"חברים הם מלאכים שמעמידים אותנו על הרגליים כאשר הכנפיים שלנו שוכחות כיצד לעוף".

הרב קוק זצ"ל משתמש בדימוי של 'חותם' בכדי לתאר את חיי האדם. הוא מסביר בתורתו שאדם חי, עושה ומשאיר רשמים סביבו, ובעת פטירתו מהעולם, 'החותמת' עולה ומגלים מה עשה ומה השאיר אחריו...איזה חותם הוא הטביע בעולמו.

אף פעם אל תמעיט מהעוצמה של פעולות החסד שאתה עושה – שיכולות לשנות חייו של אדם לטובה או לרעה. אלוקים שם אותנו בתוך חייו של האחר כדי שנשפיע זה על זה בדרך כלשהי.

נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ:

על מצוות הצדקה מלוקט מהספרים הקדושים של רבי נחמן מברסלב והם: ליקוטי מוהר"ן :

מספר המידות וליקוטי עצות. בתורה כתוב "פתוח תפתח את ידך" (דברים ט"ו ח'). למה כתוב גם "פתוח" וגם "תפתח"? מפני שמתן צדקה פותח את כל הדלתות וההזדמנויות כמו שנאמר: ..."נתון תתן לו"... ולא ירע לבבך בתתך לו ובגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך (דברים ט"ו י'). כוחה של המצווה הוא אדיר. באמצעות הצדקה אפשר למשוך על עצמנו חסד אלוקי שיביא עימו שפע רב של ברכה בפרנסה כך שלא יהיו קשיים כדי לתפרנס. כלומר, נתינת הצדקה הוא בעצם קבלה להרוויח את לחמנו ברווחה. כאשר אדם לא מנהל את עסקיו ביושר, מתן צדקה מהווה את התיקון. קיום המצווה מסייע לאדם לשבור את תאוותו לממון כשיודע שחלק מהכסף שעבד ועמל עליו קשה, יופרש למוסדות צדקה כי זה רצונו יתברך. לכל אדם יש צינור פרטי של ברכה, אך לפעמים הוא נחסם ובזכות מתן צדקה אנו פותחים ומתקנים את צינור השפע האישי וגם הכלכלי של כל עם ישראל. צריך לפלס דרך לפתוח את מתן הצדקה. החלק הקשה הוא ההתחלה ואז כשעוברים אותו הוא פותח את כל שאר הדלתות. * אדם רחמן - נתקל במעט התנגדות מצידו * אדם קמצן - צריך להפוך את הקמצנות לרחמנות. - לפני כל דבר שהנך רוצה לעשות, גשמי או רוחני, הקדם מתן צדקה. - טוב להקצות את הכסף מראש ואז כאשר יפנו אליך או מתי שתצטרך לתת, לא תרגיש שום התנגדות. יש הרבה סיבות שאנשים מקיימים את המצווה: רחמים (ראוי לשבח), למען מצווה, מישהו הגיע לפתח הדלת, מישהו התרים, כבוד (במקרה הזה מתערער תוקף המעשה כי צריך לשאוף להגדיל את כבוד ה' ולהמעיט מכבודנו). הדרגה הגבוהה ביותר במצווה זו היא לתת צדקה מפני שזה ציווי ורצון הבורא יתברך. ונאמר עוד: ..."וצדקה תציל ממוות"... (משלי י' ב' / משלי י"א ד')

