מילון מונחים
לפי סדר הא'-ב'
אות רבתי =אות גדולה. אות גדולה במיוחד המופיעה במספר מקומות בתנך.
למשל "שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד ".
אטיולוגיה (סיפור אטיולוגי) – סיפור שחובר כדי להסביר בדיעבד את הסיבה הראשונית לתופעות השונות במציאות, בהווה של המספר.
ניתן למיין את הסיפורים האטיולוגיים לכמה סוגים, כגון:
- סיפורים המסבירים מדוע ניתן שם כזה או אחר למקומות או אנשים (-מדרש שם), לדוגמה: לזאת ייקרא אישה, כי מאיש לוקחה זאת" – בראשית ב' 23, כך גם יעקב, אדום, באר שבע וכו'.
- סיפורים המסבירים תופעות בטבע, מנהגים או יחסים בין עמים וכיוצא בזה. לדוגמא: סיפור גן- עדן בא להסביר את תופעת צירי הלידה, ואת העובדה שבני – האדם מוציאים את לחמם בקושי – בזיעת אפם.
אקספוזיציה (=מצג, היצג, פרישה) – פרטים אשר חשובים להבנת העלילה בהמשך, האקספוזיציה כוללת הצגת הדמויות, מקום העלילה, זמן העלילה, הצגת הבעיה וכיוצא בזה. האקספוזיציה מופיעה בדרך כלל בתחילת הסיפור ולעיתים גם בהמשך.
גמול – תורת הגמול – שיטת גמול מקראיות – העקרונות שלפיהם נותן האל שכר ועונש לאדם. סוגי הגמול במקרא:
1. עיקרון של גמול דורות: הענשת בנים על חטאי אבותיהם: "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"; "פוקד עוון אבות על בנים...".
או שהבנים ניצלים בזכות צדקת אביהם (כמו בני נח).
2. הגמול הקולקטיבי, קיבוצי: הקבוצה שותפה לגמול הניתן בגלל מעשי היחיד. לדוגמה: "כל ישראל סבלו בגלל חטאו של עכן ביהושוע ז'.
3. גמול אישי: הגמול ניתן לאדם בהתאם למעשיו: "איש בעוונו יומת" או "איש בצדקתו יחיה", לרוב הגמול האישי הוא מיידי, כלומר הגמול ניתן סמוך לביצוע המעשה.
4. "מידה כנגד מידה": כאשר הגמול זהה למעשה (עין תחת עין, שן תחת שן), או כאשר ניתן למצוא קשר לשוני או אסוציאטיבי בין המעשה לגמול. לדוגמה:
בבראשית ג' 17-19 האדם חטא באכילה מהפרי האסור ולכן נענש באכילה, הוא יעבוד קשה ובזיעת אפו יאכל לחם.
דויטרונומיסטי כתיבה ברוח ובסגנון של ספר דברים. ספר מלכים בעיקר וגם ספר ירמיהו כתובים בסגנון דויטרונומיסטי. מאפיינים דויטרונומיסטים :
ריכוז הפולחן- ריכוז הפולחן במקום שנבחר ע"י ה'. בבית במקדש בירושלים.מאופיין על ידי המילים "המקום " "במקום " – הה' הידיעה.
הפשטת האלוהות –תפיסה מופשטת של אלוהים. מאופיין בביטוי "לשום את שמו שם".כלומר השם והכבוד של אלוהים בירושלים ולא הוא פיזית.
כפיות טובה – העם מתנהג בכפיות טובה כלפי ה'. מתאפיין בביטוי "מאז יציאת מצרים ועד היום"
גמול קיבוצי ,בן דורי – הגמול עובר מאבות לבנים . מאופיין בביטוי "פוקד עוון אבות על בנים"
חטא מצטבר – של העם והמלכים לדורות מאז יציאת מצרים ועד היום ( עד יום החורבן )
המחבר הדויטרונומיסט קיצוני ביחס להשפעה אלילית.
המחבר הדויטרונומיסט מחנך ומטיף למצוות אלוהים.
המחבר יהודאי. אוהד את בית דוד, כבית מלוכה שושלתי נבחר.
המחבר מדבר על רעיון הבחירה של ירושלים.
המחבר בעל מודעות סוציאלית גבוהה. דאגה לחלשים בחברה (גר יתום ואלמנה ולוי ).
רעיון הבחירה של ה' :
עם ישראל כעם נבחר,
שלמה כבונה המקדש,
בית דוד כשושלת מלוכה,
בית המקדש וירושלים כמקום פולחן נבחר.
דימוי – השוואה בין שני דברים מתחומים שונים הבאה להמחיש עניין כלשהו. בדרך כלל ההשוואה נעשית בעזרת כ' הדימוי או מילות דימוי: "כמו", "כן", כאילו" וכו'. לדוגמה: בתהילים א' 3 ו -4 הצדיק מתואר: "...כעץ שתול על פלגי מים", והרשעים " ..כעץ אשר תדפנו רוח".
האנשה – הענקת תכונות אנושיות לחי, לצומח לדומם וגם לאל –
לדוגמה: "ה' רועי לא אחסר" – תהילים כ"ג 1.
היסטוריוגראפיה : כתיבת ההיסטוריה של העם תוך כדי הצגת השקפתו ההיסטורית המגמתית של המחבר.
