקפת את תמונת העולם של החברה בה היא פועלת בסביבה שובניסטית התקשורת תבנה מציאות כזו ובסביבה עם יותר תקינות פוליטית התקשורת תתקשה לעשות זאת.
הבנייה החברתית של המציאות מתארת איך החברה יוצרת את ההבנה שלנו לגבי העולם דרך הסכמות ותפיסות משותפות. לגבי נשים בלומה, החברה קובעת תפקידים וציפיות מגדריות שמעצבות את הדרך בה נשים תופסות את עצמן ואת מקומן בעולם. לדוגמה, נשים עשויות להיתפס לפי סטנדרטים של יופי, התנהגות או תפקידים משפחתיים, שהן לא בהכרח טבעיות, אלא תוצאה של הסכמות חברתיות שהשתרשו במשך הזמן.
ייצוג הוא דימוי או שיקוף של משהו מהמציאות. כלומר, ייצוג מבקש לשקף/לתאר/להראות משהו מן המציאות באמצעות סמלים – שפה, מילים, ויזואל, תצלומים, טקסט (ושילובים שונים בין האמצעים הללו). במילים אחרות, ייצוג הוא ביטוי סמלי של משהו מן המציאות.
בהקשר לתקשורת – התקשורת היא אמצעי מרכזי של ייצוג – היא מפיצה באמצעות כלים סמליים (ויזואל, טקסט, סאונד וכו') ייצוגים של חלקים מן המציאות. מהדורות חדשות מציגות ייצוג של המציאות, כפי שהעיתונאים והעורכים מצאו לנכון. יש תוכניות שמנסות לייצג את החברה הישראלית ומעמתות בין נציגים של פלחים שונים (בריאליטי, בדיוני אולפן). סרט קולנוע מציע ייצוג של סיפור רומנטי או הרפתקאות, פרסומת מציעה ייצוג לנשים וגברים בצורתם האידיאלית וכן הלאה.
חשוב להזכיר כי לעולם יהיה פער בין הייצוג (הממד הסמלי) לבין המציאות אותה מבקשים לייצג. אין אפשרות להציג ייצוג שלם ומלא של המציאות. לכן, כתלמידי תקשורת נשאל: מהם הפערים בין הייצוג לבין המציאות? מהן הסיבות לפערים אלו? את משרתים פערים אלו? כיצד מייצגים קבוצות או תופעות שונות ומדוע? ועוד.
תהליך החיברות
תהליך החיברות – סוציאליזציה – הוא תהליך בו הפרט לומד את מקומו בחברה. משפט קצר, אבל הרבה מאחוריו, למעשה כל החיים...
תהליך הלמידה של הפרט לגבי מקומו בחברה, התפקידים שלו בחברה ומהי החברה בתוכה הוא חי – כל זה הוא תהליך בלתי פוסק שנמשך לאורך כל חיינו.
הפרט נולד לא כ"אטום בודד", אלא כחלק ממשפחה, ממשפחה מורחבת ומחברה גדולה יותר. מרגע לידתו הפרט לומד על החברה סביבו ועל המקום שלו בתוך החברה אליה נולד או בתוכה הוא חי.
הלימוד יכול להיות גלוי ואפילו רשמי (כללי התנהגות בבית הספר למשל) ויכול להיות לא-רשמי (מבט נוזף לתלמיד שאמר משהו לא במקום לעומת מחמאה למי שעשה משהו חיובי).
באופן כללי הפרט לומד על תפקודו בחברה בעיקר לפי תגובה מהסביבה: חיזוקים חיוביים מול סנקציות חברתיות שליליות. נחשוב למשל על הלבוש שלנו (מעבר לתלבושת אחידה בבית הספר): יש מצבים או ילדים שיתלבשו שונה ויזכו למחמאות ויש ילדים או הקשרים בהם לבוש מוזר יגרור לעג או יחס עוין – בתהליך כזה אנחנו לומדים - גם אם לא אומרים לנו באופן מפורש – מהן הנורמות ללבוש בסביבתנו. מדוע מרבית הילדים מתלבשים באופן מאוד דומה? מי לימד אותם שכך צריך להתלבש? מדוע זה שונה מאזור לאזור או מדוע זה דומה מאוד גם באזורים שאותם אני לא מכיר ולא הייתי בהם?