מעלותיה של מצווה

מרומם את כבוד ה' כך ששמו הגדול יוכר ברחבי תבל. * מוריד שפע של חסדים וברכות בריאה. * כח להמתיק גזירות וחרון אף מהעולם. * משכינה שלום, מולידה דעת, בא לאמונה וזוכה לאמת. * על ידי נתינת מעשר תנצל מאויבך. * על ידי הנדיבות תהיה לך תקומה בעולם. * מצילה מן החטא ואף מהגרוע שבטומאות. * מסייעת בשמירת הברית, מצילה מגאווה והאדם מקבל פני שכינה. * מקרבת את הגאולה, שקולה כנגד כל המצוות, נעשה סור מרע. * על ידה תתברך בילדים וגם שלום ושלווה בניהם. * אם אתה רוצה שממונך יתקיים בידך, תתן צדקה לעניי ארץ הקודש. * נחשב כמקטיר קטורת, מקריב קורבן נתרומם מזלו ונקרא צדיק גמור. כאשר בן אדם חולה, נגזר בבית דין של מעלה מתי יתרפא. ולכן, כשנופלים למשכב, אפשר לקצר את זמן המחלה שפוקדת אותו על ידי מתן צדקה ואז ניתן להבריא לפני מועד תום הגזירה. מי שגורם שאחרים יתנו ומערב אנשים נוספים במצווה זו, הוא גדול יותר מהנתינה שלו עצמו, שנאמר: ..."גדול המעשה יותר מהעושה" ... (בבא בתרא ט' ע"א). מעל הכל, התפלל אל ה' שהצדקה שאתה נותן תגיע למקום ראוי עבור מטרה טובה וחשובה כי אם תתן צדקה למקום לא ראוי, אתה יכול לתת כח וחיות לכוחות הלא נכונים (סטרא אחרא(), תפסי'ד את כספך וגם לא תקבל גמול על המעשה. דיני צדקה מפורטים מופיעים בשולחן ערוך יורה דעה רמז - רנט כגון: כמה לתת, למי לתת, סדר עדיפויות וכו'.

מעלת הצדקה וגמילות חסדים - 'ספר המידות' (רבי נחמן מברסלב)

ערך צדקה

א. כל צדקה וחסד שישראל עושין בעולם הזה, שלום גדול ומליצי ישר בין ישראל לאביהם שבשמים:

ב. גדולה צדקה שמקרבת את הגאולה:

ג. ומצלת מן המיתה:

ד. ומקבל פני השכינה:

ה. ונעשה מלוה להקדוש ברוך הוא:

ו. ונתרומם מזלו:

ז. ונקרא צדיק גמור:

ח. על ידי צדקה נעשה סור מרע:

ט. מצוה לזון אלו שעוסקים בתורה יותר מאלו שאין עוסקין, אבל לענין דינא אין לחלק:

י. כשמוציא גזלה מתחת יד חברו, כאלו נתן צדקה:

יא. הפשרה היא משפט, שיש בו צדקה:

יב. הנותן צדקה לעני שאינו הגון, אין מקבל על זה שכר:

יג. צריך להחזיק טובה לנותן, ואל תאמר שלא נתן לך משלו:

יד. שקולה צדקה כנגד כל המצוות:

טו. גדול המעשה יותר מן העושה:

טז. כל פרוטה ופרוטה מצטרפין לחשבון גדול:

יז. גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה:

יח. הנותן פרוטה לעני מתברך בשש, והמפיסו מתברך באחת עשרה:

יט. הרודף צדקה, הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות וממציא לו בני אדם מהוגנים כדי לקבל עליהם שכר, וזוכה לבנים בעלי עשר, בעלי חכמה, בעלי אגדה:

כ. בראש השנה דנין את האדם כמה יפסיד, ואם זכה נותן זה הממון לעניים. :

כא. ירושלים נפדית בצדקה:

כב. על ידי צדקה נתכפר לאחאב מחצה:

כג. הכנסת אורחים מגן על חטא עבודה זרה:

כד. גדולה הכנסת אורחים שמרחקת את הקרובים ומקרבת את הרחוקים:

כה. המזמין עכו"ם בתוך ביתו ומשמש עליו, גורם גלות לבניו:

כו. כשהעולם אין נותנים צדקה, המלכות גוזר גזרות רעות ולוקח ממונם:

כז. יתן לצדקה בשתי ידים, ויהיה תפלתו נשמעת:

כח. על ידי הנדיבות תהיה לך תקומה:

כט. על ידי צדקה בא אמונה:

ל. מי שהולך בשביל צדקות, הוא משכך חמה מן העולם:

לא. גם זוכה לאמת:

לב. על ידי צדקה יהיה לך בנים, ויהיה שלום ביניהם:

לג. על ידי צדקה הפרות מצמיחין:

לד. על ידי צדקה מקרב הישועה:

לה. בעת צרה מזכירין לו הצדקות שנתן:

לו. על ידי צדקה שתתן, גם השרים והמלכים יהיו עמך בשלום:

לז. על ידי צדקה לא ישמע אדם חמס ושוד ושבר:

לח. על ידי צדקה זוכה אדם לחן:

לט. מי שמדבר לבני אדם, שיתנו צדקה, הוא מרבה ישועה:

מ. כשאין בעיר מי לסמך את העניים, בא שרפה:

מא. בזכות הצדקה נצול מגאוה:

מב. אמונה חשוב כצדקה:

מג. על ידי צדקה לשם שמים בא למדת בושה:

מד. על ידי הנדיבות יבוא לאהבת הצדיקים:

מה. מי שגוזל את העני, בזיונות באים עליו:

מו. מי שנותן צדקה, כאלו מביא קרבן:

מז. על ידי צדקה בא גשם:

מח. על ידי צדקה אין מגרשין את בני ישראל ממקומם:

מט. כשאנשים נותנים צדקה, על ידי זה הפרות נתברכין והשלום בעולם:

נ. על ידי אמת רואים את הצדקה שאתה עושה:

נא. צדקה מגן על זרעו של אדם:

נב. מי שמתפלל על חברו, נחשב לו כצדקה:

נג. מי שיש לו די ספוקו, ואף על פי כן עינו רעה בעניים, שבאים ופושטים ידיהם, שיתן להם, גם מי שנותן על מחצית שכר, והם עמלים ומביאים לו מחציתו, וכשרואה שהם מרויחין ויש להם פרנסתם ודי ספוקם, הוא מצר על זה, כי עינו רעה, עליו נתקים הנבואה, הנכתב אחר פסוק "במלאות שפקו יצר לו" עד "זה חלק אדם רשע":

נד. מי שעושה חסד עם אוהבי השם יתברך, על ידי זה מתקן פגם הברית:

נה. בזכות עניים אנו נצולים מן הגויים:

נו. כשאתה עושה מצוה, תראה שהמצוה לא תהיה בחנם, אלא בכסף מלא:

נז. בעוון תרומות ומעשרות השמים נעצרים והיקר הוה:

נח. השמחה בצדקה היא סימן על לב שלם:

נט. עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך:

ס. כל המשגר מתנותיו לכהן אחד, מביא רעב לעולם:

סא. המטיל מלאי לכיס של תלמיד חכם, זוכה לישב בישיבה של מעלה:

סב. גדולה צדקה יותר מכל הקרבנות:

סג. גדולה גמילות חסדים מן הצדקה:

סד. שמא תאמר כל הבא לקפץ ולתן צדקה, מספיקין בידו, וממציאין לו אנשים מהוגנים, תלמוד לומר: מה יקר, צריך לטרח ולרדף אחריהם, לפי שאינם מצויים לזכות עם מהוגנים:

סה. הצדקה הוא בשני פנים: כמתנת ידו וכברכת ה':

סו. מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו ומקבל מאחרים, תדע שנפרעין ממנו לאחר מותו, שנעשה עבד לזה שלקח ממנו:

סז. מי שנותן צדקה, אף על פי כן יכול להיות שירד מנכסיו:

סח. כל המעלים עיניו מן הצדקה, כאלו עובד עבודה זרה:

סט. הגוזז נכסיו, נצול מדינה של גיהנם:

ע. אפלו עני יתן צדקה, ואין מראין לו סימני עניות:

ערך צדקה חלק שני

א. על ידי נאוף נופל לתפיסה או לחלי כאב רגלים. גם תלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, נופל לזה, גם מזיקין שולטין עליו. סגולת הצדקה לבטל כל אלו הענשים:

ב. התורה והמעשר והשבת הם נותנים חיים גשמיים גם כן:

ג. על ידי צדקה בסבה קלה הוא מכניע את אויביו, והקדוש ברוך הוא מצילו מסבות גדולות של אויביו:

ד. לסיע לתלמידי חכמים, בזה מבטל הוראת הכוכבים ומזלות:

ה. על ידי מפרנסי עניים נצולין המון עם מן המגפה בזכותם. גם בזכותם מחין דגדלות קודמין למחין דקטנות:

ו. על ידי צדקה ממתיק הדין של לעתיד לבא, הינו יום הדין שלעתיד לבא. :