כינויים – לעיתים המחבר חודר לתודעת הדמות, ובאמצעות הכינוי חושף את הרהורי ליבה ואת יחסה אל דמויות אחרות (נקראת גם "מונולוג פנימי").
לדוגמה, בבראשית כ"א 10 שרה אומרת לאברהם – "גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא ירש בן-האמה הזאת עם בני..." – באמצעות הכינויים המספר חושף את הבוז והזלזול ששרה מפגינה כלפי הגר וישמעאל בנה. היא רואה אותם כנחותים במעמדם ואף אינה נוקבת בשמם.
מיתוס – עלילות האלים, חייהם, יחסם אל בני – האדם ומלחמותיהם.
מיתולוגיה = אוסף של סיפורי האלים.
המקרא בדרך כלל מתווכח ונאבק עם המיתוסים שקדמו לו.
בין המיתוסים הידועים נמצא את המיתוסים הבבליים – אנומה – אליש (ראו בהקשר לבראשית א');
ואת המיתוסים הכנעניים – על אודות בַּעַל בנו של אל, ראש הפנתאון האוגריתי – אֵל הפוריות והגשם ועוזריו.
מאפייני המיתולוגיות – אמונה באלים רבים, סיפורים על קורות האלים – הם נולדים, יש להם בת – זוג, הם מתרבים וכו'; האלים מייצגים את תופעות הטבע השונות או כפופים להן.
סינקרטיזם :שילוב פולחן של אמונות שונות באותו מקום באותו זמן.כמו שילוב פולחן ה' עם פולחן אלילי.
קרי וכתיב : הערות המסורה. הכתיב –המילה הכתובה בתוך הטקסט התנכי. הקרי –המילה הכתובה בשולי הדף ואותה יש לקרוא.
שאלה רטורית – זו שאלה שהתשובה עליה ידועה לשואל. לכן אינה מצריכה תשובה. השאלה הרטורית נועדה להביע תמיהה, אבסורד, אירוניה וכיוצא בזה. באופן כללי תפקידה ליצור דו-שיח עם הנשאל, לגרום לקשב, לעורר מחשבה, השואל ינסה לגרום לנשאל להגיע לתשובה בעצמו ועל ידי כך ישכנע אותו.
לדוגמה:בבראשית י"ח 25 אברהם שואל את ה':" הֲשֹׁפֵט כָּל-הָאָרֶץ, לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט ?"
תיקון סופרים או "כינה הכתוב" – תיקון שביצעו הסופרים בטקסט המקראי במילים או בביטויים שפגעו בכבוד ה'. תיקונים מסוג זה נעשו ב- 18 מקומות בתנ"ך.
לדוגמה, באיוב ב', פסוק 9 היה בתחילה "קלל אלוהים ומות" – אך במשפט זה ישנה פגיעה בכבוד ה' ולכן נעשה תיקון וכתבו בטקסט:" בָּרֵךְ אֱלֹהִים, וָמֻת".
תפישת האלוהות – מכלול האמונות לגבי דמות האל או האלים. התפישות שנמצא במקרא:
- אמונה באל אחד (מונותיאיזם) או אמונה באלים רבים.
- תפישה גשמית של האל או תפישה מופשטת של האל (על זמני, על מקומי, אין לו גוף וצלם).
- תפישה אוניברסלית של האל (ה' אלוהי העולם ואלוהי כל הגויים) או תפישה לאומית של האל (ה' אלוהי עם ישראל).
תקבולת – חזרה על רעיון בשני משפטים (או יותר), באמצעות מילים בעלות משמעות דומה או מנוגדת, או השלמת הרעיון במשפט השני. אמצעי שנהוג בשירה המקראית במיוחד:
- תקבולת נרדפת, תואמת – כאשר שני חלקי המשפט מביעים מבחינה תוכנית את אותו הרעיון במילים נרדפות.
לדוגמה: עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי
נְשֵׁי לֶמֶךְ, הַאְזֵנָּה אִמְרָתִי": - בראשית, ד', פסוק 23.
- תקבולת ניגודית – כאשר בין שתי הצלעות קיים יחס של ניגוד.
לדוגמה: " כל גיא ינשא
וכל הר וגבעה ישפלו - ישעיה, מ', 4.
- תקבולת משלימה – כאשר אחת הצלעות בפסוק משלימה את הצלע האחרת מבחינה רעיונית.
לדוגמה: "תורת ה' תמימה, משיבת נפש" – תהילים, י"ט, 8.
-תקבולת חסרה – תקבולת נרדפת שבאחת מצלעותיה חסרים מילה או ביטוי, ובכל זאת מובן המשפט לא נפגם, כי ניתן להשלים את החסר על פי המילה המקבילה לה בצלע האחרת.
לדוגמה : " כי איש הרגתי לפצעי
וילד (?) לחבורתי" – בראשית , ד', 23.
- תקבולת כיאסטית (מוצלבת) – סוג של תקבולת נרדפת, כאשר סדר המילים בצלע הראשונה הפוך מהסדר בצלע השנייה.
לדוגמה: "שופך דם האדם
באדם דמו ישפך" - בראשית, ט', 6.
- תקבולת מספרית – כאשר בצלע הראשונה מוזכר מספר, ובצלע השנייה המספר גדל או עוקב:
לדוגמה: " כי שבעתיים יוקם קין, ולמך שבעים ושבעה" – בראשית , ד', 24.
צוות מורים לתנ"ך