תהליך החיברות נמשך לאורך כל החיים ונעשה על ידי "סוכני חברות"שונים. כל סוכן חברות מלמד את הפרט ומתווך בינו לבין המציאות/החברה. מקובל לראות כמה סוכני חברות כשכל אחד מהם דומיננטי בשלב מסוים של החיים. סוכני חברות שונים פועלים יחד ולעיתים בו-זמנית.
המשפחה המצומצמת (בעיקר ההורים) – סוכן חברות משמעותי ביותר בעיקר בשנים הראשונות לחיים
בית הספר – סוכן חברות דומיננטי בגילאי בית הספר היסודי בעיקר (נחשוב על חינוך לחגים, ללאומיות, כללי התנהגות בחברה).
חברת השווים (החברים) – דומיננטי בעיקר בגיל ההתבגרות. כחלק מהמרד בהורים (שכבר "לא יודעים כלום") עולה התפקיד של החברים שמתווכים בין הפרט לחברה ומהם הוא לומד כללי התנהגות (למשל אופנה, נראות, חיזור, סגנון דיבור)
מקום עבודה – בגילאים מבוגרים יותר
התקשורת – התקשורת נחשבת סוכן חברות משמעותי ביותר, בין האר מפני שהיא היחידה שמלווה את הפרט מהשנים הראשונות ממש ועד לימיו האחרונים. לאורך כל החיים.
מתחים בין סוכני חברות – כמובן שלא כל הסוכנים מלמדים את הפרט את אותם הדברים ובאותו הכיוון. כל פרט בוחר, לפי ההקשר (תקופה, גיל, יחסים בין הסוכנים השונים), לאיזה סוכן יהיה תפקיד משמעותי יותר. לדוגמה, בגיל ההתבגרות לרוב לומדים מהחברים ופחות מההורים. בגיל מבוגר יותר (בהקמת משפחה משל עצמם) חוזרים ללמוד מההורים לצד קבוצת השווים. זה תלוי בנושא ובהקשר הכללי.
מקומה של התקשורת
התקשורת היא סוכן חברות מרכזי מכמה סיבות.
היא מלווה את הפרטים לאורך כל החיים. יש לה תפקיד משמעותי מגיל אפס. לא רק שתינוקות נחשפים לתקשורת אותה צורכים ההורים, פעמים רבות הורים מתאימים תקשורת לילדים מגיל צעיר ביותר: נרדמים עם מוסיקה מסוימת, לומדים מול תוכניות מיועדות לגיל הרך וכן הלאה. כך הפרטים לומדים מגיל מאוד צעיר – ובלי קשר לתכנים – שהתקשורת היא מרכזית. לאחר מכן יש ערוצים ייעודיים לילדים בגילאים השונים, שם אפשר ללמד אותם באופן ישיר על החברה (תכניות מיוחדות לחגים ללמד את הזהות הלאומית וכן תכניות דידקטיות על כללי התנהגות ומה ראוי ומותר ומה אסור ולא מקובל וכן הלאה). יש גם תהליך סוציאליזציה סמוי, הילדים למשל לומדים כיצד נראה אדם "אידיאלי"כמו מנחה או דוגמנית, כיצד כדאי להתלבש או להיראות, מה כדאי לעשות וכן הלאה. אפשר לחשוב למשל על הסתירה בין תכנית שמלמדת לקבל את השונה ושכולנו שווים, אבל המנחים והמנחות נראים כולם אותו הדבר (לבנים, רזים, לבושים באופן דומה, דוגמנים ודוגמניות וכן הלאה).הפרט מקבל מסר שונה ממה שביקשו להעביר.
יש אופנים רבים לדון בנושא סוציאליזציה ותקשורת: מקובל לדון בנושא כמו ג'נדר – כיצד התקשורת מלמדת אותנו מה זה להיות אשה ומה זה להיות גבר בחברה שלנו. כיצד אנחנו לומדים מכלל התקשורת: פרסומות, חדשות, ריאליטי, תכניות רשת, מוסיקה, קליפים – מהי אשה, מהי אשה אידיאלית, מהי אשה חזקה ומהו גבר ראוי ומה צריך להיות גבר וכן הלאה.
ייצוג נשים בלוחמה קשור לתפיסות החברתיות המגבילות את מקום הנשים בתפקידי קרב. לאורך זמן, נשים לא ייצגו בתפקידים קרביים עקב סטריאוטיפים מגדריים שראו אותן כלא מתאימות או לא חזקות מספיק. ייצוג זה השפיע על הדרך בה נשים נתפסות, והגביל את אפשרותן לשרת בתפקידי לוחמה. כיום, נשים שמשרתות בצה"ל בתפקידי קרב מנסות לשבור את הסטריאוטיפים הללו ולהוכיח את יכולתן בשדה הקרב, במטרה לשנות את הייצוג החברתי ולזכות בשוויון מגדרי.