ז. אלו גומלי חסדים העושים חסד, ולפעמים גורמים עם החסד לרעה, ועושים עצמן כאלו אינם רואים הרעה, הצומחת מחסדם, וזהו בחינת האזהרה שהזהיר לכהנים, בחינת חסד שלא יפסיעו פסיעה גסה, על ידי זה גורמים, שהדין שלמעלה, חס ושלום, אינו במתינות. וכן להפך כשמדקדקים בחסדם, שלא יצמח רעה, על ידי זה הדין במתינות:

ח. מחדשי אוריתא צריכין ללמד קדם החדוש פוסקים וגם אחר כך, והלמוד פוסקים הוא השמירה של החדושין, שלא יגע בהן זר. גם כשרוצה לעשות צדקה, צריך לעשות כן כמו בחדושין:

ט. החדושין דאוריתא והצדקה, כל אחד מעורר את חברו:

י. גדול כח המעשר, שמהפך הקללה לברכה:

יא. על ידי מעשר נתבטלים הרהורי זנות:

יב. הגומל חסד, אין צריך לזכות אבות:

יג. על ידי גמילות חסד בא לאריכות ימים:

יד. יש תפלות שאינם נתקבלים למעלה אלא עד שנותנים כל כך מעות לצדקה כפי מספר האותיות של התפלה השיך לזה הדבר. למשל, כשמתפלל אלו התבות: "תן לי בנים", צריך לתן צדקה כמספר אותיות "תן לי בנים":

טו. על ידי צדקה זוכה לבנים:

טז. מי שהוא מפרנס את הרבים, על ידי זה ממשיך הברכה מארץ ישראל לחוץ לארץ:

יז. על ידי הממון שנותן לעניי ארץ ישראל, על ידי זה ממונו נתקים בידו:

יח. כשאדם בא לעיר לדור, ישלח בשר לעניי העיר, ועל ידי זה ישא חן בעיני שרי העיר:

יט. על ידי נתינת שקלים נצול מיצר הרע:

סיפורים נפלאים על מעלת הצדקה וגמילות חסדים

חסיד אחד, שהיה מתלמידיו של הרבי מבריסק, בא אחרי שנים לבקר את רבו.

שאל את הרבי: "מה מעשיך?"

"השבח לאל",השיב לו "אני בריא ושמח בחלקי,עוסק במשחר ומצליח".

המשיך הרבי בשיחתם ואחרי דקות אחדות שב ושאלו: "מה מעשיך?" "ברוך השם, אני רואה ברכה במעשי ידי." השיב החסיד.

לא חלפה שעה קלה והרבי שב ושאל אותו: "מה מעשיך?"

תמה החסיד ואמר:"רבי, זה הפעם שלישית שאתה שואל אותי אותה שאלה, והן כבר השבתי לך עליה."

"צר לי," אמר לו הרבי, "לא השבת לי עליה. אני שואל אותך מה מעשיך ואתה מספר לי על בריאותך, עיסוקך במסחר והצלחתך.

אלה אינם מעשיך אלא פרי מעשיו של בורא עולם למענך, ואילו אני שואל אותך על מעשיך ואתה: האם נותן צדקה? האם אתה תומך באלמנות וביתומים? האם ביתך פתוח לעניים ולקשי יום?"

ר' עקיבא היתה לו בת. אמרו לו הכלדיים: אותו היום שתיכנס לחופה ישכנה נחש ותמות. היה מצר על הדבר הרבה. באותו היום נטלה בתו את המכבנה ונעצה אותה בכותל. פגעה בעינו של נחש וישבה בה. בבוקר כשנטלה את המכבנה משם נגרר ובא הנחש אחריה.

אמר לה אביה: מה עשית? אמרה לו: בערב בא עני וקרא על הפתח, והיו הכל טרודים בסעודה ואין שומע לו. עמדתי ונטלתי מנה שנתת לי וננתיה לו. אמר לה: מצווה עשית.

יצא ר' עקיבא ודרש: "וצדקה תציל ממות". ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה (שבת קנ"ו).

שני תלמידים של ר' חנינא יצאו לקצץ עצים, וראם אסטרולוגוס אחד ואמר: שנים הללו יוצאים ולא יחזרו. כשיצאו פגע בהם זקן אחד, אמר להם: זכו עמי! הרי שלושה ימים שלא טעמתי כלום. והייתה עמם כיכר אחת, פרסו מחצה ונתנו לו. אכל והתפלל עליהם, אמר להם: כשם שקיימתם היום את נפשי כך תתקיים היום נפשכם. יצאו בשלום וחזרו בשלום.

והיו שם בני אדם ששמעו קולו . אמרו לו: ולא כך אמרת: "שנים הללו יוצאים ולא יחזרו?" אמרו: יש כאן אדם שקרן, שאסטרולוגיא שלו שקר! אף-על-פי כן הלכו ופשפשו ומצאו חכינה, מחצה בחבילה אחת ומחצה בחבילה אחרת. אמרו: מה דבר טוב עשיתם היום? סחו להם אותו המעשה. אמר: ומה אני יכול לעשות - ואלהיהם של היהודים מתפייס בחצי כיכר! (ירוש' שבת פ"ו, הלכה ט').

שמואל ואבלט היו יושבים, וראו בני אדם מהלכים לאגם. אמר לו אבלט לשמואל: אדם זה ילך ולא יחזור, שינשכנו נחש וימות. אמר לו שמואל: אם בן ישראל הוא ילך ויחזור. עד שהם יושבים - הלך וחזר. עמד אבלט ופרק משאו - מצא בו נחש חתוך לשניים.

אמר לו שמואל: מה עשית? אמר לו: בכל יום היינו מטיילים פת ביחד ואוכלים. היום היה בינינו אחד שאין לו פת והיה מתבייש. אמרתי להם: אני אעמוד ואטיל. וכשהגעתי אצלו עשיתי עצמי כמי שנוטל ממנו, כדי שלא יתבייש. אמר לו: מצווה עשית.

יצא שמואל ודרש: "וצדקה תציל ממות" - ולא ממיתה משונה אלא ממיתה עצמה (שבת קנ"ו).

ספר טהרת הקודש \ מרן אהרן ראטה זצ``ל

חשובה מצות צדקה שאפילו גלי הים צועקים וממליצים זכות עליו. כמובא באבות דר' נתן (פ''ג), וזה לשונו:

מעשה בחסיד אחד שהיה רגיל בצדקה. פעם אחת הלך וישב בספינה. בא רוח וטבע ספינתו בים. ראהו רבי עקיבא, ובא לפני בית הדין להעיד על אשתו, להנשא... עד שלא הגיע עת לעמוד, בא אותו האיש ועמד לפניו.

אמר לו, ''אתה הוא שטבעת בים?''

אמר לו, ''הן.''

''ומי העלך מן הים?''

אמר לו, ''צדקה שעשיתי היא העליתני מן הים.''

אמר לו, ''מאין אתה יודע?''

אמר לו, ''כשירדתי למעמקי מצולה, שמעתי קול רעש גדול מגלי הים, שזו אומרת לזו, וזו אומרת לזו, 'רוצו ונעלה את האיש הזה מן הים, שעשה צדקה כל ימיו'. ''

באותה שעה פתח רבי עקיבא ואמר, ''ברוך אלקים אלקי ישראל, שבחר בדברי תורה ובדברי חכמים, שדברי תורה ודברי חכמים קיימין הן לעולם ולעולמי עולמים. שנאמר:

'שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו.'

''ועוד כתיב:

'וצדקה תציל ממות'. ''

רבי מאיר שפירא מלובלין הלך לקבץ כספים בעבור ישיבתו, ישיבת 'חכמי לובלין'. הוא הגיע ליהודי שנתרחק מאורח-חיים יהודי, והלה הגיב בכעס: "לא אתן פרוטה ואשתדל שגם חבריי וידידיי לא ייתנו פרוטה". להפתעתו, הודה לו רבי מאיר בחום.

תמה הלה לפשר דברי התודה הללו. הסביר רבי מאיר: "המשנה מונה 'ארבע מידות בנותני צדקה', ואחד מהם הוא מי שמידתו היא - 'לא ייתן ולא ייתנו אחרים'. נשאלת השאלה, מה טיפוס כזה עושה בין 'נותני צדקה'? אלא התשובה היא, שמי שאומר בגלוי שלא ייתן וידאג שאחרים לא ייתנו עדיף ממי שמטפח אשליות כאילו הוא ייתן, ולבסוף מתברר שידו קפוצה ואין בדעתו לתת פרוטה. הראשון לפחות לא מבזבז לריק את זמנו של גובה הצדקה"...