מהמילה האנגלית רבים, ריבוי. הכוונה היא לריבוי וגיוון. פלורליזם הוא מושג מפתח בתחומים שונים (סוציולוגיה, כלכלה, מדע המדינה ועוד).
הנחת היסוד של הפלורליזם היא שהחברה האנושית היא מורכת מאנשים שונים ומקבוצות שונות ולא תמיד כל הקבוצות חושבות באותו אופן, קיים מצב של קבוצת רוב וקבוצות מיעוט ולא תמיד הקבוצות מגיעות להסכמה. יחד עם זאת, יש מקום לכלל הקבוצות ולשוני הקיים ביניהן.
המחשבה הפלורליסטית תומכת במצב כזה של ריבוי קולות ושל מגוון קבוצות. לכל קבוצה יש את הזכות לחשוב באופן המתאים לה ולהביע את דעותיה, גם אם אינן עולות בקנה אחד עם הקולות של קבוצות אחרות או של קבוצת הרוב.
במדינה דמוקרטית ההנחה היא שיש להעניק שוויון זכויות לקבוצות השונות בתוכה ובהן קבוצות המיעוט. יש לאפשר לכלל הקבוצות להביע עמדות שונות ודעות מגוונות ולהתאגד במסגרות שונות – ללא פלורליזם לא תיתכן דמוקרטיה.
סוגים שונים של פלורליזם:
פלורליזם כלכלי תומך בקיום איגודים שונים בעלי מטרות שונות, ולעיתים מנוגדות: איגודי עובדים, תאגידים, הסתדרות ועוד.
פלורליזם מפלגתי – מאפשר ותומך בקיום מפלגות שונות בעלות עמדות שונות, גם מפלגות של מיעוטים וגם מפלגות קיצוניות (עד גבול החוק).
פלורליזם תקשורתי – מתקיים במספר רמות:
קיום מגוון כלי תקשורת – לא רק אמצעי תקשורת של השלטון או מטעמו, אלא מגוון גדול ככל האפשר של אמצעי תקשורת, ציבוריים ומסחריים, מקומיים וארציים, מכל הסוגים.
חופש ביטוי – זה תנאי הכרחי לקיום מדינה דמוקרטית, אמצעי התקשורת צריכים להביע את מגוון העמדות והדעות של הקבוצות השונות בחברה. העיקרון המנחה הוא שהציבור אמור להיות חשוף לכלל הדעות, גם הקיצוניות, כדי לדעת על המציאות סביבו. בנוסף, לכל אחד – גל לקיצוניים – יש את הזכות להביע חופש ביטוי, את עמדתו.
פלורליזם בשוק חופשי של דעות – ההנחה בחברה דמוקרטית היא שלאיש אין בעלות על האמת וכדי להגיע להבנה טובה של המציאות עלינו להיחשף לכלל הדעות והעמדות ורק על ידי קיום שוק חופשי של דעות = פלורליזם של דעות ועמדות, הציבור יוכל להכיר את החברה בה הוא חי ולקבל החלטות מושכלות.
לסיכום, פלורליזם פירושו הכלת ריבוי דעות, עמדות, הבעת דעה ואמצעי תקשורת. חברה דמוקרטית צריכה לפתח מנגנונים שמאפשרים הכלת ריבוי כזה וכן לפתח תרבות (על ידי חינוך ובאמצעות התקשורת) שמקיימת הכלה של הקבוצות השונות (בעיקר קבוצות מיעוט) והעמדות השונות.
פלורליזם מתאר גישה שמכירה בזכות כל קבוצה או פרט להיות מיוצג ומוכר, תוך קבלת השונות והגיוון בתוך חברה. הקשר לנשים בלוחמה הוא בכך שפלורליזם מקדם את הרעיון שנשים, כמו גברים, צריכות להיות מיוצגות בשדה הקרב ובתפקידי לוחמה. העקרונות של פלורליזם מאפשרים לנשים לשבור את הסטריאוטיפים המגדריים ולהיות שותפות שוות בתפקידי קרב, תוך הכרה בכישוריהם ובזכותם להשתתף בכל תחום, כולל הלחימה.