עולם חסד יבנה

מתוך מידת החסד מתעוררים גם חסדיו של ה' ומידת הרחמים מתגברת, שהרי ה' נוהג במידה כנגד מידה, ולעומת זאת אכזריות מעוררת את מידת הדין, לכן מי שלא עוסק בחסד אין לו אלו-ה שיגן עליו.

מסופר בגמרא (ע"ז י"ז): "כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרודיון, אמר לו רבי חנינא לרבי אלעזר: אשריך שנתפסת על חמישה דברים ואתה ניצול, ואוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול - אתה עסקת בדברי תורה וגמילות חסדים ואני לא עסקתי אלא בתורה, דאמר רב הונא כל העוסק בתורה לבד דומה כמי שאין לו אלו-ה". מבאר המהרש"א: שכיון שלא למד ממידותיו של הקב"ה, מה הוא גומל חסדים אף אתה היה גומל חסדים, אין לו מי שיצילו מן הדין מידה כנגד מידה.

וכאן המקום לשאול - במה התייחדה מידת החסד משאר המידות, שרק העוסק (בתורה) ובחסד נחשב כמי שיש לו אלו-ה? נראה שהתשובה לכך נעוצה בבניין המיוחד בנפש שבונה בנו מידת החסד. " כי אמרתי עולם חסד יבנה" (תהילים פ"ט) - כל ענייני בנין העולם שייכים למידת האהבה והחסד ולעומתם חורבן העולם נובע מאכזריות . כידוע, מידתו של הקב"ה אינה חורבן אלא בנין, לכן חסד היא מידה יסודית בבניין העולם. לפיכך, מתוך מידת החסד מתעוררים גם חסדיו של ה' ומידת הרחמים מתגברת, שהרי ה' נוהג במידה כנגד מידה, ולעומת זאת אכזריות מעוררת את מידת הדין, לכן מי שלא עוסק בחסד אין לו אלו-ה שיגן עליו .

לבניין זה בנפש זוכה מי שלא מסתפק רק בעיסוק בחסד, אלא הופך ממש ל'בעל חסד'. כפי שיש בעל תפילה, בעל תשובה, בעל קריאה יש גם בעל חסד, כלומר - מי שמידה זו היא חלק ממהותו, וכל מפגש עמו הוא מפגש עם מציאות של חסד . בספרי חסידות אדם זה מוגדר כ'בעל התפשטות', מפני שמול הצמצום בעצמו המאפיין את מי שאינו עוסק בחסד, הרי נוכחותו של בעל החסד מתפשטת מעבר לגבולותיו, ומפלסת לה נתיבים עד למקומות ולנפשות היותר זנוחות שלא שזפתם עין. לכן נקרא בעל החסד: "רודף צדקה וחסד", שהרי אינו רק גומל חסד באופן מקרי בלבד, שחסרה לו תכונת הרדיפה ואינו אלא בעל רגש אנושי מזדמן.

מי שהוא 'בעל חסד', גופו ממונו ונפשו הופכים להיות שלוחי דרחמנא לעשות רצון בוראם תדיר. הדבר בא לידי ביטוי בהשתתפות בצער הזולת ועידוד וחיזוק כל השרויים במשבר. זהו אדם, שאם עברה עליו יממה ללא עזרה לזולת בגופו, ממונו או נפשו אין יממה זו נחשבת בעיניו לכלום.

יתרונו של 'בעל החסד' על פני העוסק בחסד בלבד, בא לידי ביטוי גם בהלכה, שהדואג לחברו למציאת פרנסה גדול יותר ממי שנותן לו ממון לצדקה, מפני שהחסד שלו מהותי, כי הוא מתפשט לא רק בצדקה מוגבלת אלא בפרנסה ארוכת טווח.

ויהי רצון שנזכה כולנו להיות בעלי חסדים.

אגרת הרמב"ן

"שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (משלי א ח).

תִּתְנַהֵג תָּמִיד לְדַבֵּר כָּל דְּבָרֶיךָ בְּנַחַת, לְכָל אָדָם וּבְכָל עֵת, וּבַזֶּה תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, שֶׁהִיא מִדָּה רָעָה לְהַחְטִיא בְּנֵי אָדָם. וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ ז"ל (נדרים כב ע"א): כָּל הַכּוֹעֵס – כָּל מִינֵי גֵיהִנּוֹם שׁוֹלְטִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת יא י): "וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ, וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ". וְאֵין "רָעָה" אֶלָּא גֵיהִנּוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי טז ד): "וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה".

וְכַאֲשֶׁר תִּנָּצֵל מִן הַכַּעַס, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הָעֲנָוָה, שֶׁהִיא מִדָּה טוֹבָה מִכָּל מִדּוֹת טוֹבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי כב ד): "עֵקֶב עֲנָוָה, יִרְאַת ה'".

וּבַעֲבוּר הָעֲנָוָה, תַּעֲלֶה עַל לִבְּךָ מִדַּת הַיִּרְאָה, כִּי תִתֵּן אֶל לִבְּךָ תָּמִיד: מֵאַיִן בָּאתָ, וּלְאַן אַתָּה הוֹלֵךְ; וְשֶׁאַתָּה רִמָּה וְתוֹלֵעָה בְּחַיֶּיךָ, וְאַף כִּי בְּמוֹתָךְ; וְלִפְנֵי מִי אַתָּה עָתִיד לִתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן, לִפְנֵי מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, שֶׂנֶּאֱמַר (דה"ב ו יח): "הִנֵּה שָׂמַיִם וּשְׂמֵי הַשָׂמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ", אַף כִּי לִבּוֹת בְּנֵי אָדָם (ע"פ משלי טו יא). וְנֶאֱמַר (ירמיהו כג כד): "הֲלֹא אֵת הַשָׂמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ אֲנִי מָלֵא, נְאֻם ה'".

וְכַאֲשֶׁר תַּחֲשֹׁב אֶת כָּל אֵלֶּה, תִּירָא מִבּוֹרְאֶךָ וְתִשָּׁמֵר מִן הַחֵטְא, וּבַמִּדוֹת הָאֵלֶּה תִּהְיֶה שָֹמֵחַ בְּחֶלְקֶךָ. וְכַאֲשֶׁר תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה לְהִתְבּוֹשֵׁשׁ מִכָּל אָדָם, וּלְהִתְפַּחֵד מִמֶּנּוּ וּמִן הַחֵטְא – אָז תִּשְׁרֶה עָלֶיךָ רוּחַ הַשְּׁכִינָה, וְזִיו כְּבוֹדָהּ, וְחַיֵּי עוֹלָם הַבָּא.

וְעַתָּה בְּנִי דַע וּרְאֵה, כִּי הַמִּתְגָּאֶה בְּלִבּוֹ עַל הַבְּרִיוֹת – מוֹרֵד הוּא בְּמַלְכוּת שָׁמַיִם, כִּי מִתְפָּאֵר הוּא בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת שָׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים צג א): "ה' מָלָךְ גֵּאוּת לָבֵש", וגו'.

וּבַמֶה יִתְגָּאֵה לֵב הָאָדָם? אִם בְּעֹשֶׁר – "ה' מוֹרִישׁ וּמַעֲשִׁיר" (שמ"א ב ז). וְאִם בְּכָבוֹד – הֲלֹא לֵאלֹהִים הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דה"א כט יב): "וְהָעֹשֶׁר וְהַכָּבוֹד מִלְפָנֶיךָ", וְאֵיךְ מִתְפָּאֵר בִּכְבוֹד קוֹנוֹ? וְאִם מִתְפָּאֵר בְּחָכְמָה: "מֵסִיר שָֹפָה לְנֶאֱמָנִים, וְטַעַם זְקֵנִים יִקַח" (איוב יב כ). נִמְצָא: הַכָּל שָׁוֶה לִפְנֵי הַמָּקוֹם, כִּי בְאַפּוֹ מַשְׁפִּיל גֵּאִים, וּבִרְצוֹנוֹ מַגְבִּיהַ שְׁפָלִים. לָכֵן הַשְׁפִּיל עַצְמְךָ, וִינַשַֹּאֲךָ הַמָּקוֹם.

עַל כֵּן אַפָרֵשׁ לְךָ אֵיךְ תִּתְנַהֵג בְּמִדַּת הָעֲנָוָה, לָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד: כָּל דְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּנַחַת, וְרֹאשְׁךָ כָּפוּף; וְעֵינֶךָ יַבִּיטוּ לְמַטָּה לָאָרֶץ, וְלִבְּךָ לְמַעֲלָה; וְאַל תַּבִּיט בִּפְנֵי אָדָם בְּדַבֶּרְךָ עִמוֹ. וְכָל אָדָם יִהְיֶה גָדוֹל מִמְךָ בְּעֵינֶיךָ: אִם חָכָם אוֹ עָשִׁיר הוּא – עָלֶיךָ לְכַבְּדוֹ. וְאִם רָשׁ הוּא, וְאַתָּה עָשִׁיר אוֹ חָכָם מִמֶנוּ – חֲשֹׁב בְּלִבְּךָ כִּי אַתָּה חַיָּב מִמֶנוּ, וְהוּא זַכַּאי מִמְךָ, שֶׁאִם הוּא חוֹטֵא – הוּא שׁוֹגֵג, וְאַתָּה מֵזִיד.

בְּכָל דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶֹיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ, וּבְכָל עֵת – חֲשׁוֹב בְּלִבָּךְ כְּאִלוּ אַתָּה עוֹמֵד לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּשְׁכִינָתוֹ עָלֶיךָ, כִּי כְּבוֹדוֹ מָלֵא כָּל הָעוֹלָם. וּדְבָרֶיךָ יִהְיוּ בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, כְּעֶבֶד לִפְנֵי רַבּוֹ.

וְתִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם. וְאִם יִקְרָאֲךָ אִישׁ – אַל תַּעֲנֵהוּ בְּקוֹל רָם, רַק בְּנַחַת כְּעוֹמֵד לִפְנֵי רַבּוֹ.

וֶהֱוֵי זָהִיר לִקְרוֹת בַּתּוֹרָה תָּמִיד, אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמָהּ. וְכַאֲשֶׁר תָּקוּם מִן הַסֵּפֶר – תְּחַפֵּשֹ בַּאֲשֶׁר לָמַדְתָּ אִם יֵשׁ בּוֹ דָבָר אֲשֶׁר תּוּכַל לְקַיְּמוֹ. וּתְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשֶֹיךָ בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, וּבָזֶה יִהְיוּ כָּל יָמֶיךָ בִּתְשׁוּבָה.

וְהַסֵר כָּל דִבְרֵי הָעוֹלָם מִלִבְּךָ בְּעֵת הַתְּפִלָּה, וְהָכֵן לִבְּךָ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא. וְטַהֵר רַעֲיוֹנֶיךָ, וַחֲשֹׁב הַדִּבּוּר קֹדֶם שֶׁתּוֹצִיאֶנּוּ מִפִּיךָ.

וְכֵן תַּעֲשֶֹה כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ בְּכָל דָּבָר וְדָבָר, וְלֹא תֶחֱטָא. וּבָזֶּה יִהְיוּ דְּבָרֶיךָ וּמַעֲשֶֹיךָ וּמַחְשְׁבוֹתֶיךָ יְשָׁרִים; וּתְפִלָּתְךָ תִּהְיֶה זַכָּה וּבָרָה וּנְקִיָּה, וּמְכֻוֶּנֶת וּמְקֻבֶּלֶת לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים י יז): "תָּכִין לִבָּם – תַּקְשִׁיב אָזְנֶךָ".

תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ וְלֹא תִפְחֹת, לְקַיְּמָהּ וְלָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, לְמַעַן תַּצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכֶיךָ, וְתִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים. וּבְכָל יוֹם שֶׁתִּקְרָאֶנָּה – יַעֲנוּךָ מִן הַשָּׁמַיִם כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאֹל, עַד עוֹלָם. אָמֵן סֶלָה.